התשוקות 4 - התשוקה להאמין - כרך א'

פרולוג

שרה

הכול שחור.

אני משפשפת את משקפת הצלילה שלי, פוקחת ועוצמת את עיניי פעם אחר פעם, אך הכול נותר שחור. זרם חזק דוחף אותי קדימה, וזרועותיי נזרקות לכל עבר. אני מנסה להתנגד, אך הזרם חזק ממני, אני מרפה ומאפשרת לגופי להיסחף.

ידי נתקלת בכף יד גדולה. אני אוחזת בה ומושכת אותה אחריי. הזרם מתגבר וגופי מסתחרר בתוך המים, אני מהדקת את האחיזה ביד הזרה ולא משחררת.

אט־אט הזרם הסוער נרגע. אני מנענעת את רגליי, דוחפת את גופי מעלה ומושכת את הגוף שנאחז בי עד שראשי חוצה את קו המים. אני שולפת את צינור החמצן מפי, וריאותיי יונקות את האוויר הסמיך בשאיפה חדה.

השקט סביבי מצמרר.

איפה אני?

צבעם הבהיר של השמיים מדגיש את מי הים הכהים. האחיזה בכף ידי מתרופפת ואני מסתובבת לאחור. נער בחליפת צלילה מביט בי, ואני נשאבת לכחול עמוק ומהפנט. אני מתעשתת מייד ושואלת ללא מילים אם הוא בסדר. לאחר שהוא מהנהן לאישור אני מחווה בראשי לכיוון החוף, ושנינו שוחים אל עבר החול הרך.

חלק ראשון — טנריף

פרק 1

אני מסירה את המשקפת מעיניי וסורקת את החוף, אך לא מזהה דבר. רצועת החוף הזו אפורה, ריקה מנופשים, והריסות מפוזרות לאורכה.

אווה... מבטי מוסט מצד לצד בלחץ. איפה אווה?

בחור גבוה יוצא מהמים ורץ לעברי. "יש לך כוח לצלול שוב?" הוא פונה אליי במבטא ניו זילנדי כבד.

אני מהנהנת בבלבול, והוא מסתובב ורץ חזרה אל המים.

"תצטרפי אליי!" הוא צועק מעבר לכתפו, "תעזרי לי לחפש ניצולים נוספים!"

אני מסדרת את המשקפת על עיניי ורצה בעקבותיו. רגע לפני שכל גופו נשאב למים הכהים, כף ידו מוצאת את שלי והוא מושך אותי איתו פנימה. אני לא מתנגדת. נדמה לי שכף רגלי נתקלת בגוף נוסף, אני לוחצת על ידו של הניו זילנדי ומניחה אותה על הגוף שתפסתי. אנחנו מושכים אותו יחד עד מעל קו המים ושוחים איתו אל החוף.

"תבדוק אותו!" הניו זילנדי פוקד על הנער שחילצתי, ושנינו חוזרים לים.

אנחנו שוהים מתחת למים זמן רב, בלון החמצן שלי מתרוקן והריאות שלי משוועות לחמצן. אני נחנקת וממהרת לדחוף את גופי מעלה, שוחה לחוף וזורקת את המכל על החול.

"נגמר לי החמצן," הניו זילנדי זורק את המכל שלו לצד שלי ותופס את ראשו בתסכול.

הנער משלב את ידיו על חזהו ומביט בנו רגע ארוך, ואז מנמיך את מבטו אל הגבר שחילצנו וכעת יושב על החול במבט מלא צער.

"הנסיכה הקטנה שלי..." הגבר מסתכל על הים ודמעות זולגות על פניו, "בבקשה, תמצאו את אשתי ואת הנסיכה הקטנה שלי."

אני עוקבת אחר מבטו ומחווירה. "אווה... לא מצאתי אותה."

רגליי קורסות על החול, ואני משתעלת ונחנקת.

"תירגעי, גברתי," הנער רוכן אליי ומניח את ידו על כתפי בדאגה, "תנסי לנשום."

"מי אתה?"

"דניאל דוסון, גברתי," הוא מושיט לי יד, "נעים מאוד."

אני מתעלמת מהיד שלו, נעמדת בנחישות וצועקת, "בוא ננסה שוב!"

הבחור הניו זילנדי לוקח את ידי, ואנחנו רצים אל הים.

כבר הפסקתי לספור את הפעמים שנכנסתי למים. הראש שלי כבד והריאות שורפות, אך בכל פעם שאני יוצאת אל החוף ורואה שאווה איננה, אני מאלצת את עצמי להסתובב חזרה ולהמשיך לחפש אותה.

אני שוב בתוך הים. ידיי מגששות במים השחורים, ומלבד שברי חפצים איני מוצאת דבר. אוויר. אני חייבת אוויר. אני דוחפת את גופי מעלה, שוחה אל החוף בשארית כוחותיי ומתרסקת על החול.

הבכי של הגבר שמאחוריי אינו פוסק, וכך גם מילות ההרגעה של דניאל. הניו זילנדי יוצא מהמים ונשכב לידי. הוא לא אומר דבר, רק מתנשם בכבדות.

"לא מצאתי כלום," הוא זורק את המשקפת על החול.

"אווה, איפה את..." אני לוחשת כשהסיוט שלי הופך אמיתי מרגע לרגע.

אני מתרוממת ורצה לכיוון המים, אבל הגוף הגדול מקדים אותי וחוסם את דרכי.

"מה אתה עושה?" אני צועקת ודוחפת אותו, אך עמידתו נותרת יציבה. "תזוז ממני, אני חייבת להמשיך לחפש אותה!"

"אין טעם, את לא תמצאי שם אף אחד נוסף," הקול שלו נחרץ.

ברגע אחד הייאוש שלי מתחלף בזעם בלתי נשלט.

"אמרתי לך לזוז ממני!" אני הודפת אותו בכוח ורצה קדימה.

אני שוחה ומנסה לצלול, אך השרירים שלי כואבים והריאות שורפות. אוויר, אני חייבת אוויר. ראשי מגיח מעל המים מהר מדי ואני שואפת את האוויר במצוקה. בכוחות אחרונים אני מגיעה אל החוף ונשכבת על גבי. הבחור הגדול נעמד מעליי ומביט בי. אני שונאת את הגוף העצום הזה, אני שונאת את הנער שעומד לידו, ואני שונאת את הגבר שיושב שם ולא מפסיק לבכות. אני שונאת את כל העולם!

"בואי, אנחנו חייבים למצוא מבנה גבוה," עיניו החומות של הבחור מפצירות בי.

"למה?" אני מתיישבת וממשיכה להשקיף על המים הכהים ברוגז.

"אנחנו לא בטוחים כאן," הבחור משיב ומסתובב, "הים לא רגוע, ועלול להגיע גל נוסף."

דניאל עוזר לגבר הבוכה להתרומם, וזה הולך לצידו כסהרורי.

"אני נשארת כאן!" אני צועקת לעברם, מסרבת להקשיב לקול ההיגיון. "אני חייבת למצוא אותה!"

"בהצלחה," הבחור אומר בקרירות ומתרחק.

דניאל עוצר ומסתובב אליי, עיניו הכחולות מביטות בי בשלווה. "גברתי, ראיין צודק. כדאי שתצטרפי אלינו, לא בטוח שתישארי כאן לבד."

הוא צעיר מאוד ועם זאת רציני כל כך. אני מביטה בו בייאוש, משתוקקת שהכחול שלו יתחלף בירוק שלה, שאוכל לרוץ אליה ולחבק אותה, אבל הכחול נשאר מולי והירוק לא נראה בשום מקום. אני נעמדת וצועדת לצידו בשקט, תוהה אם ייתכן שזו באמת המציאות החדשה שלי, מציאות בלי אווה ובלי חוף זהוב, מציאות שבה הירוק המנצנץ התחלף בהרבה גוונים של שחור ואפור.

ממדי האסון מתחוורים לי ככל שאנחנו מתקדמים בין ההריסות. סככות העץ שניצבו לאורך החוף נעלמו כלא היו. בתי המלון המפוארים קרסו והפכו לשלדי מבנים, מחלקם נותרו רק גושי סלעים. העצים העצומים נעקרו ממקומם ונסחפו הרחק מקו המים, וכעת רק שיחים קטנים ורפויים מבצבצים מבין ההריסות.

"מה קרה כאן, לעזאזל?" אני בועטת בחול.

"צונמי, גברתי. ככה נראה מקום לאחר צונמי."

"דניאל, אני בת עשרים, לא ארבעים!" קולו השָׁלֵו מוציא אותי מדעתי. "תפסיק לקרוא לי גברתי, קוראים לי שרה!"

"בסדר, שרה," הוא משיב ברוגע וממשיך לצעוד.

ראיין מוביל אותנו, הגבר העצוב צועד אחריו בראש מורכן ודניאל תומך בו מאחור.

"צונמי מזוין..." אני צועדת ורוטנת.

אנחנו מטפסים על ההריסות שנותרו מהשדרה הראשית של האי, ומביטים בפה פעור בגיהינום, שעד הבוקר היה גן עדן צבעוני, ריחני ומשכר.

"נלך לבניין הזה," ראיין מצביע על מה שנותר ממבנה רחוק וממשיך לצעוד.

"יש לי רעיון טוב יותר," אני עוצרת ומשלבת את זרועותיי על חזי בהפגנתיות. "נחזור לחוף, אולי מישהו נוסף יצא מהמים."

"תיהני. אנחנו נהיה בבניין הגבוה," הוא נאנח. "אם תרצי להצטרף, את יודעת איפה למצוא אותנו."

אני פונה לכיוון הים ומתכווצת במקומי. השקט ששורר כאן... זאת דממת מוות. שום רחש לא נשמע מלבד רשרוש הצעדים על ההריסות. אני מסתובבת בתבוסה ומפלסת את דרכי בעקבותיהם.

"אלוהים ישמור!" אני קוראת בבהלה וחוסמת את פי בידיי למראה חלקי גופות שמבצבצים בין האבנים והסלעים.

"תמשיכי ללכת," ראיין פוקד עליי בקור רוח, מתעלם מהזוועות שמקיפות אותנו.

הפעם אני לא מתווכחת, רק מתקדמת בצעדים קטנים ונזהרת לא להתחכך בחלקי הגופות הלכודות. מחשבות על גורלה של אווה מתרוצצות בראשי ללא הרף, ובסופו של דבר מכה בי ההבנה שבכל צעד שאני צועדת בעקבות החבורה שלפניי — אני מתרחקת מהמקום שבו איבדתי אותה.

שיניי חורקות ואני סבה על עקביי.

"גברתי, לאן את הולכת?" דניאל צועק מאחוריי, אך אני לא עונה לו וממשיכה את דרכי אל החוף.

לחישה רפה עולה מהאבנים וסודקת את דממת המוות שמקיפה אותי. אני עוצרת וסורקת את ההריסות סביבי, מנסה לאתר את מקור הקול. תנועה חטופה, כמעט בלתי מורגשת, לוכדת את תשומת ליבי, אני מכווצת את עיניי ומבחינה בכף רגל קטנה מבצבצת מתוך ההריסות. אני ממהרת להזיז כמה אבנים, ואנקת כאב מצמררת אותי כשכף הרגל השנייה נחשפת.

"דניאל, ראיין, תעזרו לי!" אני צורחת וממשיכה להשליך את האבנים לצדדים כמו אחוזת טירוף. הם מגיעים אליי בריצה, ואני מצביעה על הבהונות הקטנות, "תעזרו לי, יש כאן ילד שלכוד מתחת לאבנים."

האבנים נזרקות הצידה זו אחר זו, אנקות הכאב מתחלפות בבכי, וכעבור דקות ארוכות אנחנו מזדקפים ונושפים בזעזוע. לפנינו שוכבת נערה צנומה וחבולה, עיניה עצומות ודמעות שקטות מציירות שבילים בשכבת האבק המכסה את פניה.

"הכול בסדר," ראיין פונה אליה בקול רך, "את בסדר עכשיו."

היא פוקחת עיניים שחורות מלוכסנות ובוהה בו.

"הכול בסדר," הוא רוכן אליה ומלטף את ראשה. "את יכולה להזיז את הגוף שלך? את יכולה לקום?"

היא ממשיכה לבהות בו ולא אומרת דבר.

"היא כנראה לא מדברת אנגלית," דניאל מושיט יד ומסייע לה לעמוד.

היא מביטה בשלושתנו, ואז מפתיעה אותי ונצמדת אליי בחיבוק חזק. זרועותיי נותרות שמוטות בצידי גופי, ואני מעווה את פניי במבוכה.

"קדימה, אנחנו צריכים להגיע למבנה לפני שיחשיך," ראיין פוקד ומסתובב, ודניאל בעקבותיו.

"אני חוזרת לחוף," אני משתחררת מהחיבוק של הנערה ומצביעה עליהם, "לכי אחריהם."

הנערה נדה בראשה לשלילה ואוחזת בכף ידי. היא לבושה בגופייה קטנה ובמכנסיים קצרים, וגופה השברירי והחבול רועד מקור. אני מביטה בשלושה שהתרחקו מאיתנו ואז מסתובבת אל החוף, בוחנת את האפשרויות שלי.

"בסדר," אני רוטנת. "אקח אותך למבנה ואז אחזור לחוף."

הפעם ההליכה קשה יותר. הנערה לא משחררת את כף ידי, היא מתקשה לדרוך על רגליה הפצועות ונתמכת בי. מדי פעם דניאל מסתובב ומוודא שאנחנו מסתדרות.

אנחנו מגיעים למבנה, חוצים את קומת הכניסה ומטפסים בגרם המדרגות הרעוע לקומה העליונה. גם כאן מוטלות גופות בכל פינה. כולנו נכנסים בעקבות ראיין לאחד מהחדרים העורפיים, והוא בוחן אותו דקה ארוכה.

"נישאר כאן," הוא מכריז, מרים גופה של אישה צעירה ומוציא אותה החוצה.

דניאל מצטרף אליו, ויחד הם מפנים את הגופות זו אחר זו. אני לא מוצאת את הכוחות לעזור להם ומתיישבת באחת הפינות. הנערה נצמדת אליי, והגבר העצוב מתיישב בפינה שמולי ונועץ את מבטו ברצפה.

כשהחדר ריק מגופות דניאל מתיישב סמוך לקיר, וראיין צועד מצד לצד באי־שקט ומשפשף את לסתותיו בתסכול. אני מנצלת את ההזדמנות לבחון את כתפיו הרחבות ואת שערו החלק, שצבעו תואם באופן מושלם לעיניו החומות.

אם רק הייתי רואה אותו בחוף אתמול, כשהכול עוד היה נורמלי, סביר להניח שהייתי מזכה אותו בחצי חיוך ותוהה מי האליל הזה ואיך הוא עדיין לא הזמין אותי למשקה.

ברגע אחד המציאות מכה בי שוב, ואני נעמדת.

הנערה קמה אחריי ונצמדת אליי במבט מפוחד, גופה רועד ושיניה נוקשות. ללא היסוס אני פושטת את חליפת הצלילה ומסמנת לה להשתחל לתוכה. היא שולחת מבט שואל אל גופי שנותר בביקיני אדום קטן, אני מסתירה את רעידות הקור שתוקפות אותי ומעודדת אותה להתלבש. לבסוף אני סוגרת את הרוכסן הארוך שעל גבה ומסמנת לה לשבת, אך היא מסרבת וממהרת לאחוז בידי שוב.

"בבקשה, תישארי כאן איתם," אני מפצירה בה ומסמנת לה לשבת, "אני חייבת לחזור לחוף."

היא מניעה את ראשה מצד לצד ונצמדת אליי, בחוסר ברירה אני פונה אל היציאה מהחדר ומושכת אותה אחריי.

"בעוד רגע יחשיך!" ראיין קורא לעברי.

אני מתעלמת ממנו וממשיכה אל המדרגות.

השמש כבר נוטה לשקוע. אני מביטה באופק ונאנחת בכבדות, אני חייבת למצוא את אווה שלי.

נדמה ששביל האבנים הוא אין־סופי. אני מאיצה את קצב הליכתי, והנערה מתאמצת להתאים את צעדיה הקטנים לשלי. ברגע אחד השמיים הכתומים נצבעים בשחור, ומשב אוויר צונן מעביר רעד בגופי. הנערה מהדקת את האחיזה בכף ידי, ואני מתלבטת לאיזה כיוון עליי לפנות. בחושך הזה אין סיכוי שאצליח למצוא את הדרך לחוף, אני אפילו לא יודעת אם אצליח לנווט חזרה למבנה הרעוע שעזבנו.

לא מובן לי איך ברגע אחד גן העדן הזה הפך לגיהינום.

צעדי ריצה מתקרבים אלינו, ומישהו צועק בספרדית. אנחנו קופאות במקום ואני מסמנת לנערה להיות בשקט. לאחר דקות ארוכות הצעדים מתרחקים, ואנחנו מגששות את דרכנו חזרה. מדי פעם היא מושכת את ידי בכיוון הנגדי לזה שבחרתי, אך אני לא מתווכחת ומאפשרת לה להוביל. בסופו של דבר אנחנו מגיעות אל המבנה ועולות אל החדר העורפי.

"החלטת לחזור?" קולו הלעגני של ראיין מפר את הדממה בחדר החשוך, ואני מתאפקת לא לחבוט בו.

"גברתי —" הנער פונה אליי.

"ילד," אני קוטעת אותו מייד, "מספיק עם ה'גברתי' הזה. אמרתי לך, קוראים לי שרה."

"בסדר, שרה," הוא משיב בקול רגוע. "ארד איתך לחוף מחר בבוקר, אין טעם לחזור לשם עכשיו בחושך הזה. וכמו שראיין אמר, אי אפשר לדעת אם גל נוסף יציף את האי בקרוב."

"אני לא מבינה, לא השארתם אף אחד מאחור?" אני מתפרצת, "איך אתם יכולים להיות רגועים כל כך?"

הבכי של הגבר מתחדש ואני משתתקת.

"אחי הגדול היה איתי בצלילה הזאת," דניאל פונה אליי שוב. "אני לא יודע את מי את השארת שם, אבל אם היא עם אחי עכשיו, את יכולה להיות רגועה לגמרי."

"ואיך אתה יודע שאחיך יצא מהמים?" אני מרימה את קולי, "לא ראית שרק ארבעתנו היינו על החוף המזוין הזה?"

"הוא יצא," דניאל משיב בביטחון מלא, "אני פשוט יודע שהוא יצא."

אני נעמדת בזעם, "למה אתה —"

"מספיק!" ראיין קוטע אותי בתקיפות. "אם דניאל בטוח שאחיו יצא, אז הוא יצא. תרדי ממנו."

הנזיפה שלו מצננת מעט את הזעם שבגופי, וכעת אני נבוכה מההתפרצות שלי. ראיין צודק, אני לא היחידה כאן שמתמודדת עם שיברון לב.

"מצטערת, דניאל," אני נאנחת וחוזרת לשבת, "פשוט... גם אני רוצה להאמין שבת הדודה שלי יצאה מהמים. היא לא יודעת לצלול כל כך טוב, אתה מבין? זאת הייתה רק הפעם השנייה שלה, והבטחתי לה שלא אעזוב את היד שלה, אבל עזבתי ועכשיו היא..."

הלב שלי צורב ואני מחכה שהדמעות יפרצו החוצה, אבל הן לא מגיעות.

"ראיין השאיר שם את אחיו הקטן, דייוויד את אשתו ואת הבת שלו, ואני את אחי הגדול," דניאל אומר בשקט. "את מבינה, שרה? כולנו רוצים בדיוק כמוך למצוא אותם, אבל אנחנו גם צריכים לפעול בהיגיון."

הרצינות התהומית שבקולו גורמת לו להישמע כמו בן ארבעים, ואני מהנהנת למרות שהוא לא יכול לראות אותי. הנערה ישנה על ברכיי, ואני משפשפת את זרועותיי החשופות. גופי מכוסה בבגד ים קטנטן בלבד והקור חודר לעצמות.

"קר לי כל כך." הייאוש ניכר בקולי.

"עשית טוב שנתת לה את חליפת הצלילה שלך," דניאל מתקרב אליי. "אשב קרוב אלייך ואנסה לחמם אותך." הקול של הנער הזה מנחם ורגוע כל כך, ואני מקבלת את ההצעה שלו.

אני משעינה את ראשי על הקיר והוא מתיישב ומתקרב עד שכתפינו נוגעות זו בזו. הזמן חולף ואני לא מצליחה להירדם, המחשבות מטריפות את דעתי. מה אעשה אם אווה לא הצליחה לצאת מהמים? איך אחזור הביתה בלעדיה? איך אספר להורים שלה שהבת היחידה שלהם, כל עולמם, נשארה כאן ורק אני חזרתי? אני חובטת במצחי וחורקת בשיניי.

מחשבות ארורות.

פרק 2

קרן אור קטנה חודרת אל החדר הקר. הגוף שלי נוקשה והראש מסוחרר. דניאל עדיין צמוד אליי, עיניו הפקוחות בוהות בתקרה. דייוויד יושב שפוף, ראשו מוטל על ברכיו, וראיין עומד בפינת החדר.

"בוקר טוב," אני מכריזה ביובש.

הנערה מתיישבת ומתמתחת, ואני מיישרת את רגליי.

"קדימה, חוזרים לחוף," ראיין פוקד ועוזר לדייוויד להתרומם. "קום, נלך לחפש את הנסיכה הקטנה שלך."

דייוויד נעמד בכבדות, שערו הבהיר פרוע ועיני הדבש שלו מיוסרות. כולנו יוצאים אל המדרגות בעקבות ראיין, ונעצרים בפתח המבנה. אני מביטה סביבי בחרדה, מנסה לעכל את התפאורה החדשה.

הצבעים הקודרים התבהרו מעט, והשמש כבר מאירה במלוא עוצמתה את השדרה האפורה. מאז הגענו לכאן טיילתי פעמים רבות בשדרה הזאת, התענגתי על הריחות, על הצבעים ועל הקולות שליוו אותי בכל צעד, ועכשיו, חוץ מגבעות מוזרות של אבנים שבורות אין כאן כלום. רק דממה מעיקה. אני משפשפת את אוזניי בתסכול ומצטרפת אל הקבוצה.

חלקי גופות מציצים בין ההריסות, מפעם לפעם רגליי החשופות מתחככות בהן ואני מתחלחלת. אנחנו מתקדמים בשקט, צועדים בתוך קבר עצום, כל אחד שקוע במחשבותיו.

קרני השמש מחממות אותי ומרפות מעט את שריריי הכואבים. אני מפזרת את שערי הלח ומאפשרת לו לגלוש על גבי. אצבעותיי מסדרות על מצחי את קווצת השיער הקצרה, וברגע אחד זה מכה בי — אני נזכרת מי אני ואילו כוחות יש בי, אני מסוגלת להתמודד עם הזוועה הזאת.

קול צעדי ריצה שובר את הדממה. הנערה מושכת בזרועי ומאלצת אותי לעצור כששני גברים מתקרבים למבנה שמולנו ומתחילים לנבור בין האבנים. הם מושכים בגסות גופה של אישה, בוחנים את כפות ידיה, מקללים וממשיכים להזיז אבנים. הם חושפים גופה נוספת, בוחנים את כפות ידיה והפעם נראים מרוצים. הם מסירים טבעות מהאצבעות שלה ומחייכים זה לזה בסיפוק.

לפתע הם מבחינים בנו ומרצינים. הם רצים אלינו והנערה מסתתרת מאחורי גבי. אחד מהם עוצר מולי, מושך את זרועי וצועק בספרדית.

"מה הוא רוצה ממני?" אני צועקת ונלחמת בו, מנסה להשתחרר מידיו המטונפות.

ראיין ודניאל ממהרים אלינו, וגופו הגדול של ראיין חוצץ ביני ובין הספרדים. חברו של התוקף נעמד לידו, ושניהם צועקים ומניפים את ידיהם בתנועות מאיימות.

"אין לנו שום דבר בעל ערך," ראיין פונה אליהם בקול רגוע, אך הם ממשיכים לצעוק. "שרה, תחזרי עם הנערה למבנה," הוא מבקש בשקט בלי לסובב את ראשו.

"אבל אני רוצה להגיע לחוף!"

"תחזרי איתה למבנה. עכשיו." הוא מדגיש את המילה האחרונה.

אני מסתובבת בתסכול ומושכת את הנערה אחריי. דייוויד עומד בדרכי בראש מורכן, כמו שבוי בתוך סיוט שאינו מסוגל להקיץ ממנו. אני אוחזת בזרועו ומסמנת לנערה לאחוז בזרוע השנייה שלו, ושתינו מובילות אותו אל המבנה האפור.

דייוויד והנערה מתיישבים בפינת החדר, ואני פוסעת הלוך ושוב באי־שקט. הדקות חולפות ואין סימן לראיין ולדניאל.

"אני יוצאת לבדוק מה קורה איתם," אני קוראת לעברם ופונה אל היציאה. הנערה מנתרת ממקומה ואוחזת בידי במבט מפוחד. אני מצביעה על דייוויד ומתחננת אליה, "בבקשה, תישארי כאן ותשמרי עליו."

היא מנענעת את ראשה לשלילה, ואני חוזרת על דבריי שוב ומאלצת אותה להתיישב לידו. היא נראית מבולבלת ונסערת, ואני מתלבטת אם לצאת או להישאר ולהרגיע אותה, אבל חוסר הידיעה מטריף אותי. אני רצה במדרגות לקומה התחתונה, מתקרבת אל הפתח ומתנגשת בגוף גדול. אני מרימה את ראשי ונלכדת בעיניים החומות של ראיין. הוא אוחז בשני בקבוקי מים, ודניאל נושא בידיו כמה קופסאות שימורים.

"עכשיו אפשר לחזור לחוף?" אני שואלת בציפייה.

ראיין עוקף אותי ומטפס במדרגות. "ראית מה קורה שם בחוץ. אני לא יכול להגיד לך מה לעשות, אבל תזכרי שאם תצאי לא בטוח שתחזרי." הוא ממשיך לטפס ונעלם בקומה העליונה.

"דניאל," אני פונה אל הנער הרציני, "ראיתם כוחות חילוץ? מישהו הגיע לבדוק מה קורה עם הניצולים? מישהו מפנה את הגופות?"

הוא נד בראשו לשלילה ומסמן לי לעלות אחריו לקומה העליונה. אנחנו נכנסים לחדר ואני נעמדת בגבי אל הקיר.

"לא נראה לכם מוזר שאין כוחות הצלה שמסתובבים בחוץ?" אני מעסה את רקותיי, "שאף אחד לא מחפש ניצולים?"

"קחי, תשתי," ראיין מגיש לי בקבוק מים ואת הבקבוק השני לנערה. אני גומעת את המים בשקיקה ומעבירה את הבקבוק לדייוויד. הוא אדיש למחווה ואינו מרים את ראשו. אני מחזירה לראיין את הבקבוק, והוא בוחן את דייוויד בדאגה.

"תקשיב, חבר, אני מבין שאתה שבור, אבל אתה חייב לאגור כוחות כדי שנוכל לצאת לחפש את אשתך ואת הנסיכה הקטנה שלך." יללה בוקעת מגרונו של דייוויד, וראיין ממשיך, "אתה חייב להאמין שנמצא אותן. אבל כדי שזה יקרה אתה צריך להתעשת ולאגור כוחות. אני בטוח שהן מצפות שתחפש אותן. איך תעשה את זה אם לא תדאג לעצמך?"

דייוויד פורץ בבכי ודניאל ניגש אליו. "הבת שלך נמצאת שם בחוץ והיא סומכת עליך. היא צריכה את אבא שלה חזק עכשיו, אתה מבין?" דייוויד מושך באפו ומהנהן בראש מורכן. "אז קח את בקבוק המים ותשתה כדי שיהיה לך כוח להגיע אליה."

דייוויד מהנהן שוב, אוחז בבקבוק ביד רועדת ומשפשף את עיניו.

"בת כמה היא?" דניאל שואל.

דייוויד מרים את ראשו בפעם הראשונה ועיני הדבש שלו בוהקות בכאב. "ליליאן, הנסיכה הקטנה שלי, היא רק בת שבע," הוא אומר במבטא בריטי עדין ולוגם מהבקבוק ארוכות. "היא רק בת שבע." קולו נשבר והוא משפשף את עיניו שוב.

"תספר לנו עליה בזמן שנאכל משהו," ראיין טופח על כתפו. הוא פותח קופסת שימורים ושופך לכף ידו של דייוויד מעט גרגרי תירס.

"הנסיכה הקטנה שלי רק בת שבע, אבל היא כל כך בוגרת ומיוחדת," דייוויד אוכל כמה גרגירים ונאנח. "אני יודע שכל הורה יספר שהילד שלו יוצא דופן ומחונן, אבל שלי באמת כזאת, אתם מבינים?" הוא מביט בנו וכולנו מהנהנים. "כשהיא נולדה אשתי בחרה להישאר איתה בבית עד שליליאן הגיעה לגיל חמש. בכל יום היא הייתה יושבת איתה שעות, ותמיד הקפידה לדבר איתה כמו שמדברים עם אדם בוגר. אשתי התמסרה באופן מוחלט לתפקיד האם, וליליאן לא אכזבה. היא הפכה לנסיכה קטנה ומושלמת, חכמה, טובת לב ורגישה. כשהייתי חוזר הביתה היא הייתה מקשיבה בסבלנות לכל הסיפורים שלי, הטובים יותר והטובים פחות, ותמיד הייתה מחבקת אותי ואומרת בקול המתוק שלה שהיא בטוחה שמחר יהיה לי יום מושלם." הוא נאנח שוב. "אם לא אמצא אותן, לא תהיה לי סיבה להמשיך לחיות." הוא מעביר את מבטו לדניאל, "אני מקווה שהן עם אח שלך עכשיו, הוא נשמע לי כמו מישהו שיכול לשמור עליהן."

"אם הן עם אח שלי אתה יכול להיות רגוע," דניאל מותח את שפתיו לחיוך, והכחול העמוק שבעיניו נמלא ביטחון.

אני מהרהרת בדבריו של דניאל ומתקשה להבין כיצד הוא וראיין רגועים כל כך בזמן שהבטן שלי מתהפכת מדאגה. "אם אתם בטוחים שכולם עם אח שלו, למה אנחנו לא הולכים לחפש אותם?" אני מניחה את קופסת השימורים ונעמדת. "לְמה בדיוק אנחנו מחכים? כוחות החילוץ לא מגיעים, אנחנו מוקפים בבית קברות ענקי, והשקט הזה... השקט הזה מוציא אותי מדעתי!"

אני יוצאת מהחדר ומדלגת במהירות במדרגות, וכעבור רגע כף יד גדולה אוחזת בכתפי בחוזקה ומאלצת אותי לעצור.

"מה אתה רוצה?" אני צועקת אל העיניים החומות שמביטות בי בכעס.

"תקשיבי טוב, ילדה מפונקת, אני לא רוצה ממך כלום. אם את רוצה לצאת ולהתמודד עם מה שמחכה לך שם בחוץ זה בסדר גמור מבחינתי, אבל הנערה הזאת שמצאנו אתמול לא מוכנה להתנתק ממך," הוא משתתק לרגע והיא מציצה מאחורי גבו במבט מבוהל. "אז נראה שזכית, מעכשיו את אחראית לא רק לעצמך, ואני מעדיף לא למצוא אתכן זרוקות מוכות וחבולות בין האבנים. כשהחילוץ יגיע אני אלחץ את ידך וניפרד כידידים, אבל עד שזה יקרה, תפסיקי להיות אנוכית ותישארי איתנו."

אני רוצה לענות לו אבל הוא מסתובב חזרה ומטפס במדרגות. הנערה מתקרבת אליי ואוחזת בזרועי.

"ילדה מפונקת..." אני מסננת ברוגז, "האדון המכובד בכלל לא מכיר אותי אבל החליט שאני מפונקת."

אני יוצאת מהמבנה, בוחנת את הררי האבנים ומגרדת את מצחי. אין דבר שאני רוצה יותר מלרוץ אל רצועת החוף שלנו ולהתאחד עם אווה, אבל אני נאלצת להודות שהוא צודק. אני לא יכולה לקחת אחריות על הנערה השברירית הזאת. איאלץ להמתין לחילוץ.

אני נאנחת ומטפסת חזרה במדרגות, והנערה דבוקה אליי כמו עור שני. בכל מדרגה שאני עולה, המילה 'מפונקת' מהדהדת בראשי חזק יותר. איך הוא מעז לשפוט אותי?

*המשך הפרק זמין בספר המלא*