התשוקות 3 - התשוקה לאהוב

פרולוג

אווה

השלג מכסה אותי בשכבה עבה ובלתי שבירה. ידיי מרימות ברך אחת בכל פעם, מניעות אותה קדימה. פתיתי השלג מכסים את עיניי, ואני משפשפת אותן בתסכול.

הדמות שלפניי שוכבת ללא ניע. אני חייבת להגיע אליה. כל ניסיון נוסף להזיז את רגליי גורם לי לגנוח כחיה פצועה, אך אני נחושה להמשיך.

פסיעה בודדת מפרידה בינינו. אני זורקת את עצמי קדימה ומשתטחת על השלג באפיסת כוחות. ציפורניי שורטות את המשטח החלק, ואני גוררת את גופי אל עבר הגוף הגדול. אני מנקה במהירות את פניו מהשלג שמכסה אותן ומתפללת בשקט.

בבקשה, אלוהים, עשה שהוא יהיה בחיים. בבקשה, אלוהים.

אני מצמידה את האוזן שלי לפיו ומרגישה נשימה חלושה. העפעפיים שלו מתכווצים ונמתחים שוב ושוב, ואני לוחשת לו, "תן לי לראות את התכלת הזה שוב. פקח את העיניים שלך, בשבילי."

קול ירייה מפר את הדממה.

אני מזדקפת מייד, דרוכה ומבועתת. אני מביטה ימינה וצופה בחוסר אונים בגוף הגדול מתרסק לצידי. עיניו השחורות והשלוות נעצמות ונפקחות, נפרדות ממני ללא מילים, ונעצמות שוב. הפעם הן לא נפקחות.

ירייה נוספת.

השלג נסדק לצידי כשגוף נוסף נוחת עליו. אני רוכנת אל הפנים השלוות ונושקת לעיניים הכחולות העמוקות חסרות ההבעה.

"אמרלד, הגעת."

הקול של עיני התכלת מרטיט את ליבי. אני רוצה להגיע אליו, אך לא מצליחה להרפות מהגוף ששוכב תחתיי.

זעקה רמה בוקעת מגרוני והכרתי מתערפלת.

הכול שחור.

חלק ראשון — כחול

פרק 1

אווה

החדר שרוי בעלטה מוחלטת. אני מסיטה מעליי את הסדין, מדדה ברגליים כושלות אל חדר הרחצה ומרטיבה את פניי. מרגע שאית'ן עזב בטריקת דלת אני ממתינה לשובו ונאבקת בעייפות. בכל פעם שעיניי נעצמות החלום חוזר אליי ומביא איתו סחרחורות ודפיקות לב מואצות.

אנטולי בסכנה. אני מרגישה את זה. אין בליבי ספק שרק אני אחלץ אותו, אך עדיין לא מצאתי את הדרך להסביר לאית'ן שאין פתרון אחר כי אני צריכה לעשות זאת בעצמי.

אני חוזרת לחדר השינה ופותחת את החלון. משב רוח נעים חודר פנימה ואני ממתינה בדריכות לזריחה. המחשבות לא נותנות לי מנוח. אין לי מושג היכן אנטולי נמצא, אם אצליח להגיע אליו בזמן, או איך אתכונן למסע כזה.

חזי נרעד כשאני נזכרת בהבעת פניו של אית'ן לפני שיצא מהחדר. המסע עצמו כבר לא נראה מאתגר כל כך, כשלפניי ניצבת המשימה לשכנע אותו שאוכל לעשות זאת לבדי. אני חייבת לגרום לו להבין שאני לא מפחדת. לא אוכל להמשיך את חיי בידיעה שהפקרתי את אנטולי, העוגן השני שלי, ולא אנוח עד שאחזיר אותו לחיק המשפחה שלנו.

הבוקר עולה מבעד לווילונות העבים ואני מתלבשת במהירות ויוצאת אל הרחוב השקט למרות השעה המוקדמת. אני עוצרת בבית של אנה ומציצה דרך חלון המטבח, מיגל מדליק את הגזייה הקטנה ומניח עליה סיר. אני נוקשת פעם אחת על זגוגית החלון, הוא מרים את ראשו ומחווה בראשו אל דלת הכניסה.

"אווה, לא לישון?" הוא שואל במבטא כבד ומחייך.

"לא הצלחתי לישון," אני משפשפת את עיניי, "אני מוטרדת מדי."

הוא מפנה לי את הדרך וצועד אחריי למטבח. אני מתיישבת על כיסא העץ ומניחה את ראשי על השולחן. מיגל לא אומר דבר וממשיך בהכנת ארוחת הבוקר. ריח הביצים והבשר גורם לבטן שלי להתכווץ, ואני מרימה את ראשי בכבדות בדיוק כשהוא מכבה את הגזייה.

"אפשר גם?" אני שואלת ומצביעה על הסיר המהביל. מיגל מחייך בחום ומגיש לי צלחת גדושה. אני אוכלת ונאנחת.

"למה אווה עצובה?" הוא מתיישב מולי.

אני מביטה בו ארוכות וחושבת איך לתאר לו את החלום. אני מכניסה את המזלג לפי שוב ושוב עד שהצלחת מתרוקנת והבטן שלי נרגעת. מיגל בוחן את הצלחת הריקה, מחייך וחוזר להביט בי בשקט.

"חלמתי שאנטולי בסכנה," המילים יוצאות מפי והדמעות זולגות מעצמן.

הוא מהנהן וממתין שאמשיך.

"חלמתי שהוא בסכנה ושאני מצילה אותו." אני שותקת וממתינה לתגובה שלו, אך הוא לא אומר דבר. "אתה מבין?"

הוא מהנהן.

"חלמתי שאני צועדת בשלג כבד, ומוצאת אותו שוכב פצוע. אני מגיעה אליו בזמן כדי להציל אותו, אבל אז... נשמעת ירייה. איאן נופל לידי ללא רוח חיים," אני מושכת באפי, "ואז מגיעה ירייה נוספת ו..." אני לא מסוגלת להמשיך ומליטה את פניי בכפות ידיי.

מיגל קם ומלטף את הכתף שלי.

"את לרצות עוד אוכל?" הוא לוקח את הצלחת שלי וממלא אותה שוב.

"לא שמעת מה סיפרתי לך עכשיו?" אני מוחה את הדמעות, "למה אתה לא מגיב?"

"שמעתי," הוא מגיש לי את הצלחת ומתיישב. "אנטולי בסכנה, ואת להציל אותו. לבד." הוא מסכם בפשטות.

אני מהנהנת ומחבקת את עצמי.

"אווה, את להציל אנטולי. את לא לפחד."

"אבל... אבל אתה חושב שאצליח?"

"את חושבת שאת להצליח?"

אני מהנהנת בביטחון.

"אז את להצליח!" הוא נוקש על השולחן.

העידוד שלו מאפשר לי לגנוב נשימה. אני טורפת את האוכל במהירות, ואז מתרוממת ומחבקת אותו. "אני רוצה לחכות כאן עד שדניאל יתעורר. אני יכולה לנוח על הספה?"

"בית שלי הוא בית שלך." הוא מסתובב וחוזר לגזייה.

הארוחה הדשנה וחוסר השינה נותנים בי את אותותיהם. אני נשכבת על הספה בחדר האירוח ועוצמת את עיניי.

הנביחות של קטנצ'יק מעירות אותי. אני פוקחת את עיניי באי־חשק וצופה במהומה שליד דלת הכניסה. אנה נפרדת מהתאומים ליד הדלת, לילי לוחשת באוזנה של נאדיה וצוחקת בקול, ופיליפ קורא לילדים ודוחק בהם להזדרז. הבנות מודות לאנה על ארוחת הבוקר שארזה עבורן לבית הספר, אוחזות בידיים של התאומים והארבעה יוצאים אל יום הלימודים.

הדלת נסגרת והשקט חוזר. אני משפשפת את פניי ומהרהרת, השגרה הזאת מיוחדת כל כך ולא מוערכת מספיק. למרות שאני זקוקה לה כמו אוויר לנשימה, לא אוכל בשלב זה להרשות לעצמי לרצות אותה. אני צריכה להגיע אליו.

אני נכנסת למטבח ואנה מחייכת אליי ומניחה את דניאל בעגלה. אני מסתערת לעברה ומחבקת אותה בחוזקה.

"הכול בסדר?" הקול שלה מודאג.

"כן." אני מניחה את ראשי על כתפה, ומתנחמת במגע האימהי והחם שלה.

"דרמה חדשה?" היא שואלת וטופחת על גבי.

"בערך..." אני נאנחת, ומרפה ממנה בחוסר חשק.

הכחול העמוק מחייך אליי באושר, ושפתיי נמתחות לחיוך רחב. אני רוכנת להרים את דניאל מהעגלה, ונאנקת מתחושת סחרחורת קלה. אנה מכווצת את גבותיה ומביטה בי באי־שקט.

"הכול בסדר," אני ממהרת להרגיע אותה, "דניאל ואני זקוקים לטיול נחמד ומרגיע."

היא אורזת לנו כמה פירות בשקית, ואני דוחפת את העגלה החוצה. מבטה מלווה אותנו עד שאני מגיעה לקצה הרחוב ופונה לכיוון שדה הפרחים. כל כך הרבה טוב וכל כך הרבה רע עברתי בשדה הזה, ועדיין, בעולם המטורף שלי השדה הזה הוא אי של יציבות עבורי. אני פורשת שמיכה ליד השלט של ג'ורג', ומניחה עליה את דניאל.

"כשתגדל אספר לך עליו," אני אומרת לו בעודי מנכשת עשבים שוטים סביב מוט העץ. "יש אנשים שזכיתי ליהנות מהנוכחות שלהם בחיי במשך תקופה קצרה, אך הם חדרו לליבי כאילו בילינו יחד חיים שלמים."

אני מניחה את דניאל עליי ומושכת מתחתית העגלה את הבקבוק שלו. הוא גומע ממנו ברעבתנות וממצמץ אליי בעיניו היפות.

"שרה שלי תמיד אמרה, 'כדי שגבר יהיה מאושר הוא צריך בקבוק של משקה איכותי ביד, וחזה עסיסי להניח עליו את הראש'." אני מלטפת את ראשו וצוחקת, "תראה איך ברגע אחד הפכתי אותך לגבר מאושר."

הצחוק שלי דועך ומתחלף בבכי חרישי. דניאל מביט בי בסקרנות, אני מושכת באפי ומחייכת אליו חיוך עקום. הוא ממשיך לינוק מפטמת הבקבוק ואני שוקעת במחשבות, שוב ושוב מנתחת את החלום ובכל פעם מגיעה לאותן מסקנות — אני חייבת לצאת למסע הזה, אני חייבת להציל את אנטולי ואני חייבת לעשות זאת לבדי.

מבטי פונה אל קברו של ג'ורג' ואני תוהה אם השתגעתי. אולי אלה האובדן והיגון ששיבשו את היכולת שלי לחשוב בהיגיון, הרי איך ייתכן שאני לא מפחדת לצאת למסע הזה, ואפילו מאמינה בכל ליבי שאצליח להחזיר אותו לכאן.

אני מלטפת את ראשו של דניאל, וחזי עולה ויורד בכבדות. אני זקוקה נואשות להכוונה של אית'ן ולברכת הדרך ממנו, אך הוא לעולם לא יאשר לי לצאת למסע הזה לבד. לעולם.

השמש החזקה מסנוורת את דניאל, ואני משכיבה אותו בעגלה ורוכנת אל הקבר. "ג'ורג', אם כבר פגשת את ההורים שלי שם למעלה, אז תמסור להם שאני אוהבת אותם. תגיד להם שהתברכתי בגבר מדהים שאוהב אותי ודואג לי, גבר שאני אוהבת יותר מאשר את עצמי. תספר להם שיש גבר נוסף בחיים שלי שלא אוכל לחיות בלעדיו, וכדי שארגיש שלמה אני צריכה להחזיר אותו לכאן." אני נלחמת בגוש שמתיישב בגרוני וממשיכה, "תספר להם עליי ועל המשפחה המיוחדת שלנו, הם כבר יבינו למה אני חייבת לעשות את זה."

אני מזדקפת ונושפת בהשלמה. מספיק עם הדמעות, הגיע הזמן להתמודד בגבורה עם הדרמה החדשה בחיי.

פרק 2

אית'ן

אוהל האימונים ריק, ואני עומד מול שק האגרוף שתלוי מתקרת האוהל וחובט בו שוב ושוב. השרירים שלי מכווצים ונהמה זועמת בוקעת מגרוני בכל פעם שאני נזכר בהכרזה ההזויה של אווה.

יריעת האוהל מוסטת ואני שוקל לשבור את העצמות של מי שמעז להפריע לי.

"חייל, צא מכאן עכשיו!" אני יורה בלי להסיט מבט משק החבטות.

"מה קורה?" איאן מתקרב אליי במבט משועשע, "אוקיינוס שוב אתגרה אותך?"

אני מגביר את עוצמת החבטות, הזרועות שלי נמתחות ומאדימות מהמאמץ.

"אית'ן," איאן מרצין ועוצר את השק המתנדנד. "דבר אליי."

"אמרתי לך לצאת!" אני שואג וחובט בשק בעוצמה.

איאן פונה אל היציאה, אבל לאחר שני צעדים הוא מסתובב חזרה ודוחף אותי. "מה הסיפור שלך?"

אני מתייצב מולו בעמדת לחימה, מתאפק לא לפרוק את הזעם בקרב אִגרוף חסר מעצורים.

"אתה רוצה להילחם בי או שאתה מעדיף להסביר לי מה קרה?" איאן משלב את הידיים על החזה בנינוחות.

אני מתנשף ומאגרף את כפות הידיים, לא מצליח לחזור בקול על הטירוף החדש שלה.

"דבר!" איאן דורש.

"אווה החליטה שאנטולי בסכנה, ושהיא צריכה לצאת לרוסיה להחזיר אותו. לבד." שיניי חורקות.

איאן פורץ בצחוק רם, והצחוק שלו דועך כשהוא נתקל במבט הרצחני שלי.

"רגע אחד, אתה רציני?"

"אני נראה לך משועשע?" אני מותח את הצוואר.

"מה זאת אומרת 'החליטה שאנטולי בסכנה'?" קולו לועג, "ונניח שהוא באמת בסכנה, למה היא חושבת שרק היא תצליח להציל אותו?"

אני מרים את הגופייה מהרצפה ומנגב את הזיעה מהפנים. "כי זה מה שהיא חלמה."

"חלמה?" איאן פוער את עיניו בהפתעה. "היא רוצה לצאת למסע כזה בגלל חלום? היא השתגעה?"

אני זורק את הגופייה לרצפה ומתקדם לכיוון היציאה. "יכול להיות שהיא השתגעה, אבל אתה מכיר אותה, כשהיא מחליטה משהו שום דבר ואף אחד לא יצליחו לשנות את דעתה."

איאן מצמצם את המרחק בינינו ואוחז בזרוע שלי. "מה אתה מתכוון לעשות?"

"כלום. היא לא תעזוב בלי ההסכמה שלי, ואני לא מתכוון לחזור הביתה עד שהרעיון הזה יֵצא לה מהראש." אני מחייך חיוך קר, "היא לא תצא למסע הזה גם אם אצטרך לקשור אותה למיטה ולהצמיד לה שמירה צמודה."

"טוב מאוד." איאן מהנהן, "אבל בכל זאת כדאי שאסביר לה מה אני חושב על הרעיון הדפוק שלה." הוא מסתובב ויוצא מהאוהל.

אני חוזר לחבוט בשק ומעווה את פניי. מכל הנשים בעולם הייתי חייב להתאהב באחת שתגרום לי לאבד את השפיות.

פרק 3

אווה

דפיקות רמות על דלת הבית קוטעות את הרחצה שלי. הדפיקות מתחזקות ואני מתעטפת בחלוק וממהרת אל קומת הכניסה מחשש שדניאל יתעורר. אני מדלגת על המדרגה האחרונה בדיוק כשאיאן מתפרץ פנימה בסערה. העיניים השחורות, שתמיד שלוות כל כך, יוקדות בזעם כעת.

"את השתגעת!" הצעקה שלו מהדהדת בחלל הבית.

אני מסיטה את ראשי בבהלה אל גרם המדרגות ולוחשת, "ששש... אתה תעיר את דניאל."

הוא לופת את זרועי ומוביל אותי דרך המטבח אל הגינה, בועט בדלת ומושך אותי אחריו.

"איאן, אתה מכאיב לי," אני מושכת ממנו את ידי ומשפשפת אותה. "מה קרה לך? למה אתה מתנהג ככה?"

"מה קרה לי?" הוא צועק, "בוקר אחד את מתעוררת, מחליטה להתאבד, ואת שואלת מה קרה לי?"

"איאן, זה לא —"

הוא מניף את ידו ומסמן לי לשתוק.

"את רוצה לצאת למסע חוצה יבשות כדי להציל את אנטולי רק בגלל חלום?" הוא צוחק בלגלוג. "תגידי, את באמת חושבת שתשרדי במסע כזה לבדך? ברצינות, אוקיינוס, אני לא מבין מה עובר עלייך." הוא עומד מתוח ומביט בי בציפייה להסבר.

אני פוסעת הלוך ושוב בגינה, מחפשת את המילים הנכונות אך קולי לא נשמע.

"תפסיקי להסתובב ותעני לי!"

אני נושמת עמוק ומתקרבת אליו בהיסוס, הוא מחווה אליי בראשו ומסמן לי להתחיל לדבר.

"איאן... אני יודעת שאתה ואית'ן חושבים שהשתגעתי, אבל אני לא," הביטחון שב אליי ואני זוקרת את סנטרי. "אנטולי בצרה ואני היחידה שיכולה להציל אותו. אולי זה לא נשמע לך הגיוני, אבל בבקשה, תנסה להבין."

"להבין מה?" הוא מגלגל את עיניו, "להבין שאת רוצה לצאת למסע התאבדות בגלל חלום שחלמת, ותוך כדי לגרום לאית'ן לאבד את השפיות?"

"אתה יודע טוב מאוד שזה לא מה שאני רוצה שיקרה!" אני מתפרצת, "אני אוהבת את אית'ן יותר משאי פעם האמנתי שאוכל לאהוב ומחכה ליום שהוא יישא אותי לאישה, אבל לא אוכל לחיות עם עצמי בידיעה שיכולתי להציל את אנטולי ולא עשיתי את זה. איאן, אני יודעת שהוא בסכנה. אני מרגישה את זה כאן," אני מצמידה את אגרופי לליבי. "אני מרגישה את זה עד כדי כך שאני לא מצליחה לנשום!"

איאן מביט בי בריכוז ולא אומר דבר.

"תחושת הבטן שלי אף פעם לא הטעתה אותי," אני נאנחת בכבדות, "אתם רק צריכים לסמוך עליי."

"אם את בטוחה שהוא בסכנה בגלל חלום מזוין, אז תישארי כאן ותיתני לנו להתארגן. אנחנו נצא לחלץ אותו."

"לא!" אני מנענעת את ראשי בהיסטריה, "זה מסוכן!"

אני נושכת שפה כשהוא מחייך חיוך מדושן. נפלתי למלכודת שהוא טמן לי.

"את בעצם אומרת שהמסע הזה מסוכן לנו, לוחמים בעלי ניסיון צבאי של שנים, אבל לך הוא לא מסוכן?" הוא שואל בזלזול. "אוקיינוס, תקשיבי לי טוב. אם היית שלי, הייתי מחבר אותך אליי באזיקים עד שהרעיון ההזוי הזה יצא לך מהראש. אבל אני רגוע, אית'ן הרבה יותר מעשי ממני." הוא מסתובב לכיוון השער.

"איאן, חכה רגע," אני מתחננת, "בבקשה, תקשיב לי."

"לא הפעם. את לא תצאי למסע התאבדות, וכדאי שתתחילי להשלים עם זה." הוא חותם את השיחה ויוצא בלי להביט לאחור.

אני מתיישבת על הדשא בתסכול, מודעת עד כאב שאני נשמעת משוגעת, אבל הלב שלי מפציר בי לא לוותר. אנטולי בסכנה.

הבכי של דניאל מגיע אליי מהקומה העליונה ואני מכריחה את עצמי לקום ולגשת אליו. המחשבות קודחות בראשי בזמן שאני מחליפה את בגדיו, ואני תוהה מי יוכל לעזור לי להתמודד עם הכאוס שיצרתי. כשהשעון מורה על השעה שתיים אני מניחה את דניאל בעגלה ויוצאת לרחוב, מתיישבת על המדרכה ומחכה.

כעבור דקות שמרגישות כמו נצח, הנביחות של קטנצ'יק נשמעות מתחילת הרחוב, אליהן מצטרפים הצחוק של לילי והקול של פיליפ. אני נעמדת לקראתם בחיוך גדול, והבנות רצות אליי ומציצות לתוך העגלה.

"שלום, חברה, את מתכוונת לחזור לבית הספר שלך בקרוב?" פיליפ שואל ומחבק אותי.

"כן... אני מתכוונת," אני מנסה לשמור על קול יציב, "אבל עכשיו אני צריכה לדבר עם המלאכית שלי ביחידות." אני מתכופפת ומלטפת את שערה של לילי, "את מוכנה להצטרף אליי לטיול קצר?"

"אני תמיד מוכנה לטייל," היא משיבה בקולה המתוק, ועיני הדבש מביטות בי בסקרנות.

"תגידו למריה שלילי איתי ושהיא תאחר מעט לארוחת הצהריים," אני קוראת לעברם בעודי דוחפת את העגלה ביד אחת, ואוחזת בכף ידה בידי השנייה.

אנחנו צועדות בשקט, וקטנצ'יק מלווה אותנו עד שאנחנו מגיעות לספסל ומתיישבות. אני מלטפת את תלתליה הרכים שארכו, כמהה לאהבה הטהורה שלה.

"מלאכית קטנה שלי, אני קצת עצובה ומוטרדת, ואני יודעת שאת היחידה בעולם שיכולה להבין אותי."

היא מחייכת אליי בגאווה ומהנהנת.

"חלמתי שאנטולי בסכנה," אני פולטת את האמת המבעיתה.

"מה?" החיוך שלה נמחק ומבטה הופך מבוהל, "אנטולי בסכנה?"

"אני מאמינה שכן," אני מביטה בה בכאב, "אבל בחלום הזה גם הגעתי אליו בזמן והצלתי אותו."

"אנטולי נסע לרוסיה," היא מקמטת את מצחה, "ופיליפ אמר שייקח לו הרבה זמן לחזור אלינו כי הארץ הזאת מאוד רחוקה מכאן."

"אני יודעת," אני נאנחת, "אבל אם את או אני היינו בסכנה, אנטולי היה מגיע עד קצה העולם כדי להציל אותנו."

"זה נכון." היא יורדת מהספסל, מרימה אבן קטנה מהמדרכה ומקפיצה אותה בידה. "רגע, זה אומר שאת ואית'ן תיסעו להרבה זמן כדי להציל את אנטולי?"

"לא, מתוקה, אית'ן לא יכול לבוא איתי. אני צריכה לנסוע לבד."

"לבד?" היא מזדעקת, וקטנצ'יק נעמד על רגליו בדריכות.

"כן, לבד," אני נושכת את שפתי. "אני לא מפחדת. אני יודעת שאגיע אליו ואציל אותו, ושנחזור לכאן יחד."

"אני לא מבינה. למה אית'ן לא יכול לבוא איתך?" היא שואלת במבט חשדני. "זה יכול להיות מאוד מסוכן. אולי כדאי שגם איאן יצטרף."

"לא, אני לא יכולה להציל אחד ולאבד שניים אחרים..." אני ממלמלת לעצמי, והיא מביטה בי בחוסר הבנה. "אני רק צריכה שתביני שאני חייבת לצאת למסע הזה, ושתדעי שאני אחזור."

היא מסיטה את מבטה ממני וזורקת בתסכול את האבן שבידה.

"לילי, תסתכלי עליי. את זוכרת שיצאתי לסן דייגו לחפש את ההורים שלי והבטחתי לך שאחזור?"

היא מהנהנת.

"קיימתי את ההבטחה שלי?"

היא מהנהנת שוב.

"אז אני צריכה שתביני אותי גם הפעם. אף אחד לא יבין את הבחירה שלי וכולם יחשבו שהשתגעתי, אני צריכה חברה אחת שתתמוך בי. את יכולה להיות החברה הזאת בשבילי?"

לילי מתיישבת לידי ואוחזת בכף ידי. "אני חברה שלך ותמיד אהיה כאן בשבילך," היא מעודדת אותי בבגרות האופיינית לה. "אני חושבת שאת צריכה להציל את אנטולי. אני מתגעגעת אליו ורוצה שהוא יחזור, וגם מריה ונאדיה מתגעגעות אליו מאוד. אני יודעת שאם את מבטיחה שתחזרי, אז את תחזרי."

אני מחבקת אותה בחוזקה ומוחצת אותה לחזה שלי. "אני מבטיחה לך שאחזור."

היא משתחררת מהחיבוק ומסמנת לקטנצ'יק להתיישב בין רגליה. הוא מגרגר בהנאה כשהיא מלטפת את ראשו. "אווה, אם אית'ן לא יכול לבוא איתך, את רוצה שקטנצ'יק ואני נבוא איתך?"

"לא," אני מנענעת את ראשי ומתאפקת לא לפרוץ בבכי. "הפעם אצא למסע בלעדייך כי לך יש תפקיד חשוב יותר."

היא מביטה בי בסקרנות.

"את צריכה להישאר כאן ולשמור על אית'ן," אני מלטפת את לחייה. "הוא יהיה עצוב מאוד, גם אם הוא לא יַרְאה את זה. את מבינה?"

היא מהנהנת.

"אז את צריכה לדאוג לו בכל רגע פנוי ולא לעזוב אותו."

"את יכולה לסמוך עליי," נימת קולה רצינית וליבי מתכווץ מאהבה.

לשבריר שנייה אני נמלאת ביטחון שאם הצלחתי לשכנע אותה, אתמודד בגבורה גם עם המכשול הקשה מכול.

אנחנו קמות מהספסל וצועדות יחד. בכניסה לבית של מריה היא נפרדת ממני מהורהרת, ואני יודעת שבעוד זמן קצר כל דיירי הרחוב יקבלו את המסר.

כשהחושך יורד ודניאל נרדם, המחשבות חוזרות לראשי ומציפות שוב את כל החששות.

דפיקה חלושה נשמעת מדלת הכניסה, ואני מתפללת בליבי שזה אית'ן. הדלת נפתחת ומריה מביטה בי ארוכות, היא נכנסת ומתיישבת על הספה בלי לומר דבר. היא כבר יודעת.

אני ניגשת להרתיח מים, והדפיקה הבאה על הדלת לא מאחרת לבוא. פיליפ, ז'אן ופרנסין נכנסים, אני מסמנת להם לשמור על השקט ומצביעה על הקומה העליונה. הם מצטרפים למריה, ואני חוזרת למטבח ומניחה כוסות על מגש.

הדלת נפתחת בחבטה. ג'ונתן נכנס ואחריו נטלי, היא מחייכת אליי ומלטפת את הבטן העגולה שלה. ג'ונתן מכווץ את עיניו בכעס ופותח את פיו, אך אני מסמנת לו לשמור על שקט ולהצטרף אל השאר. אני לא מספיקה להסתובב ואנה נכנסת במבט כעוס ומיגל נכנס בעקבותיה. היא עוקפת אותי בלי לומר דבר, ומיגל משתהה לידי רגע נוסף וטופח על הכתף שלי.

אני חוזרת למטבח, מוסיפה כוסות למגש ומציבה עליו את קנקן התה. אני נושמת עמוק לקראת השיחה המשפחתית הנוקבת שמצפה לי ונכנסת אל חדר האירוח.

ידיי רועדות והקנקן מתנגש בכוסות, אני מניחה את המגש על השולחן ומתיישבת על הכורסה. כולם מביטים בי בדממה בזמן שמריה מוזגת את התה, ואני לועסת בעצבנות את השפה התחתונה.

הדממה המתוחה נשמרת, והקול היחיד שמהדהד באוזניי הוא פעימות הלב שלי. מבטי נתקל במבטו של ג'ונתן, עיניו החומות והטובות סוערות ומוטרדות. אני מרכינה את ראשי במהירות, טומנת את ידיי בין ברכיי וממתינה.

"לילי סיפרה לי על התוכניות שלך," מריה הראשונה שמפירה את השקט, "והרגשתי צורך לשתף את השאר."

אני מהנהנת.

"אני לא מבינה מה עובר עלייך," היא ממשיכה. "אני בטוחה שאת מתגעגעת לאנטולי, כולנו מתגעגעים אליו, אבל בגלל חלום שחלמת את רוצה לצאת למסע כזה לבד?"

"אווה," פיליפ מתפרץ לפני שאני עונה לה, "את החברה הכי טובה שלי בעולם ואני יודע שיש לך אינסטינקטים של חיה, אבל איך את מצפה שנתמוך בך בהחלטה כזאת?"

אני גונבת נשימה, "אתם חייבים להבין ש —"

"אנחנו לא חייבים להבין כלום!" ג'ונתן מרים את קולו ואני משתתקת. "משהו עובר עלייך, זה ברור, והמשהו הזה גורם לך לרצות לצאת למסע התאבדות. עצרת לחשוב איך התוצאה תשפיע על אית'ן? עלינו?" הוא משתתק לרגע ונוהם חרש, "במרוקו הבטחת לי שתפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה ושתתחילי לחשוב גם עלינו. ואת לא מקיימת את ההבטחה שלך!"

הוא כועס עליי כל כך, והתסכול מציף בי בחילה. "ג'ונתן —"

"לא, אווה," הוא קוטע אותי בתקיפות, "הלכתי לבסיס לדבר עם אית'ן. הוא לא יוצא מאוהל האימונים, וכשהוא כבר יוצא, כולם בורחים כדי לא להיתקל בו. תפסיקי להתנהג כאילו את לבד בעולם הזה, למעשים שלך יש השלכות על כל אחד מהאנשים שיושבים כאן בחדר, בעיקר על הבנות ועל אית'ן."

כפות ידיי מזיעות ואני משפשפת אותן במכנסיי. נטלי קמה מהספה ומתיישבת על ברכיה מולי. "יכול להיות שזה נובע מהמתח של החתונה?" היא מחייכת חיוך אוהד. "אני יודעת כמה הציפייה לרגע המיוחד יכולה להיות מרגשת ומלחיצה. לא משנה כמה את אוהבת את בן הזוג שלך, התקופה הזאת מבלבלת מאוד. בייחוד כשאת עוברת אותה בלי אימא שלך."

"זה לא בגלל החתונה!" אני צועקת ומתרוממת. נטלי חוזרת למקומה על הספה בראש מורכן. "סליחה, נטלי," אני לוחשת במבוכה, "לא התכוונתי לצעוק עלייך."

"אווה, הגענו לבית שלנו," אנה מצקצקת בלשונה ונעמדת מולי, "אנחנו לא צריכים מסעות נוספים. אנחנו צריכים לבנות את החיים שלנו בשקט ובשלווה, אנחנו צריכים לשמור זה על זה כשטוב לנו וגם כשרע לנו."

הגרון שלי צורב ואני רצה למטבח, רוכנת לכיור ומקיאה. אני שוטפת את פניי וחוזרת לחדר האירוח.

"אני מתנצלת, המתח מכביד עליי," אני אומרת חלושות.

"וככה את חושבת שתצליחי להתמודד עם מסע ארוך ומפרך?" ג'ונתן שואל בארסיות.

"אל תדאג, זה יעבור לי כשאירגע," אני משיבה בתשישות.

"המתח הזה לא יעבור לך כל כך מהר..." אנה ממלמלת. "אווה, מספיק עם חוסר ההיגיון," היא ממשיכה, "אם את בטוחה שאנטולי בסכנה, תשאירי לאית'ן להתמודד עם זה."

"שקט, אישה," מיגל מרים את קולו ונעמד מול אנה.

כולם מביטים בו בפה פעור.

"תשבי!" הוא פוקד עליה והיא מבצעת. הוא ניגש אליי ומניח יד אבהית על כתפי, "אווה, להירגע."

הוא מסמן לי לחזור לשבת על הכורסה ואני מתרסקת עליה.

"אתם להתבייש," הטון שלו חוזר להיות שקט וסמכותי. "אווה מרגישה אנטולי בסכנה. היא רוצה להציל אנטולי, ואתם לכעוס אווה, אומרים היא משוגעת?" הוא מזיז את ראשו מצד לצד באכזבה. "אנטולי משפחה. שומר על אווה, שומר עלינו. צריך לעזור אווה, לא לצעוק."

ג'ונתן קם ויוצא מהבית בטריקת דלת.

מיגל מפנה אליהם את גבו ומביט בי בעיניים טובות, "אווה, לא לפחד. מה את להרגיש כאן," הוא מצביע על הלב שלו, "את צריך לעשות."

המתח משתלט עליי ואני נאנקת. הוא מלטף את ראשי ופונה אליהם, "כולם ללכת עכשיו, לתת לאווה לסדר עם אית'ן ולא להתערב."

הם ממשיכים לשבת ולהסתכל עליו.

"עכשיו!" הוא מרים את קולו, וזה אחר זה הם קמים ועוזבים את הבית. אנה ממשיכה לשבת והוא מסמן לה בראשו לצאת.

אני רצה אליו רגע לפני שהדלת נסגרת, ולוחצת את זרועו בהכרת תודה.

הוא מחייך אליי בחום וסוגר אחריו את הדלת.