תמונות מוזרות

"אז תקשיבו, כולכם, עכשיו אני אַראה לכם ציור."

 

המרצָה, ד"ר טוֹמיקוֹ האגיוֹ, הצמידה דף אל הלוח שבאולם ההרצאות באוניברסיטה.

היא הצביעה על הציור שעל הדף והמשיכה בדבריה.

"כמו שידוע לכולכם, אני מתמקדת עכשיו בהוראה, אבל לפני שהתחלתי להרצות לסטודנטים כמוכם, עבדתי כפסיכולוגית. טיפלתי במהלך הקריירה שלי במספר לא קטן של מטופלים. כאן בצילום אתם רואים ציור שציירה ילדה שטיפלתי בה בתחילת הדרך. בואו נקרא לה בינתיים 'א' הקטנה'. כשא' הקטנה היתה בת אחת־עשרה, היא נעצרה בחשד שרצחה את אמא שלה."

המילים האלה, "רצחה את אמא שלה", הכו את הסטודנטים בהלם.

"כשעשיתי לה אבחון, החלטתי להיעזר במבחן ציור. במבחן ציור מבקשים מהמטופל לצייר סוג מסוים של ציור, ונעזרים בתוצאות כדי לנתח את מצבו הנפשי. כמו שאומרים, 'ציור הוא מראָה של הנשמה', ולעתים קרובות ציור יכול לספק תובנות על התודעה של מי שצייר אותו. זה תקף במיוחד לציורים של בתים, עצים ואנשים, שיכולים לחשוף הרבה מאוד דברים. אז טוב, מישהו כאן חושב שיש משהו מוזר בציור הזה?"

ד"ר האגיו הסתכלה סביבה ובחנה את יושבי האולם.

הסטודנטים רק נעצו מבטים תמהים בציור התלוי על הלוח.

"משהו כאן נראה לכם בולט? במבט ראשון הציור נראה די רגיל. אבל פה ושם יש בהחלט כמה דברים יוצאי דופן. במיוחד הפה שלה."

ד"ר האגיו הצביעה על הפה. "הוא קצת מרושל ומרוח. א' הקטנה התקשתה לצייר את הפה, ונאלצה למחוק ולצייר אותו שוב ושוב. את שאר האיברים היא הצליחה לצייר בלי שום בעיה כבר בניסיון הראשון, אז למה היו לה כל כך הרבה טעויות דווקא כשציירה את הפה? זה נותן רמז שעוזר להבין את מצבה הנפשי.

"א' הקטנה היתה קורבן להתעללות מצד אמא שלה," הסבירה ד"ר האגיו. "נראה שכשהיתה בבית, היא נאלצה תמיד להכריח את עצמה לחייך ולהעמיד פנים שהיא מאושרת, כדי לא להרגיז את אמא שלה. בתוך תוכה היא היתה מפוחדת, אבל ידעה שהיא חייבת תמיד לחייך. גם אם זה שקר. היא בטח חשבה לעצמה, 'אם אני לא אחייך כמו שצריך, היא תרביץ לי.' בזמן שציירה את הציור היא נזכרה בתחושה הזאת, וזה הלחיץ אותה. כפות הידיים שלה רעדו, והיא לא הצליחה לצייר כמו שצריך. את הכאב שטמון אצלה בלב אפשר לראות גם בבית שמצויר ליד הילדה." היא הצביעה שוב על הציור.

"לבית אין דלת. בלי דלת אי־אפשר להיכנס, נכון? הבית הזה משקף בדיוק את הלב של הילדה. 'אין כניסה לאף אחד.' 'אני רוצה להיות כאן לבד.' אפשר לראות את הכמיהה שלה למקום מפלט מהעולם שבחוץ.

"ועכשיו, לסיום, אני רוצה שכולכם תסתכלו על הציור של העץ.

"קצות הענפים חדים ומחודדים, כמו קוצים. לפעמים רואים צורות כאלה בציורים שמציירים פושעים. נראה שהן מביעות התרסה ותוקפנות. הן אומרות, 'אני אפגע בך,' או 'אני אדקור אותך.' אז טוב, כפסיכולוגית הייתי צריכה להתייחס לכל המידע הזה כדי לגבש את האבחנה של המטופלת."

ד"ר האגיו הישירה מבט אל הסטודנטים שלה בזמן שדיברה לאט ובהטעמה.

"אחרי שבחנתי את הציור הזה, הסקתי שיש לא' הקטנה סיכוי גבוה לשיקום. אתם מבינים למה? תסתכלו שוב על העץ. הפעם אל תתמקדו בענפים אלא בגזע. יש ציפור קטנה שגרה בחלל שבתוכו.

אנשים שמציירים ציורים כאלה מביעים רצון להגן על מישהו ונטייה לרגשות עזים של אהבה אימהית. הציור מביע רצון להגן על החלשים וליצור בשבילם מקום בטוח שהם יוכלו לגור בו.

"עמוק בפנים, בתוך התוקפנות הקוצנית של א' הקטנה, הסתתר לב טוב. חשבתי שאם ניתֵן לה הזדמנות לקֶשֶר עם בעלי חיים או עם ילדים קטנים, נוכל לטפח את הטוּב הזה ואולי לשכך מעט את התוקפנות שלה. זה מה שחשבתי אז, ואני עדיין בטוחה באבחנה הזאת. למיטב ידיעתי, א' הקטנה חיה עכשיו חיים מאושרים בתור אמא."

 

פרק 1

האישה ברוח

שוּהֵיי סָסאקי, 19 במאי 2014

בחלון דירה ישנה בשכונה של מעמד הפועלים בטוקיו בהק אור, למרות השעה המאוחרת.

הדייר היחיד בדירה היה שוּהֵיי סָסאקי בן העשרים ואחת, סטודנט. הוא היה אמור להתכונן לבחינות או לנסח קורות חיים לצורך חיפוש עבודה, אבל באותו ערב הוא בהה במסך המחשב מסיבה אחרת.

"אז זה בטח הבלוג שקוּריהָרָה דיבר עליו," הוא מילמל לעצמו.

קוּריהרה היה סטודנט צעיר ממנו. הוא וססאקי היו שניהם חברים ב"מועדון העל־טבעי" שבאוניברסיטה. באותו יום בצהריים נתקל בו ססאקי בקפטריה, ובסופו של דבר הם התיישבו יחד לאכול. ססאקי לא הגיע בזמן האחרון לפגישות המועדון כי היה עסוק מדי בחיפושי עבודה, ולכן, אחרי היעדרות ממושכת כל כך, נהנה עכשיו לדבר עם חברו למועדון.

אחרי שסיימו להתעדכן ולדון בטיול של יומיים שחברי המועדון תיכננו, השיחה התמקדה באופן טבעי בעניין המשותף של שניהם בתופעות מוזרות שאין להן הסבר.

"אז מה, ססאקי, אספת בזמן האחרון מידע חדש?"

קוריהרה עטה הבעה משונה בזמן שדיבר. "איסוף מידע" היה הכינוי שלהם לפעילות העיקרית במועדון — לעקוב אחרי פרסומים בתקשורת ובאינטרנט ולהתעמק בכל פרט שקשור לעולם העל־טבעי.

"שום דבר. לא היה לי זמן. לא ראיתי שום סרט ולא קראתי שום ספר ואפילו לא חיפשתי דברים ברשת."

"אז בסדר, יש לי משהו טוב בשבילך. ממש לא מזמן מצאתי בלוג מוזר מאוד."

"בלוג? על מה?"

"קוראים לו 'אוי לא, לא ראקוּ!'. במבט ראשון הוא נראה רגיל לגמרי, אבל יש שם משהו. משהו מוזר. אני מבטיח לך שתרגיש צמרמורת, אם לא יותר מזה. כדאי לך להיכנס לשם."

"בסדר..."

ססאקי הכיר את קוריהרה כבחור רגוע וזורם. הוא איכשהו עמד תמיד בצד והתבונן בכול מבחוץ. ולכן כשדיבר עכשיו בלהט רב כל כך, ססאקי ידע שאסור לו להתעלם מזה.

 

חצות. הרעש היחיד היה תקתוק השעון. ססאקי עצר את נשימתו כשפתח את הבלוג שקוריהרה סיפר לו עליו.

הוא הרגיש... נוסטלגיה, ולאו דווקא מתח. פעם היו כל כך הרבה בלוגים כאלה.

אה, בלוגים. היה משהו כמעט נוגע ללב בעצם הרעיון של אתר פשוט שאנשים מעלים בו מחשבות ותמונות. כל אחד בנה לעצמו בלוג מהסוג שהתאים לו. היו כל מיני בלוגים: חלקם היו לא יותר מיומנים פשוטים, חלקם עסקו בתחביבים, ואחרים היו מקבצים של הצהרות פוליטיות... החירות היתה רבה כל כך, שלמשך תקופה מסוימת היו אפילו בלוגים ש"נכתבו" בידי חתול או מרית אורז. אבל בשנים האחרונות ההתלהבות שָככה, וכבר כמעט לא נשארו בלוגים כאלה.

על פי הכותרת היה אפשר לשער שכותב הבלוג הוא מישהו ששמו ראקוּ, אבל זה שם יוצא דופן שאולי מרמז על משהו. שם עט? כנראה.

וה"אוי לא" היה ניסיון כל כך עלוב להצחיק. מין טיפשות ריקה מתוכן שמאפיינת יומנים אישיים נטולי כל מקוריות.

הפוסט העדכני ביותר הוצג מתחת לכותרת. התאריך היה 28 בנובמבר 2012. כלומר, פוסט בן שנה וחצי. וזה אומר שהבלוג לא עודכן מאז. 

בפוסט נכתב:

 

"לאהבת חיי" 28.11.2012

אני מפסיק לעדכן את הבלוג הזה היום.

הצלחתי סוף־סוף לפענח את הסוד של שלושת הציורים ההם.

אני לא יכול לדמיין את הכאב שבטח הרגשת.

אני גם לא יכול להבין את עומק החטא שביצעת.

אני לא יכול לסלוח לך. ובכל זאת, אמשיך לאהוב אותך תמיד.

ראקוּ

 

ססאקי קרא את הפוסט הקצר והמטריד הזה שוב ושוב ושוב. וככל שֶחזר וקרא אותו, כך הלכה התעלומה והעמיקה.

הוא לא הצליח לשער מה פירוש הצירופים "לאהבת חיי", "הסוד של שלושת הציורים ההם" ו"עומק החטא שביצעת".

הוא החליט לחזור ולקרוא פוסטים קודמים, כדי לראות אם אולי יעזרו לו לפענח את התעלומה. הפוסט הראשון פורסם ב־13 באוקטובר 2008, בזו הלשון:

 

"שלום עולם!" 13.10.2008

החלטתי להתחיל לפרסם בלוג החל מהיום. אז נראה לי שכדאי שקודם כול אציג את עצמי. קוראים לי ראקוּ.

רציתי להוסיף תמונה של עצמי, אבל כשהתכוננתי להעלות אותה למחשב אמרו לי שמסוכן

להעלות מידע אישי לרשת, אז הנה, במקום זה, ציור.

האמת היא שאשתי ציירה אותו.

אני אקרא לה פשוט יוּקי. היא מבוגרת ממני בשש שנים.

אמרתי לה שאני פותח בלוג ושאני רוצה שהיא תצייר אותי, כדי שאוכל להעלות את הציור במקום תמונה, והיא ציירה את הציור בפחות מחמש דקות. זה מה שקורה כשנשואים למישהי שהיתה פעם מאיירת מקצועית! היא כל כך מוכשרת!

אבל נראה לי שאולי יצאתי בציור שלה יפה מדי...

אז בכל מקרה, זה יהיה כמו יומן, ואני פשוט אכתוב כל מה שיתחשק לי.

אני מתכנן לעדכן אותו כל יום, אז אני מקווה שתמשיכו לקרוא!

ראקו

 

"יום נישואים" 15.10.2008

הַיי, כאן ראקו!

אני יודע שאמרתי שאעדכן את הבלוג מדי יום, אבל אתמול הייתי כל כך עייף, שהלכתי לישון בלי לכתוב. סליחה. אני מבטיח להשתפר מעכשיו!

אז היום 15 באוקטובר, וזה יום מאוד חשוב.

זה יום הנישואים הראשון שלנו!

קניתי עוגה שלמה לכבודו. היא היתה קצת יקרה, אבל כל כך טעימה!

בסוף אכלתי שתי פרוסות, ויוּקי כעסה ואמרה, "אל תאכל כל כך הרבה! אתה תשמין!" היא כזאת רעה! (סתם)

ארבע הפרוסות שנשארו הלכו למקרר. הן יהיו ארוחת הבוקר של מחר. אני סופר את הדקות!

ראקו

 

הפוסטים נמשכו ככה, ארבעה או חמישה בשבוע. כולם עסקו בנושאים זניחים ויומיומיים, "אכלתי את זה וזה", או "הלכנו לעשות ככה וככה", וססאקי לא מצא כל רמז למשהו שיתאים ל"חטא" או ל"כאב" שהוזכרו בפוסט האחרון.

אבל בהמשך חלה תפנית בחיי הזוג.

 

"הודעה" 25.12.2008

הַיי לכולם, כאן ראקו!

אז טוב, יוקי התעוררה ולא הרגישה טוב, והבוקר היא הלכה לבית החולים כדי לבדוק מה קורה.

ומה אתם יודעים, אמרו לה שיש לה תינוק בבטן!

כשיוקי סיפרה לי את זה כל כך שמחתי, שהתחלתי לקפוץ מרוב שמחה! זאת המתנה הכי יפה שיכולנו לקבל לחג המולד!

אז אני מכריז רשמית שבקרוב נהיה אמא ואבא!

ראקו

 

מרגע זה ואילך, הבלוג עסק אך ורק בענייני תינוקות. הפוסטים של ראקו היו גדושים בכתיבה רגשנית על התינוק הצפוי, וכן בדאגה למצבה של יוקי.

 

"בחילות בוקר זה נורא" 3.1.2009

היום שוב היתה ליוקי בחילה נוראה, אז היא בקושי הצליחה לאכול משהו מהשאריות של ארוחת השנה החדשה.

הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה ללטף אותה בגב. אני מרגיש כל כך חסר אונים.

אומרים תמיד שלנשים יש חשק לאכול דברים חמוצים כשהן סובלות מבחילות בוקר, אבל כנראה אצל כל אחת זה אחרת.

בכל מקרה, יוקי אמרה שאולי היא תצליח לאכול יוגורט בלי להקיא.

אז עכשיו המקרר שלנו מלא ביוגורטים.

ואני יוצא לחנות לקנות עוד!

ראקו

 

"בטן קטנה" 8.2.2009

היום אנחנו מתחילים את השבוע ה־13 של ההיריון.

אבל נראה שיוקי עוד לא גמרה עם הבחילות.

גם היום היא אכלה המון יוגורט. היא ניסתה כל מיני סוגים, אבל נראה שהיוגורט עם קוביות האלוורה הכי עוזר לה לבטן.

ואם מדברים על הבטן שלה, כבר מתחילים לראות בליטה קטנה.

אני ממש מרגיש כאילו אני רואה את התינוק שלנו גדל! אני כל כך מאושר!

ראקו

 

"פריחת הדובדבן" 16.3.2009

יוקי התחילה להרגיש הרבה יותר טוב, אז היום יצאנו מהבית בפעם הראשונה אחרי די הרבה זמן.

הלכנו לפארק בשכונה. פריחת הדובדבן היתה מקסימה, אפילו שעוד לא הגיעה לשיא.

ישבנו על ספסל ודיברנו על התינוק.

דברים כמו, "לאיזה חוגים נרשום אותו כשהוא יגדל?" ו"באיזה סרט אנימה נצפה ביחד בפעם הראשונה?"

אנחנו קצת מקדימים את המאוחר, אבל כל כך נעים לדמיין את החיים שלנו עם התינוק.

אני רוצה להתחיל לחשוב על שמות, אבל נצטרך לחכות קודם כול עד שנדע אם זה בן או בת. אבל כשאנחנו יושבים מתחת לעצי הדובדבן הפורחים, שנינו חושבים שסאקוּרָה יהיה שם מקסים לילדה, כי מה יותר מתאים עכשיו.

ראקו

 

עד לרגע זה, חיי היומיום של בני הזוג נראו שמחים ושטופי שמש.

אבל אז, בחודש מאי, לאחר שעברו את אמצע ההיריון של יוקי, החלו להתחשר עננים באופק.

 

"בדיקת אולטרסאונד" 18.5.2009

לקחתי היום חופש מהעבודה כדי שנוכל ללכת שנינו לבדיקת ההיריון של יוקי.

היה כל כך מרגש לראות את התינוק שלי בפעם הראשונה באולטרסאונד!

אבל מתברר שהתינוק במצג עכוז.

שמעתי שקשה ליילד תינוקות במצג עכוז, אז נכנסתי ללחץ. אבל התינוק עדיין קטן, ואמרו לי שבשלב הזה הם עדיין מסתובבים הרבה, אז הוקל לי כשהרופאה אמרה שהוא כנראה יתהפך לבד למצג הנכון. איזה מזל!

בגלל שהתינוק היה עם הראש למעלה, אזור המפשעה שלו התחבא מאחורי עצם האגן של יוקי, אז אנחנו עדיין לא יודעים אם זה בן או בת.

טוב, נראה לי שנצטרך לבחור שֵם בלי לדעת!

ראקו

 

תינוק במצג עכוז... הכוונה היא לתינוקות שממוקמים ברחם כך שהראש למעלה וכפות הרגליים למטה, ההפך מהמצב הרגיל. מרגע שהתגלתה העובדה הזאת, היא הפכה לבעיה רצינית מבחינת בני הזוג.

 

"משתדלים עד כמה שאפשר!" 20.7.2009

עשינו עוד בדיקה.

התינוק עדיין עם הראש למעלה.

מתברר שבשלב הזה כבר מאוד נדיר שתינוקות מתהפכים לבד, אז נראה שנצטרך לעשות את זה בעצמנו.

לימדו אותנו כמה תרגילים שעוזרים להפוך תינוקות במצג עכוז. מעכשיו יוקי תעשה אותם בבית כל יום.

ואני אהיה איתה ואשתדל לעשות הכול כדי לתמוך בה, בכל רגע ורגע!

אנחנו משתדלים עד כמה שאפשר!

ראקו

 

"קיץ חם" 18.8.2009

עשינו היום עוד בדיקה.

ממש הקפדנו ביחד על התרגילים, אבל התינוק עדיין הפוך.

נראה שיוקי לוקחת את זה די קשה.

אבל אמרו לנו שעם הכנה מתאימה היא תוכל ללדת את התינוק בלידה רגילה, למרות המצג־עכוז. יש לנו מזל שהמיילדת שלנו ותיקה ומנוסה!

בגלל זה נראה שנצטרך לחכות עד שהתינוק ייוולד כדי לדעת אם הוא בן או בת! (חחח)

בדרך הביתה עצרנו בבית קפה והזמנו מיץ.

יוקי גמרה את המיץ והזמינה עוד כוס. ואז עוד אחת! בזמן האחרון כל כך חם, אין פלא שהיא צמאה כל הזמן.

והיא גם שותה בשביל שניים, אז ברור שקשה לה לשמור על רמה מספיק גבוהה של נוזלים.

ראקו

 

ואז, ב־3 בספטמבר, כשתאריך הלידה התקרב, נראה שמשהו אצל יוקי השתנה.

 

"דיכאון בהיריון" 3.9.2009

אז טוב, היום יוקי התחילה פתאום לבכות.

היא לא ענתה כששאלתי למה, אז ממש לא ידעתי מה לעשות...

אולי זה מה שנקרא "דיכאון בהיריון"?

הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא לשבת לידה וללטף אותה בגב עד שהיא נרגעה.

הצירים יכולים להתחיל בכל רגע, אז אני אפילו לא יכול לדמיין באיזה לחץ היא נמצאת.

אני באמת צריך לקחת אחריות ולהיות בנאדם שהיא יכולה לסמוך עליו...

ראקו

*המשך הפרק זמין בספר המלא*