מארז התשוקות

פרולוג

הכול שחור.

אני משפשפת את משקפת הצלילה שלי, פוקחת ועוצמת את עיניי פעם אחר פעם, אך הכול נותר שחור. כף יד מחוספסת לופתת בגסות את ידי ומושכת אותי מעלה בכוח רב.

כאב חד מפלח את העורף שלי ואני נאנקת בלי קול. ראשי מסתחרר והכרתי מתערפלת.

תישארי ערה! אני פוקדת על עצמי.

גופי נמשך מעלה חזק יותר, ונדמה שזרועי תיתלש ממקומה בעוד רגע. המים העכורים מתבהרים מעט וראשי חוצה את קו המים. אני שולפת את צינור החמצן מפי, וריאותיי יונקות את האוויר הסמיך בשאיפה חדה.

השקט סביבי מצמרר.

איפה אני?

צבעם הבהיר של השמיים מדגיש את מי הים הכהים. הכאב מהדהד בעורף וראייתי המטושטשת מקשה עליי לאתר את קו החוף. היד החזקה מקרבת אותי אל הגוף הרחב. ראשו מסתובב אליי ועיניים בגוון כחול עמוק מביטות בי. באופן מוזר, הן משרות עליי תחושת ביטחון.

עיניי נעצמות ואני מתמסרת לחשכה.

חלק ראשון — טנריף

פרק 1

קרני השמש מחממות את גופי השרוע על החול. עיניי עצומות ולשוני מחליקה על שפתיי היבשות. אם נמשיך לשתות כל כך הרבה אלכוהול לפני הצהריים, החופשה תסתיים בבית חולים בגלל התייבשות מטופשת. הכאב בעורף מעיד על הנגאובר רציני, נראה שממש הגזמנו הפעם.

שרה מלטפת את ראשי והתחושה נעימה כל כך. אתענג על ייסורי האלכוהול רק עוד כמה דקות לפני שאפקח את העיניים.

רעד חולף בחזי. האצבעות המלטפות את שערי שונות מאצבעותיה המוכרות של שרה, היד הזו קטנה מדי. גם ההמתנה השקטה עד שאתאושש לא אופיינית לשרה, יש לה יותר מדי תוכניות להיום.

עיניי נפקחות באיטיות, אך הכאב הארור הולם בעורף והן נעצמות מייד. במאמץ רב אני פוקחת אותן שוב ורואה עיני דבש קטנות מביטות בי בחמלה. מלאכית קטנה מרימה את ראשי בעדינות, מקרבת בקבוק מים לפי ועוזרת לי ללגום מעט. היא מניחה את ראשי על החול ושבה ללטף את שערי.

קולות לא מוכרים ושברי שיחות מגיעים לאוזניי, אנשים מטילים משימות, חלקם נשמעים מודאגים. מישהו אומר שצריך לחפש בקבוקי מים נוספים, אחר פוקד לסדר מחסה ללילה.

סחרחורת תוקפת אותי במלוא העוצמה. ההכרה שלי מתערפלת והמציאות מתערבבת בחלום. ואז מגיע השקט.

שרה רצה על החוף וקוראת לי להצטרף אליה למים. מלצר מגיש לי קוקטייל מוחיטו נוסף ואני מחייכת אליו בהכרת תודה.

קולות השיח מתקרבים אליי. מישהו מדבר בדאגה על הבחור שמחפש ניצולים ומציין שהוא נמצא כבר זמן רב מתחת למים. הקול המודאג מתעמעם והשקט המבורך אוסף אותי אליו שוב.

 

ידיים גדולות מנערות את כתפיי. אני ממצמצת בכבדות ופוגשת במבט כחול עמוק, הקלה משתקפת בעיניו. קולו החזק מבקש ממני להתיישב לאט ואני ממלאת את בקשתו. כף ידי מכסה את מוקד הכאב בעורף ונרטבת מנוזל חמים ודביק. מבטו של הזר מלווה את ידי וההקלה שבעיניו מתחלפת בדאגה.

"לילי, תביאי לי את המטפחת שלך."

המלאכית הקטנה מופיעה לצידי ומסירה מראשה את פיסת הבד. הוא כורך את הבד הדק סביב צווארי ומהדק את הקשירה. אני מכווצת את עיניי וגונחת בכאב.

"אל תאבדי את ההכרה!" הוא פוקד.

במאמץ רב אני מתמקדת בפניו אך מתקשה להשאיר את עיניי פקוחות.

"הקשירה חזקה מדי?" קולו מתרכך מעט, "את מצליחה לנשום?"

אני נושמת עמוק ומהנהנת באיטיות.

"איפה... שרה?" כל הברה שורטת את גרוני.

"אל תתאמצי לדבר. תמשיכי לשתות, לגימה קטנה בכל פעם," הוא מתעלם משאלתי. "לילי, תוודאי שהיא נשארת ערה, וכל כמה דקות תעזרי לה לשתות מעט מים."

"אתה יכול לסמוך עליי, אית'ן."

אית'ן.

עכשיו יש שם גם לעיניים הכחולות. אבל שרה... איפה היא?

הסחרחורת נרגעת בהדרגה והכרתי מתחדדת. אני מתיישבת ובוהה בעצב במי הים השחורים. דבר במקום הזה לא דומה לחוף שבו ביליתי עם שרה בימים האחרונים. החוף שבו התארחנו התפאר בחול זהוב ומנצנץ, במיטות שיזוף ובסככות עץ מפנקות. היו בו גם בר קטן ומלצרים שזופים שהתרוצצו בין הנופשים וסיפקו להם את כל מאווייהם.

המקום הזה שונה לגמרי. רצועת החוף הזו אפורה, ריקה מנופשים, והריסות מפוזרות לכל אורכה.

לילי מתיישבת לצידי, נראית שברירית כל כך בחליפת הצלילה הקטנטנה. נער גבוה ורזה מתקרב אלינו, בידיו שני בקבוקי מים ועל פניו חיוך ניצחון כאילו מצא אוצר. שני בחורים חסונים אוספים חפצים ועורמים אותם באזור המוצל. אית'ן נכנס למים ויוצא מהם לסירוגין, ציוד הצלילה תלוי על כתפיו.

בכל פעם שהוא יוצא מהמים שני הבחורים משמיעים קריאות אכזבה. הם מוכרים לי. אני ממקדת בהם את מבטי ונזכרת — אלו הצוללנים שהיו איתנו על היאכטה הבוקר.

"לילי," אני מכחכחת בגרוני, "איפה אנחנו?"

"בטנריף." היא מרימה את מבטה אל המים, "בזמן שצללנו הגיע גל ענקי והרס את החוף. שמעת על הגל הגדול שהיה בתאילנד לפני כמה שנים?"

"את מתכוונת לצונמי?" עיניי נפערות וליבי נוגח בחזי. "היה כאן צונמי?"

"כן," היא מהנהנת. "אית'ן אמר שהגל הגדול הזה היה הרבה יותר קשה. הוא מחפש את ההורים שלי במים כבר הרבה זמן ועדיין לא מצא אותם," דמעות נקוות בעיני הדבש שלה, "אבל אני בטוחה שבסוף הוא יצליח."

ראשי מסתחרר שוב ואני נאבקת באובדן ההכרה ומנסה להתמקד בנקודה רחוקה באופק. גופי נרעד ללא שליטה. הבשורה הקשה שלילי חלקה איתי כמו לקוחה מחלום בלהות. אני נשכבת על צידי ועוצמת את עיניי, נשאבת אט־אט אל החלום שמביא איתו שלווה.

 

שרה רצה על החוף וקוראת לי להצטרף אליה ואל החבר החדש שהכירה בבר.

"אווה!" היא מנסה לגבור על המוזיקה הקצבית שמתנגנת בעוצמה, "את חייבת לטעום את הקוקטייל החדש!"

אל תפקחי את העיניים! אני פוקדת על עצמי.

זה לא אמיתי.

פשוט הגזמת עם האלכוהול.

 

השמש כבר לא מחממת את גופי ומשב רוח קריר חודר את חליפת הצלילה שלי. ידיים קטנות מנערות אותי בעדינות ודוחקות בי להתעורר. אני משלימה בעצב עם העובדה שבעוד כמה רגעים איאלץ לפקוח עיניים ולהתמודד עם המציאות החדשה, מציאות בלי שרה ובלי חוף זהוב, רק הרבה גוונים של שחור ואפור.

אני נאנחת ופוקחת את עיניי. לילי מגישה לי את הבקבוק ומסיטה את מבטה אל הים.

"תודה, מתוקה. כמה זמן ישנתי?"

"הרבה שעות," היא משיבה בנימה מהורהרת וממשיכה לבהות במים.

"איפה כולם?"

"הם מסדרים את הענפים שאספו כדי שיהיה לנו מקום לישון עד שיגיע החילוץ. חוץ מאית'ן, הוא עדיין מחפש את ההורים שלי בים."

"עדיין לא הגיע חילוץ?" אני שואלת בבלבול ומתיישבת. פעימות כאב הולמות בעורפי.

לילי נדה בראשה בשלילה.

"כמה פעמים אית'ן נכנס למים לחפש אותם?" אני עוקבת אחר המבט שלה אל הים שנראה שלֵו באופן חשוד.

"הרבה פעמים, אבל הוא לא הצליח להוציא אף אחד חוץ ממך ומג'ונתן," היא מצביעה על הנער שפוסע הלוך ושוב על החוף.

אני נושכת את השפה שלי ומסרבת לעכל את התשובה שלה.

"לילי, ראית כאן במקרה בחורה צעירה?" אני מנסה את מזלי, "היא בערך בגילי."

"לא," היא משיבה בביטחון. ״אין בחוף עוד מישהו חוץ מאיתנו. אף אחד לא בא לכאן ואף אחד לא יצא מהים."

דמעות מעקצצות בעיניי ואני בולעת את גוש המחנק בגרוני.

"גם את השארת מישהו בים, נכון?" היא מפנה אליי מבט רגעי.

"כן, את שרה, בת דודה שלי."

"אל תדאגי, אחרי שאית'ן ימצא את ההורים שלי, הוא יחפש גם את שרה שלך," היא מבטיחה בקול מתוק.

ברגע אחד דמעותיי מתפרצות והופכות לבכי בלתי נשלט. לילי מסתכלת עליי חסרת אונים, ומבטה גורם לי להתעשת ולחדול מהרחמים העצמיים. אין לי זכות להישבר כך מולה. בקרוב המלאכית הקטנה תגלה שחרב עליה עולמה ואצטרך להיות חזקה בשבילה. אצבעותיי מוחות את הדמעות ואני משתעלת כדי להחניק את בכיי.

לילי נצמדת אליי ומניחה את כף ידה על הירך שלי. אנחנו מביטות בים השחור וממתינות שהמבט הכחול עמוק יצא מהמים שוב, הפעם עם האהובים שלנו.

דקות ארוכות חולפות ולאחר זמן שמרגיש כמו נצח זה קורה. כמו בהילוך איטי גופו העצום יוצא מהמים בצעדים כבדים.

בדמיוני שרה לוחשת לי באוזן, מי האליל הזה ואיך הוא עדיין לא הזמין אותי למשקה... חיוך קטן עולה בזווית פי.

"אית'ן! מצאת אותם?" לילי רצה אליו וחיוכי מתחלף במהירות בתחושת מחנק. "איפה הם?"

אית'ן מסיר מעליו את המשקפת ואת ציוד הצלילה וזורק אותם בתסכול על החול האפור. הוא מרים את לילי ומחבק אותה, "מצטער, נסיכה, עדיין לא הצלחתי למצוא אותם."

"אבל אמרת לי שתמצא אותם. אתה הבטחת לי שתמצא אותם!" היא צועקת בדמעות. "אתה הבטחת!"

"אני מצטער," פניו מתעוותות בכאב וקולו חנוק. "חיפשתי אותם בכל מקום."

הכאב בקולם מסחרר אותי ומתפשט במהירות בכל גופי. ליבי מאיץ את פעימותיו ואני בטוחה שתכף הוא יפרוץ מחזי.

"אני רוצה את אימא שלי!" זעקת שבר נוראה פורצת מהמלאכית הקטנה ומילותיה נבלעות בבכי.

בכי מצמרר של ילדה קטנה שאיבדה את כל עולמה.

הבכי שלה חודר לנשמתי ומעמיק את שיברון הלב שמלווה אותי בשעות האחרונות. אני רוצה לנחם אותה, לנחם את עצמי. אני רצה אליהם במהירות, מתעלמת מהכאב העז שמהדהד בעורף שלי, ואוספת את לילי מידיו של אית'ן. היא נצמדת אליי בחיבוק חזק ודמעותיה מתערבבות בשלי.

"לילי, תסתכלי עליי," אני מסיטה את התלתלים החומים מפניה וחופנת את סנטרה.

היא מביטה בי בעיני הדבש העצובות והדמעות זולגות על לחייה.

"את לא לבד, אני כאן איתך. אני אשמור עלייך עד שנמצא את ההורים שלך ואת שרה שלי. הכול יהיה בסדר," אני מהנהנת במרץ ומנסה לשכנע גם את עצמי. "אנחנו חייבות להאמין שמישהו הציל אותם בדיוק כמו שאית'ן הציל אותנו. הם כנראה נמצאים בחוף אחר ומחפשים אותנו שם, בדיוק כמו שאנחנו מחפשות אותם פה."

הבכי שלה דועך והיא מושכת באפה. "נכון, אנחנו באמת נמצא אותם. ואנחנו בכלל לא לבד, יש לנו את אית'ן, ג'ונתן, מייקל ואלכס." היא משתתקת לרגע ומקמטת את אפה, "ואת, איך קוראים לך?"

אני מחייכת אליה חיוך עקום, "אווה. קוראים לי אווה."

"נעים מאוד, אווה," חיוך קטן מקשט את פניה כשהיא מושכת באצבעותיה תלתל שנדבק ללחיי.

אני מסיבה את מבטי ממנה ובוחנת את החבורה שהתקבצה סביבנו.

לילי מציגה בפניי את ג'ונתן, הנער הצעיר שראיתי מוקדם יותר, ואת מייקל ואלכס, שני האחים ששרה ואני הכרנו אתמול בערב.

מייקל מציג את עצמו שוב ומוסיף, "אווה, אנחנו שמחים שאת איתנו."

אני ממשיכה לחבק בזרועותיי את לילי וקדה בראשי.

אלכס מחייך אליי ולוחץ בחטף את כתפי, "אתמול נפגשנו בבר והיום היינו יחד על היאכטה." הוא בוחן אותי דקה ארוכה וכשמבטינו מצטלבים הוא ממשיך, "לא הספקתי לומר לך שהגוון הירוק שבעינייך נדיר כמו צבעה של מדגסקר, ציפור האהבה."

שתיקה מביכה משתררת בין כולם וקולו החזק של אית'ן קוטע אותה. "בואו, נלך למחסה לפני שיחשיך."

אני שולחת מבט אחרון אל עבר המים ומהנהנת.

פרק 2

אני צועדת בעקבות החבורה הקטנה, נושאת את לילי על ידיי ומתעלמת מהכאב שמתגבר בכל צעד.

ג'ונתן מאט את צעדיו ומתאים את קצב הליכתו לשלי. "אווה, אני שמח שאת איתנו ומקווה שכשנמצא את ההורים של לילי ואת שרה שלך, נמצא גם את אחי הגדול."

"אין לי ספק שכך יקרה," אני מחייכת אליו, מזייפת ביטחון שאני לא חשה כלל.

"סידרנו מחסה ברמת חמישה כוכבים," הוא מחווה בראשו שמאלה. "אומנם אין מלצרים במלון החדש, אבל אם תצטרכי משהו אל תהססי לבקש ממני."

אני מחייכת שוב ומתנחמת בידיעה שלא יצאתי מהמים הארורים הללו לבדי.

ג'ונתן מתקדם אל שאר הקבוצה, ולאחר כמה צעדים הוא עוצר ומסתובב אליי. "אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי חושב שאתן אחיות. חוץ מהעיניים הירוקות האלה שלך, אתן ממש דומות."

"לילי, שמעת את ג'ונתן?" אני מלטפת את ראשה ומנסה לעודד אותה, "הוא אמר שאנחנו דומות כמו אחיות."

"זה בכלל לא משנה אם אנחנו דומות או לא," היא מהדקת את חיבוקה וממשיכה בקול בוגר לגילה, "אם נרצה להיות אחיות, נוכל להיות אחיות." היא משתתקת לרגע ומוסיפה בקול שקט, "אימא ואבא הבטיחו לי אח או אחות, אבל הם לא קיימו את ההבטחה שלהם."

אצבעותיי מלטפות את שערה ודקירות קטנות מפלחות את ליבי. אני מביטה בחוף שלפניי, עיניי תרות אחר המציל שלי. ושם, במרחק פסיעות ספורות, הוא עומד זקוף ומבטו מוטרד.

 

ככל שאנחנו מתקרבים אל המחסה מתחוורים לי ממדי האסון. סככות העץ שניצבו לאורך החוף נעלמו כלא היו. בתי המלון המפוארים קרסו והפכו לשלדי מבנים, מחלקם נותרו רק גושי סלעים. העצים העצומים נעקרו ממקומם ונסחפו הרחק מקו המים, וכעת רק שיחים קטנים ורפויים מבצבצים בין ההריסות. צבעי הנוף העזים התחלפו בגוני שחור ואפור קודרים.

אני מרגישה כאילו צללתי לתוך המים בגן עדן ונשלפתי מהם בגיהינום.

לילי ישנה, ראשה נח על כתפי, ואני מתקשה יותר ויותר לשאת אותה. הנשימות שלי כבדות והכאב בעורף לא מרפה. כל שריר בגופי בוער ממאמץ ומכאב. אני מרימה את הרגל מעל קורת עץ שמוטלת לפניי אך מפספסת את זו שאחריה ומועדת. יד חזקה אוחזת במותניי ומושכת אותי לאחור רגע לפני שאני מתרסקת על החול עם לילי. אני מצליחה לייצב את גופי ומסתובבת אליו במבט חסר אונים.

"תשבי ותנוחי קצת," אית'ן לוקח את לילי מידיי ומשכיב אותה על החול. "אני רוצה להסתכל בחתך שיש לך בעורף."

אני מנערת את זרועותיי ומתיישבת בהקלה. הוא רוכן אליי ופורם את המטפחת הקשורה לצווארי.

"החתך עמוק, אך לא עמוק מדי," הוא פוסק. "תשטפי אותו במים נקיים כל כמה שעות כדי שלא יזדהם. אני מקווה מאוד שנצליח למצוא גם קצת אלכוהול."

"אה, לא, הפעם אני מוותרת," אני מניפה את ידי בביטול. "לא נראה לי שארצה לשתות עוד אלכוהול בזמן הקרוב."

הוא מחייך.

זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו מחייך והחיוך שלו מצליח להאיר מעט את האפרוריות שסוגרת עליי.

"לצערי, זה לא כדי שתשתי," הוא מנסה לכבוש את חיוכו, "אלא כדי לחטא את הפציעה שלך ולמנוע זיהום."

אני מסמיקה ונושכת את שפתי במבוכה.

הוא שולף בקבוק מים מהארגז שלצידו ומושיט לי, "תשתי קצת ונמשיך."

אני גומעת את המים בלגימות ארוכות. המים הצלולים מרטיבים את שפתיי הסדוקות ואת גרוני היבש. הוא מכחכח בגרונו כמו דורש את תשומת ליבי. אני מפסיקה לשתות ומציעה לו את הבקבוק.

"אווה," נימת קולו רצינית כשהוא לוקח את הבקבוק מידי. "אין לנו הרבה בקבוקים ואנחנו חייבים לחסוך במים שמצאנו. אי אפשר לדעת כמה זמן נחכה לחילוץ."

אני מרגישה נזופה ומתאפקת לא לגלגל עיניים. אין לי ספק שכוחות החילוץ כבר בדרך לכאן ואני עדיין צמאה.

אית'ן שופך מעט מים על העורף שלי וצעקת כאב נמלטת מפי. הוא משגר לעברי התנצלות רפה וכורך את המטפחת סביב צווארי.

"את מסוגלת ללכת בכוחות עצמך?"

אני מהנהנת בחיוב ונעמדת למרות שכל רצוני ברגע זה הוא לשכב על החול ולהתבוסס ברחמים עצמיים. אני לא מצליחה להבין את הדממה המעיקה סביבנו או את הסיבה שהחילוץ טרם הגיע.

אית'ן הולך לצידי, ביד אחת הוא נושא את לילי ובידו השנייה ארגז עמוס בדברים שמצא. אנחנו עוצרים רק כשהמחסה המדובר מופיע מולנו — קורות עץ שנשענות זו על זו ומסוככות על מחצלת מאולתרת מענפים רכים.

גופי מותש כל כך שברגע זה ערמת הענפים שלפניי נראית בדיוק כפי שג'ונתן תיאר, מלון בדירוג חמישה כוכבים.

"יש לי כל כך הרבה שאלות," אני פונה אל אית'ן. "מה קרה לנו מתחת למים? ממה קיבלתי את המכה בעורף? מה קרה מעל המים? ראית ניצולים נוספים? מתי יחלצו אותנו?"

"עכשיו תתארגני לשינה, מחר יהיה לנו מספיק זמן לדבר על הכול." הוא לא עונה לשאלותיי ואני לא מתווכחת. אני רק רוצה לעצום את עיניי ולפקוח אותן כשיגיע הבוקר ואיתו כוחות החילוץ.

בתוך המחסה אני מנסה לפשוט את חליפת הצלילה ונאבקת ברוכסן התקוע, אך החליפה דבוקה לגופי ומסרבת להרפות.

"אל תורידי אותה," אית'ן מופיע מאחוריי ומצווה בקשיחות. "הלילה יהיה קר מאוד וחליפת הצלילה תשמור על חום הגוף שלך." הוא מניח את לילי על רצפת המחסה. "תיצמדי ללילי ואכסה אתכן בכמה ענפים, זה יספיק כדי לעבור את הלילה בשלום."

אני לא בטוחה שהפקודות שהוא יורה מוצאות חן בעיניי, אך משלימה עם העובדה שברגע זה השליטה כלל לא בידיי.

עיניי נעצמות וכעבור שניות ספורות אני מרחפת בין שינה לערות.

 

אני שרועה על מיטת שיזוף ולגופי בגד ים ירוק קטנטן, מוחיטו ביד אחת ומגזין אופנה בשנייה. שרה יושבת לצידי, מוזיקה רועשת בוקעת מהאוזניות שלה וגופה זז בהתאם לקצב.

אנחנו מצטרפות לקבוצת צוללנים שהזמינו אותנו להפלגה ביאכטה קטנה.

אנחנו עוגנים לצד יאכטה שעל סיפונה קבוצה רועשת של נשים, גברים וילדים.

"למה עצרנו דווקא לידם?" אני שואלת בחור שעומד לידי. "מדהים כמה רעש קבוצה קטנה כזאת יכולה לעשות."

"תתעלמי מהם ותיהני מהנוף," הוא משיב בשעשוע.

מבטי חוזר אל היאכטה הסמוכה ועיניי סוקרות את האורחים שעליה.

 

גופי נרעד ואני מעפעפת בכבדות, תוהה אם לילי, ג'ונתן ואית'ן היו חלק מהקבוצה הרועשת. אית'ן לא נראה מבוגר מספיק כדי לעמוד בראש משפחה, אך אולי אני טועה. עם מי הוא הגיע לכאן? את מי הוא איבד?

המחשבות שלי נודדות שוב אל השעות היקרות לפני שהכול הפך שחור.

 

המדריכים עוזרים לשרה ולי ללבוש את חליפות הצלילה ומהדקים לגופינו את הציוד הנלווה. שרה צוללנית מנוסה והיא מבטיחה שלא תעזוב אותי לרגע. לאחר כמה הוראות פשוטות, אני אוחזת חזק בידה ושתינו קופצות מהיאכטה. כשאנחנו עמוק בתוך המים היא מסמנת לי באצבעותיה שהכול בסדר ואני מסמנת לה חזרה.

 

אנקה בוקעת מגרוני כשהמציאות מכה בי. אני מתרכזת, נואשת ללכוד זיכרונות נוספים מהשהייה תחת המים. אני מדמיינת שוב ושוב את תנועת היד של שרה ואת המים הצלולים שהקיפו אותנו, אך שום תמונה נוספת לא צצה בראשי.

דמעות חמות זולגות מעיניי. החרדה לגורלה של שרה מכאיבה לי בכל איברי גופי. אני מהדקת את זרועותיי סביב לילי ומבטיחה לעצמי שהסיוט הזה יסתיים ברגע שהשמש תזרח. כוחות החילוץ יגיעו ואיתם גם הבשורה ששרה נמצאה.

 

"אווה," קול חזק ומוכר חודר לחלומותיי.

"החילוץ הגיע?" אני מתיישבת בבהלה במחסה שטוף שמש. "ושרה? מישהו מצא את שרה?"

עיניים כחולות מביטות בי ברצינות ואין בהן שמץ חיוך או אהדה. "לא. החילוץ לא הגיע, גם לא ניצולים נוספים," נימת קולו של אית'ן קרירה. הוא מחווה בידו על העורף שלי, "בואי, צריך לשטוף את הפצע שלך."

"לא יכול להיות..." אצבעותיי ממוללות את המטפחת הכרוכה סביב צווארי. "אם אף אחד לא הגיע בלילה, אז מישהו היה אמור להגיע הבוקר."

"אף אחד לא הגיע." הוא לא מוטרד מסערת הרגשות שלי.

אני נאנחת ומשכנעת את עצמי שהיום הזה יביא איתו בשורות טובות.

"איפה לילי?" אני מנערת את הלכלוך שדבק בכפות ידיי ומשפשפת את עיניי.

"היא בחוץ, עוזרת בהכנת ארוחת הבוקר."

"מצטערת שלא התעוררתי מוקדם יותר," ידי מכסה את הכאב הפועם בעורפי. "אצא לעזור עכשיו."

"קודם אנקה את הפצע שלך, אחר כך תוכלי לעזור לאחרים." הוא מושיט לי את ידו, "בואי."

כף ידי הקטנה נבלעת בשלו ומתקשה למצוא בה נחמה. מחשבותיי נודדות אל כף ידה של שרה, שלמרות הבטחתה עזבה את ידי.

אית'ן שומט את כף ידי ברגע שאני נעמדת. אנחנו יוצאים מהמחסה ואני מביטה סביבי בחרדה, מנסה לעכל את התפאורה החדשה.