מארז מחוץ לתחום

פרולוג

הרלו

לא התנגשתי במכונית בכוונה. לא הייתי עד כדי כך אובססיבית. לא הייתי קוראת לזה אובססיה בכלל.

חוץ מזה, אני לא כזאת נכלולית. הייתי אומרת שאני יותר... ערמומית.

אבל לפני שנה לא הייתי נכלולית או ערמומית, הייתי רק בחורה בתחילתו של קראש. כל מה שקרה בלילה ההוא היה בסך הכול גורל, לא יותר מכך. יצאתי מזה עם כמה חבורות — או־קיי, קצת שבורה — ושיכורה מגבר שלא יכול היה להיות שלי.

1

הרלו

האיש בסגול

לפני כמה חודשים

דלת המשרד נפתחת בצליל נקישה. אני מרימה את מבטי מאתר החדשות הצרפתי הפתוח על המחשב הנייד שלי ומזדקפת ליד השולחן שבחדר האוכל. זו ההזדמנות שלי לבחון אותו. אני בבית לתקופת הקיץ, אז אני מנצלת כמה שיותר הזדמנויות. בגנבה, אני מפנה את מבטי כשמושא הקראש החדש שלי יוצא ממשרדו הביתי של אבי ואז צועד על רצפת העץ הממורקת של הסלון, נעלי היוקרה שלו נוקשות עם כל צעד.

הוא נשמע כמו כסף ונראה כמו פרסומת במגזין.

אני מגניבה מבטים אל ברידג'ר במהלך כל השבוע האחרון, מאז חזרתי הביתה מהמעונות של אוניברסיטת ניו יורק. אני מכירה אותו כבר שנים, אבל כשראיתי אותו לפני כמה שבועות בארוחת ערב שאבי אירח הדופק שלי זינק ושערותיי סמרו.

אז כן, אני אוהבת ללמוד באמצע הבית, להתכונן לסמסטר הבא בחו"ל, רק למקרה שאוכל לראות אותו לרגע חטוף. ואני אקח עוד מבט אחד, אם אפשר. מהזווית שבה אני יושבת ליד שולחן עץ האלון המפואר, אני מציצה בפרופיל של הגבר היפהפה הזה בעודו הולך, מקווה שיפנה לכיווני כדי שאוכל לגנוב הצצה לעיניו הכחולות המטריפות. אני רוצה לדעת מה מסתתר מאחוריהן.

אבא שלי הורס את הנוף כשהוא מופיע מאחוריו, מחזיק בידו כוס ויסקי ונפרד לשלום מהאיש שאיתו בנה את אימפריית המדיה שלו בחמש השנים האחרונות.

"סליחה שקטעתי את הפגישה הזאת," אבי אומר באירוניה מסוימת. הכול נשמע קצת אירוני עם המבטא האנגלי הזה שלו. חלק מהקסם, יש שיאמרו. בתו האמריקאית לא קונה את הקסם הבריטי שלו.

ברידג'ר צוחק בקלילות בעודם חוצים את הסלון. "לא, אתה לא, איאן."

אבא מרים גבה. "בסדר, אני לא מצטער."

לפחות תטרח להעמיד פנים!

ברידג'ר מתקרב לדלת, ואני פשוט לא מוצאת עניין רב בדיון ברגע זה. לא כשהוא לבוש בחולצה הסגולה המחויטת הזאת שחובקת את זרועותיו, ובמכנסיים באפור־פחם שמרמזים על גוף חזק. אין לו עניבה. הוא אף פעם לא עונב עניבה. המראה נטול העניבה של ברידג'ר פשוט מרטיט.

"נתעדכן מחר לגבי העסקה הספרדית," הוא אומר, משפשף את סנטרו. זיפים עדינים מכסים את קו הלסת שלו. צל בגוון חום כהה. מה תהיה התחושה אם אעביר את אצבעותיי על סנטרו? מה תהיה התחושה של הזיפים על פניי? רעד עובר במעלה עמוד השדרה שלי ואני מחניקה מלמול.

"מחר נדבר על כל מה שקשור בעסקה הספרדית, אבל לא מוקדם מדי, אתה יודע," אבי אומר.

מה? בלי קריצה? איך מישהו ידע למה אתה מתכוון?

אני מתפתה לגלגל עיניים, אבל במקום זאת מחליטה לנצל את הרגע ולהכניס את עצמי לשיחה העסקית שלהם. אני משגרת לברידג'ר חיוך יודע. "אבא לא אוהב להתעורר מוקדם," אני אומרת בתמימות. כאילו אני לא יודעת את הסיבה האמיתית לכך שאבא ישן עד מאוחר. כאילו הסיבה האמיתית לא תגיע בעוד כמה דקות.

קאסי. או ליאן. או מארי. או מי שלא תהיה האישה האחרונה שאבא מזיין מאחורי הגב של ארוסתו. באיטיות, כאילו שנינו מזהים את אותה בדיחה פנימית, ברידג'ר מסתובב אליי. הדופק שלי עולה. עיניו בצבע הזריחה לפני שהיום עולה. הן מחזיקות את עיניי לפעימה קלה, ואז הוא מסיט אותן במהירות. אני רוצה להאמין שהוא משתעשע באותן מחשבות על נשיקות, אבל חכמה מספיק כדי לדעת שזה לא המצב.

"כן, אני יודע," הוא אומר, ויוצא מהחדר.

אפילו לא חיוך. הוא פשוט נעלם. למה ציפיתי? אני בסך הכול בתו של שותפו לעסקים, שצעירה ממנו בעשר שנים.

אני חוזרת למחשב הנייד שלי, מוכנה ללמוד, אבל עכשיו, כשברידג'ר הלך, אבי מציץ בשעונו ומביט בי, כאילו הוא מתכונן לבקש משהו.

שיהיה, אבא. אתה לא הולך להפתיע אותי. אני סוגרת את המסך לפני שהוא מדבר.

"הרלו, אהובה, את חושבת שאת יכולה ללכת ללמוד בחדרך?"

תרגום: תהיי ילדה טובה, שימי אוזניות ומוזיקה רועשת, ותעמידי פנים שאת לא שומעת כלום בזמן שאזיין מישהי שאינה ארוסתי. אני מזייפת חיוך. "כמובן," אני אומרת, בולעת במאמץ את הגועל.

"את מותק."

אני משגרת אליו חיוך גדול אף יותר. "תודה." הוא נעלם במעלה המדרגות. כמובן. הוא מוכרח להסתדר לפני שעלמת החן תגיע. היא בטוח תגיע תוך פחות מעשר דקות. כאילו אשאר בחדרי בשעות הקרובות בלי לצאת. אני אפילו לא מתכוונת להישאר בבית. יש עיר גדולה שם בחוץ שאני יכולה להימלט אליה.

אני מרימה את תיק הגב מרצפת חדר האוכל, דוחסת פנימה את המחשב הנייד ותולה אותו על כתפי. אולי כשאגיע ל'ביג קאפ' אגיד לאבי שהלכתי. מצד שני, אולי לא אגיד. רוב הסיכויים שלא יבחין או שלא יהיה לו בכלל אכפת.

כשאני מכניסה את הטלפון לכיס בתיק הגב צלילי הסימפוניה החמישית של בטהובן נשמעים מהנייד של אבי, המונח על שולחן הקפה בסלון. זו ארוסתו שמצלצלת, ג'ואן בורמונט, שמעבירה סימפוזיון בנושא מוזיקה קלאסית.

ג'ואן המסכנה. אני מחבבת אותה, בסך הכול. גרתי איתה במהלך שתי חופשות קיץ. הטלפון שלו רוטט שוב, וצליל הכינור מכריז על רצונה לדבר עם הארוס שלה.

לא בעיה שלי. לא בעיה שלי. לא בעיה שלי בכלל.

אני מתעלמת מהעניין וניגשת לדלת בשקט. היא נפתחת לחדר מבואה. האופניים שלי שם. אני כמעט משוחררת מחובת האליבי.

דשדושי רגליים נשמעים מהקומה העליונה. "הרלו, אהובה," הוא קורא.

אני נדרכת. אל תעשה את זה. אל תבקש.

"את יכולה לענות לשיחה של ג'ואן ולהגיד לה שאני בפגישה עם ברידג'ר?"

שיט, הוא ביקש. אני בוערת, אבל לא אומרת דבר כשאני מרכיבה על אוזניי את האוזניות. חפצים שימושיים, אבל בקרוב אצטרך את סונדהיים, לרסן או מירנדה כדי לנקות היטב את האוזניים. בינתיים צלילי הכינור נעשים בהולים יותר. גם הצורך שלי ללכת. אני מסובבת את הידית.

הצעדים הולכים וקרבים. "הרלו, את יכולה לענות, בבקשה?"

להבות גוברות בתוכי כשאני שוקלת את האפשרויות שלי. להעמיד פנים שלא שמעתי? פשוט ללכת? או משהו אחר, כמו 'היי, פשוט לא'? אני בקושי גרה כאן כבר. עשיתי מספיק מזה במהלך התיכון, למה אני צריכה להתעסק עם זה גם בחופשות שלי מהקולג'?

"הרלו!" הוא קורא שוב מראש המדרגות, עומד ליד המעקה עכשיו.

הכינור מתעקש. הוא צועק בשמי. רועש מכדי שאוכל להתעלם. כשידי על הידית אני מסתובבת להביט בו באדישות, מאמצת הבעה מבולבלת ומצביעה על האוזניות שלי. אחרי שאני מוציאה אחת, אני שואלת, "מה אמרת?"

הוא מניד בראשו. "ג'ואן התקשרה. היא תתקשר שוב. אני אטפל בזה." הוא מנופף בידו בביטול.

"אצילי מצידך," אני ממלמלת בשקט, כדי שלא ישמע.

הוא מציץ בי בסקרנות ובוחן את התיק ואת מעיל הפליז שאני לובשת. "את יוצאת?"

גאון. "ליילה התקשרה. אני פוגשת אותה בבית קפה. בהצלחה בפגישה שלך עם ברידג'ר," אני אומרת, מחווה מירכאות באוויר ויוצאת לפני שהוא מספיק להשחיל מילה נוספת. הוא יכול להתמודד עם הרומנים שלו בעצמו, לא אהיה האליבי שלו יותר.

אני פותחת את הדלת ויוצאת, מושכת את הקסדה, תופסת באופניי הכסופים ומרימה אותם על כתפי. אני יוצאת מבית הלבנים החומות, ממהרת במורד המדרגות, מתודלקת באש הצדק והזעם. הוא יכול לזיין את החברה הזאת בלי לבקש עזרה ממני. אני גם ככה לא בסביבה בסתיו או באביב, הוא לא יכול להשתמש בי בקיץ.

אני מורידה את האופניים מהכתף בחבטה ומתיישבת עליהם, מתנתקת מהמדרכה ורוכבת לעבר רחוב שמונים ושלוש, דוהרת מערבה על הבטון החלק. אולי אספיק לחטוף מבט נוסף בברידג'ר בשעת שקיעה כשאני דוהרת בשדרה החמישית. הוא מתנייד בהליכה בדרך כלל, והוא הקדים אותי בכמה דקות בלבד.

אני דוהרת דרומה בשדרה, מזגזגת בין המכוניות והמוניות לבין המשאיות והאוטובוסים, מהירות וזעם מניעים אותי קדימה, הרחק מאבי ומההרגלים שלו. נשים שמופיעות בביתו בכל שעה. הבקשה שלו שאעלם. הנה אני, נעלמת אל תוך הלילה הניו יורקי, רק אני והאורות והצלילים שברחובות העיר כשאני חומקת מרמזורים ומהפקקים.

אני חומקת ממכונית הפונה לסנטרל פארק כשאני מבחינה מזווית העין בהבזק של סגול. הלב שלי דוהר. ברידג'ר במרחק רחוב אחד. אני מפדלת במהירות רבה יותר, עוברת את המכוניות שלשמאלי. אולי פשוט אקפוץ בקלילות על המדרכה, ארכב לכיוונו ואגיד שלום.

במרחק של מטרים ממני מונית עוצרת ליד המדרכה. ברגע שאחלוף על פניה, אני —

ואז הטלפון שלי מצלצל. זו ג'ואן. מישהו פותח את דלת המונית במרחק שני מטרים ממני, והדלת הפתחת לצד הלא נכון, לצד של התנועה, לא למדרכה. אני מנסה לסטות הצידה, אבל אז... בום. העצמות שלי משקשקות והראש מצלצל כשאני נופלת מהאופניים וראשי נחבט במדרכה. כל ניו יורק צועקת לי 'לכי להזדיין' עם הכאב שמהדהד עד לשד עצמותיי.

כעבור עשרים שניות גבר בסגול גוהר מעליי, מרים ונושא אותי למדרכה. כשהאמבולנס מגיע כעבור חמש דקות, הוא אומר לי שיפגוש אותי בבית החולים.

הכול יוצא ונכנס ממיקוד, מלבד הצרחות שנשמעות מעצמותיי והמחשבה המטורללת שמתעוררת בי, שאולי אני חשה כאב לאחר שהאדרנלין נעלם, אבל אני לא מצטערת שהפסדתי בקרב עם דלת של מונית.

2

הרלו

כל העצמות השבורות שלי

אני לא מתקשרת לאבי בדרך לבית החולים.

לאחר שהאחות מחברת אותי לעירוי, ברידג'ר עומד ליד המיטה במיון ואומר לי, "אבא שלך יגיע בקרוב, תפסתי אותו."

הוא נשמע כזה קול, כזה בשליטה. כאילו הוא יכול להתמודד עם כל משבר, כולל לתפוס את אבי כשהוא נואף, וככל הנראה גם להיכנס לחדר שלי במיון. אני לא יודעת איך הוא הצליח לעשות את זה.

אבי סיפר לי שזה מה שברידג'ר עושה. שהוא מצליח להזיז דברים. "למה אנשים פותחים דלתות לצד של התנועה?" אני שואלת, קולי רועד יותר מכפי שהייתי רוצה. אני לא רוצה שיחשוב שאני חלשה. חיוך עדין מניע את שפתיו.

"אנשים נוראיים. אבל את תהיי בסדר, הרלו. איאן בדרכו."

לא אכפת לי מאיאן, או איך ברידג'ר תלש אותו מזרועותיו של מארי, או קאסי, או ליאן. "תודה שהיית שם."

"אני שמח שהייתי."

אני מרגישה מעורפלת. חם לי בכל הגוף. מה ששמו לי בעירוי בשביל הקרסול השבור לא רע בכלל. "תבוא לראות אותי מחר?" אני שואלת. אולי זו תחינה. קשה לומר. החומר הזה בעירוי ממש טוב.

ברידג'ר לא עונה מייד. הלסת שלו זזה באי־נוחות. הוא מתלבט. עיניו הכחולות רדופות קונפליקט כלשהו והמצח שלו מתכווץ. אין לי בעיה להתחנן כשאני יכולה להאשים את הסמים בזה. "בבקשה," אני אומרת, "זה יגרום לי להרגיש טוב יותר."

הוא מהנהן ואומר בכניעה, "את מתמקחת יפה." אני תוחבת את המחמאה לכיס שלי כשהוא נותן לי את מספר הטלפון שלו. "אם את צריכה משהו ולא מצליחה לתפוס את אבא שלך."

"תודה," אני אומרת, אף שיש לי את הטלפון שלו כבר זמן מה. אבא נתן לי אותו לפני הרבה זמן. מעולם לא השתמשתי בו, אבל עכשיו יש לי רשות. כשאחות נכנסת ומספרת לי שהגיע הזמן לגבס את הקרסול שלי, הוא מאחל לי החלמה מהירה והולך.

***

תוצאת בדיקת הסי־טי ראש שעושים לי היא בסדר גמור, אז שולחים אותי הביתה עוד באותו לילה. כף רגלי צורחת יום למחרת, אבל משככי הכאבים מרגיעים אותי במהרה.

אני מארחת מבקרים בסלון ללא הפסקה. ליילה מגיעה בבוקר ומביאה איתה ליפ־גלוס ולק. היא מלאכית. אית'ן מביא זר צבעונים ואנחנו מרכלים על נשיאת שכבת הבוגרים של אקדמיית 'קרליסייל', בית הספר של האליטה במנהטן. הנשיאה של השכבה הועפה מאוניברסיטת 'ייל' בשנה השלישית שלה.

ג'ואן שולחת זר פרחי דליות ואז גם מתקשרת ושואלת מה שלומי. "אני מרגישה טוב יותר," אני משיבה, מעריכה את הדאגה האימהית.

לאחר שאני נחשפת מחדש להנאה שבשנת צהריים, אחי מתקשר אליי בווידיאו מלונדון ומציע לעלות על טיסה לניו יורק כדי להיות איתי. אני אומרת שאין צורך, אבל מבקשת ממנו לספר לי סיפורים מחייו באנגליה.

לאורך כל היום אבא נכנס ויוצא מהמשרד שלו שבקצה המסדרון כדי לבדוק מה שלומי. לאחר שהוא מזמין ארוחת צהריים מהמסעדה הים תיכונית האהובה עליי, הוא מספר לי על קו העלילה החדש ב'סודות מתוקים', כנראה כדי להסיח את דעתי. או אולי כדי להסיח את דעתו עד שיראה שוב את מי שזו לא תהיה.

"ואז ג'וזי וסאם ייסחפו במערבולת הרומן," הוא אומר. "אנחנו רואים אותם מתגנבים למרתף היינות ולספרייה."

אין לי שום עניין לגלות לאן הדמויות שלו בוחרות להתגנב, אבל אני מרגישה טוב מכדי לקטוע אותו. "יופי, אבא. ספר לי עוד."

הוא חושף בפניי את הפרקים הבאים ואז מציץ בשעון היוקרה שלו וקם מהכיסא. "אני מוכרח לברוח לרגע, יש לי משהו." מבטו מבויש כשהוא מניד בראשו לעבר דלת הכניסה. "אחזור מאוחר יותר, וגם ברידג'ר יעבור פה."

"אה, כן?" אני מנסה להישמע קלילה. לפי ההבעה של אבא, שאומרת 'זה לא עניין גדול', הצלחתי להישמע נונשלנטית.

"כן, הוא רוצה לוודא שאת בסדר. טוב שהוא היה בסביבה כדי להזמין לך אמבולנס."

אבא הולך. הדלת בקושי נסגרת וכבר אני לוקחת את מברשת השיער משולחן הקפה, מברישה בזריזות את שערי ומורחת קצת ליפ־גלוס על שפתיי. אני מעיפה מבט בחולצה שלי, חולצה זרוקה אך חמודה שמתאימה למכנסיי הקצרים. מושלם. כעבור כמה דקות נשמעת דפיקה בדלת. "כן," אני צועקת. ברידג'ר יודע את קוד הכניסה. צמרמורת מתפשטת בעורי כשהגבר הנאה עם המבט המהורהר נכנס, מחזיק בידו זר גרברות.

"שלום לך."

"אלה הפרחים האהובים עליי." ציינתי את זה בבית החולים אתמול בלילה? אמרתי את זה אי פעם בארוחת ערב או באירוע גאלה שבו השתתפנו שנינו? אני לא יודעת.

הוא מביט סביב ובוחן אגרטל אחר אגרטל. החדר מפוצץ בפרחים. "פתחת כאן חנות פרחים."

"אני עשויה להתחיל לסחור בהם." אני מצביעה על הזר שהביא כשהוא מניח אותו על שולחן הקפה, ליד הספה. "אבל את שלך אני הכי אוהבת."

"תודה," הוא אומר בקול מדוד, כאילו עליו להיות זהיר איתי. כאילו אינו יכול לחשוף רגש כלל. זה מובן. אני מכירה את ברידג'ר ג'יימס מגיל חמש־עשרה, כשחברת ההפקות שלו קנתה את הזכויות לסדרה 'סודות מתוקים'. הוא היה המפיק החדש והעולה שזיהה להיט חדש וגרם לזה לקרות עם אבא. הם נעשו שותפים, ואז התרחבו לכדי שליטה גלובלית והפכו את סדרת הספרים שאימי כתבה ושאבי ירש לתוכנית טלוויזיה בקנה מידה עולמי.

לאופרת הסבון הפיקנטית והנועזת הזאת יש מיליוני מעריצים, והיא החלה את דרכה בביתי, כששניהם עבדו במשך לילות ארוכים על הקונספט, חידדו אותו ואז הציעו אותו לרשת טלוויזיה. עכשיו הם הבעלים המשותפים של חברת הפקות שנקראת 'לאקי עשרים ואחת', והיא זו שאחראית על 'סודות מתוקים', סדרות הספין־אוף שלה, ותוכניות מצליחות אחרות.

בשנים האחרונות ברידג'ר מבלה בביתי עד השעות הקטנות של הלילה, עובד עם אבי, ואז מופיע בבקרים מוקדם ואוסף את אבא לפגישות. אנחנו נפגשים באירועים, בגאלות ובמסיבות, אבל מישהו תמיד בסביבה. עכשיו שנינו לבד, בפעם הראשונה. "רוצה לשבת?" אני מצביעה על הכורסה.

כשהוא מתיישב אני בוחנת את הופעתו. הוא במדי העבודה שלו, מכנסיים שמשדרים מקצועיות, נעלי עור איכותיות וחולצה מחויטת. היום הוא הלך על גוון ירוק עמוק.

"גבס יפה," ברידג'ר אומר ומצביע על רגלי.

"נראה שדלת המונית לא חיבבה אותי במיוחד. שברת פעם עצם?" אני שואלת, מסיטה את הנושא.

"הרבה פעמים," הוא אומר באנחה, אבל יש לזה צליל מזמין, כמו אומר 'הייתי שם, זה מוכר לי'.

אני מזדקפת קצת, להוטה להזדמנות להכיר אותו. "ספר לי את הסיפורים השבורים שלך."

הוא צוחק בסקרנות, בוחן אותי כאילו הוא לא בטוח שאני מתכוונת לזה. "באמת?"

אני לא נסוגה. אני רוצה את מה שאני רוצה. "כן, באמת." כאן בביתי, יום לאחר התאונה הלא נעימה, כשאבי נמצא אלוהים־יודע־איפה, השותף הנאה והסקסי שלו מניד שלוש אצבעות בידו הימנית. "שברתי את אלה כשהרכז דרך על כף ידי במהלך אימון פוטבול בחטיבת הביניים."

"היית הקוורטרבק?" הגילוי הזה משמח אותי באופן לא מידתי.

"כמובן." גיחוך מופיע על פניו, כאילו לא ייתכן שלא יהיה מנהיג הקבוצה.

"היית טוב בפוטבול?"

הוא מטה את ראשו, מבטו קורא עליי תיגר, בעל שמץ של יוהרה. "מה את חושבת?"

"שכן," אני עונה, מרגישה קצת מסוחררת וקצת חצופה.

"תשובה טובה," ברידג'ר עונה, שוקע עמוק יותר לתוך הכורסה. נראה שהוא סוף־סוף מרגיש בנוח, אפילו משוחרר.

"כמה משחקים ניצחתם? כמה טאצ'דאונים זרקת? כמה יארדים נרשמו לך?"

הוא מרים גבה באופן שמעיד על הערכה ושורק. "מישהי מבינה קצת בפוטבול."

אני מרימה כתף בשובבות. "אני מבינה בהרבה דברים."

הבעתו משתנה, הופכת אפלולית לרגע. הוא בולע את הרוק ועונה בטון ענייני. "הצלחתי לא רע," הוא משיב, כאילו עיצב מחדש את תשובתו ברגע האחרון.

אני מרגיעה את הפלרטטנות שאימצתי. "מה עוד שברת?" זו בטח הערה פחות מתגרה. אני מקווה שזה הרגיע אותו מספיק כדי להישאר.

"שברתי את הפיקה בברך בתיכון," הוא אומר.

"איך זה קרה?"

"שיחקתי פוטבול בשנה האחרונה שלי. מיקמתי את הרגל בתנוחה לא טובה כשניסיתי להבקיע, ואז הברך פשוט התפרקה. הרגשתי את הפגיעה מהדהדת לי בשוק." הוא מניד בראשו עם הזיכרון הזה ומעווה את פניו.

"זה נשמע נורא," אני אומרת בטון אוהד.

הוא נוקש על השוק שלו, מתחת למכנסיו השחורים. "הברך נפלה כמה סנטימטרים. זה כאב."

"זה נשמע כמו הרבה יותר מזה," אני אומרת.

"כן, זה נכון."

"אוי, נורא," אני אומרת, אבל אני נרגשת לשמוע עוד סיפורים, לקבל עוד ממנו.

הוא חולק איתי סיפורים מימיו בתיכון, הרבה סיפורי ספורט, עד שאני אומרת, "זה כל מה שעשית כנער? עסקת בספורט?"

הוא צוחק. "זה לא כל מה שעשיתי, אבל הייתי טוב בזה במשך תקופה. עד שהפסקתי לשחק." אני מתייקת בראשי את הפרט הזה כשאני מקשיבה. "חוץ מזה, אני חושב שאימא שלי רק רצתה לאזן בין הספורט למחזות ולקברטים שעליהם גדלתי. את יודעת, לתת לי חוויה מלאה יותר של העולם."

הוא אמיתי? אני כמעט מזנקת מהכיסא מרוב התרגשות. "אני מתה על קברטים," אני אומרת בלי נשימה.

הוא מעיף בי מבט ספקני. "באמת?"

"קברטים, מחזות זמר בברודווי, כל אלה," אני אומרת, נרגשת מהחיבור הזה שלא ידעתי שאנחנו חולקים.

"כן?" הטון שלו עולה, אולי גם מהתרגשות.

"כן. אני יכולה לבלות לילה שלם בתיאטרון." הגרגור הפלרטטני הזה חוזר לקולי בלי שיוזמן. לעזאזל. לא התכוונתי ללכת לשם, ולא הייתי צריכה כי ברידג'ר מביט סביב בעצבנות, מציץ בשעון המאיים שתלוי על קיר הסלון, שאבי הביא מהחנות האהובה עליו בנייטסברידג', ואז נאנח.

"יש לי פגישה," הוא אומר, "כדאי שאזוז."

בבקשה, אל תלך. אבל אני יודעת שלא חכם להישמע נואשת. "כמובן. אבל לא תלך בלי לחתום על הגבס שלי, נכון?"

מתח ניכר בכתפיו כשהוא מושיט יד לטוש הבלתי מחיק שעל השולחן, ואז הוא בוחן את הגבס. ליילה ואית'ן כבר השתלטו על מרבית הנדל"ן.

"לא נותר הרבה מקום," הוא אומר באופן אנליטי ובודק עם מה יש לעבוד.

שמרתי מקום עבורו. מקום שולי כזה. "ממש ליד הבהונות." אני מצביעה על חלקת הגבס שהוא יכול לתבוע לעצמו. "יש פה קצת מקום." אני מנידה אותן, משוויצה בלק הבוהק בגווני האדום והסגול שעל אצבעותיי. "חברתי ליילה צבעה אותן הבוקר. היא קוראת להן אצבעות־סוכריות."

כשברידג'ר פוגש את מבטי, עיניו מקבלות גוון כהה יותר, של שעת חצות. "אז אחתום פה, ממש ליד אצבעות־הסוכריות."

בעודו מסלסל את חתימתו ליד ציפורניי, אצבעותיו מרפרפות עליהן וגל גואה בגופי. זו הפעם הראשונה שהוא נוגע בי. אני מתכננת שהיא לא תהיה האחרונה.