מחוץ לתחום 2 - ההונאה הגדולה

1

ליילה

רק שתדעי

אני צריכה להחזיק מעמד רק עוד שלושים דקות. חצי שעה זה פרק זמן שמעיד על רצון טוב, נכון? אני מנסה, באמת. זה לא כאילו אני יושבת בבר הזה מול ברייס השלישי בשביל הבריאות שלי.

"אז כן, כשטופר הגיע אליי עם הצעה למבשלת בירה אקסקלוסיבית ואיכותית במנהטן אמרתי 'אני לגמרי בעניין, הנה הצ'ק'," ברייס אומר ומסובב את הכוס שלו במעגלים.

אני מזהה את הטקטיקה מפוסט שעלה בשבוע שעבר במדריך הדייטים של הג'נטלמן המצוי, 'זה מה שתעשה אם אתה רוצה לשדר עוצמה וכוח בדייט'. כמובן, זה בדיוק האופן שבו גבר צריך לשדר כוח, קריאת מאמרים בנושא. "איזה חבר נהדר," אני אומרת, כאילו אני קוראת מתוך תסריט.

"טופר מתכנן את זה מאז שלמדנו יחד ב'פרינסטון'," ברייס מוסיף, ללא ספק מזכיר את העובדה שלמד באוניברסיטת עילית, למקרה שפספסתי את שלושת האזכורים האחרונים שלו.

"כמה מרתק," אני אומרת בחיוך. אין לדעת למי ברייס ידווח. למשל, לאימו במועדון הטניס, והיא, מצידה, תספר לאימי, מפני שהדייט הזה, כמו כל הדייטים שלי, היה רעיון שלה.

לצאת לדייט זה כמו להתאפר. אני יודעת לעטות מסכה כדי לצלוח את זה. אני יושבת זקופה ואומרת את כל הדברים הנכונים בתגובה לקשקושיו של ברייס במשך שלושים דקות, בין שזה על הכסף שהוא וטופר השקיעו באלכוהול, או הכסף שהם מרוויחים, ובין שהוא מדבר על האופן שבו הם משרתים היטב את הכסף הישן, כי כסף ישן הוא הדבר האחרון שקיים ושיש לו בסיס יציב, לדבריו.

כשהשעון שמאחורי הבר מורה על השעה שמונה וחצי, אני מתחילה לטעום את החופש. ברייס משלם את החשבון, ואני מוכנה לתת לו קרדיט על זה. לאחר שהוא חותם על הקבלה, הוא מחליק את כרטיס האשראי בחזרה לארנקו המעוצב בתנועה ראוותנית, מאפשר לי הצצה לעובדה שזה כרטיס שחור.

"אז..." הוא מעביר את אצבעותיו בשערו הבלונדיני המסורק לאחור, מבטו נעוץ בשדיי, "זה היה דייט נהדר, ליילה. אשמח ממש לראות אותך שוב. רק שתדעי, אני בתקופה עמוסה בעבודה."

הוא מורח אותי בנאום 'רק שתדעי'? הוא חושב שאני לא יודעת שזה קוד לכך שהוא רק רוצה לזיין אותי?

אני מצמידה את שפתיי זו לזו כדי לא להעמיד אותו במקומו. אני חושבת על ההשלכות ומתחזקת את החיוך המזויף המוצלח ביותר שלי. "גם אני אוהבת את העבודה שלי, וגם אני סופר־עסוקה. שלח הודעה."

"כל הכבוד," הוא אומר, לא מצליח להסוות את החיוך שאומר שבפעם הבאה הוא הולך לזיין אותי. הוא מוזמן לחשוב מה שבא לו, אבל יש לי כרטיס יציאה מהדייט השני ואני לא חוששת להשתמש בו.

אנחנו יוצאים מבר הוויסקי, וכשאנחנו מגיעים לפינת הרחוב, ברייס מכחכח בגרונו. "אז אשלח לך הודעה, ונעשה את זה שוב?"

"בטח!" אני אומרת בחיוך. "אזוז עכשיו הביתה."

זה המבחן האמיתי. יש לי הרגשה שהבנקאי הזה, בקושי בן עשרים ושש, ייכשל בדבר היחיד שאימי מוקירה יותר מכל דבר אחר, להגן על בתה. אני עוצרת את נשימתי ומסתובבת לכיוון פארק אבניו. האם ילך בעקבותיי או ימשיך לדרכו?

"אכתוב לך, ליילה!" הוא קורא בעודו מתחיל ללכת. הוא לא מציע להזמין לי מונית, ללוות אותי הביתה או לחכות עד שנהג ה'אובר' יגיע. כשאימי תגלה זאת, היא לא תשגע אותי לפגוש אותו שוב. הכישלון שלו הוא הניצחון שלי.

ברגע שאני פונה בפנייה אני מזמינה נהג ב'אובר' ומחכה. אצבעותיי מתעופפות על המסך כשאני כותבת לחבריי ומוודאת שהם עדיין ב'ג'ין ג'וינט'. הם עונים מייד.

הרלו: תזיזי את התחת לכאן ותדווחי לנו על צ'אד. או ת'אד. או שזה היה בראד?

אית'ן: פתחנו התערבות.

כמובן.

הרכב מגיע כעבור דקה ואני מתיישבת במושב האחורי בדרך לבר האהוב עלינו בצ'לסי, שם מחכים לי בנאמנות אהוביי האמיתיים, על שזלונג קטיפה. הרלו נראית אלגנטית, שערה החום אסוף לאחור בסיכה כסופה. אית'ן נראה כמו הרוקר ההיפסטר המגניב שהוא, במכנסי ג'ינס סקיני ובחולצה מכופתרת מחנות יד שנייה, שערו פרוע. אני צונחת ביניהם על הספה ונושפת נשיפה ארוכה וכבדה.

"היה כזה גרוע?" הרלו שואלת.

"תשע מתוך עשר," אני אומרת, מותשת מהשעה שביליתי עם מר 'כסף'.

אית'ן מרים את זרועותיו. "יש! אני זוכה במוחיטו!"

אני מעיפה מבט בשניהם. "על זה התערבתם? כאילו מישהו מכם מתקשה לקנות מוחיטו."

"זה לא העניין," אית'ן אומר. "עכשיו דיווח מלא, בבקשה."

"הוא שילם על המשקאות, ייאמר לזכותו," אני אומרת, "אבל בגדול הוא נופף בזין הגדול והעשיר שלו לכל עבר, ואז אמר לי 'רק שתדעי'."

"אוי, כמה מתוק מצידו להכריז שהוא מוכן לזיין אותך," הרלו אומרת.

אית'ן מושיט ידו למוחיטו המגרה שלו. "כן, אני מצטער בשם כל הגברים."

"שום דבר שמוחיטו לא יכול לרפא." אני מעפעפת לעברו ואז לעבר הקוקטייל. אית'ן מסמן למלצרית הג'ינג'ית והיפה ומזמין גם לי מוחיטו.

הרלו שואלת, "אז הוא עבר את מבחן מייוות'ר?"

אני לא מצליחה להסתיר את השמחה שלי. "לא. הוא אמר 'נתראה אחר כך'. הוא אפילו לא הציע להזמין לי מונית."

אית'ן משתנק. "עזב את הבובה היקרה של אימא מייוות'ר שתסתדר לבד בעיר המסוכנת? כמה מתחשב מצידו, להוציא את עצמו מהמשוואה. כלומר, התנהגות של שמוק, אבל את משוחררת ממנו."

אני מחייכת כאילו פשעתי וחמקתי מעונש. "אני מתה על זה שהם מקילים עליי." אשלח לאימי עדכון מאוחר יותר. לרוב היא צריכה זמן לערוך מחקר על המועמד הנחמד, המלומד והמשפחתי הבא. תרגום: היא רוצה שאשתקע עם בחור עשיר מפארק אווניו, בן למשפחה שהיא בוטחת בה, ואקח על עצמי את אימפריית האיפור שלה לפני שאגיע לגיל עשרים וחמש. יש לי שנתיים, אבל השעון מתקתק.

כשהמלצרית חוזרת עם המשקה שלי, אני לוגמת מהמוחיטו וטבעות הגולגולות שלי נוצצות תחת הנברשת. הקוקטייל עושה את העבודה בסיוע מחיקת שאריות הטעם הרע מהדייט. אני מניחה את הכוס על השולחן ואומרת, "אבל זה לטובה שזה לא הלך. יש לי הרבה עניינים בימים אלה."

"או שאולי את פשוט צריכה שינוי אווירה," הרלו מציעה. "אולי תצאי עם מישהו מחר, כשתהיי במיאמי? תיכנסי לאיזו אפליקציה ותראי מי שם."

איך בכלל יהיה לי זמן לזה? "בכנס החדשנות? אני נוסעת כדי ללמוד ולעשות נטוורקינג."

"נו, אז תזדייני עם מישהו בלילה," אית'ן לוחש.

אני חובטת בכתפו. "זה אמור להיות אירוע מלא נואמים ואנשי עסקים מדהימים. מיקה הלה הוא הנואם הסוגר את הערב. הוא כתב ספר מעולה על איך לרתום יצירתיות בטכנולוגיה. בלעתי אותו בשקיקה ואני רוצה לשמוע אותו מדבר כבר הרבה זמן."

"הוא לוהט?" אית'ן מפתל את גבותיו.

"הוא בן חמישים ושלוש."

"ו... הוא לוהט?"

"תסתום. אפילו אתה לא הולך על גברים כאלה זקנים. אני לא מתכוונת לרדוף אחרי מיקה הלה, הוא לא הטיפוס שלי."

"הוא לא אוהב ילדות טובות?" אית'ן מתגרה.

"ואת בטוחה שאת הולכת להיות ילדה טובה במיאמי?" שואלת הרלו. "השמש, החום, החוף. את יודעת איך זה."

"מובן שכבר תכננת את אובדן בתוליי," אני אומרת להרלו. היא המתכננת האולטימטיבית. ככה היא זכתה בסוף השמח שלה.

אית'ן משחק בקשית המתכת שלו ומעיף בי את המבט הזה. "בייב, בכנס יהיו הרבה אנשים שהם הטיפוס שלך."

"אתה בטח מתכוון לחנוני אפליקציות אחרים שמקווים להפגיז ומתים להצליח בלי להיעזר בהצלחה של אימא שלהם," אני אומרת ביובש.

"כן, ליילה. לזה בדיוק אני מתכוון." הוא מכחכח בגרונו. "אולי מיאמי תהיה בדיוק מה שאת צריכה."

"את תהיי רחוקה מניו יורק," הרלו מצטרפת.

"בלי התערבות של אימא," אית'ן מוסיף.

"הרבה גברים שעונים על כל הדרישות שלך." חיוך מתפשט על פניה של הרלו. "כאילו, גברים מבוגרים יותר."

רק למקרה שאני לא יודעת איזה טיפוס אני מעדיפה. בכל זאת, אני מצליחה להתגונן באופן כלשהו. "זה לא תמיד נכון. חיבבתי את דיוויד בנקרופט בקולג'."

"חיבבת אותו כידיד," היא מתקנת.

"אבל יצאתי איתו במשך חודשיים."

"זה היה פחות או יותר אפלטוני," אית'ן מעיר.

למען ההגינות, מערכת היחסים שלי עם דיוויד לא הייתה אפלטונית, אבל היא הסתיימה בידידותיות ואנחנו עדיין חברים טובים. בכל מקרה, אני לא רוצה לערבב עסקים והנאה. יש לי רק כמה שנים לקדם את האפליקציה שלי ולפרוץ. "כדאי שאתמקד בעבודה בזמן שאני שם." בכל זאת הנחישות שלי נחלשת כשאני מדמיינת גברים בחליפות.

"את יכולה להתמקד בעבודה בשעות היום," אית'ן אומר.

"וליהנות בלילה," הרלו אומרת מהצד האחר שלי. "רק דמייני גברים שלא מספרים לך כמה הם מרוויחים."

"מפני שהם מספיק בטוחים בעצמם," אית'ן מוסיף.

"כי הם בנו את עצמם בשתי ידיים," הרלו מאשרת.

התרגשות שוטפת את גופי. הם מעלים נקודות חשובות. "אתם מקשים עליי."

"ומשהו אחד נוסף, לולה ג'ונס," אית'ן מדגיש את השם שמשמש אותי מקצועית לאפליקציה ולמותג סרטוני ההדרכה לאיפור שאני מפרסמת. גם לכנס נרשמתי בשם הזה. אני לא אוהבת להשתמש בשם המשפחה שלי, מייוות'ר, במיוחד כאשר מדובר בחלומות האיפור שלי.

אית'ן עוצר, לוגם מהמוחיטו ומניח בדרמטיות את הכוס על השולחן. "דמייני גבר שאימא שלך לא סידרה לך."

זה באמת נשמע כמו הטיפוס שלי, אבל אני לא נוסעת למיאמי כדי למצוא גבר. אני לא צריכה גבר. אני לא רוצה להסתמך על אף אחד, אני לא רוצה להרגיש שוב את הכאב שכרוך בלאבד אדם שאני אוהבת. הרגשתי את זה. יש ימים שאני עדיין מרגישה, אבל לא אסרב לדייט אם אני לא צריכה לדווח אחריו לאף אחד מלבד לחבריי.

ליתר ביטחון, כשאני אורזת בערב לכנס, אני מוסיפה גם שמלה אדומה עם נקודות לבנות. היא באמת גורמת לי להיראות כמו ילדה טובה.

***

את היום הראשון בכנס אני מבלה בהרצאות מבוקר עד לילה, ממוקדת כמו מצלמת 'ניקון' איכותית. למחרת אני נפגשת עם בעלי פלטפורמות ומשווקים ומראה להם את הגדילה שלי בשנה האחרונה, מאז שהקמתי את אפליקציית האיפור. מעלים תמונה של פרצוף נקי ונטול איפור לאפליקציית 'מייקאובר' שלי, והאפליקציה מציעה גווני איפור וסגנונות בשילוב עם סרטוני הדרכה בהנחייתה של שפחתכם הנאמנה, לולה ג'ונס. אני מייצרת את הסרטונים האלה ובונה קהל עוקבים אונליין כבר יותר מחמש שנים. האפליקציה הקטנה שלי כבר סוחבת את עצמה לבד, אבל אנחנו רוצים לפרוץ בגדול.

לאחר הפגישות האלה אני שולחת דיווח לשותפה שלי, גיטה, שנמצאת בברוקלין. כשהפעילות היומית מסתיימת אני עוצרת בחדרי כדי להחליף לבגד הים האדום שלי ומצטרפת למשחק כדורעף של כמה חברים שלי מתקופת לימודיי בבית הספר למנהל עסקים. אני קופצת היישר לעניינים ועומדת ממש מאחורי הרשת, מחכה שהיריבים יגישו בזמן שהשמש שוקעת לה לאיטה כשלפתע אני רואה גבר גבוה, רחב כתפיים ובנוי הולך על החוף. מכנסי שחייה בגוון כחול בהיר חובקים את האגן שלו, מבליטים היטב את עורו הזהוב ואת גוף השחיין שלו. עיניי מטפסות במעלה גופו החזק. כמות מושלמת של שיער מעטרת את שרירי החזה שלו.

הוא בשנות השלושים המאוחרות לחייו, נראה לי, והוא הולך לכיוון הגלים בצעדים נחושים. אני זוכה למבט חטוף בלבד בפרופיל המפוסל שלו. זקן קצוץ מעטר את לסתו המרובעת וקמטים עדינים נראים בזוויות עיניו. הוא נראה בדיוק כמו הטיפוס שלי.

"זהירות!"

אני מסיטה את מבטי בדיוק בזמן כדי לחמוק מכדור שכמעט פוגע בפניי. מגיע לי, על הבהייה חסרת הבושה הזאת.

***

הניצחון בכדורעף עדיין בוער בירכיי בבוקר למחרת כשאני פוסעת בלובי של המלון בדרכי להרצאה הבאה. אני מציצה באפליקציית הכנס בטלפון ומרגישה עקצוץ בגופי. אני מרימה את מבטי וקולטת זכר נוסף לאתמול, אותו גבר חזק ובנוי שראיתי בחוף.

הוא חולף על פניי, מדבר עם קבוצה קטנה של באי הכנס. ישנה אינטנסיביות בצעדיו כשהוא מתקדם אל עבר הדלתות הצרפתיות המובילות לחדר פרטי בקצה המסדרון. אני עוצרת על מפתן דלת האולם שבו תתקיים ההרצאה הבאה שלי וגונבת כמה שניות נוספות של בהייה נטולת בושה מהזווית הזאת.

כשהוא מגיע ליעדו, הוא מחזיק את הדלת פתוחה עבור האנשים שאיתו, כמו ג'נטלמן. ברגע שאחרון האנשים נעלם לתוך החדר, מבטו משוטט אל המסדרון כמו שומר ראש שמחפש איומים. עיניו הכהות מוצאות אותי ולא זזות ממני במשך כמה שניות מרטיטות, לא ממצמצות, לא מתנצלות, כמו טיגריס שבוחן את הטרף שלו, מטיילות על גופי ועוצרות לרגע על הקעקוע שעל הכתף שלי.

ואז הוא מסתובב ונכנס. אני נושמת עמוק כדי לייצב את עצמי ומעבירה יד על שמלת הסטרפלס השחורה בעלת הדפסי הדובדבנים.

את כאן כדי לעבוד, לולה ג'ונס.

אני נוגעת בתג הכנס, וטבעות הגולגולות שלי הן תזכורת נוספת. הקמתי את המותג של לולה בשנה האחרונה בתיכון והייתי נואשת להפוך לגרסה שונה של עצמי, מישהי שידיעות חדשותיות על טרגדיה משפחתית לא רודפות אותה, מישהי שאינה כבולה בחבלי ההבטחות. לולה נטולת דאגות, עצמאית, שמחה וקלילה. לולה הרוויחה כסף עבורי בזמן שלמדה באוניברסיטה. לולה יודעת לאפר עיניים מעושנות בצורה סקסית ולעצב חווית ממשק מעולה לאפליקציה. יותר מכול, לולה היא פשוט לולה. כאן אני לא הבת של אנה מייוות'ר, האישה שייסדה אימפריית איפור גלובלית בשווי מיליארדים, או הבחורה ההיא שמשפחתה נקרעה לגזרים בלילה אפל אחד במנהטן.

אני צועדת פנימה בנחישות, מתיישבת, משכלת רגליים, פותחת את הטאבלט ומאזינה בקשב, אבל לקראת סוף הרצאה התודעה שלי נודדת לרגע לחדר האחר. מיהו הבחור הזה, שלבוש בבגדים מחויטים ביום ובמכנסי שחייה בלילה? מה הוא עושה בכנס? והאם יהיה שוב בים הערב?

חבל שלא אשחק כדורעף הערב, וזה כי יש לי ארוחת ערב למטרות נטוורקינג.

לא אארוב לו בחוף הים. אני אפילו לא מתכוונת לבדוק מי הנואמים בחדר הפרטי היום כדי לנסות להבין מי הוא. אני כאן בשביל העסק שלי, אני לא כאן בשביל גבר, ולא משנה באיזו מהירות הדופק שלי דוהר עכשיו.

2

ניק

אני לא תמיד הולך לפי הכללים

זה בוקר מושלם לשחייה. השמיים כחולים וקרני השמש מחממות את כתפיי. אני נרעד מהמחשבה על השמיים האפורים שמחכים לי בלונדון עם שובי, מחר. אני הולך לינוק כל טיפת שמש של פלורידה כל עוד אני כאן. היה רצוי שאמרח קרם הגנה, אבל אני לא תמיד הולך לפי הכללים.

אני מעביר יד בשערי כשאני יוצא מבריכת האין־סוף בבית החוף של אחי הגדול, לוקח מגבת, מנגב את פניי ולאחר מכן מטה את סנטרי לכיוונו של אחי. הוא שרוע על כיסא נוח תחת שמשייה, משקפי שמש על עיניו, בידו אספרסו שמדיף ריח משגע. "גבר, איזה מן שירות אתה מציע כאן אם לא מחכה לי עכשיו קפה קובני?"

פין מגחך, השמש מאירה את הגוונים הכסופים בשערו הכהה. זה חדש, אבל אני לא יורד עליו. התור שלי יגיע בקרוב.

"אתה מקבל מקום לשהות בו חינם, ניק." הוא מחווה בידו על הבריכה של ביתו השני. "יש כאן בריכה שאתה נהנה ממנה חינם, עכשיו אתה צריך גם קפה ארור חינם?"

אני עומד מעליו ומעיף עליו טיפות משערי הרטוב כמו כלב סן ברנרד. או־קיי, קצת פחות מכפי שסן ברנרד היה מעיף, אבל זה עדיין מספק.

"שמוק אחד!" הוא מזדקף, מנגב את פניו ומרים את הכוס שלו. "אם תכניס כלור לתוך הכוס שלי — "

"אוי, הרסתי לך את הקפה?" אני לועג.

לאחר שהוא לוגם את שארית המשקה שלו, הוא מניח בחוזקה את הכוס על השולחן הסמוך ונשען לאחור על הכיסא הנוח, ידיו מתחת לראשו. "הבוקר שלי היה נחמד יותר כששחית."

"איזה חיים טובים יש לך, תאמין לי." אני זורק את המגבת על הכיסא ומתיישב, מרים את פניי לשמש.

"ואולי הצצתי לך בטלפון," פין לא חושש להחזיר.

זה מזכיר לי שהגיע הזמן להפסיק לנפוש. אני מותח את זרועי ומרים את המכשיר הכסוף מהשולחן. "אני בספק. הסיסמה שלי כוללת עשרים וחמישה תווים."

"חנון טכנולוגיה," הוא ממלמל.

"זה אני," אני אומר ביובש. יותר כמו חנון פיננסים, אבל אני משקיע בטכנולוגיה, אז אי אפשר להפריך לחלוטין את דבריו. אני מקיש את הסיסמה שאני זוכר בעל פה, כמובן, ושואל, "מישהו התקשר בזמן ששחיתי?"

"מי אני, המזכירה שלך?"

"אני מקווה."

"ציפית לטלפון מהסטוץ שלך מהכנס?"

זיכרון מאתמול מהבהב לנגד עיניי. שיער בלונדיני, שפתיים אדומות, מבט נטול פחד. התגלמות הפיתוי, וחתיכת מבחן עבורי. אני הודף מעליי את הזיכרון. "אני לא מתעסק עם נשים בכנסים. זה מסיח את הדעת."

"זה עשוי לשחרר אותך קצת," הוא מציע, החמור.

"אני לא לחוץ."

"אז לא שאלת ברגע שיצאת מהמים אם מישהו התקשר?"

"זה פרק זמן נורמלי לחלוטין לשאול שאלה כזאת," אני אומר. הרבה יכול לקרות במהלך שחייה בת ארבעים וחמש דקות. אני לא יכול להרשות לעצמי לפספס עסקה או הזדמנות.

"זה מה שנקרא לחוץ. אתה אובססיבי לעסקים," הוא אומר, כמו מציע ניתוח אישיות בבית משפט, ובעצם החרא הקטן הזה מתנהג בדיוק אותו בדבר. הוא מסתובב באותם מעגלים עסקיים שבהם אני מסתובב, אבל במקום להגיד שהוא כמוני, אני פשוט מושך בכתפיי ועומד מאחורי אהבתי האחת והיחידה, החברה שבניתי בשתי ידיי במהלך השנים האחרונות, בדם, ביזע ובדמעות. "אני מודה באשמה," אני אומר, בודק אילו שיחות פספסתי ומקווה שאחת מהן היא זו שאני מחכה לה. "בכל מקרה, אני בטוח שסטוצים שולחים הודעות, לא מתקשרים. זה לא רלוונטי כי השיחה שאני מחכה לה היא מ'וולט', שיאשרו את התנאים שהצענו להם אתמול." אני מרגיש לא רע בכלל לגבי ההצעה הזאת. היא מהסוג שאומר 'אנחנו רוצים להיות משקיעים שלך, אנחנו מאמינה בטכנולוגיה שלך וכולנו נתעשר מהעסקה אם נשחק נכון'. אם הסכם יכול לשדר הצלחה, זה יהיה האחד.

אני בודק את רצף השיחות שלא נענו, והראשונה היא מהמנכ"ל בן העשרים וחמש של חברת טכנולוגיית ההצפנה שאיתו נפגשתי אתמול. אני קורא את התעתיק של ההודעה הקולית.

"היי, זה ג'ארד סונג. התקשרתי לומר שאנחנו מקבלים את ההצעה של החברה שלך."

"כן!" אני מניף אגרוף באוויר.

"יופי!" אומר פין בהערכה ומרים את ידו כדי לתת לי כיף. אני נענה לכיף שלו כשאני קורא את התעתיק של ההודעה הקולית הבאה.

"זו ולריה מוועידת המנהיגות הטכנולוגית. דיברנו אתמול, כשהשתתפת בהרצאה הפרטית שלנו. יש לנו איזה עניין. הנואם הסוגר שלנו, מיקה הלה, פיתח דלקת חריפה במיתרי הקול ואנחנו מוכרחים למצוא נואם דינמי שקל להתחבר אליו עבור ההרצאה הסוגרת שלנו, היום אחר הצהריים. היית פשוט נהדר אתמול. יש סיכוי שנוכל לשכנע אותך להחליף אותו ברגע האחרון? נשמח לשלם לך עבור הטרחה."

אני משפשף את הלסת. הוועידה הזו מלאה בכוכבי היי־טק עולים, סטארטאפים חדשים ושותפים שלהם הם זקוקים כדי לעשות עסקים. בכנות, המארגנים היו צריכים לבקש ממני מלכתחילה, אבל למדתי ששום דבר לא ניתן לך חינם בחיים האלה. צריך להרוויח הכול, ולפעמים מרוויחים את זה בזכות רכיבה על מזלו הרע של האחר. זו הזדמנות זהב להכניס את השם של 'אלפא הון סיכון' אל קדמת התעשייה. אני מרים את מבטי מהנייד ומספר לאחי את החדשות הטובות. "ולחשוב שהתכוונתי לעלות על מטוס ללונדון אחר הצהריים."

הוא פורש את זרועותיו, מחווה על העיר שהוא אוהב. "זה לא ממש טראגי להישאר לילה נוסף במיאמי."

אני מביט סביב, שואף את ניחוח הים ומתענג על השמש. "פשוט נורא להיות פה."

"אתה יכול להישאר לילה נוסף." הוא מציץ בשעון שבטלפון. "מרילין תגיע בטיסה אחר הצהריים, אבל..."

אני מנפנף את ההזמנה. אחי ואשתו בקשיים לאחרונה. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להפריע להם. אני לוחץ בחיבה את הברך שלו. "תתמקד באישה שלך. אקח חדר איפשהו."

"אני בטוח שלא תהיה לה בעיה שאתה כאן," הוא אומר, כמו אידיוט תמים שלא רואה את הכתובת שעל הקיר. למרילין כן תהיה בעיה. יש לה בעיה עם הכול, פחות או יותר. אני לא אומר את זה לפין. הוא צריך להחליט בעצמו אם להיפרד לשלום ממערכת היחסים הזאת או ללכת על כל הקופה.

"אתה בטוח?" הוא שואל.

"כן, אין בעיה. אתקשר לעוזר האישי שלי ואבקש ממנו לדאוג לזה." כעבור חמש דקות קייל אומר לי שהזמין לי חדר במלון 'ארט דקו לוקס' בסאות' ביץ, שבו מתקיים הכנס.

"הזמנתי לך סוויטה, כמו שאתה אוהב," הוא אומר. "והזמנתי לך טיסה בחזרה ללונדון מחר."

"תודה, קייל, אני מעריך את זה. תגיד לאבא שלך שלום ממני." כשאני מנתק, אחי מביט בי בסקרנות. "קייל הוא הבן של ג'ק, חבר של אבא."

"זה שהיה בגמילה?"

"כן. הוא נקי עכשיו. הבחור היה צריך עבודה, אז נתתי לו אחת."

פין מהנהן. "הוא טוב?"

אני מושך בכתפיי. "הוא לא רע."

אחי צוחק. "אתה אף פעם לא חושב שמישהו טוב מספיק, ניק."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*