חנוך הרופא מכורזים

הקדמה קטנה

מעשה זה התרחש לפני כאלפיים שנה, בזמן שהקיסרות הרומית שלטה בארץ ישראל. רוב תושבי הארץ היו יהודים אך חיו בה גם עמים נוספים. ארמית, עברית ויוונית היו שפות הדיבור הנפוצות. בית המקדש בירושלים עמד על תילו, ויהודים עלו אליו לרגל. ישוע מנצרת סבב בגליל ובכפרים שליד הכינרת.

חנוך ופועל בית הבד שנתקף מרה שחורה

קירות הבתים בכפר כורזים שחורים. פעם, לפני דורות רבים, נפער לוע הר געש, ולשונות אש לוהטות זרמו הרחק במורדותיו. כך התגבשה אבן הבזלת הכהה שממנה נבנו בתי הכפר. בתים שחורים מולידים נשמות אפלות, אמר לעצמו חנוך בן נוריאל הרופא, כאשר בא לטפל בפועל בית הבד בביתו הקטן. כבר כמה ימים לא הסכים לקום ממשכבו, ואשתו המודאגת וההרה פסעה לביתו של חנוך לקרוא לו לעזרה. הימים היו ימי מסיק הזיתים, וכשהגיעה האישה מסק חנוך במרץ את פירותיו של עץ זקן שענפיו מפותלים. הוא שמע אותה קוראת לו, הניח את שק הזיתים על הארץ וניגש אליה לקצה הכרם. אחרי ששמע את תלונתה הבטיח שיבוא אליהם במהרה. הוא הכיר את האישה הזו מינקותה, כמו את כל תושבי הכפר. כבר מלאו לו יותר מארבעים שנה, וכמעט נחשב אחד הזקנים.

כשהגיע לביתם בצהריים קפחה שמש לוהטת מן השמיים, אך בתוך הבית שררו אפלה וריח מחנק. חנוך הורה לאשת החולה לפתוח את כל הדלתות כדי שייכנסו אור ואוויר ולהרתיח סיר מים. הגבר הגדול שכב פרקדן על יריעת בד בחדר הדל שבו גרו כל בני המשפחה, ההורים ושלושת ילדיהם. חנוך עזר לחולה להזדקף מעט ולהישען על הקיר. מבעד לדלת הפתוחה ראה את האישה מבעירה אש בכיריים שבחוץ ומניחה עליהן סיר מפוחם. חנוך נטל את ידו של האיש ומישש אותה. הדופק השתולל בעורקיו במהירות, כמו איילות שנמלטות מפני טורף.

״מה יש לך?״ שאל בשקט את החולה, שזקנו היה שחור ופרוע. ״ממה נבהלת?״

הגבר לא הזדרז לענות ושתק. חנוך חיפש את עיניו ומצא בהן צער. ״משהו כואב לך?״ שאל חנוך, והגבר אמר בכבדות, כמו מתוך תהום: ״כבד לי. סלעים רובצים על הנשמה.״ מילותיו נשמעו בקושי.

האישה עמדה בפינת החדר ופכרה ידיה בדאגה. ״אולי הקזת דם תעזור,״ הציעה. חנוך הרופא פטר אותה: ״זה לא יועיל.״ בחוץ נשמעו קולות של ילדיהם משחקים. חנוך שאל אותו לשמותיהם והחולה השיב. הוא ביקש מהחולה שיעמוד על רגליו ותמך בו. ריח גופו היה חמוץ. ״בוא נצא החוצה,״ אמר חנוך לגבר ואחז בידו. ליד הבית עמד חרוב, והם ישבו על הארץ בצילו. חנוך שלף מתרמילו צרור קטן, הוציא מתוכו חופן עשבים יבשים והשרה אותו במים החמים שהביאה האישה.

״המסיק טוב השנה,״ אמר חנוך לחולה, ״בכרם שלנו מילאנו חמישה שקים גדולים ועוד היד נטויה. אנחנו צריכים שתהיה בריא כדי לסחוט לנו את השמן מהם.״ החולה חייך קלושות ונשא את פניו אל השמיים התכולים שנגלו מעבר לענפי העץ. הילדים התאספו סביבם, והרופא שאל אותם לגילם ומי מהם כבר יודע לקרוא בתורה. הם נכנסו זה לדברי זה והשיבו לו בעליצות. בגדיהם היו בלויים ומוטלאים ופניהם מלוכלכות. חנוך נזכר בלילה שבו נקרא לטפל בתינוק אחר שנולד בבית הזה, אבל היה חלש ולא שרד אפילו שמונה ימים עד למילה.

״תביאי לו משהו לאכול,״ לחש לאישה, והיא מיהרה אל הבית והניחה בפניהם לחם יבש וצלוחית שמן ואשכול ענבים בשלים מדי ורכים וכמה חרובים מהעץ. ״זה מה שיש לנו,״ אמרה האישה בהתרסה, ״בעל בית הבד הפסיק לשלם לו שכר מאז שהוא שוכב פה כמו פגר. אמר שאם לא יבריא ממש בקרוב, יביא מישהו אחר במקומו. ואז כולנו נגווע ברעב.״

חנוך בצע בידיו את הלחם הקשה, טבל אותו בשמן וקירב אותו אל פיו של החולה, כמו אל תינוק. פיסת הלחם נבלעה בתוך סבך זקנו והוא לעס. אגם הכינרת היה פרוש למטה כמו גיגית רחבה בין ההרים. הילדים חזרו למשחקם. חנוך מזג את המשקה החם לכוס חרס והושיט אותה לחולה. ״תשתה, זה טוב בשבילך,״ אמר לו.

״אולי יש לך קמע בשבילנו?״ ביקשה האישה, וחנוך ענה בשקט: ״אין בזה צורך.״ הוא ראה את פיה מתעקם בטרוניה, כבר היה רגיל לזה, ידע מה היא חושבת: איזה מין רופא אתה שלא מוכר קמעות.

ראשו של האיש צנח שוב על חזהו ועיניו נעצמו, בקושי החזיק את עצמו יושב. חנוך הניח יד על מצחו, אבל הוא לא קדח ולא נראו בו סימני מחלה מלבד התשישות הגדולה.

בשביל שליד הבית עבר עכשיו סוחר הדגים, נושא על חמורו שק מלא שלל טרי אשר צדו דייגים למטה בכינרת. סנפירים עוד פרפרו בתוכו במאמץ נואש לחיות. אילו היה להם כסף, הייתי ממליץ לאישה לצלות לבעלה דג לארוחת הערב, זה ייתן לו כוח, חשב חנוך, ואז קם מישיבתו תחת העץ וקרא אל הסוחר שעצר על השביל. הוא נזכר שלפני כמה חודשים טיפל באחד מילדיו של הסוחר שנעקץ מדבורה והתנפח כמו נאד מים, ולא גבה ממנו תשלום. החולה ואשתו ראו מרחוק את הסוחר מוציא מהסל דג בשרני ונוצץ, עוטף אותו בעלים ומושיט אותו לרופא, וזה הרכין ראשו בתודה. ״הנה,״ אמר חנוך לאישה, ״צלי את זה לבעלך, זה ייתן לו כוח,״ והושיט לה את הדג שקיבל. אחר כך חזר לשבת ליד האיש שהביט אל מרחבי הים וההרים בעיניים ריקות.

״מה יש לך?״ שאל אותו הרופא.

״נגמר לי הכוח לחיות,״ פלט החולה מתוך שפתיים כבדות.

חנוך הבין. פעמים רבות ראה כיצד הוא שופך את שקי הזיתים הכבדים אל בין אבני הריחיים, מוליך את השור הרתום אל הבד במעגלים וחוזר חלילה, ובסוף שופך את הזיתים המרוסקים אל בין קורות עץ כבדות כדי לסחוט מהם את השמן. באותה שעה ישב בעל בית הבד מאחורי שולחן על שרפרף מרחק פסיעות אחדות ממנו וגבה מלקוחות תשלום עבור עמלם של השור והפועל. חנוך הביט בגופו הגדול של האיש ובראשו הכבד והבין את ייאושו. מילות עידוד התגלגלו במחשבתו על יגיעתו המבורכת שמעניקה לתושבי הכפר שמן טוב למאכל ולמאור, וגם משפטי תוכחה על אחריותו לפרנס את אשתו וילדיו. זה לא יעזור לו, אמר לעצמו חנוך. גם לא הבטחות על תענוגות שמזומנים לו בעולם הבא. אני רופא, לא רוכל של אשליות. הוא ראה את אשתו ההרה של הפועל, שפניה כמושות, ואת ילדיו לבושי הבלויים, ושפתיו מלמלו מעצמן את הפסוקים שידע על פה, שהיו מוצלחים יותר משהיה בכוחו להמציא: ״פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי; צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי; ראֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטְּאותַי.״

״אמן,״ אמר הפועל החולה במפתיע ופקח את עיניו. תהילים תמיד מרפאים את הנפש, חשב חנוך בליבו וחייך לעצמו להרף עין, כאילו בקעו ישר מליבי.

״שמע,״ פנה אל החולה והתבייש ששמו נשכח ממנו, ״השקים בכרם שלי מלאים. סוף־סוף יש לנו השנה מסיק טוב. אנחנו צריכים אותך. תתעודד. שמח באשתך ובילדיך. יש לנו מלאכה לעשות בעולם הזה.״ ולעצמו חשב: הנה בכל זאת אתה מטיף. הוא התאמץ להיזכר בשמו של החולה וגלגל במחשבתו את כל הפעמים שפגש בו, מאז שהיה ילד ואחר כך כשראה אותו עמל בפרך בבית הבד ובלילה שבו ניסה לשווא להציל את היילוד הקטן. בינתיים התקרבה אליהם אשתו, והוא נתן לה צרור של עשבי מרפא כדי שתכין ממנו משקה לבעלה בכל בוקר לפני צאתו לעבודה.

״אתה מבטיח להתאושש ולא לשכב שם לבד באפלה?״ וחנוך טפח לו על שכמו.

״תגיד כן, שמשון,״ אמרה האישה לבעלה וחנוך חייך לעצמו, כמובן, איך יכולתי לשכוח.

״כן,״ המהם החולה כמו מבטן האדמה.

״אני מקווה לראות אותך בקרוב בבית הבד,״ אמר לו חנוך הרופא וקם על רגליו.

״זה הכול?״ שאלה האישה בשקט. ״לא כדאי בכל זאת להקיז קצת דם, להוציא את המרה השחורה, לגרש את השד הרע שנכנס לתוכו?״

חנוך הבטיח לה שאם תצלה עבורו את הדג ותשקה אותו בעשבי המרפא, יחזור בעלה לאיתנו. היא לא הודתה לו, והוא חש חמיצות של כעס עולה בחזהו. למה נחוצה לך התודה שלה? שאל את עצמו. הרי יכולת להקיז מדמו ולמלמל לחשים ולהדליק קטורת ואז הייתה אסירת תודה ומביטה בך בהתפעלות. אבל אתה אינך מסוגל להוליך שולל, מגרעת גדולה לרופא. זו אשמתך, לא אשמתה. האישה נכנסה לבית, והוא חשב שתביא משם מעט מטבעות כדי לשלם לו. הבעל המשיך לשבת תחת החרוב והושיט אל פיו לאט ענבים ונראה מעט יותר חיוני. חנוך חיכה ליד פתח הבית והביט בשמש שנטתה מערבה. רגעים ארוכים חלפו. ״סליחה,״ קרא חנוך לבסוף בקול, ״אני מחכה.״ ראשה של האישה בצבץ מהפתח, והיא הביטה בו בעין לא טובה. אילו ביקשה ממנו יפה, אולי היה דוחה את התשלום, אבל מבטה הכעיס אותו והקשיח את ליבו. הוא ידע שאנשים מזלזלים במי שמרפא אותם בחינם, והיה צריך לשמור על שמו הטוב וגם ללמד אותה דרך ארץ. והרי גם השיג להם דג יפה בחינם. האישה יצאה והניחה בידו כמה מטבעות קטנים שאפילו שני בצלים אי אפשר לקנות בהם. חנוך איחל רפואה שלמה ופנה לדרכו.

חנוך מוסק זיתים

אסור להקדים במסיק הזיתים וגם לא לאחר. אם מוסקים כשהם בוסר, שמנם יהיה מועט ומר. ואם מתמהמהים יותר מדי, מגיעות רוחות החורף העזות והגשמים תולשים אותם מהעץ. מכיוון שאין איש יודע לנבא את איתני הטבע, לא נותר אלא לנחש. חנוך התעכב כמעט עד לרגע האחרון, המתין אחרי שרוב שכניו כבר מסקו את עציהם, עד שהזיתים שלו נצצו בין הענפים בריאים ומלאים כאבני חן ירוקות. המטע שלו היה קרוב לבית, לא גדול, עשרים ותשעה עצים בני גילים שונים — חלקם זקנים מופלגים, בני מאות בשנים, גזעיהם מפותלים וחרוצים אך עדיין הניבו פרי טוב, והיתר צעירים יותר. אחדים נטע חנוך במו ידיו והתמוגג מצמיחתם הבריאה. הוא אהב למסוק. כעת עמד ליד אחד העצים, קטף את הפירות אחד־אחד באצבעותיו והניח אותם בעדינות בתרמיל שעל שכמו. שכניו נהגו להצליף בענפים במקלות ולאסוף את הזיתים מיריעות בד שפרשו למרגלותיו, אבל חנוך העדיף את הקטיף האיטי והשקט שאינו פוצע את הפרי. כדי לקטוף מענפים גבוהים השעין סולם עץ על הגזע וטיפס עליו; כשהגיע למעלה נמצא במחיצת השמיים העמוקים וחייך. חודש תשרי כמעט נגמר אבל עדיין היה חם. הוא לבש כותונת קלה ועטף את ראשו בבד מפני השמש. מלמטה שמע את דיבורן של אימו ובתו שמסקו איתו ואת נגינת החליל של בנו שישב שעון על גזע עץ. הכפר התנהל סביב בשלווה. הוא ראה מלמעלה דמויות אדם דקות עובדות בשדות, ונשים נושאות סלים ושוורים חסונים חורשים לאט. הכינרת נצצה כעין כחולה. פתאום הזדעזע הסולם בין רגליו, והוא נבהל וייצב את עצמו בקושי. פעמים רבות קראו לו לטפל במישהו שנפל מסולם בעת המסיק; בדרך כלל זה נגמר רק בחבלה או ביד שבורה שהיה צריך לקבע, אבל כבר קרה שהגיע ולא היה יכול להועיל, כי נשברה מפרקת או התנפצה גולגולת והנופל שכב מת.

במטע הסמוך הצליף רבי מאיר בעצים במקל ארוך, ואשתו חמוטל וילדיו אספו את הזיתים שנשרו לרגליהם. מכותיו הקימו רעש גדול ותלשו ענפים, אבל חנוך ידע ששכנו עקשן גדול וזו דרכו ואין טעם להעיר לו. רבי מאיר היה אב בית הדין של הכפר, בקיא בתורה ופוסק בסכסוכים שבין אדם לחברו. גופו היה חסון וכתפיו רחבות ולא נראה כלל כמי שרוכן רוב ימיו על הספרים. גם אביו וסבו לפניו היו אבות בית הדין של הכפר, והוא ירש את מקומם.

כמה שנים לפני כן נחלשה שמיעתו של רבי מאיר, והוא פחד שמא התחרש. הוא קרא לחנוך, וזה בדק וגילה שאוזניו סתומות בשעווה צמיגה והורה לו לזלף לתוכן שמן ואחרי כמה ימים שלף את השעווה מתוכן בזהירות באמצעות קיסם חד. ״קול דממה דקה אני יכול לשמוע עכשיו,״ אמר לו אז רבי מאיר בהקלה, ומאז ניקה חנוך את אוזניו שנטו להיסתם מדי שנה. אבל כאשר נזקק רבי מאיר לעצות בענייני רפואה כדי לפסוק בבית הדין פנה לרופאים ממקומות אחרים שאת דעתם החשיב יותר.

חנוך ראה ממסתור הענפים במרומי הסולם את חמוטל, אשתו של הרב מאיר, מתכופפת ללקט את הזיתים ואוספת את שערה השחור הכבד כל אימת שגלש על פניה, ועיניו בלעו את תנועותיה העדינות. היא ידעה שהוא נוכח שם, נשאה אליו את מבטה ותפסה אותו מסתכל בה. חיוכה קרן אליו לרגע והצהיל את ליבו.

״חנוך, בוא לאכול,״ קראה לו אימו יהודית, והוא ירד בזהירות מהסולם.

הם ישבו בצל תחת העץ, ואימו ובתו שולמית פרשו לפניהם צלחת גבינה לבנה בשמן, ערימה של גרגירי רימון ארגמניים ולחם. הם העבירו חמת עור מיד אל יד ולגמו ממנה מים. חנוך טבל פיסת לחם גדולה בגבינה והניח אותה ביד בנו מתיא, כדי שיאכל גם הוא. מתיא הפנה אליו את ראשו וחייך, שתי עיניו העיוורות מכוסות בתבלול עכור. הוא נולד עיוור, וכל כמה שחיפש חנוך בספרים ונועץ ברופאים אחרים עד קצווי הארץ, לא מצא לו מרפא.

״שמעתי שריפאת את הפועל בבית הבד והוא חזר לעבוד. סוף־סוף יהיה שמן חדש,״ אמרה אימו והכניסה לפיה חופן גרגירי רימון. כבר מלאו לה שישים ויותר, אבל כל שיניה עדיין היו בפיה וגופה היה חסון. חנוך שאל ברוגז מניין שמעה על הפועל ואמר שזה לא עניינם של אנשים אחרים.

״אין בעולם הזה סודות,״ גיחכה האם. ״אתה אוהב כל כך להיראות תמים. אשתו מספרת בכל הכפר שבאת לטפל בו ולא עשית כלום, רק ישבת לידו והחזקת לו את היד, ותמורת זה לקחת ממנה כסף. זה מה שהיא מדברת, העגלה הטיפשה הזאת.״ חנוך נשם עמוק. החבטות של רבי מאיר בעצים ערערו את שלוותו, והוא עצר בעצמו שלא לקום ולבקש ממנו להפסיק.

״ריפאתי אותו,״ הסביר בשקט, ״הוא נבהל מהחיים. הרגעתי אותו. היא רצתה שאגרש מתוכו שדים. עוד לא ראיתי אף פעם שד יוצא מבן אדם. יכולתי להקיז לו דם או לחתוך בעורו או למכור לה מרקחת יקרה עשויה מעטלפים. אבל האיש הזה היה צריך רק שאשב לידו ואחזק את רוחו בכמה מילים. זה מה שעשיתי. אנשים...״ חנוך רטן ואימו הביטה בו בחיוך סלחני.

״אתה בדיוק כמו אביך,״ היא אמרה, ״גם הוא לא ידע לעשות להם הצגות. לכן לא צברנו נכסים וממון, חוץ מהבית הזה שירש מהוריו ומעט התכשיטים שקניתי מעמל כפיי. אביך תמיד התלונן על עושי הניסים הנוכלים. אמרתי לו שיש מקום בעולם גם לרופאים כמוהו שמרפאים את הגוף, וגם לצדיקים שמשתמשים בכוחות עליונים לרפא את הגוף והנפש. הוא רתח עליי כשאמרתי לו את זה, כאילו הפחתתי מכבודו. תראי לי צדיק גמור אחד, אמר לי, כולם צבועים ורמאים. אבל הוא היה איש עדין. נתתי בו מבט אחד והוא נרגע. כמוך.״ זאת לא מחמאה לגבר להיות עדין בעולם הזה, אמר חנוך לעצמו, אך ידע שכוונותיה טובות.

הוא הושיט למתיא עוד אוכל והביט בשולמית שישבה חרישית. ״מה יש?״ שאל אותה בחיבה. ״איך היה במרעה הבוקר?״

שולמית אמרה שבקושי נשאר משהו לכבשים ולעיזים לאכול, בשלהי הקיץ נותרו רק קוצים ומעט עשב יבש, ולכן היא צריכה לצאת איתם רחוק יותר ויותר, כמעט עד גבול הביצות הגיעו. ״עוד מעט ירד גשם,״ הבטיח לה, ״יהיה להן אוכל בשפע ולא תצטרכי להתרחק.״ לפעמים היה חנוך טרוד מכך ששולמית מתרחקת לבדה מהבית, אך כך עשו כל הרועות. הייתה אמנה עתיקה בין תושבי הגליל שאסור להתקרב לנערה רועה ושאין פותחים עימה בשיחה, והוא הרגיע את עצמו בכך שמקיימים אותה בקפדנות.

מתיא אכל לשובע, לקח את החליל שלו וחזר לנגן. הם האזינו לו בדומייה. מחמשת הנקבים בחליל העץ הפיק מנגינות חדשות וישנות והמריא איתן לעולמות אחרים. ״זה יפה מאוד,״ אמרה סבתו כשעצר לרגע, ״אלוהים נתן לך מתנה גדולה.״ חנוך עצם את עיניו כשמתיא ניגן והרגיש את הצלילים מגששים אחר יופי נשגב. כף ידו חפנה אדמה יבשה וגלגלה אותה בעונג בין אצבעותיו.

״נגן לי משהו שמח בזמן שאני הולכת לחלוב,״ ביקשה שולמית וקמה על רגליה.

גם לה אתה צריך להחמיא, אמר חנוך לעצמו. עם אור ראשון היא יוצאת לרעות את הצאן ואחר כך חולבת ועוזרת לסבתה באריגה ובבישול. נערה חרוצה ונבונה היא, אבל מאז ילדותם זכה אחיה לכל תשומת הלב בגלל עיוורונו. עוד מעט תשיא אותה והיא תעבור לבית בעלה, ואתה תתגעגע לימים האלה שבהם חיה בביתך. אבל שולמית לא נראתה כעוסה או ממורמרת והניעה את גופה בריקוד בדרך לחליבה.

חנוך פסע אל עץ מרוחק בקצה הכרם שעוד לא נקטף. קול החבטות מהחלקה הסמוכה פסק, וחנוך ראה שחמוטל שכנתו נותרה שם לבד עם כמה מילדיה הקטנים והיא קוטפת לאט בידיה מהעצים. ״שלום,״ קרא אליה, והיא עצרה רגע והביטה בו והשיבה לו בחיוך שלום. היא הייתה לבושה שמלה ארוכה שהגיעה עד לסנדליה, ושערה אסוף ברישול בחוט תכלת. ״רבי מאיר לקח לכם את המקל?״ שאל חנוך בהלצה, וחמוטל ענתה בשקט, שילדיה לא ישמעו: ״רק לו מותר, לנו הוא לא מרשה להרביץ לעצים. בשבוע הבא הוא נוסע לירושלים לכינוס חכמים בענייני טהרה. הוא מתכונן לזה ללא הרף, ואנחנו צריכים ללכת על קצות הבהונות. הוא משתוקק לעשות עליהם רושם, שיכירו אותו, אולי ביום מן הימים ימנו אותו לחבר בסנהדרין. ואז נעבור כולנו לירושלים.״ ילדיה נעלמו לרגע מהעין. החליל של מתיא מילא את המרחב בצלילים זכים.

״כמה יפה הוא מנגן,״ אמרה חמוטל. חנוך פסע כמה פסיעות לעברה, הוא רצה להושיט יד וללטף את לחייה ואת צווארה אבל חשש מן הצלליות שחלפו בין העצים סביב.

״אולי נמצא לנו זמן כשהוא יסע,״ אמר לה, וחמוטל לחשה: ״הלוואי.״

נשמע רשרוש עלים, הבנים שלה חזרו, וחנוך טיפס על הסולם לקטוף זיתים מצמרת העץ.