רוקי - חלק א'

פתח דבר

עומר

אני דוחף את דלת הזכוכית הכבדה של הספרייה, וממהר להיכנס פנימה כדי לתפוס מחסה מהרוח ומהגשם שמכים בחוץ. חום רך ונעים מקבל את פניי ומלטף אותן. עיניי סורקות את עשרות המדפים והספרים שמסביבי, ולרגע, אני לא יודע למה נכנסתי פנימה. האם זה כדי למצוא מחסה מהקור ששורר בבית כבר ימים כמו ענן שלא רוצה לזוז או כדי לנסות לקרוא בחינם ובשקט, בלי שאף אחד יסתכל עליי או יעיר לי?

אני מנער את טיפות הגשם מכובע הקפוצ'ון, מציץ ימינה ושמאלה לראות שאין אף אחד שיזהה אותי ומתקדם פנימה בזהירות. הספרנית מבחינה בי ושולחת לעברי חיוך, אך במקום לחייך אליה בחזרה אני מסיט את המבט ומחפש את מחלקת ספרי הנוער. הרגליים שלי ממש רוצות לקחת אותי לשם, למדפים שמהם כל בני גילי שולפים ספרים עבים, אבל הגוף שלי בוחר אחרת והולך למקום שממנו אני הכי מפחד — למדף ספרי הילדים הצבעוניים והמאוירים, אלו שמיועדים למי שעדיין לא יודע לקרוא מהר וטוב.

הלב שלי דופק חזק כשאני שולח את היד אל ספר שנראה דק למדי. הכריכה הקשה והצבעונית שלו מחייכת אליי בביטחון, והאותיות שעליה גדולות יותר מהאותיות בספרים שיש לי בילקוט. אני שולף אותו מהמדף ופותח אותו, שמח לגלות שהאותיות לא רוקדות. הן תמיד רוקדות וקופצות, ולפעמים גם בורחות, והכי גרוע, שהן גם מתחילות לצחוק עליי.

אני שוב מפנה את הראש בחשש ובודק שאין אף אחד לידי שמסתכל עליי. אני מדמיין מה יקרה אם מישהו יראה נער בן שלוש־עשרה מחזיק ספר שמיועד לילדים בני שמונה. אני יודע שאני לא טיפש, אבל לפעמים הראש שלי מנסה לשכנע אותי אחרת, בעיקר כשהמורה נוזפת בי. התלמידים בכיתה קוראים וכותבים מהר, בלי להתאמץ, ומבינים כל מילה בלי להיאבק בה, ואילו אני נלחם בהן בלי סוף. קריאת כל משפט קטן היא כמו קרב שאני אף פעם לא מנצח בו.

פרק 1

עומר

כעבור ארבע־עשרה שנים

אני עוצם את עיניי ומצמיד את המצח לזגוגית חלון הטנדר, הדוהר על הכביש הרעוע. קרני השמש הרצחניות המיועדות רק למי שגר בנגב הצחיח, קודחות לי ברקה ולא מאפשרות לי לחשוב בבהירות. ברדיו מתנגן לו השיר של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב, ימים יפים. אולי זה השיר הכי מתאים לפתוח איתו את הבוקר, אבל לא את הבוקר הזה. אני מפהק פיהוק שכמעט שובר לי את הלסת. החוסר בשעות השינה נותן את אותותיו, והמחשבה שאעבוד ואתאמץ עכשיו תחת כיפת השמיים נשמעת לי מפתה בערך כמו לבקר במוזאון ישראל ולהביט בתמונות מתקופת אחשוורוש. סאלי, שנוהג בטנדר, שולח לעברי מבט מהיר ופיהוק גדול נפלט גם מפיו, אך בניגוד אליי, הוא נראה ערני למדי ומתופף באצבעותיו על ההגה לקצב השיר הקופצני.

אני מביט בשעון של מערכת השמע המראה שהשעה רק שבע וחצי, ומשחרר נשיפה עייפה במיוחד. אני מתפלל שנסיים מוקדם כדי שאוכל לישון קצת, מכיוון שהלילה שלי הולך להיראות בדיוק כמו הלילה הקודם ולכלול מעט שעות שינה. הטלפון של סאלי המחובר לדיבורית הרכב מצלצל, ועל הצג מתנוסס שמו של נתי, מנהל ושותף בחברת שירותי הגינון והתחזוקה שבה סאלי ואני עובדים. אני שולח את ידי אל הטלפון ומקבל את השיחה.

"למה אתה ער?" אני יורה.

"כדי לדעת שאתם לא דופקים אותי."

אני משחרר גיחוך ודואג שהוא יהיה חזק מספיק כדי שנתי ישמע אותו. "חשבת על זה שאנחנו יכולים לדפוק אותך גם כשאתה ער?" אני מקניט.

"מאיפה יש לך את האנרגיה לענות לי, אה? אני רוצה לדעת."

"אין לי, אבל זאת הדרך היחידה לסיים את השיחה מהר ולחזור לנמנם."

"זו הבעיה שלך שלא הלכת לישון אחרי המכה שהבאנו אתמול."

אני לא מתרגש מההערה שלו. אני יודע שהיא נאמרה מדאגה, ושכל ההתנצחות האינפנטילית הזו נועדה בעיקר לאפשר לי להוציא קיטור ולעורר אותי.

"מה אתה צריך, נתי?" מתערב סאלי ושולף סיגריה מקופסת הסיגריות שנחה בתוך הקונסולה. הוא מציע לי אחת אבל אני מנענע בראשי לסירוב.

"נכנסה לנו עבודה מעניינת. וילה בת מפלס אחד שיושבת על דונם וחצי."

"מפלס אחד על דונם וחצי?" אני שורק בזמן שסאלי מדליק לעצמו סיגריה. "נשמע כמו מפלצת סקסית במיוחד."

"בריכה באורך שנים־עשר מטרים ושלוש גינות, אחת מקדימה ושתיים מאחור."

"איפה היא ממוקמת?" אני שואל.

"קל"ב¹. ביישוב גיל־עד."

"למי היא שייכת?" אני מסמן לסאלי שיפתח מייד את החלון, לפני שאני בועט בו.

"למאור קרני."

"השחקן?" עיניו של סאלי נפערות.

"כן," עונה נתי. "עומר, ידעת שהוא גם הבעלים של תיאטרון הדרום בבאר שבע?"

"שמעתי איפשהו שהוא קנה את התיאטרון לפני שלוש שנים, אבל לא ידעתי שהוא עבר לגור כאן באזור," אני עונה ביובש.

"גם אני לא," מחזיר נתי.

"למתי העבודה מתוכננת?" אני שואל.

"לעוד יומיים. זאת עבודה לארבעתנו, גם אני מגיע. נדבר על זה היום בערב."

"אל תשכח להביא קרם הגנה," אני אומר.

"לך תחפש, ככה אתה מודה לי? אחרי שסידרתי לך שבוע שלם של נוף שמשקיף על מאות נקבות?"

"אני נראה לך כמו אחד שיעז לשים את הידיים שלו על תיכוניסטית מתבגרת?" אני משפשף את עיניי. "חסרות לי בעיות בחיים?"

"אתה יודע מה הבעיה שלך, עומר?"

"לא —" אני מפהק שוב. "אבל אני בטוח שתגיד לי מהי."

"שגם אם היו מחלקים שמחה בחינם, היית שואל אם יש קבלה רק כדי לוודא שיש עליה החזר. אתה לא יודע איך ליהנות מהחיים."

"נתי." אני מקרב את ראשי אל הדיבורית. "אני הולך לספר לך משהו שישנה לך את החיים. מוכן?"

"כמו שבחיים לא הייתי."

"שמחה כן מחולקת בחינם, אבל רק למי שמוכן להרגיש אותה."

"סאלי, אתה שם?" נובח נתי.

אני נשען בחזרה על המושב ומחייך, סאלי שולח לעברי מבט, מנענע בראשו וממהר לענות לו.

"כל הזמן."

"תעשה לי טובה, תדאג לו שם לאיזו מישהי חמודה שתוציא ממנו את כל הקוצים. שתיקח אותו לחמש דקות בשירותים של הבנות, ככה באמצע השיעור, או לאיזה ארון ציוד ליד אולם הספורט. תחזיר לי אותו כמו חדש, הפרצוף היפה שלו סתם מבוזבז."

"תודה, אבל אני אוותר על שירותי הסרסור שלך," אני אומר, "בשונה ממך, הסטנדרטים שלי גבוהים קצת יותר."

"שיהיה לכם יום טוב, אני חוזר לישון."

"חתיכת זין," אני ממלמל כשנתי מנתק את השיחה.

"בחיי, אתם שני דבילים," הצחוק של סאלי מהדהד בחלל הדחוס של קבינת הטנדר. "אתה יודע שהוא מת עליך, ביום שתחליט לעזוב אותו הוא ימות."

"אפשר להתווכח על זה." אני חוזר להביט בנוף המדברי וחסר החיים.

"אתה ה'אס' שלו, וכשהוא מריח את המרמור שלך עד לחדר השינה שלו הוא נהיה מודאג."

אני מפנה את ראשי אליו. "האם אי פעם נתתי לו סיבה להיות מודאג?"

הוא שולח לעברי מבט ספקני שגורם לי לחזור ולהתכנס בתוך עצמי. נתי וסאלי יודעים בדיוק כמוני, שאני נמצא במקום שאני נמצא כי אין לי יותר מדי ברירות. זה לא שאני סובל במיוחד. יהיו כאלה שיגידו שתמיד יש ברירה, ויכול להיות שהם צודקים, אבל כרגע, יש לי אח קטן שאני צריך לדאוג לו ודודה משוגעת במיוחד שאני אוהב מאוד. חוץ מהם ומהחברים שלי, אין לי אף אחד בעולם הזה. את נתי, סאלי ואושרי, הצלע הרביעית בחבורה שלנו, אני מכיר מהיום שאני מכיר את עצמי. עברנו הכול יחד — גן, בית ספר, תיכון וצבא. חלקנו אוכל, כסף, מגורים ונשים. היינו זה לצד זה ברגעים הכי שמחים וברגעים הכי קשים שלנו, אבל עם השנים הבנתי שלחברות הזאת יש תג מחיר גבוה. אני מוכן לשלם את המחיר, כל עוד זה מאפשר לי לספק למשפחה שלי גג מעל הראש ואוכל על השולחן. הידיעה שהם שמחים ומאושרים שווה את זה, גם אם זה אומר שבסוף היום לא תמיד אלך לישון במצפון נקי.

"אתה ישן על האף או מה?" שואג עליי סאלי בזמן שאני מרותק לקטע מסרט תיעודי שאחי רני שלח לי לפני חצי שעה, והתעקש שאצפה בו.

"חכה רגע," אני מבקש ויודע שהתשובה שלי רק תעצבן אותו יותר. ממש חם ואני סתם מעכב אותנו. העובדה שכל דבר קטן יכול להדליק את סאלי רק מעצימה את הקסם האישי שלו, אף פעם לא משעמם איתו. הנשמה הפצועה שלו מחפשת כל הזמן איך לשחרר כעסים. אולי הוא לא יודע את זה, אבל אני עושה לו טובה. בסוף היום הוא יהיה מותש כל כך, שלא משנה מה אבקש ממנו או אומר לו, הוא יהנהן ויאמר לי בסדר, עד לפעם הבאה.

"נו, תעזוב כבר את מה שאתה עושה ובוא תבדוק מה תקוע בתוך הצינור המזדיין הזה. אני רוצה לסיים להרכיב את כל מערכת ההשקיה מסביב לדשא לפני הצלצול. עוד מעט כל המחוצ'קנים כאן יתחילו להסתובב לי בין הרגליים ולשחק פה כדורגל."

"תעזוב אותם, הם לא מזיקים." עיניי עדיין נעוצות במסך הטלפון שלי. "נראה איך אתה היית מתפקד אם היו מבקשים ממך לנתח במשך שעתיים שיר של איזה משורר מלפני שלוש־מאות שנה. מתערב איתך שהיית מת להתפוצץ על המגרש ולשכוח מכל העינוי שעברת."

"אני לא זוכר שלימדו אותנו בתיכון לנתח שירים." הוא מגרד בראשו.

אני פולט נחרה של צחוק וממשיך לצפות בסרטון. "לא נעים לי להגיד לך, אבל יש הרבה דברים שאתה לא זוכר מהתיכון."

"ואתה כן?" הוא שואל בלגלוג וגורם לי להרים את הראש.

"הצלקות שיש לי משיעורי ספרות תמיד יזכירו לי. אני מבין את הצורך של המסכנים האלה לאבד את עצמם באיזה משחק כדורגל טוב ואגרסיבי." אלוהים יודע עד כמה שנאתי את השיעורים האלה.

"בשביל זה יש להם את אולם הספורט, לא את הדשא כאן. אני לא רוצה שיהרסו לי את כל העבודה. נו, בוא כבר."

אני מכבה את הסרטון, משחיל את הטלפון לתוך הכיס האחורי של מכנסי הדגמ"ח השחורים שלי ומרים את צינור ההשקיה.

"מה היה בסרטון הזה שעניין אותך כל כך?" הוא שואל בזמן שאני מציץ לפנים הצינור, ומגלה חתיכה של אבן קטנה שמפריעה לזרימה של המים.

"ידעת שקורט קוביין מנירוונה היה צייר ופסל?"

"את מי זה מעניין? הוא מת. בגללו עיכבת לי את העבודה?" הוא ממלמל והולך אל הטפטפות הממסגרות את כר הדשא הירוק והבוהק שעליו עבדנו במשך כל השבוע, כדי שייראה כמו אצטדיון ומבלי קטן. זה פאקינג התיכון הכי מפונפן בכל אזור הנגב. ככה זה כשאתה שייך למועצה האזורית תימורים, פנינה נוצצת ומפוארת בתוך כל האין, הכלום והשום דבר שיש מסביב.

הדלת של האודיטוריום נפתחת בגסות וממנה יוצאת תלמידה כעוסה במיוחד. זה לא מפתיע אותנו. במשך כל השבוע שאנחנו כאן, סאלי ואני הבנו שמי שמלמד באודיטוריום הזה עושה חיים לא קלים לתלמידים שלו, כנראה. לא עבר יום שבו לא יצאו מהדלת הזאת שלושה תלמידים לפחות לפני תום השיעור. ההבדל הוא, שבניגוד לפרצוף הנרגז של מי שיצאה עכשיו, התלמידים שיצאו לפניה דווקא שמחו מאוד להיזרק החוצה. נראה היה שהם רק חיכו שיוציאו אותם כדי שיוכלו להתאוורר קצת בחוץ, ולהתרחק ממה שזה לא היה ששיעמם אותם למוות. סיפור חיי. יכולתי לכתוב ספר — לא שהייתי כותב ספר בחיים האלה — על כל אותן השעות שביליתי מחוץ לכיתה כי הפרעתי למהלך השיעור.

היא טורקת מאחוריה את הדלת ומסננת קללה לאוויר. הנהמות שנפלטות מגרונה גורמות לסאלי ולי לעצור את מה שאנחנו עושים ולהסתכל על הדמות הכעוסה והדי חמודה, שמתחילה לצעוד הלוך ושוב לאורך המסדרון החיצוני שגובל בדשא שעליו אנחנו עומדים, כמו חיה הכלואה בכלוב דמיוני. היא עצבנית כל כך, שהיא כלל לא שמה לב שאנחנו עומדים לידה ובוחנים אותה. הפה שלה מפיק צלילים מצחיקים ומלמולים לא ברורים. סאלי ואני מחליפים מבטים, והוא מנסה להבין מה היא אומרת מכיוון שהוא עומד קרוב יותר אליה, אך ללא הצלחה. אני מנסה לא לצחוק אבל זה ממש קשה, בעיקר לנוכח המראה החיצוני שלה, שמשדר את ההפך הגמור ממצב רוחה. היא לבושה במכנסי ג'ינס קצרים במיוחד ובחולצה לבנה שעליה הלוגו של בית הספר ומגיעה עד קצה המכנסיים שלה, וכל מה שעיניי קולטות הן זוג רגליים ארוכות, שזופות וחלקות במיוחד. עיניי ממשיכות לטייל מעלה אל החזה שנראה שטוח, ומשם אל השיער הבהיר והחלק שלה, המעוטר בפסים זהובים ומגיע עד לקו החזה שלה. היא נועלת נעלי אצבע פשוטות ואת שני מפרקי כפות ידיה מעטרים עשרות צמידי גומי שחורים. אני מסיט את עיניי ממנה, מביט בדלת שממנה היא יצאה ותוהה מה קורה בתוך האודיטוריום הזה, שכל הזמן נזרקים ממנו תלמידים.

"מסכנה," אומר סאלי. "אתה רוצה לשאול אותה מה קרה לה שהיא מתנהגת כמו —" הוא מקיש באצבעותיו כמנסה להיזכר. "נו, מה שמה של הנוכלת שמגלה שהיא יכולה לתקשר עם המתים?"

"וופי גולדברג, ברוח רפאים?"

"בול," הוא אומר. "זוכר איך היא התחרפנה כשגילתה שהיא שומעת אותו?"

זה כל מה שצריך כדי שגיחוך מפואר וקולני במיוחד ישתחרר לי מהפה. הוא רם כל כך, שבן רגע הוא הופך לצחוק שגורם לי להתקפל ולהחזיק את הבטן.

"מה אתה צוחק?" הוא מנמיך את קולו. "לך תשאל אותה מה קרה." אני משתופף על עקביי ופרץ צחוק נוסף נפלט ממני. הטון החצי מודאג והחצי אדיש שלו הוא פשוט יותר מדי בשבילי. אני אף פעם לא אדע אם הוא עושה את זה בכוונה או לא. מה שבטוח, זה עובד לו. "זין, נראה לי שהיא קלטה אותנו," הוא ממלמל וחוזר לעבוד על הטפטפות.

"מה?" אני מזדקף ומרים את ראשי אל זוג עיניים אפורות שנעוצות בי. אני מפסיק לצחוק, לא כי הן יפהפיות ונראות כמו שני ענני סערה רגע לפני שהם מורידים גשם, אלא כי הן מוצפות בדמעות. מספיק מצמוץ זעיר כדי שהן ינשרו על לחייה.

"למה הפסקת לצחוק?" היא שואלת בקול סדוק. השפה התחתונה שלה רועדת וכשהיא ממצמצת, הדמעות מתחילות להציף את פניה, זו אחר זו. הן משאירות שובלים רטובים על לחייה והיא ממהרת לנגב אותן בגב כף ידה ומושכת באפה. "אל תדאג, הן לא בגללך. יש לי מספיק סיבות להיעלב, ומה שבטוח, הן לא יהיו בגלל שני כלומניקים שנדלקים מצרות של אחרים." ראשי נהדף לאחור בהלם ועיניי נפערות ממה שיצא לה מהפה. "שמעתי את החבר שלך," היא ממשיכה.

"אפשר לחשוב מה אמרתי —"

אני מסמן לסאלי שיעצור, מפיל את הצינור מהיד שלי על הדשא וצועד צעד אחד לעברה. סאלי אכל מספיק חרא בחיים, ולא אתן למישהו לדבר אליו כמו שהיא דיברה עכשיו.

"לידיעתך, הכלומניקים שעומדים מולך ממש לא נדלקים מצרות של אחרים. נראית כועסת במיוחד ובסך הכול דאגנו לך. אין לי מושג מי גרם לך לבכות, והאמת? זה גם לא מעניין אותי. בפעם הבאה, אני מציע לך לנשום עמוק לפני שאת יורה את המטען שלך על אנשים שלא עשו לך כלום."

"אם ככה אתם דואגים למי שכועס ונמצא בסערת רגשות, אני לא רוצה לדעת איך אתם דואגים למישהו שבאמת זקוק לעזרה."

"את בכלל לא מכירה אותנו," אני מסנן.

"מי רוצה להכיר אתכם?" ידיה מתאגרפות לצידי גופה וגל של ריח רענן ונקי במיוחד פולש לאפי. "אתה יודע שאסור לך לדבר איתי בכלל?"

"את צוחקת עליי? את זאת שהתחלת לדבר איתנו," אני אומר.

"קפוץ לי."

שתי הגבות שלי מזנקות. מאיפה הגיעה הבחורה הזאת? "מה, את בת ארבע?"

גל נוסף של דמעות מציף את עיניה. אני צריך לכעוס עליה, מגיע לה שאכעס עליה. היא דיברה אלינו בהתנשאות ובשחצנות, אבל שאלוהים יעזור לי, אני לא רגיל ולא אוהב לראות ילדות בוכות. אין לי מושג איך להתמודד עם זה. אני בסך הכול גנן ואיש תחזוקה בן עשרים ושבע, שבא לעבוד ולדאוג שהדשא של התיכון המזורגג הזה יהיה מוכן לטקס הסיום של השמיניסטים שלו, שיתקיים בעוד חודש.

צלצול מחריש אוזניים מפלח את האוויר וקוטע את הרגע, ומאות תלמידים נוהרים החוצה מהכיתות וגורמים לי להסיט את המבט שלי ממנה לשנייה. זה כל הזמן שהיא הייתה צריכה כדי להיעלם ולהיבלע בין המוני התלמידים.

הערה

1 ראשי תיבות של קרוב לבית.