התשוקות 5 - התשוקה לנצח

פרק 1

אווה

העיניים השחורות לוכדות את עיניי ומתקרבות אליי מתוך ההמולה הגואה שברחוב. היא נעצרת מולי בעמידה היציבה האופיינית לה, ורגליי נושאות אותי צעד אחרון לקראתה. בתוכי מתחוללת סערת רגשות שנעה בין תחושת ההחמצה על הזמן שאיבדנו ובין הפחד לגלות שהדמיון משטה בי. אני שולחת את אצבעותיי בתנועה איטית, מפחדת לנפץ את הרגע, ומרפרפת על תווי הפנים המוכרים. "שרה שלי לא בוכה אף פעם..."

הקולות סביבי מתעמעמים, הברכיים שלי נחלשות ואני צונחת אל השקט.

ידיים חזקות מטלטלות אותי בעדינות, ואני ממצמצת בבלבול. הכחול העמוק חודר לעיניי ועוזר לי להתיישב.

"מצטערת, אית'ן, אני כנראה הוזה." אני משפשפת את ראשי, "דמיינתי שראיתי את —"

"לא דמיינת." הקול הנשי שייחלתי לשמוע במשך תקופה ארוכה נשמע קרוב כל כך, אך אני מסרבת להרים את מבטי מחשש שאתעורר מהחלום המתוק. "אווה שלי, לא דמיינת," היא צוחקת ומחבקת אותי. "לא להאמין... עברו שנתיים ונשארת כזאת רכרוכית."

"אבל... אבל..." אני מגמגמת, "שרה שלי אף פעם לא בוכה."

כפות ידיה חופנות את לחיי, ועיניה השחורות נוצצות מדמעות. "שרה שלך התקלקלה קצת בדרך," היא מחייכת חיוך מסנוור.

"לא האמנתי שאת בחיים," אני מוחה את הדמעות מלחייה והלב שלי מתכווץ. "חשבתי שהשארתי אותך בטנריף ושלא אראה אותך שוב לעולם."

"ידעתי שיצאת. ידעתי שתשרדי. לא היה לי ספק שאפגוש אותך שוב," היא מושכת אותי לעמידה ובוחנת אותי. "חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה זמן, אווה, יותר מדי זמן..." הקול שלה נשבר והדמעות חוזרות ללחייה.

"שרה." אני מחבקת אותה ומצמידה אותה אליי, "אני לא מאמינה שאת באמת כאן!"

"בואי," היא סוגרת את כף ידה על שלי ותולה על כתפה תיק אדום, "יש לנו הרבה להשלים."

כף היד החמה לא עוזבת את ידי, והרוח הנעימה נושבת על פניי. אנחנו רצות זו לצד זו עד שהיא עוצרת בכניסה לשדה הפרחים ומושכת אותי פנימה. אנחנו מתיישבות על הדשא, ואני בוהה בה ולא מאמינה. שרה שלי באמת כאן.

"וואו, את באמת כאן." אני רוכנת לעברה ומלטפת את פניה, "יש לי כל כך הרבה שאלות וכל כך הרבה דברים לספר לך ו —"

"אני לא מאמינה שאת יושבת מולי," היא מושכת תלתל משערי וממוללת אותו באצבעותיה, "זה מרגיש לי לא מציאותי."

"איפה היית?" אני מתפרצת, "למה לא יצאת מהמים יחד איתי? למה לא חיפשת אותי? איך הגעת? למה לקח לך כל כך הרבה זמן? ולמה —"

"רגע." היא מצמידה את כפות ידיה לרקותיה, "גם לי יש הרבה שאלות, אבל המחשבות שלי מבולגנות."

"סליחה," אני מתכווצת, "רק עכשיו הגעת ואת בטח מותשת ונסערת. אולי נחזור לבית שלי ושם נמצא את המילים הנכונות?"

"יש לי רעיון טוב יותר." היא מחייכת חיוך ערמומי, מחטטת בתיק האדום ושולפת קופסת עץ קטנה.

"התחלת לעשן במסע?" אני מביטה בבלבול בסיגריות העבות.

"אלה סיגריות מיוחדות," היא צוחקת והנשימה שלי נעתקת. "יש לנו שנתיים מחורבנות להשלים, אין סיכוי שנצליח לעשות את זה בלי להיות קצת מעורפלות."

"שנתיים." אני חוזרת אחריה באנחה, "מרגיש לי הרבה יותר."

"שנתיים יותר מדי," היא מדליקה את הסיגריה ושואפת את העשן בריכוז.

"לא היה יום שלא חשבתי עלייך," אני לוקחת ממנה את הסיגריה באצבעות רועדות, שואפת שאיפה ארוכה ומשתעלת.

"זה חומר חזק," פניה נמתחות בחיוך גדול ועיניה נרטבות.

"יש לי כל כך הרבה שאלות והדבר היחיד שמטריד אותי עכשיו הוא שאת דומעת," אני בוהה בה בחולמנות ויונקת שוב מהסיגריה, "אפילו כשקברו את סבתא לא הזלת דמעה."

"את יושבת כאן מולי אחרי שהתייסרתי מהפרידה בינינו במהלך כל יום בשנתיים האחרונות," היא מנגבת את עיניה ולוקחת ממני את הסיגריה, "הרווחתי ביושר את הדמעות האלה."

"אחרי כל הזמן הזה את עדיין שרה שלי?" האצבע שלי לוכדת את אחת הדמעות שלה.

"תמיד." היא מטה את לחייה לכיוון כף ידי, "אחרי כל הזמן הזה את עדיין אווה שלי?"

"תמיד." אני מדביקה נשיקה על מצחה.

אנחנו נשכבות על הגב, בוהות בשמיים הכחולים ומעבירות את הסיגריה בינינו.

"זה אמיתי? את באמת כאן?" אני בוחנת את פניה היפות ונושפת את העשן הסמיך. "תצבטי אותי כדי שאהיה בטוחה שזה לא עוד חלום."

היא מתרוממת מעט וצובטת את זרועי בחוזקה.

"איי!" אני צועקת, והיא פורצת בצחוק.

"רואה? זה לא חלום," היא ממשיכה לצחוק.

תחושת הריחוף מדגדגת לי בבטן, מטפסת במעלה גרוני ופורצת החוצה בצחוק משוחרר ובלתי נשלט.

"ממש התגעגעתי לצליל הזה," היא נאנחת ולוקחת ממני את הסיגריה.

"שרה, יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך," אני נצמדת אליה ומתמסרת לתחושה הנעימה.

"גם לי," היא מחזירה לי את הסיגריה ואצבעותיה מלטפות את שלי, "אני לא יודעת מאיפה להתחיל."

"אממ..." אני בוהה בעננים ושואפת שאיפה ארוכה, "אולי תתחילי בלספר לי איפה מצאת את הסיגריה המושלמת הזאת."

"בחווה של ספרדי לוהט. חשבתי שהגעתי לגן עדן, אבל זאת הייתה רק אשליה, מבינה?"

"כן," אני מלקקת את שפתיי שהתחילו לאבד תחושה.

אני מטה את ראשי בעקבות קול צעדים שמועכים את הדשא. שני בחורים יפים מתקרבים אלינו, ואני כמעט בטוחה שזוהרת סביבם הילה לבנה.

"תיזהרי, שרה," אני ממלמלת ומנסה להתיישב, אך ראשי כבד ואני נשכבת חזרה, "שני בחורים זרים מגיעים לכאן."

"אלה המלאכים שלי," היא עונה בנחת כשהבחורים מתיישבים על הדשא בלי לומר מילה.

"מלאכים?" אני שואלת בפליאה, "אבל אני רואה אותם."

"ברור," היא מצחקקת, "את תראי אותם עוד הרבה."

"קיבלת מלאכים יפים." אני שואפת שאיפה נוספת והסיגריה נגמרת.

שרה מדליקה אחת נוספת ומעבירה לי.

"לא נראה לי שכדאי," אני אומרת בקול איטי וכבד, מרגישה שהגוף שלי משותק.

"אווה," קולה מגיע אליי כמו ממרחקים, "מה הדבר הכי טוב שקרה לך בשנתיים האלה?"

"זה קל," אני ממששת את פניי כדי לוודא שהן עדיין שם, "העיניים הכחולות ושרה הקטנה שלי," אני מחייכת לעצמי בסיפוק. "אני אימא."

"באמת?" היא שואלת בתדהמה, "גם אני אימא."

"לא יכול להיות," אני צוחקת ומתרוממת מעט, "תפסיקי לעבוד עליי, את לא סובלת תינוקות."

"חוץ מהגוזל שלי," היא משיבה ברצינות וחוטפת את הסיגריה.

הראש שלי כבד כמו סלע ואני נשכבת חזרה. "אלוהים, שרה, כל כך התגעגעתי אלייך."

"גם אני, תאמיני לי שגם אני," היא מוסרת לי את הסיגריה. "החומר הזה כל כך חזק, שאני מדמיינת שקטנצ'יק כאן," היא מתיישבת בדריכות ומושיטה את ידה קדימה.

"לא," אני צוחקת כשהרוטוויילר חוצה את השדה בניתורים ומשתרע לידה, "זה קטנצ'יק חדש שמצאנו כאן."

"באמת?" היא נשכבת חזרה ומלטפת את גופו השחור.

"אוי, שיט," אני מסננת כשצעדים חזקים מתקרבים אלינו. "שרה, הוא יכעס עליי!" אני מזדעקת ומנסה למצוא מקום להחביא את הסיגריה. "הוא לא אוהב שאני מעשנת. קחי, תחביאי את הסיגריה," אני מושיטה את היד לעברה.

"את מדברת על הטנק הלוהט?" שרה פורצת בצחוק ומשתעלת.

"כן, כן, תחביאי אותה," אני עוצמת עיניים וממהרת לקחת שאיפה נוספת.

"הוא עומד מעלייך כבר דקה," היא ממשיכה לצחוק.

אני פוקחת את עיניי בהיסוס ומגלה את אית'ן עומד בזרועות שלובות ומביט בי בארשת פנים זעופה.

"שיט, הוא כועס," אני פורצת בצחוק מתגלגל וזורקת את הסיגריה על שרה. "תגידי לו שאת עישנת, שאני רק הסתכלתי," אני מנסה להתיישב.

שרה לוקחת שאיפה מהסיגריה ודוחפת אותי לישיבה. "אווה, הוא שומע אותך," היא לוחשת.

"מה פתאום, הוא עומד רחוק." אני סוגרת את עיניי, וכאשר אני פוקחת אותן אני צוללת לתוך כחול עמוק ואטום.

"קומו, שתיכן," הפקודה מגיעה.

שתינו מנסות לעמוד אך ללא הצלחה, שרה פורצת בצחוק ואני מצטרפת אליה.

אית'ן נעמד בינינו ורוכן קדימה, ביד אחת אוחז בזרועי ובשנייה בזו של שרה. הוא מעמיד אותנו ולא משחרר את האחיזה.

"תעזוב אותנו, חוצפן, נלך לבד," שרה מרימה אליו את ראשה בכעס.

הוא משחרר אותה בלי לומר מילה, והיא מתרסקת על הדשא לקול צחוקה הפרוע. הוא מרים אותה שוב, ואני לא מצליחה להפסיק לצחוק.

"אתה תופס חזק מדי," היא רוטנת.

הוא מתעלם ממנה וצועד איתנו חזרה אל הרחוב שלנו, ידיו אוחזות בנו כמו בבובות על חוט.

"למה המלאכים שלך לא עוזרים לנו?" אני מציצה אל האחד שנושא את התיק האדום שלה.

"הם לא חושבים שהוא מהווה סכנה," היא ממשיכה לרטון ומנסה לשחרר את ידה ללא הצלחה. "קטנצ'יק, תקוף!" היא צועקת, והכלב עוקף אותנו בדילוגים קלילים ומכשכש בזנבו.

"אית'ן, תן לנו להישאר כאן," אני מתחננת ופורצת שוב בצחוק, "לא הספקנו לדבר על כלום."

הוא לא מגיב ורק ממשיך לצעוד.

"אווה, בואי נברח!" שרה צועקת ומתפתלת. אני עושה כמוה, אך לפתע הרגליים שלנו מתנתקות מהקרקע ועכשיו שתינו צועדות באוויר.

בכניסה לרחוב יש התקהלות גדולה, ואני תוהה מהיכן הגיעו כל האנשים האלה. לפתע כולם משתתקים ומביטים בנו.

"אנטולי!" אית'ן צועק, "תארגן שני דליים עם מים!"

הגוף הענקי של אנטולי מתקדם לעברנו, ושרה מצחקקת, "אווה, אני לא רוצה להלחיץ אותך, אבל יש כאן עוד טנק."

אני מרימה את ראשי ובוחנת את עיני התכלת שמביטות בנו בשעשוע.

"אמרלד, את מסוממת?" הוא בוחן אותי בריכוז.

"לא." אני משיבה בבהלה, "רק מאושרת." חיוך רחב נמתח על שפתיי.

"מאושרת זה טוב." אנטולי קורץ לי ופונה אל החצר.

אנחנו מנסות לאחוז ידיים וכולם מתקרבים אלינו, הדמויות הלא מוכרות לצד הפרצופים האהובים שלי.

"מי כל האנשים האלה?" אני לוחשת אל שרה בבלבול.

"אנשים מעצבנים שנדחפים לחגיגה הפרטית שלנו." שרה מתפתלת ומנסה להשתחרר מאית'ן.

בחור גבוה וגדול עם עיניים חומות וריסים ארוכים נעמד מול אית'ן במבט כועס. ג'ונתן נדחק קדימה, נושא בידיו פעוט מחויך ונעמד בין שניהם.

"אל תתערב, ראיין, הוא לא יפגע בה," ג'ונתן אומר לריסים הארוכים בקולו המרגיע.

אנטולי מניח לפנינו שני דליים, ואנחנו בועטות באוויר בהיסטריה.

"ראיין!" שרה צורחת, "תעשה משהו!"

"מה היא עשתה?" הוא מזיז בעדינות את ג'ונתן ופונה לאית'ן.

"שום דבר שקצת מים לא יתקנו," אית'ן משיב בקשיחות, וחיוך מתפשט על פניו של הבחור.

"ראיין!" שרה צועקת ושולחת אליו מבט זועם.

"אני לא יודע איך לא חשבתי על זה קודם," החיוך שלו מתרחב והוא מניח את זרועו על כתפו של ג'ונתן.

הדמיון בין שניהם לפעוט החייכן מצליח לבלבל אותי. פתאום הראש שלי נדחף לתוך המים הקרים, אני מנופפת בידיי עד שאית'ן מרים אותי, ואז אני משתעלת.

"עבר?" אית'ן שואל בקרירות.

אני פותחת את פי כדי לגנוב אוויר ומציצה לעבר שרה. היא עושה כמוני ושתינו פורצות בצחוק. בלי שום התראה הראשים שלנו נדחפים בחזרה לדליים, הפעם לזמן ארוך יותר. כשאית'ן מוציא את הראשים שלנו מהמים שתינו משתעלות במצוקה.

"עבר?" אני שומעת את השאלה שוב ולא מצליחה לשלוט בדגדוג שמתפשט בבטן והופך לצחוק מתגלגל. שרה מפסיקה להשתעל ומצטרפת אליי עד שהראשים שלנו נדחפים שוב, והפעם אני ממש משוועת לאוויר.

"אל תצחקי, בבקשה, אל תצחקי," אני מתחננת אליה ומתנשפת.

"טוב," היא מניחה את כף ידה על פיה, מציצה לעברי ופורצת בצחוק.

"שיט..." אני מסננת וצוחקת רגע לפני שהראש שלי שוב טובל במים. אני דופקת בידי על הדלי והראש שלי שוב בחוץ.

"עבר?"

"עבר! עבר!" שתינו צועקות.

הידיים הגדולות משחררות אותנו, ואנחנו נשכבות תשושות על הכביש. אית'ן עומד מעלינו, ידיו שלובות על החזה והוא מנסה לכבוש את החיוך שלו. "יש עוד סיגריות כאלה?" הוא מפנה את מבטו לשרה.

"לא," היא משקרת בלי להניד עפעף ואוחזת בחוזקה בכף ידי, "הייתה לי רק אחת."

הוא מהנהן וניגש לאחד המלאכים, ומסמן לו למסור את התיק האדום. המלאך מתלבט לרגע קצר, ואז מושך בכתפיו ומעביר לו. אית'ן מחטט בתיק ושולף את קופסת העץ הקטנה, הוא פותח אותה ומחליק באצבעו על עשרות הסיגריות המגולגלות.

"אני אשמור על הקופסה המיוחדת הזאת," פרנסין מצחקקת ושולחת את ידה קדימה, אך נסוגה מייד תחת מבטו המצמית של אית'ן.

"תעיף את החרא הזה מכאן." אית'ן זורק את הקופסה אל אנטולי וחוזר לעמוד מולנו.

שרה פותחת את פיה בכוונה למחות, אבל כשאני לוחצת בחוזקה את כף ידה, היא חושקת שיניים ולא אומרת דבר. אית'ן מושיט לנו את כפות ידיו ושתינו אוחזות בהן ונעמדות מולו, מתאמצות לשמור על ארשת פנים רצינית.

"נעים להכיר, אני אית'ן," הוא נושק ללחייה ומחייך את החיוך המסנוור שלו.

"אני שרה," היא מגחכת, "והיה נעים יותר להכיר אם לא היית דוחף את הראש שלי לדלי מים מזוין."

הוא מושך אותי אליו לחיבוק חזק ומעמיד אותי מול הקבוצה הגדולה. נער צעיר ניגש אליי ואני בוהה בעיניים הכחולות העמוקות שלו.

"דניאל דוסון, גברתי," הוא מציג את עצמו ומושיט לי את ידו.

"וואו! אתה... אתה..."

"האח של אית'ן," הוא משלים אותי.

ראשי עדיין מסוחרר מהסיגריה החזקה ואני ממצמצת בחוזקה. "אבל בתמונה שראיתי בחדר השינה שלך היית הרבה יותר —"

"צעיר?" הוא מחייך, "עברו שנתיים, גברתי."

"אווה, קוראים לי אווה," אני מנערת את ראשי ומחייכת אליו. "אני נשואה לאחיך ואימא של האחיינית שלך."

"מה?" שרה צועקת, "התחתנת? לא חיכית שאהיה בחתונה שלך?"

"כן, יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך," אני נאנחת ומשפשפת את עיניי, "אבל יש לי את כל החיים לעשות את זה."

"אני פנויה עכשיו." היא שולחת לעברי חיוך קורן.

"ברשותכם, אני צריך קצת זמן לעצמי," דניאל מרכין את מבטו ואית'ן מהנהן ולוחץ את כתפו.

דניאל אוחז בידה של נערה סינית צעירה, ושניהם חוצים את שביל הגישה. פתאום אני מבינה שרק עכשיו הוא קיבל את הבשורה הקשה על מות הוריו, ונזכרת ביום הארור שבו הגעתי לבית הוריי ונאלצתי להתמודד עם האובדן הגדול. כתפיי משתופפות כשאני מבינה ששרה לא יודעת. היא לא יודעת על המסע המפרך, על שיברון הלב שחוויתי, על המסע לרוסיה, היא לא יודעת כל כך הרבה דברים שהייתי מעדיפה לא לספר לה.

אני מעסה את רקותיי ועוצמת את עיניי.

"אווה, את מרגישה טוב?" שרה לוחצת את זרועי, "את צריכה כוס מים?"

"אני... אממ..."

הגוף הגדול של אית'ן נצמד אליי מאחור, והנשימות שלו מלטפות את אוזני.

"יפהפייה, זה יום מאושר," הוא לוחש, "תתמקדי בדברים הטובים."

"תביא לי את הילדה שלנו," אני לוחשת, והוא מתרחק ממני וחוזר עם הנסיכה הקטנה והמושלמת שלי. "שרה, זה אחד הימים המאושרים בחיי," אני אומרת ומציגה בפניה את התינוקת שלי, "אני חושבת שהגיע הזמן שתפגשי את שרה הקטנה."

היא מביטה בה בתדהמה ולוקחת אותה מהידיים שלי, מערסלת אותה בין זרועותיה ונושקת לראשה הקטן. "נעים מאוד, אני שרה, דודה שלך, ואנחנו הולכות לעשות יחד חיים משוגעים."

הדמעות זולגות מעיניי ואני מתקשה ללכוד נשימה.

"אווה, נראה לי שתרצי לפגוש את האחיין שלי," ג'ונתן מציג בגאווה את התינוק החייכן.

"הוא מדהים!" אני מושכת אותו אליי ומחבקת אותו. "ג'ונתן, הוא כל כך דומה לך," אני מחליקה את אצבעותיי על הריסים הארוכים שלו. התינוק מעווה את פניו הקטנות ברוגז ואני פורצת בצחוק.

"וזה ראיין, אחי הגדול ואבא של הנסיך הזה," ג'ונתן אומר וגופו רועד מהתרגשות כשהוא לוקח את התינוק מידיי.

אני מרימה את ראשי לגרסה הבוגרת של ג'ונתן.

"היא צדקה," ראיין מחייך ומעביר את אצבעותיו בשערו, "העיניים שלך באמת מהפנטות," הוא מחבק אותי.

הבחור שנדחף לעברי נראה לי מוכר, ואני פולטת צעקת שמחה כשאני רואה את נאדיה מחבקת אותו מאחור.

"אחמד? איך... מה?" אני לא מוצאת את המילים.

"בזכות אללה," הוא מחייך ומרים את מבטו לשמיים. הוא אוסף את שתי כפות ידיי, מצמיד אותן לשפתיו ונושק להן ארוכות. "אני חייב לך את החיים שלי, לכולכם," הוא אומר בכאב. "נאדיה כאן בזכותכם, ולנצח אהיה חייב לכם חוב שכנראה לא אצליח לפדות."

"לא," אני מנענעת את ראשי, "אנחנו כאן בזכות טוב הלב שלך. נאדיה היא כבר חלק מהמשפחה שלנו, ועכשיו גם אתה."

מבטי פונה אל לילי שמתנודדת על רגליה באי־שקט ומייבבת.

"מלאכית קטנה שלי," אני מתיישבת לפניה על ברכיי, "למה את עצובה?"

"אני לא עצובה," היא מנגבת את אפה בכף ידה, "אני רק רוצה שתפגשי את אבא שלי."

"אבא שלך?" אני נעמדת במהירות וסחרחורת תוקפת אותי. גבר בהיר שיער נעמד מולי, ועיני הדבש הסוערות שלו רטובות מדמעות.

"אני..." הוא מגמגם, "אני... דייוויד," הוא פורץ בבכי ונופל על ברכיו. "אני לא יודע איך להודות לכם, אני לא יודע מה אומרים למלאכים שהצילו את הבת שלי, החזרתם אותי לחיים."

לילי מתיישבת לידו, מחבקת אותו ופורצת בבכי. "אימא שלי לא ניצלה, אבל אבא שלי כן. אווה, תראי, אבא שלי כאן!"

הגוף שלי רועד ואני נאנקת.

דייוויד מביט בי בחיוך כאוב, "אעשה הכול כדי לגמול לכם, אקדיש לזה את חיי."

"לא, אף אחד לא חייב לנו שום דבר, אנחנו משפחה." אני מנענעת את ראשי וסערת הרגשות מחלישה אותי. אית'ן נעמד מאחוריי ואני נשענת עליו.

"כולם להתרחק!" אנטולי פוקד ונעמד ביני ובין ההתקהלות שמולי. "מספיק עם הבכיינות הזאת, באמת מרגש מאוד איחוד המשפחות הזה, אבל כל הבכי הזה עושה לי בחילה." הוא מותח את ידו ומציג בגאווה בקבוק ויסקי, "במקום ליילל לכו להתארגן, הלילה נערוך מסיבה."

"אני מחבבת את הטנק הרוסי הזה, הוא מדבר לעניין," שרה קורצת לי ומעבירה אליי בזהירות את הנסיכה הקטנה שלי.

עיניי נודדות אל בחורה בעלת מראה של בובת חרסינה שעומדת מול פיליפ, ונראה כאילו עננה גדולה רובצת על פניה. ז'אן, פרנסין ונטלי לא מפסיקים לפטפט איתה בצרפתית, והיא רק מהנהנת ונראית אבודה.

"כל כך הרבה פנים חדשות," אני ממלמלת לעצמי ומפנה מבט אל שני המלאכים של שרה שסוקרים את המחזה מולם, וגומות החן שלהם שוקעות בכל פעם שהם מחייכים. לצידם יושב ילד קטן ויפה תואר, שמשחק בכמה אבנים ונראה משועמם.

אני מפלסת את דרכי בין כולם ומתיישבת מולו. "קוראים לי אווה, איך קוראים לך?" אני מלטפת את ראשו.

"דייגו," הוא מרים את ראשו ובוחן אותי בסקרנות. "אימא שלי גם לבוא לכאן," הוא אומר במבטא ספרדי מתוק, ואני מלכסנת מבט שואל אל המלאכים. עיניהם הטובות נעצבות והם נדים בראשם לשלילה.

"עד שהיא תגיע, אתה תהיה בטוח כאן איתנו," אני אומרת ומסמנת ללילי להתקרב. "זה דייגו, הוא איתנו עכשיו ואני חושבת שהוא ישמח לחברה."

"בטח," היא מתיישבת לידו בעיניים בורקות וקוראת לנאדיה להצטרף אליהם. "אני לילי וזאת נאדיה, ואנחנו נשמח לקחת אותך לטיול ולשחק איתך."

דייגו מביט בהן ונעמד בהתרגשות. "עכשיו?"

לילי מהנהנת לאישור, ודייוויד זע באי־נוחות כשלילי נותנת לדייגו יד.

"אני אבוא איתכם," הוא עוצר אותה, "זה לא כל כך בטוח —"

"אבא," היא קוטעת אותו בחיוך מלא ביטחון, "אני כבר לא ילדה קטנה, אתה יכול לסמוך עליי."

דמעות מציפות את עיניו ואני מחייכת אליו חיוך אוהד. ברור לי שהוא מתייסר מהזמן שהחמיץ עם הילדה המיוחדת שלו.

לילי מחבקת אותו, ולאחר מכן מתרחקת עם נאדיה ודייגו. שני המלאכים צועדים בעקבותיהם ומלווים אותם כמו צל.

"דייוויד, הילדה שלך יפהפייה," שרה פונה אליו בהתרגשות, "אני כל כך מאושרת בשבילך."

הוא מליט את פניו בכפות ידיו ומחניק את בכיו.

ההתרגשות שאוחזת בי מעצימה את הסחרחורת ואני מחבקת את התינוקת שלי ומתנשמת בכבדות.

אית'ן כורך את זרועו סביב כתפיי כשהוא ואנטולי סוקרים את הבתים ברחוב. "צריך להתארגן לארח את כולם הערב, מחר נכשיר בתים נוספים ברחוב."

"כן," אנטולי סופר את החברים החדשים שהצטרפו ומגחך, "יותר מדי אורחים. אני מציע שנדחוס אותם באחד הבתים בקצה הרחוב."

"אצלנו כל החדרים תפוסים," אית'ן אומר בנימה מהורהרת ומשקיף על הבית שלנו, "נצטרך לפנות את אחד החדרים עבור דניאל."

"הוא ירצה לגור עם סון," שרה אומרת ומתקרבת אלינו עם התינוק שלה.

"לא בא בחשבון," אית'ן מבטל את דבריה. "הוא עוד ילד, הוא יגור איתי."

"הוא כבר לא ילד," היא משיבה לו ברוגע, "והוא ירצה לגור עם סון."

"אל תתערבי," אית'ן משתיק אותה, והיא משחקת בפוני שלה בעצבנות.

מבטי מוסט ממנה אל אית'ן ובחזרה, ואני מתקשה להבין איך ההתרגשות העזה שאני חשה לא מסחררת גם אותם.

"שרה, בואי בינתיים לנוח אצלי," אני מושכת אותה לעבר הבית.

"הוא תמיד מדבר בפקודות?" היא שואלת ומעווה את פניה.

"כן, את תתרגלי."

"אין סיכוי," היא עדיין כעוסה, "וגם את לא צריכה."

"זה לא זמן לכעוס, זה זמן לשמוח." אני נושקת ללחייה ופותחת את הדלת.

דניאל וסון יושבים על הספה בחדר האירוח, מנהלים שיחה שקטה ואני נכנסת בהיסוס פנימה.

"דניאל, אני משתתפת בצערך." אני נאנחת.

"רגע," שרה נדרכת, "דניאל, ההורים שלך? הם לא —"

"לא, הם לא." הוא מרכין את ראשו.

"אני כל כך מצטערת." שרה אומרת בקול שבור.

"גם אני." הוא אוחז בכף ידה של סון והיא מנגבת את הדמעות מעיניה.

"ניתן להם פרטיות," אני לוחשת לשרה ויוצאת איתה אל המבואה. אנחנו עולות לחדר הילדים ואני מניחה את הנסיכה שלי בעריסה הקטנה.

"שרה, יש לי עוד ילד מתוק," אני אומרת בהיסוס.

"מה?" שרה שואלת בהפתעה.

"אומנם לא ילדתי אותו, אבל הוא שלי. אני אספר לך עליו מאוחר יותר."

היא פותחת וסוגרת את פיה, ואני מניחה שגם היא חשה מסוחררת כמוני.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*