איתך עד הנצח - כרך ב'

פרק 23

תמר

אני מגיעה עם אליה לשכונה של הרב ארביב והולכת איתו אל ביתם של הילה ומיכאל. הילה, הרבנית ואני קבענו לנסוע לקניות ומיכאל אמור להישאר עם הבנים. הצעתי לו לדחות את השיעור עם אליה, אבל הוא התעקש שאביא אותו לביתם. אנחנו כמעט מגיעים לכניסה ועמנואל מגיע מולנו מהקצה השני של הרחוב.

"הרב הקטן," הוא מושיט לו יד לכיף. "התגעגעת אליי?"

"מאוד."

"קורה לכולם." הוא קורץ לו ואז מפנה את מבטו אליי. "תמר."

"היי, מה שלומכם?"

"שלומנו מעולה, תודה."

אני מזעיפה פנים והוא צוחק. "באתי ללמוד איתכם. מיכאל אמר לי שאתה בא היום."

"גם אתה עולה לתורה איתי?" אליה שואל.

"פחות, אבל אתה מוזמן לתת לי שיעור עם רבי מיכאל שלנו." הוא פותח לנו את השער ומחכה שניכנס. אליה רץ לצלצל בפעמון ועמנואל פונה אליי, "לא באת לעבודה היום."

"היו לי כמה סידורים וריכזתי הכול ליום אחד."

"הכול בסדר?"

"כן, בטח. אתם לא צריכים לדאוג."

"חשבתי שסיימנו עם הרבים."

"זה מתוך הרגל."

"את בטוחה שהכול בסדר?"

"כן, עמנואל, אני בטוחה. שניכנס?"

"ניכנס." אנחנו מתקדמים לכיוון הבית. הילה פותחת לנו את הדלת ומחבקת אותי לשלום.

"דודה תמרי," יוסף מאיר רץ אליי בשמחה. אני מתכופפת ומקבלת ממנו חיבוק מלא אהבה. "את הולכת לטייל עם אימא וסבתא הרבנית?"

"כן, מתוק."

"גם אתה הולך, דוד עמנואל?"

"לא, חבר, אני באתי להשגיח על קציצי ועליך קצת."

"עמנואל!" הילה צועקת עליו.

"מה? הוא קציצה וזה מתוק בקטע אחר." הוא לא מתרגש מהמבטים שהיא נועצת בו ונכנס לסלון. "איפה קציצי שלי?"

"אחי, חבל עליך. במקומך לא הייתי מתעסק איתה." מיכאל מוציא חומש מארון ספרי הקודש ומניח על השולחן. "ברוכה הבאה, תמר."

"תודה, ברוכים הנמצאים."

"תלמדי, תראי איך מקבלים אורחים. לא צועקים עליהם. בטח לא כשהם הבייביסיטר שלך."

"אם היית אורח, היית צודק." הילה מגישה לי רוגלך. "זה חם. הוא מקבל מהמגש הקר."

"גם אם תביאי לי מההקפאה, זה יהיה טעים." עמנואל מתקרב אליי, מברך 'מזונות', ונוגס ברוגלך מידי. "באימא טעים. יש עוד?"

"יש תבנית בתנור. תביא לנו כמה ותעשה קפה."

"בדרך אליך, רבי מיכאל. הרב הקטן, רוצה שוקו חם?"

"אני בשרי, תמרי הכינה היום בורקס בשר."

"אתה בבית של הילה, ילד. הבחורה חיה על קפה. יש חלב פרווה."

"חלב פרווה?" אני שואלת.

"את לא באמת מצפה שלא אקבל מנת קפאין שש שעות ברצף, נכון? תחליפי חלב הם לא אותו הדבר, אבל דומה מספיק כדי שיחליק בגרון."

"זה מותר?" אליה שואל את מיכאל.

"מותר, צדיק. זה לא באמת חלב. זה דומה. עמנואל, תכין לו שוקו חם, בבקשה."

"תמר?" הוא מצביע על פינת הקפה.

"לא, תודה."

"בואי, אני צריכה לסיים להתארגן ולהחליף לבנימין לפני שנצא." הילה מובילה אותי אל החדר. "איך היה היום?"

"בסדר גמור. נפגשנו עם עורכת הדין. היא החתימה את אבא על מסמכים ואמרה שתתחיל לפעול מייד."

"היא טובה בעבודה שלה. אדיר ויהונתן סיפרו לי שפעם היא הצליחה להוציא את אחד העבריינים הכי גדולים בארץ ממאסר על רצח, אפילו שהוא בעצמו התקשר למשטרה והסגיר את עצמו."

"השם ישמור."

"שומר, שומר. בטח השם שלו לא יגיד לך כלום, ילדה טובה ירושלים שכמותך. מעניין אם עמנואל מכיר אותו."

"מהכלא?"

"ומהחיים בישראל. מדובר בראש ארגון הפשע הכי גדול בישראל, מותק. חצי ממחוז צפון בידיים של התאום שלו ושלו. משפחת קדוש, מכירה? אביתר קדוש."

"לא."

"כן, תיארתי לעצמי. תאמיני לי, אם היית רואה אותו פעם אחת, לא היית שוכחת את הפנים שלו."

"מפני שהן מפחידות?"

"יפות עד כאב." אוי ואבוי. "סליחה, אני שוכחת שאת לא אסתר או דניאל. אשתדל להיות עדינה יותר."

"חבל שלא הכרתם את עמנואל לפני. אולי היא הייתה עוזרת לו."

"תמרי," היא מרימה את בנימין אל שידת ההחתלה ומורידה את בגדיו. "אף אחד לא יכול היה לעזור לו. אי אפשר לעזור לאדם שלא רוצה לעזור לעצמו, ושניסה לקבור את עצמו במאסר בכל מחיר. הרב שלח לו עורך דין והוא סירב לקבל אותו."

"לא ידעתי את זה."

"כן, גם אני לא ידעתי עד שהוא סיפר לי בעצמו. הרב אולי רוקם איתי מזימות פה ושם, אבל הוא לעולם לא ישתף בדברים כמו אלה. ומיכאל," היא מצביעה בראשה על הדלת, "לשון הרע באמת לא מדבר אליו. ותאמיני לי, ניסיתי לגרור אותו פעם או פעמיים. לא יודעת מה עשיתי טוב בחיים שזכיתי ברבי מיכאל הצדיק שלי."

"כשאדם עושה טוב השם מחזיר לו טוב. בחודשים שאנחנו מכירות עשית בשבילי כל כך הרבה דברים טובים, למשפחה שלי וגם לעמנואל. נראה לי שזה מסביר למה זכית בו והוא בך."

"אין לי ספק שגם הטוב שלך בדרך, מותק. אולי אפילו כבר הגיע." כנראה. "את יכולה לעזור לי רגע ולהלביש אותו בחזרה, בבקשה? אלך לזרוק את הפצצה הזאת רחוק." היא מרימה את החיתול בפרצוף נגעל ואני צוחקת. הבטן הקטנה שלו חשופה ואני לא מתאפקת וטורפת אותו. הוא צוחק, בועט ברגליו ומכה בידיו על ראשי.

"אימא שלך תהרוג אותי, אבל עמנואל צודק. אתה קציצי קטן ומתוק ואי אפשר שלא לאכול אותך." אני מנשקת את כולו, מלבישה אותו ומרימה אותו. יש לו ריח ממכר של תינוקות ואני קוברת את אפי בשקע צווארו.

"באמת שקלתי איך להגיד לך שאת צריכה ילדים בלי שתצעקי עליי."

"הילה!"

"לא לצעוק, יש קהל בסלון."

"את לא נורמלית."

"מה כבר אמרתי? את בגיל לחתונה ולילדים. זה לא פסול."

"שתינו יודעות למה את רומזת."

"רומזת? אני לא רומזת, אני אומרת. ואני מהמרת שגם הוא בעניין."

"השם. שהוא לא ישמע אותך."

"כשתביני שאני צודקת, יש לך את מספר הטלפון שלי. אני מוכנה, נזוז?"

"עדיף."

היא צוחקת. "את יכולה להשאיר אותו אצל עמנואל, בבקשה? אלך להביא את התיק שלי." היא יוצאת מהחדר ואני הולכת לסלון עם בנימין בזרועותיי.

אליה ומיכאל שקועים בלימוד. אליה קורא ומיכאל מקשיב לו ומתקן אותו במידת הצורך. עמנואל יושב על הרצפה עם יוסף מאיר ומשחק איתו בלגו.

"תראו מי הגיע אלינו. בוא, בנג'מין פרנקלין, שמרתי לך את החתיכות הגדולות יותר."

"מי?"

"תתעלמי ממנו. הוא התבלבל בכדורים היום."

"לשון הרע, רבי מיכאל. לשון הרע והוצאת דיבה."

"זה מדהים איך פתאום אתה בקיא בכל הלכות לשון הרע, כאילו אתה החפץ חיים בכבודו ובעצמו."

"אאוץ', זה כאב."

"שאביא לך את הספר? אולי תזהה את ההלכות שכתבת בעצמך."

"הבדיחות של הדוסים נוראות, שתדע. זה אפילו לא גורם לי לגחך." הוא מושיט את ידיו לבנימין, שמתמסר מייד, ואני שואלת את עצמי כמה הוא באמת מבלה איתם. הוא בן בית פה, יודע איפה כל דבר נמצא והילדים קשורים אליו. "חכה שאימא שלך תלך ואני אוכל כל כפל וכפל שלך, קציצי." הוא מציף את לחיו בנשיקות ואני לא מצליחה להסיר את עיניי מהם.

"בואי, תמרי. מיכאל, הבקבוק של בנימין על השיש. הוא אחרי מקלחת. צריך רק לקלח את יוסף מאיר ולהגיש לו ארוחת ערב. השארתי לכם אוכל על הגז ושמתי רוגלך בקופסה לאליה. שעמנואל לא יחסל גם את זה."

עמנואל לא טורח לענות לה. במקום הוא לוקח עוד רוגלך מהצלחת. הקרבה ביניהם מחממת את הלב. הידיעה שהוא לא לבד, שהוא מצא פינה משלו, משפחה.

"יבורכו ידייך, ללי."

"אמן," עמנואל עונה ומיכאל צוחק.

"לכו תיהנו, אסתדר איתם, אל תדאגי."

"אליה, תתקשר אליי כשאתה יוצא וכשאתה מגיע הביתה, טוב? אני זמינה."

"תיהני, תמרי."

"תודה." אני יוצאת עם הילה לרכבה ומתיישבת מאחור. היא מעדכנת את הרבנית שתצא, ותוך שתי דקות היא איתנו ברכב.

"אז מה בתכנון?" הרבנית שואלת כשאנחנו יוצאות מהשכונה.

"להחליף לתמרי את המלתחה מתקופת המנדט הבריטי."

"כנה וישירה כמו תמיד, ללי."

"היא צודקת, הרבנית. הבגדים האלה מתאימים יותר לקהילה של הרב תורג'מן. אני ביקשתי ממנה שנלך לקניות יחד. אני רוצה להשאיר את הקהילה לגמרי מאחור ואני גם רוצה להרגיש טוב יותר עם עצמי כשאני יוצאת מהבית."

"או לשידוכים."

"ללי."

"היא בגיל לשידוכים. אני הגעתי לכאן בערך בגילה ויצאתי עם רבי מיכאל שלי."

"'יצאתי עם רבי מיכאל שלי', בשפה של הילה זה אומר שהיא שמה עליו עין מהשנייה הראשונה שהיא ראתה אותו אצלנו, ולא ויתרה עד שהוא טייל איתה ולימד אותה תורה."

"פרשת השבוע, אבל כן. וסליחה, אבל אני לא מתביישת בזה ולא מצטערת לרגע. להפך, אני ממליצה לך לנסות גם, תמרי."

"אני חושבת שאמרת לי את זה פעם או פעמיים."

"אז לכבוד זה הקניות?" הרבנית שואלת. "אל תתביישי, איתי אפשר לדבר חופשי."

"כן, שלא תדעי כמה חופשי אנחנו מדברות איתה."

"נראה לי שהבנתי את זה כבר במפגש הבנות." אני צוחקת. "והבגדים גם בשביל זה, לא רק. אבל כן, הייתי שמחה להיראות טוב אם נצא באמת לפגישה מסודרת. אני לא רוצה לצאת בבגדים ישנים כל כך שהם לא באופנה, ואולי גם בצניעות מוגזמת מדי שלא בהכרח מתאימה לי."

"כל הכבוד."

"אמרת שאם אתן לך, תראי לי את הדרך בחזרה הביתה, הרבנית. ההצעה עדיין בתוקף?"

"ודאי שהיא בתוקף. תמיד."

"תוכלי להדריך אותי, בבקשה, בקניית הבגדים שהם צנועים ועדיין מרשימים? שמתי לב מהרגע הראשון שהלבוש שלך הוא אצילי, מכובד ויפה. של הקהילה כולה. לצערי בראש שלי יש הנחיות מחמירות ביותר ואשמח אם תמחקי אותן ובמקומן נשמור חדשות ומתונות יותר."

"אשמח לעזור לך, מתוקה. בכל מה שתרצי ומתי שתרצי."

"אני יודעת. הבנתי כבר שאתם שונים. ייקח לי עוד קצת זמן כנראה, אבל אני לומדת ללכת איתכם, ובינתיים אני אוהבת את הדרך. יש לי הרגשה שבסופה אמצא את עצמי, את תמר האמיתית."

"אני איתך. אנחנו איתך." היא שולחת את ידה לאחור ואני לוחצת אותה. "ללי, בואי נתחיל בחנות הקבועה שלנו."

"לא חשבתי אחרת. מזל שפיניתי את תא המטען, תמר, כי כשנסיים את הקניות היום הוא יהיה מלא עד אפס מקום."

אוי ואבוי. לאן הכנסתי את עצמי? למקום טוב, תמר. תירגעי. תנשמי. את בידיים טובות.

"נוכל גם לקנות נעליים, תיק חדש ואיפור?"

"נוכל כל מה שרק תרצי," הרבנית עונה.

"אם ככה, אני רוצה, בבקשה, תמר חדשה. תמר שלמה ואם אפשר, גם שמחה ומאושרת."

הילה והרבנית מחליפות מבט והנהון קצר והילה מאיצה.

אנחנו מגיעות לחנות באחד מרחובות ירושלים והן מדברות עם המוכרת, שכנראה מכירה אותן. הן מכניסות אותי לתא מדידה ובגדים נערמים על הכיסא ועל וו התלייה בתא. אני מודדת כל בגד, נרתעת בהתחלה, ומרגישה שאני לבושה בחוסר צניעות ואפילו בפריצות. אבל אני לא מוותרת לעצמי, לקולות בראש שלי, שהגיעו מהמקום הלא נכון כל החיים. לא. אני יוצאת מהתא ומקשיבה לקולות של הילה ושל הרבנית. לחיוכים הכנים שלהן, להגנבת החיבוקים של הילה והמחמאות שהן מרעיפות עליי. אני מרגישה צעירה יותר, בגילי האמיתי, ולא כמו אישה מבוגרת. אני פורחת. הילה מעמיסה חצי חנות בתא המטען שלה ואנחנו ממשיכות להסתובב, קונות לי נעליים, לעבודה וליום יום, ולשבתות וחגים. תיקים חדשים, איפור שבת ואיפור לימי חול.

הן מכניסות אותי לחנות למוצרי שיער ואני מודדת קשתות שונות שמכסות את קדמת השיער שלי. כך אוכל לפזר מדי פעם את שערי. אני קונה גם כמה בגדים להורים, לינון ולאליה, מרשה לעצמי אחרי שנים לבזבז כסף. אחרי שנים של עבודה קשה, ובלי לקנות לעצמי כלום, אני מפנקת בעיקר את עצמי.

"מגיע לך," הן חוזרות ואומרות בכל פעם שאני מתלבטת. "הרווחת את זה ביושר." נכון, הרווחתי את זה ביושר. מגיע לי. הגיע הזמן שאבין שמגיע לי טוב ושהרווחתי אותו ביושר. אולי אם אעשה את זה, זה באמת יקרה.

עמנואל

זה יהיה שקר גס להגיד שלא הייתי דרוך כל השבוע האחרון. התהלכתי ברחוב כמו פרנואיד, הסתובבתי לאחור בלי סוף כדי לוודא שלא עוקבים אחריי. נסעתי עם הילה ותמר למפעל, ובימים שהילה עבדה מהבית נסעתי עם תמר לבד. החיוך שהיא מעניקה לי בכל בוקר מתחיל את היום שלי ברגל ימין. היא כבר לא קולעת את שערה בצמה ונראה שהיא החליפה את המלתחה שלה. היא בפירוש נראית שונה, פורחת, יפה פי מאה. היא עדיין מתביישת ממני רוב הזמן ופתאום עוברת לרבים, אבל כשיש לה ביטחון, והיא מסתכלת לי בעיניים ונותנת לי הזדמנות לראות את הניצוץ שאני אוהב, אני נמס.

לא היו לי מערכות יחסים. רק עם סתיו. הייתי איתה מכיתה ד', והייתי אידיוט מספיק לחשוב שזה לכל החיים. אפילו סיפרתי לגדי שאני רוצה לקנות לה טבעת לפני הנסיעה לטיול הגדול, ולהציע לה איפשהו במזרח הרחוק. השקעתי בה את כולי, הייתי נאמן לה גם כשהחברים צחקו עליי וניסו לשדל אותי לזרום. ידעתי שמי שבוגד פעם אחת יבגוד תמיד, ולא הייתי מוכן להיות אדם כזה. תמיד הצבתי לעצמי גבולות ברורים. נאמנות עמדה בראש מעייניי מאז ומעולם. כמו גם הנטייה שלי לתת את כולי. ואם לא הייתי מוכן לתת לאישה עם הניצוץ בעיניים את כולי, לא הייתי כאן עכשיו.

"אתה מוכן?"

"לא."

"אתה לא חייב. אפשר להתאמן קודם בסימולטור."

"פלסטר זה לא פתרון, בטח לא כשיש לך פצע ירי דפוק."

"מה אתה רוצה לעשות?"

"להתניע את החרא הזה."

"אז קדימה, תתניע."

"אם רגל ימין שלי הייתה מגיבה, הייתי מתניע." אני כישלון. אני פאקינג כישלון. "סליחה, אתה לא אשם, עמרם. זה המוח הדפוק שלי."

"הכול בסדר, בחור צעיר. אני איתך, אל תפחד."

"אתה בטוח שאם תהיה בעיה, תבלום אותי?"

"הרגל שלי על הברקס, תראה." הוא מצביע מטה. "והיד שלי קרובה לבלם היד. במידת הצורך אעצור את הרכב."

"טוב."

"להתניע לך?"

"לא, עוד רגע. תן לי שנייה להתאפס, בבקשה."

"עצם העובדה שאתה יושב כאן עכשיו במושב הנהג ומאחורי ההגה זו התקדמות מעולה, עמנואל."

"אתה נשמע כמו פסיכולוג." כמו סנדרה? היא העיפה עליי חבילת טישו בפעם האחרונה. אני חושש לחזור אליה.

"לא יזיק לך אחד."

"בשבע שנים היו לי כמה וכמה פסיכולוגים. כבר הספקתי לעשות התמחות בעצמי." וגם היו לי לפני. ההורים לקחו אותי לטיפול במרכז הפסיכיאטרי לילדים בתל השומר. אימא אמרה שזה טיפול לדיסלקציה, אבא אמר שזה כדי להבין כמה אני דפוק. הוא לא טרח להגיע ליותר מביקור אחד. אימא הגיעה לשלושה. סבא וסבתא התחלפו ביניהם בכל שאר הטיפולים. בכל שבוע מישהו אחר התלווה אליי. אבא וידא שהעדויות על הטיפול ייעלמו, שחלילה הבן שלו לא ייפסל לשירות משמעותי כי המוח שלו לא מאה. מספיק שהיו לי בעיות למידה. ניסיתי לכפר על תחושת הבושה שגרמתי לו בזה שהייתי מלך הכיתה. לא הנחתי לבעיות שלי להוריד את הביטחון שלי. להפך, זייפתי ביטחון של קינג. כבן למשפחת מימון, שללא ספק הייתה מוכרת ומדוברת מאוד, כולם רצו להיות סביבי. ועם כל זה, לא הייתי בן זונה שחצן עם אף למעלה. הייתי עממי, אפילו שגדלתי עם כפית זהב משובצת יהלומים בפה. התייחסתי לכולם באופן שווה ואבוי למי שהיה מעז לתקוף חנון חסר ביטחון, לתקוף מי שלא הצליח לזייף כמוני.

"נשמע כיף."

"חיים."

"אתה תמיד ציני?"

"משתדל."

"תתניע, ילד. השיעור שלך עומד להיגמר ועוד לא יצאת מהחניה."

"אל תיראה שמח כל כך ללמד אותי."

"אל תעצבן אותי ותתניע." הוא מצביע על כפתור ההתנעה. לעזאזל, בפעם האחרונה שנהגתי היו מפתחות לרכבים, המנוע היה משתעל וגם הייתי מתדלק. לרכב הזה אין מנוע וגם אין דלק. יש מחשב דפוק שאמור לקחת אותנו בבטחה.

"שלום," הדלת מאחורי עמרם נפתחת ומיכאל מחליק פנימה. "איחרנו?"

"איחרתם?"

"קדימה, איבני, יש לי עשרים דקות הפסקה והקרבתי את ארוחת הצהריים שלי בשבילך." הרב מתיישב מאחוריי.

לא. "רדו. אין מצב שאני נוהג כשאתם ברכב."

"עמנואל," הרב לוחש בחום אבהי. "אתה תהיה בסדר. סע."

"לא! אני לא מוכן לקבל על עצמי את הסיכון הזה. ומה אם אעשה תאונה? מה אם אפגע גם בכם?"

"זה בדיוק העניין, אחי. אתה חייב להתמודד לא רק עם הנהיגה, אלא גם עם הפחד לגרום למוות ברשלנות. הנה, אנחנו חגורים, ואם חלילה תעשה תאונה, מה שלא יכול לקרות כי אתה עם מורה נהיגה שיש לו ותק של ארבעים שנים, לא ניפגע."

"הרב, בבקשה."

"סע לאבי, מתחשק לי שניצל בחלה." הוא מתעלם ממני. "עמרם, מיכאל, מה דעתכם?"

"אני בעד."

"בחיים לא אסרב לשניצל בחלה של אבי. תתניע או שאתניע בעצמי ואכריח אותך לנהוג!" עמרם מרים עליי קול. בידיים רועדות אני אוחז בהגה ונושם עמוק. אני מרים לאט את רגל ימין שלי אל הברקס, לוחץ על כפתור ההתנעה ועוצם את עיניי.

"תתמקד בקול שלי, עמנואל. אתה שומע אותי?" הרב שואל מאחוריי. אני מרגיש את ידו על כתפי.

"תישען לאחור. זה מסוכן, תישען לאחור ושים חגורה."

"אני חגור, זאת רק היד שלי. קדימה, צא לדרך, אני איתך." הוא משאיר את ידו עליי. אני שואף עמוק ונושף, מנסה להירגע ללא הצלחה.

"בחייך, עמנואל. אתה לוחם לשעבר, לא? אם היית מקבל עכשיו הקפצה והנחיה לצאת לשטח, להיכנס לכפר עוין, לג'נין או לרצועת עזה, היית מהסס ככה?" מיכאל שואל.

"ברור שלא."

"תהיה לוחם חסר פחד. תנתק את הפחד, אל תיתן לו במה וצא להילחם. צא לכבוש את האויב הכי גדול שלך בחיים כרגע. תמחה את זכר עמלק הפרטי שלך." אני מאותת ליציאה מהחניה וזוחל לאט. גם בשיעור הנהיגה הראשון שלי לא נהגתי לאט כל כך. צב הולך מהר יותר. "רגל על הגז, עמנואל. עמרם לידך. תחשוב שהוא המפקד שלך שמוביל אותך בשטח. סמכת על המפקד שלך?"

"ברור, בעיניים עצומות."

"יופי. אז המפקד שלך לידך והוא אמור לשמור עליך. הוא מכיר את השטח טוב ממך, הוא הוכשר לזה. תסמוך עליו שבשעת הצורך הוא ידע מה לעשות כדי שלא יקרה לך ולנו כלום." אני לוחץ קצת יותר על הגז. "יופי, עכשיו תן לחיצה חזקה יותר. אתה יכול, קדימה."

"זה מסוכן. אתם כאן. זה מסוכן!"

"אנחנו החברים שלך לצוות. כולנו הולכים יחד גב אל גב וסורקים את השטח, סורקים את האויב. תתקדם, תוביל את הצוות. אנחנו מאחוריך וסומכים עליך." אני לוחץ עוד קצת. עכשיו אני במהירות של עשרים קמ"ש. "יופי. אתה יכול להגיע כאן לשלושים, אבל בוא נצא קודם מהשכונה, בסדר? עמרם, אתה יכול להוביל אותו לשטח האימון?"

"בטח. בפנייה הראשונה קח ימינה." אני מרים את עיניי אל מיכאל דרך המראה.

"תקשיב לו, סע. הכול בסדר." היד של הרב עדיין עליי.

אני ממשיך לנהוג, מרגיש את הדופק שלי בשמיים ואת הפה שלי מתייבש. עמרם מכוון אותי בכביש. אני נוסע צמוד לימין, נזהר יתר על המידה, בולם מרחוק, מאפשר לנהגים להידחף לפניי. משאית נוסעת משמאלי והחרדה שלי עולה. אומנם במפעל אני מעמיס סחורה בתוך משאיות, אבל הן קטנות יותר, קלות יותר והן לא זזות. הן ללא נהג כשאני מעמיס אותן. עכשיו, כשהן נוסעות על הכביש, גדולות יותר, מפחידות יותר וצמודות אליי, אני לופת את ההגה בכל כוחי.

"הרב."

"אתה בסדר. אל תיבהל."

"אני לא מסוגל. תנו לי לעצור. זה לא יעבוד. זה מסוכן מדי."

"אתה מתכוון לצאת לדייט עם תמר ברכבת הקלה?" מיכאל שואל. "אולי באוטובוס ארוך, שתחכו לו שעות בתחנה ותידחקו בין מאות אנשים."

"מיכאל, לאט."

"ואולי אתה מתכוון לצאת איתה ברגל. לוחם אמיתי, עמנואל, לא מרים ידיים במכשול הראשון. הוא כובש אותו. עיניים על הכביש, ידיים על ההגה, רגל על הגז, בהכנה לעבור לברקס, וסע!"

"איפה המגרש הדפוק? אמרת שנוסעים לשטח אימון!"

"פספסת אותו. תמשיך, אתה בסדר. אני מוכן לבלימה," עמרם מנסה להרגיע.

אני ממשיך לנסוע, לא יודע לאן, לא יודע איפה אני בכלל. אני מנותק מהאירוע. הכביש לפניי והרכבים שנוסעים עליו מפחידים אותי באמת, יותר מכניסה לג'נין באמצע הלילה לביצוע מעצרים. אני ממשיך, אלוהים יודע כמה זמן, פונה בהתאם להוראות של עמרם ומרגיש את ידו של הרב צונחת מכתפיי. הוא מחייך אליי מהמראה ואני מחזיר את עיניי לכביש.

"עמנואל?"

"אני בסדר, אחי." באופן מפתיע.

"איך הלב?"

"בסדר."

"אתה מסוגל להמשיך עוד קצת או שנחזור?"

"לא יודע."

"בואו נחזור. זה מספיק להיום. זו הייתה טבילת אש טובה, איבני. אני גאה בך."

אנחנו חוזרים לשכונה ואני נעצר ליד בית הכנסת ומעביר הילוך למצב חניה. עשיתי את זה. נהגתי. נהגתי בלי להרוג אף אחד. נהגתי בלי להתנגש באף אחד. נהגתי בלי לקבל התקף לב.

"תן לי יד, אחי." מיכאל פותח את הדלת שלי. אפילו לא שמתי לב שהם כבר יצאו מהרכב. אני משחרר את החגורה ואוחז בידו. הוא מושך אותי לחיבוק אחים וטופח על גבי בחוזקה. "אני גאה בך, עמנואל. אתה מלך."

"אל תהיה כוסית רגישה, אחי. זה מביך, אתה אמור להיות רב."

"הוא בסדר, הרב. הוא ליצן כמו תמיד." הוא צוחק ומתרחק לאחור.

"אני גאה בך, איבני. עשית צעד חשוב מאוד היום."

"מצטער שהברזתי בפעם הקודמת שקבעת לי שיעור. לא הייתי מסוגל."

"נראה שהיית צריך מוטיבציה. רשמתי לפניי איך לשכנע אותך לעשות משהו שאתה לא רוצה."

"זה חוקי על פי הלכה?"

"לא יודע, אני צריך לשאול רב. רבי מיכאל, זה חוקי?"

"לא יודע, אני צריך לשאול רב. הרב ארביב, זה חוקי?"

"נראה שאנחנו צריכים למצוא לנו רב אחר. נשאל ונעדכן אותך, בלי נדר."

"ברור. בלי נדר, ברור."

"הילד באחריותך. שמור עליו כאילו הוא אחיך," הוא מבקש ממיכאל ונכנס לבית הכנסת.

עמרם נפרד מאיתנו ונוסע. אנחנו מתיישבים על החומה כרגיל ומדליקים סיגריות.

"איך אתה?"

"בסדר, נראה לי."

"אהבת להיות לוחם, אה?"

"מאוד. זה נתן לי הרגשה של סיפוק. כשאתה בשטח אף אחד לא בודק את מנת המשכל שלך, אם אתה כותב עם שגיאות כתיב, מסתבך בקריאה או בהבנת הנקרא. שם אתה מבצע הוראות ואתה יודע שאתה נלחם למען העם שלך, למען המולדת שלך, למען העתיד של הילדים שיהיו לך." למען המשפחה שלך שמחכה לך בבית.

"היית רוצה לחזור לתפקיד? לסיים את השירות שנקטע."

"ברור. אם הייתה לי אפשרות, הייתי עולה על מדים אתמול."

"אתה יודע שתמר לא תקבל את זה, נכון? היא לא תעמוד בזה, אחי. זה היא או הצבא."

"זה לא משנה. אני לא יכול לחזור לצבא. זה מת."

"לא מדויק. הבן של יהודה יכול לעזור לך אם באמת תרצה, אבל שוב, אם תעשה דבר כזה, אם תחזור לצבא להיות לוחם, תאבד כל סיכוי להיות איתה. השאלה מה חשוב לך יותר."

"היא. אני לא יודע איך זה קרה, אבל היא עמוק בלב שלי, אחי. עם החיוך הנבוך, הדיבור ברבים, הזעזוע מכל מילה שנייה שלי, התמימות הכובשת והלב. בעיקר הלב שלה."

"אני יכול להבין על מה אתה מדבר. כשהכרתי את הילה הייתי תמים. אולי תמים מדי. היא הייתה האישה הראשונה שדיברתי איתה, שהתקרבתי אליה. לא פעם הייתי מזועזע מדברים שהיא אמרה או עשתה. נראה לי שכבר הספקת להכיר אותה."

"כן, לגמרי." אני צוחק.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*