תיקון עולם

מבוא

לפני כחמש עשרה שנה הוזמנתי להרצות על אסונות טבע בפני סטודנטים ומרצים באוניברסיטת תל אביב. הכנס היה מלווה בתמונות ובסרטי וידיאו על הפעילות והמבצעים של הארגון שלנו ברחבי העולם.

במהלך הכנס קם אדם, גבר לבוש היטב, כבן שישים. היה נראה לי מיד שהוא אדם חשוב. כל העיניים פנו אליו, הקהל השתתק והביט בו ביראת כבוד. הוא נעמד וכמעט צעק בקול חזק ואגרסיבי שאלה שאף אחד לא הבין, שורה של מילים חסרות משמעות. לקחתי אוויר וכמעט בלחישה ביקשתי שיחזור על דבריו. הוא זרק עוד כמה מילים שלא הבנתי ועזב את החדר.

בהפסקה ראיתי אותו לבד, מחוץ לאולם, והחלטתי לדבר איתו. נראה היה לי שמעמדו וגילו דרשו כבוד מסוים מצידי. לפני שניגשתי אליו, ניסיתי לשחזר את דבריי, כדי להיות בטוח שלא נאמרו על ידי מילים שיכלו לפגוע. אולי היו לי מילים במהלך ההרצאה שלי שפגעו בו, אולי טעיתי. מה שהפתיע אותי כשראיתי אותו, הייתה העובדה שהוא נראה שליו ורגוע מאד. איך יכול היה לאבד את הרוגע שלו? שאלתי אותו אם הוא יכול לחזור על שאלתו, היות שלא הצלחתי להבין אותה באולם, אולי מפאת המרחק בו הוא עמד. הוא אמר לי עכשיו: אין לי מילים, הסתובב והלך בלי להסתכל לכיווני.

לא רציתי להתעקש. התיישבתי לשתות את הקפה שלי. לאחר מכן הוא חזר אליי ואמר: הרסת לי את כל הפילוסופיה. אם לא הייתי רואה אותך, אלא רק שומע, נניח ברדיו, בלי לדעת מי מדבר, הייתי מוצא שפעילותך היא דבר יוצא דופן. אני מסכים עם כל מה שאמרת. אבל כשרואים מי אתה, מאיזה עולם אתה מגיע, זה סותר את נקודת המבט שלי, את כל מה שאני מאמין בו.

מי אני? האם האיש הזה יכול היה באמת, כשראה אותי, להחליט מי אני? אב לשישה עשר ילדים, חובש, בעל, מעשן... אני יודע, זה בהחלט לא כל כך מתקשר לאיש שאמור להציל חיים, אבל המאמצים שלי לעצור את העישון היו לשווא עד כה. מי אני? אדם שמתייחס לכל אדם ללא הבחנה של מעשיו או אורח חייו? יהודי שמנסה לעשות דברים טובים? תושב יהודה ושומרון, "מתנחל", כפי שקוראים לנו? האם באמת אני כלוא במילים אלה? האם נוכל לסכם מישהו במספר שורות?

חשבנו, האיש הזה ואני, אותו הדבר. האם באמת הוא האמין שהאמת שייכת לו? שהוא היחיד מאתנו שיכול לחשוב ולהגיד אותה? האם אנחנו חיים בעולם שבו כולנו צריכים להכניס את עצמנו ואת האחרים למשבצות, ולעולם לא תהיה לנו האפשרות לצאת מהן? האם יש עדיין דבר מה שיכול לאחד אנשים, גם את השונים ביותר, באותו עולם?

* * *

אינני סופר. במקור, רציתי לכתוב ספר על הארגון שלנו ועל ההיסטוריה שלו. לא רציתי לכתוב על עצמי. רציתי לשחזר ולספר על הפעולות שלנו. כבר כתבתי ספר של מאמרים על התלמוד ועל התורה. הוא הורכב מכרוניקות שפורסמו לראשונה באתר אינטרנט בצרפתית, ונקרא "שירת החיים", אבל מעולם לא כתבתי סיפור. הספר הזה היה הכרח עבורי. רציתי להעיד, שיישאר זכר מכל מה שיצרנו והשגנו. מהר מאד הבנתי שההיסטוריה של הארגון קשורה באופן אינטימי כל כך להיסטוריה האישית שלי. לא יכולתי לכתוב את הספר הזה בלי לדבר על עצמי. לכן, בשמי אני מדבר.

אם הספר הזה מספר את הסיפור שלי, הוא לא שייך לי בלבד. הוא שייך לכל המתנדבים שלנו, לכל אלו שמסכנים את חייהם כדי להציל אחרים, בארץ ובכל העולם. לאלו שמתו, שנפצעו, שנותרו מצולקים לכל החיים וממשיכים להילחם לצידנו. לאלו שעוזרים לנו באמצעות הפעילות שלהם, באמצעות תרומות, לאלו שתורמים בדרך זו או אחרת להרפתקה המדהימה הזו.

הספר הזה שייך לאשתי, רחל, שהלכה אחריי בדרכי הלא צפויה. רחל חברה בהנהלת הארגון בצרפת. לארגון יש כל כך הרבה מקום בחיי היומיום שלנו. נראה לי חיוני שרחל תשתתף בחשיבה, בדרך ובהחלטות. הספר הזה שייך גם למי שאני מכנה "ועדת אנשי הזהב" שלנו, קבוצה של נשים וגברים המתנדבים להנהיג את הארגון. חלקם נזכרים בספר ואחרים לא. אין זה משנה, כולם שם. אני רוצה להגיד להם: הספר הזה הוא גם שלכם, בשבילכם אני כותב אותו.

המתנדבים מצילים חיים. לפעמים הם מביאים חיים לעולם. אני חובש ברפואת חירום. אלה לא באמת החיים שבחרתי לעצמי, זה לא המקום שאליו חשבתי שאלך. אלה החיים שניתנו לי. הלכתי בדרך הזאת תמיד, בלי להבין מיד כי הדרך שמותווית לי, מונחית בראש ובראשונה על ידי המעשים שלי.

הצלת חיים היא המשימה שלי. זו הדרך שלי לתקן את העולם. העולם שניתן לנו הוא עולם מושלם. אנו הורסים אותו מדי יום על ידי מעשינו, לפעמים בלי תשומת לב או בגלל האינטרסים שלנו. אנחנו לא מושלמים. למרות כל המאמצים שלנו להיות טובים, אנחנו עלולים, על ידי המעשים או המילים שלנו, לפגוע ולהרוס דברים או אנשים, בלי לרצות אפילו.

רוב הזמן איננו שמים לב אפילו לרכילות שלנו או לעוצמות שיש למילים פוגעניות. לכולנו יש את הכוח לקיים במודע מעשים טובים, כדי לפצות על מעשים רעים ובלתי מודעים שלנו. אנחנו יכולים לנסות, לקוות, לקיים יותר מעשים טובים מאשר רעים. בכל אדם יש את היכולת לעשות טוב; כולנו יודעים שלעזור לאחרים זה חשוב, אנו גם יודעים לא לגנוב או לא להרוג; ערכים אלו שוכנים במוח. הלב, שלפי התלמוד הוא מקום מושבם של האינסטינקטים, הרצונות והרגשות, מכוון אותם למוח שמחליט ונותן פקודה לאיברים כיצד לפעול.

התלמוד מלמד אותנו שהמוח חייב לשלוט באינסטינקטים וברצונות שנמצאים ושוכנים בלב, אבל גם למוח אסור להיות לבד בהחלטה. שני האיברים חייבים לעבוד יחד, כשהלב צריך להיות נכנע למוח בריא וישר. כבר מרגע הלידה, נוטה האדם מטבעו לחיפוש אחר סיפוקים חומריים. הוא עשוי להימשך למה שהוא רואה או מדמיין, למה שהוא מבין או לא מבין. התורה אומרת שהאדם פרא ייוולד. התפקיד שלנו בכל עת הוא לאזן בין ההיגיון והשכל לרגשות ולרצונות. השאיפה לשם תוביל אותנו בהכרח, על ידי הצטרפות לרגישות האנושית שלנו, לחשוב ולעשות טוב לאחר. זהו הסוד של תיקון העולם.

לא פעם תהיתי על משמעותה של המימרה המפורסמת והנפלאה בתלמוד, "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם מלא". מה בדיוק המשמעות של המשפט הזה? אם לא אציל חיים, גם לא של אדם אחד, האם האנושות כולה תיפגע? הרי גם כשאנחנו לא מצליחים להציל חיים, העולם ממשיך להתקיים. וכאשר אנו מצילים את חייו של מישהו, שעלול מאוחר יותר לבצע מעשי זוועה, האם הצלנו את האנושות או פגענו בה? יש אי הבנה באופן שבו המשפט הזה מתורגם לשפות אחרות בדרך כלל. זה לא - כאילו הציל את האנושות - כפי שהתרגום לעברית מציע, אלא - הציל עולם מלא. זהו הבדל מהותי: כאשר אנו מצילים חיים, אנו מצילים את העולם שבו אנו חיים. אנו מצילים את עולמנו האישי על ידי שמירתו בשלמות, ללא הגבלה וללא פשרות. על פי חז"ל, כל אדם יוצר במעשיו את העולם הפרטי שבו הוא חי. על ידי הצלת חיי אדם, אני מציל את העולם שסביבי. אני מציל את האישיות שלי על ידי הפיכתה לשלמה ולמושלמת יותר.

כתיבת ספר אינה מצילה חיים, אבל אני מקווה שהספר הזה, אפילו באופן קטן, יתרום לתיקון העולם. אני מייחל שהספר הזה יתרום, בקנה המידה הזעיר שלו, כדי להפוך את העולם לקצת יותר צודק ויפה. לעתים יהיה עליי לספר בדפים הללו על אירועים קשים ואלימים. אנסה לעשות זאת בחישוב מושכל ורק לצורך הבנת המציאות נכוחה. אינני נהנה לספר על האירועים הללו, אבל אני חושב שחשוב להתמודד עם המציאות. אספר גם דברים יפים. תמיד חשבתי שהחיים יפים יותר כששרים אותם. בהמשך לספר הראשון שלי, "שירת החיים", גם הטקסט הזה נועד, בכל הצניעות, לשיר את החיים.

צעדים ראשונים בהצלת חיים

יכולתי לפתוח את הספר הזה בתחנות רבות. בשנת 1994 על כביש ביהודה ושומרון, כשהייתי עד לתאונה, או בשיחה עם הרב מרדכי אליהו, המדריך הרוחני שלי, שנתן לי לראשונה את הרעיון להקים את מה שיהפוך לארגון שלנו. אני מעדיף להתחיל בהתחלה. ממש בהתחלה. המסע שלי כמגיש עזרה ראשונה קשור בקשר הדוק לחיי, ואני חייב לחזור למקום שבו הכל התחיל.

עד לגיל תשע גרתי בפריז, לא הייתי דתי ולא ידעתי כלום על ישראל. ישראל הייתה עבורי סבי מצד אמי, גסטון גז. הוא התגורר ברחוב רפובליק שבפריז ועבד בבלוויל - שכונה מעורבת של ערבים ויהודים. אלה הזיכרונות היחידים שאני שומר מילדותי הפריזאית: לראות אותו יוצא מהבית בבוקר כדי ללכת לשתות קפה בדרכו לעבודה, לדבר בערבית עם מכרים שיושבים שם. הייתי מרותק לשמוע אותו אומר את המילים הללו בשפה שלא ידעתי עליה כלום, שפה שהייתה אקזוטית ומסתורית בעיניי.

סבא התגורר, כאמור, בשכונה פריזאית בשם בלוויל. באותה תקופה יהודים וערבים גרו יחד וחיו יחד בשכונה. סבא גסטון שהגיע מתוניס, דיבר ערבית שוטפת. כשנאלצו לעזוב את תוניסיה, עלו כל בני משפחתו של סבא גסטון לישראל, לשכונת תלפיות בירושלים. סבי, שהיה בעל חנות למוצרי דת בתוניס והיו לו קשרים עסקיים בפריז, החליט לבלות זמן מה בבירה הצרפתית כדי להרוויח קצת כסף לפני שיצטרף למשפחתו. הוא פתח בבלוויל חנות חדשה שזכתה להצלחה, וגם הקים בית כנסת. הוא היה גם אחד המוהלים המוכרים ביותר בפריז.

סבא יצר שורשים חדשים בצרפת ומצא את עצמו מתעכב שם לתמיד. לעתים קרובות נסע לישראל כדי לקנות מוצרים ולבקר את משפחתו. טבעי היה שקישרתי את האיש שכל כך הערצתי ואהבתי, לדת ולארץ הלא ידועה הזאת. לעתים קרובות עזרתי לו בחנות. בכל יום שישי הלכתי לבית שלו לאכול את הקוסקוס של סבתא. אלו היו רגעים מדהימים ומרתקים שסיפרו לי על חייהם.

בית הכנסת של סבי נקרא "משמיע שלום", על שמו של אחיו שלום. הוא מת בפיצוץ באתר בנייה של מחנות השמדה של רומל בתוניסיה, במהלך סוף מלחמת העולם השנייה. הגרמנים ואנשי ממשלת תוניסיה דרשו מהצעירים היהודים לעבוד באתר הבנייה של מחנות ההשמדה, שנועדו ליישם את "הפתרון הסופי" בצפון אפריקה. תבוסתו של רומל באפריקה מנעה את הפרויקט הנורא הזה. סבא שלי, כמו שאר בני דורו, כמו אחיו ששילם בחייו, נאלץ לעבוד באתר הזה בלי לדעת שהוא בונה את הכלי שהיה צריך להרוג אותו ואת משפחתו. הוריי לא היו דתיים באותה תקופה. בשבילי - סבי, ישראל והיהדות היו אותו הדבר.

כשהייתי בן תשע החליטו הוריי לעלות לישראל עם אחי הקטן, שתי אחיותיי הגדולות ועימי. אבי היה נגר ואמי מעצבת פנים. שניהם הצליחו מאד בעסקיהם בפריז, אבל רצו לתרום ישירות לבניית הארץ והחליטו לעבור לגור במושב בדרום הארץ. כמה שנים קודם לכן פתח בן-גוריון בתנופת בנייה בנגב. הוא החליט שעל הנגב הצחיח להפוך לארץ מיושבת. בישראל המשיך אבי בעבודות נגרות קטנות, אך רק מדי פעם. הוריי רצו לטבול את ידיהם בעבודת האדמה, או ליתר דיוק בעבודת החול. בחול המדבר של הנגב המערבי יגדלו הצמחים שבן-גוריון חלם עליהם.

התרגשתי מאד לעבור לישראל. כבר בתחילת ההפלגה, בהיותי על האונייה, החלטתי לחבוש כיפה. מבחינתי, ישראל הייתה יחידה אחת עם דת. על האונייה הייתי היחיד שחבש כיפה. הופתעתי והתאכזבתי מכך מאד.

כיוון שאף אחד מבני המשפחה לא דיבר עברית, שיכנו אותנו במרכז קליטה ביישוב נהורה בדרום הארץ. גרנו עם עולים חדשים אחרים. המטרה הייתה שנלמד את השפה, אבל גם שנלמד לחיות בארץ, שנתרגל לאורח חיים ולנימוסים. אהבתי את התקופה הזו. הייתה בה אווירת חידוש נהדרת.

לאחר שישה חודשים התיישבנו במושב תלמי אליהו. המושב נוסד בתחילת שנות השבעים, רק כמה שנים קודם לכן, והיו בו כשלושים משפחות. נסו לדמיין נוף המורכב אך ורק מאדמת חול עם קוביות אחדות של בתים טרומיים המונחים על החול. היינו ממש באמצע המדבר, מנותקים מהכול. בקושי היה כביש שהוביל למושב.

המושב הוקם על ידי מספר צרפתים נלהבים וקצת מנותקים מהמציאות. הנה אירוע שממחיש עד כמה: יום אחד בא נשיא המדינה לביקור. הוא הגיע במכוניתו היפה שנתקעה בחול, כמובן. דבר לא היה מוכן לקראתו. כאשר ביקש מים, הגיש לו אחד התושבים מים בדלי שבו השתמש להנחת הירקות. הנשיא הזועם סירב לשתות. רק חלוציות ציונית ובניית הארץ עניינו את התושבים. במדבר הזה גידלנו עגבניות, קישואים, עצי פרי וגידולי פרחים שיוצאו לחו"ל. היה זה נס ממשי לראות את כל הירקות הללו יוצאים מהאדמה שהייתה שבעים אחוז חול.

על אחיותיי, על אחי ועליי, כמובן, הוטל לעבוד עם ההורים שלנו בשדות, כשחזרנו הביתה מבית הספר. אלה כמה מהזיכרונות הכי טובים שלי: כשהייתי בן שתים עשרה ואבא שלי נקרא לעבוד במקום אחר כנגר, כשנסע לעשות את שירותו הצבאי ובתקופת מלחמת לבנון הראשונה. בפעמים הללו היה עלי להחליף אותו ולעשות את העבודה בעצמי. נהגתי בטרקטור, ברור שלא היה לי רישיון. הייתי אחראי להסיע את הפועלים לשדות. רבים מהם היו ערבים מעזה. מבחינתי, החיים המשותפים היו דבר מובן מאליו. אני שומר עד היום על קשרי ידידות עם אחד הפועלים. אנחנו מתקשרים אחד לשני מדי פעם לדרישת שלום. המושב לא רחוק מעזה. שלא כמו היום, יכולנו לשוטט שם בחופשיות והלכנו לעזה באופן קבוע לקניות.

גם בארץ, כמו על האונייה, המשכתי לחבוש את הכיפה. עם זאת, במושב, כמו במושבים הסמוכים, הרבה מהתושבים היו רחוקים מהדת. בית הכנסת של המושב היה פעיל מעט מאד. למדתי בבית הספר האזורי שהיה חילוני, וחבריי לכיתה לעגו לי על בגדיי ובעיקר על כיפתי. ייתכן שהלבוש שלי נראה להם כמו תוכחה עבורם: מצד אחד, הייתי צרפתי, "אוכל צפרדעים" כמו שכינו אותי. מצד שני, הסתובבתי עם כיפה בזמן שהם התהלכו בגילוי ראש. השוני בינינו הפריע להם מאד. הילדים הציקו לי והרביצו לי. תלמידים גנבו את הכיפה שלי וזרקו אותה לאסלה. לרגע לא עלה בדעתי להיפרד ממנה. ידעתי שסבא שלי יבקר אותנו בקרוב ורציתי להראות לו שהפכתי לישראלי אמיתי.

הודעתי להוריי שלא אלך יותר לבית הספר הזה. בלית ברירה הם העבירו אותי לבית ספר דתי שנמצא ליד העיר אופקים, במרחק כשלושים קילומטרים מהמושב. מיניבוס בא לאסוף אותנו בכל בוקר, אותי ועוד כמה ילדים שהחליטו, מאותן סיבות, לעבור לבית הספר נחלים.

נשארתי שם כשנתיים. גם בבית הספר הדתי גיליתי שהקשר לדת לא מספיק חזק בעיניי. כשהייתי כבן שלוש עשרה עברתי לפנימייה של ישיבה תיכונית באזור. נשארתי ללמוד שם עד לגיל שש עשרה. במקביל, ההתחזקות שלי הלכה וגדלה עוד יותר. גם אז מצאתי שהרמה הלימודית והרוחנית לא מספיקה. לדוגמה, לכל התלמידים בכיתתי היו חברות. עשיתי אפוא צעד דרסטי וקשה במיוחד להוריי ועברתי לישיבה בירושלים.

רציתי להיות רב. הוריי ליוו בחיוב את השאיפה הזו. בתחילה הם הסתכלו על החלומות שלי בזהירות. הם לא היו בטוחים שזו הדרך הנכונה עבורי, אבל מעולם לא יצאו נגד שאיפותיי. אני זוכר חבר ממושב סמוך שהוריו ממש התנגדו לרצונו ללמוד בישיבה, והוא סבל מכך מאד. היו לו חילופי דברים קשים איתם והוא חווה אפילו כעין נטישה מצידם. התמזל מזלי שהיו לי הורים מבינים. אולי משום שגם אם לא היו דתיים, הם נשארו מסורתיים וקרובים לדת. אחרי הכול, הוריהם היו שומרי מצוות בגלות. אבא ואמא הרגישו שהדרישה מהם יותר גדולה בהיותם בישראל. ככל שהתקדמתי בדרישות ההלכתיות ובחומרת שמירת הדת, כך גם הם. הייתה זו זרימה משותפת וטבעית לכולנו. אצל כל בני המשפחה שלי, מאז שהגענו לישראל, חל שינוי רוחני לטובה באורח החיים.

במושב שבו גרנו הכרתי את מיכאל שהפך לחבר הכי טוב שלי. אביו גד היה איש נדיב וחסר אנוכיות כפי שלא פגשתי בחיי. אני זוכר, למשל, שהוא השאיר תמיד את מפתחות הרכב שלו במכונית ואת המכונית פתוחה, למקרה חירום בו אי מי יצטרך לשאול אותה. לצידו התחלתי להבין את ההנאה שבנתינה. כשהאדם עסוק יותר עם עצמו מאשר עם אחרים, הוא אוהב את עצמו יותר מכל אדם אחר. אלה לא המתנות שהוא מקבל, שגורמות לו לאהוב יותר את האחר, אלא מעשה הנתינה. על ידי נתינה לאחר, האדם נותן חלק מעצמו. לאחר שהוא רואה את עצמו באחר, ואת עצמו הרי הוא אוהב יותר מכל, הנתינה מולידה אהבה. אביו של מיכאל, באורח חייו, תרם ונתן את עצמו לכולם. ממילא, הייתה לו אהבה לכל אדם. מעולם לא שמעתי ממנו דבר שלילי על שום אדם. זה היה יוצא דופן.

למיכאל הייתה אחות קטנה, רחל, שהייתה צעירה מאיתנו בשלוש שנים. מיכאל ורחל היו מהילדים שהלכו באותה הדרך כשעזבתי את בית הספר החילוני. גדלנו יחד ושיחקנו יחד. כשהייתי כבן שלוש עשרה, עזבתי לפנימייה. רחל הפכה לנערה צעירה, ומיכאל ואני התחזקנו יחד באורח החיים הדתי יותר ויותר. לא היה ראוי שנמשיך את אורח חיינו כמו בעת שהיינו ילדים. לא תיארתי לעצמי שיום אחד היא תהיה אשתי. כן הרהרתי שכשאתחתן, אני רוצה שאשתי תהיה כמוה.

כשהייתי בן עשרים ואחת למדתי בישיבה בירושלים. חבר מהמושב הציע להוריי שידוך: להפגיש אותי עם רחל. נפגשנו שלוש או ארבע פעמים, מספיק כדי להבין שאנחנו בעלי שאיפות דומות, ושנינו רוצים להגיע לאותה נקודה כשנהיה בני שבעים. זו התחלה טובה להזדקן יחד. ידענו כי למרות שכבר מספר שנים לא התראינו, ושינויים רבים יכלו להתהוות במהלך שנים אלו, ועדיין איננו מכירים אחד את השני לעומק, הקשר בינינו יכול רק לגדול ולהתחזק עם השנים בחיים משותפים.

זה מה שקרה. אנחנו נשואים כבר שלושים וחמש שנה והאהבה שלנו ממשיכה לגדול עם הזמן, ללא ספק בזכות מה שאנחנו נותנים אחד לשני. כשאני שומע את השיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר", עולות בי תמיד אסוציאציות מילדותי לצד משפחתה של רחל.

נולדו לנו שישה עשר ילדים. גרנו בירושלים בדירת שני חדרים קטנה, שם המשכתי את לימודיי. בסוף שנות התשעים, כשכבר היו לנו שישה ילדים. חיינו בצפיפות לא פשוטה. התקיימנו מהמלגה שקיבלתי מהכולל ומשכר זעום בעבודתי כסופר סת"ם. זה לא הספיק עבורנו כדי לחיות בירושלים עם שישה ילדים. נודע לי שמוקמת עיר בהרי יהודה, ביתר עילית. לא היססנו. במחיר הדירה הקטנה שלנו במחנה יהודה, הצלחנו לקנות לעצמנו בית עם ארבעה חדרים וגינה.

כמובן ששמחנו שיש לנו יותר מקום למשפחה. אני חושב שרצינו גם למצוא בחזרה משהו מהמקום שבו גדלנו, מקום שבו הכל צריך להיבנות, הכל צריך להיעשות מאלף. היינו חלוצים. רק כמה משפחות במקום מבודד בהרים. אורח החיים היה מרגש ומלא בציונות. התאהבתי במקום הזה. הוא לא היה קרוב לירושלים, שם המשכתי את לימודי הרבנות שלי, אבל זה מה שרציתי, מה שרצינו.

לאחר נישואינו המשכתי ללמוד תורה בכולל, מרכז לימוד לגברים נשואים צעירים. שאפתי להיות דיין. הצטרפתי לכולל של הרב מרדכי אליהו שהיה אז הרב הראשי לישראל. כל מסלול הלימודים שלי מאז כניסתי לישיבה בגיל חמש עשרה היה בשיטת הלימוד הליטאית, שיטת לימוד התלמוד לעומק. לאחר החתונה המשכתי באותו מסלול.

בגיל עשרים וחמש רציתי להצטרף לכולל ספרדי, שבו לימוד התלמוד נועד להסיק באופן קונקרטי איך עלינו להתנהל וכיצד יש לפסוק הלכה למעשה. הרב מרדכי אליהו לא היה נוכח בכולל תמיד, אבל ברגע שהוא היה שם, ניצלתי כל הזדמנות כדי להיות כמה שיותר קרוב אליו. כשהיה צריך מתנדב לשרת אותו, להסיע אותו ברכב ולשמש כמזכיר שלו, הייתי שם. הפכנו להיות מאד קרובים. התמזל מזלי לסיים אצלו את לימודי הרבנות ולקבל ממנו את תעודת הרבנות שלי.

התלמוד אומר "גדול שימושה יותר מלימודה", אם יש לך הזדמנות לשמש רב ולהיות לצידו בכל מהלך חייו, עשה זאת בכל מחיר. ההתבוננות ברב ובהתנהלותו בחיי היומיום שלו מאפשרת לימוד עמוק ויסודי יותר מאשר בשיעורים שלו. בשיעור יבחר הרב מה ללמד את תלמידיו, מה גם שההוראה היא תיאורטית. בחייו ובהנהגתו כל צעד שלו משמש כדוגמה קונקרטית.

במשך שנים זכיתי לשרת את הרב מרדכי אליהו וללמוד ממנו. הוא היה אדם יוצא דופן. הרב הבין את התורה ואת העולם בצורה כה פשוטה וללא התחכמויות, דבר שלא פגשתי אצל אף אדם אחר. זכיתי להקים ולנהל יחד עם ידידי וחברי חיים סויסה את מערך שידורי הלוויין "קול צופייך" שהוקם על מנת להפיץ את שיעוריו של הרב בעולם כולו. הרב הדריך אותי בכל רגע במסע שלי ועזר לי להפוך למי שאני היום. פטירתו בשנת 2010 הותירה חלל בחיי ששום דבר לא יכול היה למלא.