בנות הלילך 3 - אחיות החמנייה

1.

מרי ווּלזי

צ'רלסטון, קרוליינה הדרומית

1859

איש לא חשד במטענו של הנער הבלונדיני בזמן שנהג בעגלת הסוסים הפשוטה שלו ברחובות צ'רלסטון.

אמי, אחותי הקטנה ג'ורג'י ואני באנו לביקור של יומיים בקרוליינה הדרומית בהזמנתו של הכומר קוֹקס מהכנסייה האפריקנית החופשית. בבוקר הקודם יצאנו ועשינו את דרכנו על פני הבתים המפוארים ועצי הדקל באווירה נעימה להפליא כדי לערוך את ביקורי היום ולהשאיר את הכרטיסים הצהבהבים של אמא על מגשי הכסף.

גברת צ'רלס ווּלזי, בּרֶבוּרט פּלֵייס 8, ניו יורק.

אמנם דבר לא הסתער עלינו בחוסר נעימות, אך כל פרצוף שחור ברחוב או כזה שבירך אותנו בחביבות רבה כל כך בדלת כניסה, הזכיר לנו את מערכת העבדוּת האיתנה הנהוגה שם וחיזק את נחישותנו להמשיך במאבק.

בדרכנו הביתה מתפילות יום ראשון כשריח עץ הלגרסטרמיה נישא באוויר, נעצר לידנו נער נוהג בעגלת סוסים לבוש חולצה לבנה נקייה ומכנסי כותנה פשוטים. הגלגל האחורי שלו היה במצב רעוע, הוא נחבט עם כל סיבוב וכפה עליו להתקדם בקצב שלא עלה בהרבה על שלנו.

"מתברר שקצת הלכנו לאיבוד," קראה אמא אל הנער. "תוכל לכוון אותנו למלון 'צ'רלסטון'?"

"אני נוסע לכיוון, גברתי. אני אכוון אתכן לשם."

המבטא הדרומי שלו מצא חן בעיניי, נער טוב מזג, עור בגון החלב, כבן שתים־עשרה, שיער צהוב זוהר בשמש. הוא הזכיר לי את שתי בנותיי הבהירות שנשארו במלון עם חברתנו גברת ווֹלקוֹט, שבלי ספק עמדו סמוך לדלת והמתינו לשובי. אף על פי שנעדרנו שעתיים בלבד, גם אני התגעגעתי אליהן מאוד.

"איפה אתה גר?" שאלה אמא את הנער.

"פה ושם." הוא הפנה את פניו אל השמש. "אַת? נשמעת כאילו אַת מווירג'יניה."

אמא חייכה, שמחה שמישהו זיהה את המבטא מביתה לשעבר. "נכון מאוד. עזבתי כשהייתי ילדה, אבל עדיין אפשר לשמוע קצת שרידים כשאני מדברת. אני גרה בניו יורק עכשיו. אנחנו כאן אורחים של הכומר קוקס בכנסייה האפריקנית. אתה מכיר אותו?"

"לא, גברתי."

צעדנו לצדו כשהקול היחיד שנשמע הוא חבטת הגלגל השבור.

"היה טקס לחם קודש מקסים," אמרה אמא. "יותר משלוש מאות משתתפים."

הוא הסתובב וחייך. "אני מתערב שהייתם הלבנים היחידים שם."

"כן. אבל קיבלו את פנינו בהתלהבות רבה."

"פעם אמא שלי היתה לוקחת אותי לכנסייה כל יום ראשון. היא מתה עכשיו."

הנער שלף פיסת לחם מקופסת פח לרגליו, נגס בה פעם אחת, הסתובב והגניב את השארית אל מתחת לברזנט.

"אתה הולך לבית הספר?" שאלה אמא.

"לא, גברתי. אף בית ספר לא ייקח ילדים כמוני."

"אני בספק רב מאוד," אמרה ג'ורג'י.

תשומת לבי נמשכה אל ארגז המטען של העגלה ותנועה קלה שבקלות מתחת לברזנט.

"לאן אתה נוסע?" שאלתי.

הוא הצביע על בניין לבן לפנים. "לשוק. הולך כל יום ראשון. עושה את הסבב בשבת ובא לפה למחרת כדי שהמלאי יהיה טרי."

"סבב איפה?"

"כל מקום, גברתי. הלקוחות הקבועים של אבא. כמעט שלא יוצא בידיים ריקות."

הנער נסע לעבר בניין לבן בעל שערי כניסה שחורים גבוהים, והלכנו בעקבותיו. זה היה מבנה מגושם שהמילה שוק הבהיקה באותיות מוזהבות מעל הכניסה אליו ודגל ארגמני התנופף ברוח הקלה.

הנער הצביע על גג רחוק. "המלון שלכן קצת בהמשך, ותיצמדו ימינה."

"עזרת לנו מאוד," אמרה אמא.

הנער המשיך עם עגלתו לעבר שערי הברזל, וגבר מוצק ואדום־זקן עם מקל במבוק בידו פתח בפניו את השער.

"הֵי, ילד," הוא אמר והקיש במקלו על העגלה. "אתה אמור לבוא איתם לדלת האחורית, לא אל הכניסה, למען השם."

"אבא צריך אותי בבית."

הנער הסתובב על מושבו בחזית והסיר את הברזנט. בפנים שכבו שלושה תינוקות צבעונים בגילים שונים, לבושים רק בחיתול בד גס. המבוגרת שבהם, אולי בת תשעה חודשים, נאחזה בשפת העגלה ומשכה את עצמה לעמידה.

"אלוהים," אמרתי.

הילדה הושיטה את זרועותיה לעברי בשפת התינוקות האוניברסלית של טוּב ואהבה, והרמתי אותה בזרועותיי מתוך העגלה. אימצתי אותה אליי ונשמתי את ריח התינוקת השמימי שלה, ריח חלב וסבון ותמימות. מישהו טיפל בה באהבה.

על רצפת העגלה שכבו שני תינוקות על גבי הלוחות הגסים, אחד מהם בן לא יותר מכמה ימים.

הילד הושיט לשוער נייר מקופל.

"איפה האימהות שלהם?" שאלתי, מזועזעת כולי. "אין עליהם אפילו שמיכה. מתי הפעם האחרונה שהם אכלו?"

השוער קרא את הנייר וניגש לעגלה. "כולן בנות? אמור להיות בן אחד."

"דבר על זה עם אבא," אמר הילד.

השוער רכן מעל העגלה ולקח את שתי התינוקות. "אחת מהן לא מפותחת."

הילד משך בכתפיו. "רק אוסף מה שאומרים לי. הגדולה בכתה רוב הדרך הנה."

אימצתי את הילדה אליי אפילו יותר, והיא הניחה את ראשה על כתפי בעדינות מופלאה.

השוער נתן לילד חפיסת שטרות מקופלים, והוא דחס אותה אל כיס המותן, ניער את המושכות ויצא לדרך.

השוער הסתער עליי. "אין לי זמן להתעסק עם נשים כמוך. תני אותה."

צעדתי לאחור. "בשום פנים, אדוני."

"נשים מהצפון? אתן קוץ בתחת. יש לך מאה דולר לקנות אותה?"

שלחתי יד אל הארנק שלי. "אני יכולה לכתוב לך שטר חוב ברגע זה."

בזמן שתחבתי את ידי לארנק, האיש ניצל את ההזדמנות לחטוף את הילדה מזרועותיי. היא בכתה בצורה קורעת לב, הִקשיתה את גופה לאחור ופשטה את זרועותיה בזמן שהשוער העביר אותה לשותף מטונף לדבר עבירה, שנשא אותה משם.

ניסינו ללכת בעקבותיו, אבל השוער טרק את השער, ומבעד לסורגים אמר, "לגברות אין כניסה למכירה. זה מסחר גס פה, לא לבעלי רגישויות," ונבלע בתוך הקהל.

כרכתי את ידי סביב סורג הברזל וצפיתי בילדות הנלקחות במהירות אל חדר מחוץ לטווח הראייה שלנו, כשיד אחת סוכרת את פי כדי לכבוש את הזוועה. איזה בן אנוש בעל לב יכול לשמוע את הזעקות האלה ולא לחוש חמלה עד עומק נשמתו? אי־שם יושבות שלוש אימהות באֵבל טרי על בנותיהן היקרות.

נפניתי אל אמא. "העברנו את כל אתמול בביקורים אצל מיטב אנשי צ'רלסטון. אנחנו מוכרחות לפנות למישהו."

אמא לא הסירה את מבטה מהקהל הנאסף. "למי? העניין הוא כסף, מרי. בעלי המטעים פה לעולם לא יוותרו על העבדוּת מרצונם. אנחנו רק יכולות לבחור נשיא שישים לזה קץ."

הכרנו היטב את מושג העבדות, נכחנו בהרצאותיו של ד"ר צ'יבֶר במכון קוּפֶּר, קראנו פעמים רבות את "אוהל הדוד תום", והבוקר ראינו מודעות פרסומת למכירות עבדים ב"צ'רלסטון קוּרִיֶיר". אבל דבר לא הכין אותנו לצפייה מקרוב במחזה המזעזע הזה.

כשהמכירה התחילה, סקרנו את אזור השוק ההומה באֵימה גוברת. חדר בעל תקרה נמוכה פתוח אל חצר אחורית ובה בניין לבֵנים, שפרצופים שחורים גודשים את חלונותיו המסורגים. בחדר הארוך, כרוז תפס את מקומו על דוכן עץ גס והצליף במגפו בשוט העור שבידו. בחלל שררה אווירה מתוחה של עשיית רווחים. הוא נראה כמו בריון במכנסיו המשובצים ובכובע פנמה מהוה, מושך בזקנקן הצהוב שלו.

"רבותיי, אתם מוכנים?" הידהד קולו מקירות האבן.

קבוצות משתתפים התגודדו סביב הדוכן, כולם ג'נטלמנים למראה, בדיוק כמו אלה שפגשנו מדי יום ביומו ליד השולחן בבית המלון, במגבעות פרוות ביבר ובזקנים מטופחים. רובם אחזו סיגר ביד אחת, וקטלוג מודפס של המלאי האנושי המוצע היום בשנייה.

מושאי המכירה, בכל גון עור אפשרי, עמדו בגבם אל הקיר ונבדקו בגסות. קבוצות של אימהות וילדים עמדו לידנו, הנשים בשמלות כותנה טובות, סינרים לבנים נקיים ומטפחות, הילדים חשופי ראש.

שירבבנו את צווארינו כדי להיטיב לראות אל תוך חדר צדדי, שבו גברים בחנו את הנשים, פתחו את פיותיהן, הרימו את חצאיותיהן וחשפו את איבריהן המוצנעים ביותר.

"ראיתי מכירה כזאת בריצ'מונד כשהייתי ילדה. אדונים של עבדים רבים מוכרים את הילדים הצבעונים שלהם עצמם, ואת הילדים שלהם עצמם שנולדו לבנות האלה."

"וזאת המאה התשע־עשרה," אמרה ג'ורג'י.

"שום ספינת קיטור או רכבת לא תצא הלילה מהעיר האכזרית הזאת ללא מטען עצוב של הנפשות האומללות האלה."

ג'ורג'י שילבה זרוע בזרועה של אמא. "אסור לנו לגלות שאננות ולהשלים עם זה פשוט כי זו הנורמה. גברת וולקוט מכירה את ראש העיר. אנחנו מוכרחות לדבר איתו."

אמא העבירה את מבטה אל הכרוז. "יש להניח שגם ראש העיר קונה ומוכר פה את העבדים שלו. כל העניין חוקי לגמרי. התחינה שלנו לחירות תיפול על אוזניים ערלות, והם פשוט יגרשו אותנו מפה."

"אנחנו מוכרחות לעשות משהו, עכשיו," אמרתי. "אחרת אנחנו כאילו מסכימות לזה בשתיקה."

"אני מסכימה, מרי," אמרה ג'ורג'י. "אבל אולי מוטב לפעול בחשאי כדי להיטיב את המצב פה."

השוער דחק בשני ילדים קטנים ובנערה מבוגרת מהם במקצת לעלות אל הדוכן. הנערה עמדה יציבה ומנומסת והביטה בקהל בהבעה מהוססת, כל זרוע שלה עוטפת ילד, ושערה עטוף באותה פיסת בד לבנה שהנשים המבוגרות עטו. הילדים בהו אל תוך הקהל, צעירים מכדי להסתיר את הפחד הנוראי בעיניהם.

הכרוז הציג אותם בזרוע פרושה, כף יד פתוחה. "בנים — סיפּיוֹ, בן עשר, קלארֶנס, שתים־עשרה — ובת, סוּקי, ארבע־עשרה. הבת עוזרת בית טובה, גב נקי. הבנים יהיו פועלים מעולים בשדה."

ממש לצד השער עמדה אישה עם פעוט בזרועותיה ואחֵר שנאחז בחצאיתה. היא שמטה את ראשה ובכתה אל תוך כף ידה.

"את מכירה את הילדים האלה שם?" שאלה אמא את האישה בקול נמוך.

האישה ניגבה את עיניה, זרקה מבט חשאי לעבר הדוכן ונפנתה אל אמי. "הילדים שלי, כולם," היא אמרה בלחישה. "שם, גברתי, אלה שלי על הדוכן עכשיו."

אמא הידקה את הרדיד על כתפיה. "אלוהים אדירים."

"אלה שני הבנים שלי והבת שלי, סוקי. היא לא בשר מבשרי, אבל אני גידלתי אותה. ילדה טובה. הבנים אוהבים אותה אהבת נפש."

האישה אימצה את הפעוט אל לבה והסתכלה סביבה.

"את יכולה לדבר איתנו, גברתי, בלי פחד," אמרה אמא.

"ברור שימכרו פה כמה, אבל אני רק רוצה להשאיר אצלי את שני הקטנים האלה פה. הם צעירים בשביל להיות בלי אמא."

"ובעלך?" שאלתי.

"מכרו אותו. לפני כמה חודשים."

"לאן?" שאלה אמא.

"לא יודעת, גברתי. זה קשה שהוא איננו. אבל מה אני יכולה לעשות? הלב שלי שבור וזה הכול."

קונים גדשו את הדוכן סביב סוקי והבנים.

"תוריד ממנה את השמלה," קרא אחד.

"היית צריך לבדוק אותה קודם," אמר הכרוז. "אתה מכיר את הכללים."

הכרוז הפשיל את שמלתה של הנערה במשיכה מטה על כתפיה ואחז בסנטרה. "תחייכי, ילדה."

סוקי כפתה על פניה חיוך.

"ותראו איזה גומות. היא יכולה להיות שפחת מיטה יום אחד."

הכרוז הרים את שולי שמלתה כדי להציג את קרסוליה ורגליה, אבל סוקי חטפה מידיו את הבד.

"מה הבעיה עם העיניים שלה?" קרא אחד הרוכשים.

"היא בוכה, זה הכול," אמר הכרוז. "היא לגמרי בסדר."

"תמכור את הבת בנפרד," אמר רוכש אחד. "שש מאות עליה."

"נמכר —" קרא הכרוז.

האחים של סוקי נעלו את זרועותיהם סביב מותניה. הכרוז משך אותם ממנה, והם בכו ונאבקו בו באגרופים.

מבעד לסורגים, ג'ורג'י העבירה לאישה את כרטיס הביקור, שתחתיו החביאה מטבע זהב של ליברטי בשווי עשרים דולר. "מהר. קחי את זה."

"אה, לא, גברתי."

ג'ורג'י הנמיכה את הכרטיס אל פתח נמוך יותר בשער הברזל, לעבר ידה של האישה. "קחי. אף אחד לא יראה. זה לא הרבה, אבל זה כל מה שיש לנו כרגע. זה יספיק לך כדי להגיע לניו יורק ולבוא לבקש עזרה בכתובת שרשומה פה בכרטיס."

האישה העיפה מבט מטה והחליקה את הכרטיס והמטבע עמוק אל כיס הסינר שלה.

השוער ניגש ודחף את האישה עם התינוק בזרועותיה ובנה הקטן לעבר הבלוק.

היא הסתובבה. "קוראים לי אליס," היא אמרה בעודו דוחק בהם להזדרז לעלות במדרגות אל הדוכן.

"אני לא יודעת אם היא תהיה אי־פעם חופשייה למצוא את ברבורט פלייס," אמרה אמא.

"זה משהו לפחות," אמרתי.

אליס עלתה לאט במדרגות עם שני ילדיה ואספה אותם אליה. הכרוז פתח בדקלום הרגיל שלו, הציע מחיר נפרד לאליס ולילדים, והפטיש נפל עד מהרה.

"נמכר," קרא הכרוז. "מאה דולר לג'יימס והתינוק, אנתוני. אליס, תשע מאות דולר."

אליס נפלה על ברכיה מול הכרוז והתחננה להשאיר את ילדיה איתה.

אמא נפנתה לאחור בזעם וצעדה ברחוב צ'אלמֶרס לעבר המלון. התקדמנו בעקבותיה, שקועים בייסוריהם של אלה שנמכרו לעבדות, ויללותיה הנואשות של אליס מהדהדות סביבנו את יגונה הנורא מעבר לכל דמיון.

כבר ראיתי בעבר את המבט הזה על פני אמא. אחרי שאבא מת והשאיר אותה עם שמונה ילדים שעליה לגדל. כשבכינו בזמן שהעבירה את כולנו אל העיר המוזרה ניו יורק.

מבט שאמר, אנחנו נשנה את המצב הנוראי הזה. או נמות בניסיון לעשות זאת.

2.

ג'ורג'י

בּרֶבוּרט פּלֵייס, ניו יורק

אפריל 1861

דוד אדוארד הוריד אותי בבית החולים של ניו יורק, מבנה אבן מסיבי כמו עוגת חתונה, נווה מדבר של רוגע אחרי שהכרכרה שלנו נאבקה לפלס לה דרך בברודוויי. האזור המה אזרחים תזזיתיים נוכח האפשרות של מלחמה ממשמשת ובאה.

שעות קודם לכן, היום התחיל ככל יום אחר. במהלך ארוחת הבוקר עמדתי בחדר האוכל בביתנו בברבורט פלייס 8, בית לבֵנים חומות של ארבע קומות בצדה המזרחי של מנהטן, ואחותי ג'יין תיקנה את המכפלת של שמלת המשי השחורה החדשה שלי, המעוטרת בפשטות בלבן.

אמא ישבה אל השולחן, במקום הקרוב ביותר לאש, לבושה בשמלת הבוקר שלה, והנחתה את מרגרט — אחת משתי המשרתות הקבועות שלנו, בכובע ובסינר המשרתות הלבנים שלה — היכן למקם את המנות החמות. רק שלוש משש אחיותיי — אַבּי, ג'יין וקארי — היו שם באותו היום, שכן מרי והאטִי היו בנסיעה, ואלייזה בבית הכפר שלה.

אבּי, הבכורה, ישבה ליד אמא, רכונה על מכתבה.

ג'יין, הבאה בתור, כרעה לרגליי, ממוקדת במכפלת, כשארגז התפירה השחור שלה עם פרחי אֵם־הפנינה היה פתוח לידה על השטיח, מעין ערכת ניתוח של מחטים וחוטים, מהם עשרה גוונים של לבן בלבד.

החלקתי בידי את שערה הבלונדיני־אדום שגלש מטה מעבר לכתפיה ותמיד העלה על הדעת את ונוס של בוטיצ'לי. "אנא הזדרזי, ג'יין."

היא משכה בחצאית שלי. "תעמדי בלי לזוז, ג'ורג'י, או שאדקור אותך עד זוב דם."

אחותנו הקטנה, קארי, ישבה מצדה השני של אמא והאכילה את הכלב המעורב שלנו, פּיקוֹ, בפיסות דונאט.

"פרנק בֵּייקוֹן יאהב את השמלה הזאת," אמרה קארי.

הברשתי מהחצאית גרגיר בלתי נראה. "אין לי שמץ של עניין בפרנק בייקון."

אבּי הרימה את עיניה מהמכתב. "את הודפת מחזר מוצלח לכל הדעות, כשלאחרות אין שום מחזרים בכלל."

"אז תתחתני איתו בעצמך."

סומק עלה בלחייה של אבּי, ובן רגע התחרטתי על הדברים. אביגיל בת השלושים ושלוש מזמן הפסיקה לחכות שבן דודנו היקר תיאוֹדוֹר וינתרוֹפּ יבקש את ידה; גם לג'יין בת השלושים ואחת כבר לא ציפו אפשרויות — המחזרים שלה כולם נישאו לאחרות או התגייסו לצבא במסגרת ההכנה למלחמה או נדדו לאירופה. כך שההנחה הרווחת היתה שאבּי וג'יין לעולם לא יינשאו.

"הוא לא ימשיך לבוא לנצח," מילמלה אבּי.

"עם הזקנקן הזה שלו גזוז קצר כל כך, הוא נראה כמו מלך איטלקי," אמרתי.

צלצול פעמון נשמע מחזית הבית, ומרגרט המסורה שלנו זינקה, כשסרטי השביס שלה מתנופפים, לפתוח את הדלת, שעה שכולנו קפאנו כאיילה מבוהלת לרעיון של מבקר בוקר שיפלוש אל המרחב המקודש שלנו.

"בשעה כזאת?" שאלה אמא.

כעבור שניות פרץ פנימה דוֹד אדוארד, ועותק של הניו יורק טריבּיוּן מקופל בידו. הדוד תמיד התקבל אצלנו בברכה, איש טוב ומיטיב ששמו העלה שבחים בפי כל מי שהכירו אותו, ושני פגמיו היחידים היו שמץ יוהרה ושמץ פטפטנות. הופעתו הזוהרת הזכירה כל כך את הופעתו של אבא בשעתו, ועיניו הכחולות הכנות רחשו צדקה ואהבה. הוא אפילו התלבש כמו אבא, במעילי פרָאק איכותיים, ומכנסיו המחויטים הדגישו את שוקיו העגלגלות.

אמא הינהנה לעברו. "אה, אדוארד, זה אתה. שב בבקשה."

"אני בדרך למועדון — לא יכול להישאר. אֵילו חדשות. ממש תוהו ובוהו בחוץ. איך אתן יכולות להיות רגועות כל כך, כולכן?"

"תשתה כוס תה. ג'יין מצאה סוכר שמגדלים בטהיטי ללא שימוש בעבדוּת האכזרית."

"לא יכול להיות שלא שמעתן?" הוא שאל והעביר את מבטו בינינו בזו אחר זו.

קארי נרכנה, וסרט השיער שלה השתלשל כמעט עד הסירופּ שעל החביתיות שלה. "שמענו מה, דוד?"

"אני יודע שעקבתן מקרוב אחרי האירועים בקרוליינה הדרומית..."

"כן," אמרה אבּי.

"זה עתה הגיעה בשורה מצ'רלסטון שמעניקה את הרושם העמוק —"

"דוד, אנא ממך," אמרה אבּי.

״— שיָרוּ על מבצר פוֹרט סאמטֶר."

קארי קפצה ממקומה כנשוכת נחש. "יש מלחמה!"

"הקונפדרציה ירתה את הירייה הראשונה בארבע וחצי, לפני עלות השחר, לעבר דגל הלאום. מייג'ור אנדרסון נסוג עכשיו מהאי. האזרחים בצ'רלסטון עמדו על הגגות והריעו."

ג'יין קשרה את החוט שבידה והטילה את המספריים הקטנים בקרקוש אל תוך ארגז התפירה שלה. "אז הדרום באמת פורש. זה כל כך מרגיז."

"אילו מדינות יישארו בברית?" שאלה אמא.

"כל מדינות הצפון שיגרו מברקים אל הנשיא לינקולן והציעו כסף ואנשים. מרילנד וקנטקי עדיין לא הכריזו."

אמא קמה. "מרגרט, תורידי את שולחן המהגוני מהחדר שלי. ואת המכבש להכנת ריבועי מוך. נתמקם בטרקלין הקדמי. יהיה צורך רב בתחבושות."

דוד אדוארד צעד לעבר המסדרון האחורי המוביל למדרגות אל חדרי השינה. "איפה הבן שלך? עדיין במיטה מאוחר כל כך?"

אמא חסמה את נתיבו. "מה אתה רוצה מצ'רלי?"

"אולי הוא ירצה להתגייס. כבר פתחו מרכז בברודוויי. אני בטוח שהאחים וינתורפ יתגייסו."

"בני הדודים שלו מבוגרים, אדוארד. צ'רלי רק בן עשרים ואחת. אתה רוצה לעודד את הבן היחיד של אחיך המת?"

דוד אדוארד הטיל את העיתון על השולחן, וקארי חטפה אותו. "יש קריאות לאחיות לקראת המלחמה. מגייסים הבוקר בבית החולים."

"אחיות? אף פעם לא שמעתי —"

"יש מלחמה, אמא," אמרה אבּי.

התקרבתי לדוד אדוארד. "אני נרשמת."

אבּי שמטה את העט מידה. "את לא רצינית, ג'ורג'י. נותנים לאסירות להיות אחיות. עשרה ימים בכלא והלאה, ושולחים אותן לעבוד ב'בֶּלוויוּ'."

"זה שונה," אמרתי. "ד"ר אליזבת בּלֶקוֶול מעורבת. קראתי את המודעות בעיתון כל השבוע. היא מכשירה בריגדה של אחיות מוסמכות."

"שטויות במיץ," אמרה ג'יין.

לקחתי את הכפפות שלי מאדן האח וניסיתי לא להביט במניפה עם ידית השנהב שפרושה כזנב טווס בתיבת הזכוכית שאמא הזמינה במיוחד עבורה. אות התודה לאבא ולי על מה שעשינו בחוף ביום ההוא.

הסתובבתי אל קארי. "הכול הגון מאוד. בפיקוח ועדה של רופאים מכובדים. ומי בדיוק תעצור אותי, כשאף אחת מכן אפילו לא לבושה?"

דוד אדוארד נגע בזרועי. "ג'ורג'י, זה לא עיסוק לשעות הפנאי לצעירה מעודנת. לעזור לחיילים מחוספסים עם סירי הלילה שלהם —"

"עידון לא מעניין אותי כהוא זה, דוד."

אבּי הסתכלה על אמא. "היא תחטוף איזה משהו נוראי."

"אני בת עשרים ושמונה. אני מסוגלת להסתדר בכוחות עצמי, תודה רבה לך. חוץ מזה, אלייזה משרתת כאחות בפִישקִיל."

אמא הזדרזה אליי והחליקה בידה על גבי. "אלייזה חובשת את התושבים המקומיים ומחלקת את סמי המרפא שלה. זאת מלחמה, ג'ורג'י יקירה. לא מוטב שנעבור אותה כולנו יחד?"

השתדלתי לא להסתכל על פניה חרושות הדאגה של אמא ולא לפגוש במבטה העז; היא תמיד ידעה לפתות אותי בחביבות ובאמרות נדושות. ג'יין אלייזה וולזי היתה יריבה חכמה ומעוררת כבוד עם כל החסד והעדינות שלה. "יש דרכים רבות אחרות לתרום למען המטרה, כאן בבית," היא אמרה.

ליטפתי בשתי אצבעות את לחְייה המפודרת. איך יכולתי לספר לה שאשתגע לשבת מן הצד בבית הישן והיקר הזה שמלא תזכורות לאבא בזמן שהעולם כולו יוצא למלחמה?

"אני לא אשב כאן בחיבוק ידיים, אמא."

קארי הגביהה את העיתון. "יש רשימה שלמה של כישורים שנדרשים מאחיות, ואין לך אף אחד מהם."

חבשתי את כובעי עם עיטורי ניצת הוורד וקשרתי את הסרט מתחת לסנטר. "ראיתי אותה."

קארי הקריאה מהעיתון. "כדי לזכות בכרטיס הכחול, המועמדות צריכות להפגין את החן הנדרש להיכנע למשמעת תקיפה —"

אבי צחקה. "יכול להיות מאתגר למישהו שאבא כינה ילדת הפרא שלו —"

"ואת הנכונות ללבוש מדי סיעוד תקניים פשוטים מאוד."

"בטח, לכי עם הכובע הצרפתי הזה לוועדה," אמרה ג'יין. "הוא ממש מבהיר שאת פזיזה."

"תישארי פה, יקירה," אמרה אמא. היא ליטפה את התליון המוזהב שענדה על מחרוזת סביב צווארה, שבמכסהו עכביש משובץ אבנים יפות — תכשיט אבלוּת על אבא. "תחשבי איך מי שהלכו לפנינו יהיו שמחים בעבודת המלחמה שלנו כאן בבטחת הבית."

"אני אהיה בטוחה לגמרי, אמא."

"את לא יכולה ללכת לבד לבית החולים," אמרה אבּי.

פסעתי לעבר הדלת. "מאחר שאני האחיינית האהובה עליו, דוד אדוארד בטח ייקח אותי בדרך למועדון, נכון, דוד?"

דוד אדוארד חקר את הרצפה והינהן הנהון קל שבקלים.

"אבא לא היה רוצה את זה," אמרה קארי.

אבא. נעצרתי והסתובבתי אליה. "איך את יכולה לדעת מה אבא היה רוצה, קארי? היית תינוקת כשהוא מת."

קארי השפילה עיניים אל הצלחת שלה, וקלטתי דמעה מתנוצצת. שוב הרחקתי לכת.

אבּי הדפה את כיסאה לאחור וקמה. "כל פלורנס נייטינגל בניו יורק תהיה שם להתחרות על התפקיד. והם יקבלו רק מעטות."

"מאה, למעשה. ואני בטח אהיה הראשונה בתור, בזכות השעה המוקדמת."

דוד אדוארד ואני יצאנו אל המבואה, על פני הטרקלין הקדמי לעבר הדלת.

"את צריכה להיות בת יותר משלושים," קראה אחריי קארי. "ופשוטה מאוד. ואת רחוקה מלהיות מכוערת מספיק!"

נכנסתי אל אולם בית החולים בעל עמודי השיש שכבר היה כמעט מלא במשכימות קום כמוני. נשים מכל שכבות החיים גדשו את החדר הקר. בנות מזל מעטות ישבו על ספסלי עץ האלון, הרוב עמדו, מהן כאלה עם ילד או שניים שנשרכו אחריהן. אישה בשכמייה אפורה ארוכה ופנים בצקיות עגולות שהזכירו מאוד את פניה של מרי טוֹד לינקולן, חילקה טופסי מועמדות ועפרונות.

"בשוּרה בבקשה, גבירותיי," היא קראה אל הקהל, פולטת ענן לבן קטן לאוויר הקפוא.

"למה לא דולקת פה אש?" שאלתי.

"אם היו לנו מועמדים גברים, היתה אש דולקת." היא נתנה לי טופס של שני עמודים ועיפרון קטן. "אם תמלאי אותו מהר, תוכלי להיכנס מיד — אחת המועמדות בדיוק נשרה מרוב פחד מוועדת הרופאים, המסכנה. תחכי שם בהמשך המסדרון שיקראו לך להיכנס לחדר הוועדה."

הסתכלתי על הטפסים. "כתוב פה 'למלא בדיו'."

היא משכה בכתפיים. "הוועדה עדיין לא התלוננה. והיא כבר פגשה חמישים מועמדות היום. קיבלה עשרים ושלוש מהן."

כתבתי בעיפרון את שמי ואת כתובתי: ברבורט פלייס 8, ניו יורק. זה ודאי ישביע את רצונם של חברי הוועדה — כתובת מכובדת, סמוך למלון "ברבורט" המפורסם. נעצרתי עם העיפרון תלוי באוויר. גיל. הייתי כמובן צעירה מגיל הקבלה, בשנתיים שלמות. אולי אזייף קצת ואכתוב 30? השארתי את השורה ריקה.

האישה נרכנה אליי. "אל תגידי שאמרתי לך, אבל הם מחפשים אחיות ראשיות — נשים מכובדות שלא יפלרטטו עם המטופלים בהתגנדרויות וחיוכים." היא שלחה מבט ממוקד במחרוזת לצווארי. "הגברת האחרונה שנכנסה לשם ענדה עגילים, והם זרקו אותה מיד."

"זאת מחרוזת משפחתית שאני לא מורידה ממני. אני אקח את הסיכון."

"ומה עם הכובע? לא שזה מקומי, אבל הפרחים האלה —"

מיהרתי לעבר חדר הוועדה, תולשת בדרכי את ניצות הוורד הצרפתיות העדינות מהכובע ותוחבת אותן אל השרוול.

אחרי שחיכיתי במסדרון פרק זמן שנדמה כנצח, קראו בשמי, ונכנסתי להתייצב לפני הוועדה. ישבו שם חמישה גברים, רובם בעלי שֹער שֹיבה, בחליפות שחורות, זקופים כסרגלים מאחורי שני שולחנות עץ אלון שהוצמדו יחד, כשלפניהם כרטיסי שם.

נתתי את טופס המועמדות לד"ר האריס.

"שלום לך, העלמה... וולזי, נכון? תוכלי לנקוב בשמך המלא?"

"ג'ורג'יאנה מוּירסוֹן ווּלזי."

"ומדוע את מעוניינת, העלמה וולזי, להצטרף לשורות איגוד הנשים המרכזי לסיעוד?"

"אני רוצה לתרום תרומה שווה לזו של חייל, אדוני."

שני רופאים בקצה מימין החליפו מבטים.

"זה עלול להיות בלתי אפשרי, העלמה וולזי," אמר ד"ר האריס, "מאחר שלא תהיי בשדה הקרב."

"איני רואה סיבה שלא אהיה, אדוני. נראה לא הוגן שהם ייהרגו כשאני יושבת בבית."

"ספרי לנו פרטים עלייך, העלמה וולזי."

"אם תאמר לי באילו פרטים אתם מעוניינים."

שני רופאים בחנו דבר־מה שנראה כמו תפריס מסעדה, ושלישי ניקה את מקטרתו, הקיש בה על כף ידו.

"ובכן, האם את רואה בעצמך אדם בעל חוש לפרטים?" שאל ד"ר האריס.

"כן, דוקטור."

"באיזה אופן, העלמה וולזי?"

"למשל, לא הייתי מבקשת ממועמדים לחתום בדיו על טופס כמו זה, אם מספקים להם עפרונות בלבד." הרופאים התנועעו על מושביהם. "או משאירה את האולם הגדול שם לא מחומם כשממתינים בו נשים וילדים, חלקם במשך שעות."

ד"ר קוֹמפּטוֹן שזר את אצבעותיו ונרכן לפנים. הוא נראה צעיר משאר הרופאים, בעל מצח בולט והבעת צער תמידית. "אולם לא מחומם הוא כאין וכאפס לעומת התנאים הלא נעימים שתהיי מצופה לעבוד בהם, העלמה וולזי."

"רק קדושים מעונים סובלים כשיש בנמצא פתרונות פשוטים, ד"ר קומפטון. אני עושה כמיטב יכולתי לפתור בעיות."

הוא נשען לאחור ושילב את זרועותיו על חזהו. "זאת רק שאלה של זמן עד שאת וחברותייך האחיות תשנו את העניינים מהיסוד עם הקרינולינות שלכם, תחלקו תפוזים בלי הגבלה לגברים עם דיזנטריה, ותוציאו מדעתם את הרופאים המיומנים."

"אני לא לובשת קרינולינה, ד"ר קומפטון."

"ומה באשר להשכלתך, העלמה וולזי?" שאל ד"ר האריס.

"כילדה למדתי בבית הספר של העלמה מֶרדוֹק בבוסטון, ואחר כך במכון 'ראטגֶרס' לנשים כאן במנהטן. אחר כך למדתי בסמינר של העלמות אנאבֶּל לנשים צעירות בפילדלפיה, ואז סיירתי בהודו ומצרים עם אחותי הקטנה אלייזה."

"אה, גראן טור?" שאל ד"ר האריס.

"גברים עושים את זה כבר מאות שנים. במשפחה שלי גם הנשים מרחיבות אופקים."

"ציוני בית הספר שלך?" שאל ד"ר קומפטון.

"טובים מאוד, ד"ר קומפטון. ביום חלוקת התארים, המורה שלנו מר הוֹלאן התלוצץ עם אמא, שאם לא תוציא את בנותיה מבית הספר, חבר הנאמנים לא יוכל להרשות לעצמו לחלק עוד מדליות."

כמה מן הרופאים ציחקקו לשמע הדברים.

"שפות?" שאל ד"ר האריס.

"גרמנית, צרפתית, לטינית ואיטלקית. אני לומדת במהירות, והמחשבה ללמוד אצל מורה מסוגה של ד"ר אליזבת בלקוול מפיחה בי מרץ רב, אדוני. האישה הראשונה שהוענק לה תואר רפואה במדינה? זה יהיה כבוד עצום להימצא איתה באותו החדר. שקלתי את הרעיון לפתוח בית ספר לסיעוד משלי —"

ד"ר קומפטון נשען לפנים. "בית ספר לאחיות, נשים?"

"האם זה רעיון מוזר כל כך?"

"ומה עם האחים המסורים שלנו? שמא ילכו הביתה לסרוג?"

"הם יכולים לעשות כרצונם, ד"ר קומפטון. אולי להצטרף לאחיהם בקרב."

"האם גדלת עם משרתות בבית?" שאל ד"ר האריס.

"קייט, הטבחית. מרגרט, משרתת; ויליאם הנאמן בחדר האחסון הוא —"

ד"ר קומפטון יישר את חפתיו. "האם עלינו לשמוע את רשימת כל העובדים במשק הבית?"

"אמא מעסיקה עוזרים, אבל מאז ומתמיד ציפו ממני לבצע מטלות בבית."

ד"ר האריס עילעל בניירותיו. "להיות אחות זאת עבודה קשה, במיוחד למי שלא התנסתה במצוקה והיא בעלת, ובכן, פריווילגיות. את בוכה בקלות?"

"אני לא בוכה, דוקטור. אף פעם, לאמיתו של דבר."

ד"ר בֶּנסוֹן זקף גבה.

"אנחנו מחפשים נשים שאינן סולדות מלבוש פשוט," אמר ד"ר קומפטון. "את יודעת שאחיות אינן מורשות לענוד תכשיטים מכל סוג שהוא."

השפלתי מבט אל חלקה העליון של השמלה שלי, אל שרשרת הפליז של שעונו של אבא שענדתי כמחרוזת. "אני עונדת אותה כל כך הרבה שהיא חלק ממני."

ד"ר האריס אסף את טופסי המועמדוּת שלי והקיש בהם על השולחן. "חוששני שסיימנו פה, העלמה וולזי."

נגעתי בשרשרת. "אני לא אענוד אותה בזמן הטיפול בחולים, רבותיי. זאת שרשרת השעון של אבי. ענדתי אותה בכל יום מאז מותו. הייתי צעירה מאוד כשזה קרה. גרנו אז בבוסטון, והוא נספה בים בדרך מניו יורק לבוסטון על סיפונה של אוניית הקיטור לֶקסינגטוֹן."

ד"ר האריס הניח את העט מידו.

"זה היה לילה קר נורא, המדחום הראה שתים־עשרה מעלות מתחת לאפס, וקרח צף מילא את מצר לונג איילנד. אזעקת האש צילצלה כשלהבות פשטו בחבילות הכותנה בתא המטען באונייה. מתוך צוות של מאה ארבעים ושלושה נוסעים שרדו רק ארבעה. אבי לא היה אחד מהם."

הרופא בקצה השולחן נרכן לפנים. "קבלי את תנחומינו הכנים, העלמה וולזי."

"אותיות הפליז על השרשרת כאן מייצגות את שבע הבנות שהוא השאיר מאחור — אחיותיי ואני. אחי, צ'רלס, נולד זמן קצר לאחר מכן."

ד"ר האריס הסיר את משקפיו. "אביך לא ידע שיש לו בן."

"תרשה לי להבטיח לך, דוקטור, זה לא משהו שמותיר בך תחושת פריווילגיה. עבדתי יומם ולילה מאז מותו כדי לעזור לאמי, לשאת בנטל ניהול משק הבית ולהקל עליה."

ד"ר האריס ישב רגע בשקט. "מה דעתם של בני משפחתך לגבי הניסיון שלך לפנות אל משלח היד הזה?"

"הם מתנגדים לו בתוקף, אך דעתם מעולם לא עצרה אותי. למעשה, אדוני, דבר לא יעצור בעדי מלהקדיש הכול למדינה שלי, ובעת הצורך גם למסור את חיי כדי לשמור עליה מאוחדת וחופשייה מפורענותה של עבדות. אני חושבת שאבי היה משבח את זה."

הרופאים ישבו בשקט עד שד"ר האריס התעורר לחיים. "העלמה וולזי, עליי לבקש ממך לתת לנו רגעים אחדים לדון בפרטיות."

יצאתי אל המסדרון, עמדתי בגבי אל קיר האבן הקריר וסקרתי את תשובותיי. ד"ר קומפטון בלי ספק יצביע נגדי. עצמתי את עיניי, וכל שיכולתי לראות הוא את פנֵי האמרתי־לך של אבּי, כשאחזור הביתה בלי הכרטיס הכחול.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*