מחוץ לתחום 3 - המשחק המסוכן

1

ג'ולס

בשקט־בשקט

חברתי סקרלט מתחננת שאחליף אותה מחר בערב, אבל היא לא צריכה לבקש פעמיים. ברגע שהתקשרה ושאלה, "את יכולה לנגן על הפסנתר במועדון 'הסצנה'?" הייתי בעניין.

"כן," אני אומרת בטון הרגוע ביותר שאני מצליחה לגייס בזמן שאני עוברת בשערים המסתובבים של הרכבת התחתית ברחוב ארבע־עשרה.

"תודה. שכחתי לגמרי מהמשמרת שלי בבר," סקרלט אומרת ואז מהססת. "את עדיין מנגנת גרשווין? הם מאוד בעניין של 'רפסודיה בכחול'."

"האצבעות שלי זוכרות את כל הסטנדרטים של הג'אז מהילדות שלי," אני אומרת בזמן שאני יורדת בזריזות במדרגות העמוסות עד לרציף, חומקת מאנשים שממהרים בדרכם למעלה. הקרנת המבקרים של סדרת הטלוויזיה החדשה תתחיל בשעה שמונה ואני לא יכולה לאחר, אבל אני לא רוצה לנתק מהר מדי את השיחה ולהסתכן בכך שסקרלט תבקש ממישהו אחר להחליף אותה. אני מרגיעה את חששותיה בזמן שאני נכנסת לבטן האדמה, לתוך המפלצת שהיא הרכבת התחתית. "אני יכולה לנגן קטעים של נשפי מסכות."

רכבת מגיעה בצלילי שקשוק לרציף וסקרלט שקטה באופן מפתיע, עד שהיא אומרת, "רגע, בכלל ציינתי שזה נשף?"

שיט. הסגרתי את עצמי עכשיו? אבל שמרתי יפה על הסודות שלי במשך השנים. הייתי מוכרחה. "עם שם כמו 'הסצנה', הרשיתי לעצמי לנחש," אני אומרת בביטחון.

"כל הכבוד, בייב. בכל מקרה, המסיבה היא די חשאית עם כל הקטע הזה של המסכות, והן גם די נועזות. רציתי לא רק לוודא שאת פנויה מחר בערב, אלא גם אם את מרגישה בנוח עם זה."

אוי, מותק. אין לך מושג בכלל. "אני מרגישה נהדר בנשפי מסכות," אני משיבה באותו הטון שבו אני עשויה לומר 'אני נהדרת עם אנשים' בראיון־עבודה.

"יופי. הנחתי שזה יהיה בסדר מבחינתך כי יצאנו לבלות פעם או פעמיים," היא אומרת בשובבות, "ובכל פעם שאני רואה אותך, את נראית כמו מישהי אחרת."

טוב, זה די הקטע. אני בודקת אם הרכבת שלי מגיעה, מציצה לכיוון המנהרה, אבל לא מתקרבת מדי לקצה. הקליטה תיעלם בכל רגע, ואני לא צריכה לתאר לה את תכולת ארון הבגדים והפאות שלי כדי להוכיח שאני האישה המתאימה לתפקיד. היא כבר יודעת מה המיומנויות שלי. היא גם יודעת ששילמתי חלק נכבד מלימודיי בקולג' בעזרת הוראת פסנתר. בכל זאת, אני רוצה את העבודה הזאת, ולכן אני צריכה לסלק לחלוטין את הדאגות שלה. "הדבר היחיד שהיה לי מתוכנן למחר בערב זה לעשות מסכת עיניים מחמר ולהקשיב לאיזה פלייליסט." אני לא מתכוונת לחשוף את הסיבה האמיתית לכך שאני כבר סופרת את השעות לאחור.

"תודה לאל. אני לא מאמינה שעופפתי ככה. אנחנו גם ככה במחסור של כוח אדם כאן, אז הבוס שלי היה הורג אותי. תעדכני אותי אם אני גם יכולה לעזור במשהו," היא אומרת, ואז מהססת לרגע. "אבל ג'ולס..."

"כן?" אני שואלת במתח, מקווה שהיא לא תחזור בה מהצעתה.

"חשוב שלא תשתמשי בשם שלך. חברי המועדון אוהבים את הפרטיות שלהם, ומבחינתם אם הם לא יודעים את שלך, את לא צריכה לדעת את שלהם."

"אני כספת," אני משיבה, ואין יותר מדויק מזה.

"וקוד הלבוש הוא קליל מבחינת תחפושת, אז תלוי בך אם בא לך להתחפש. מסכה היא הכרח. ולא מסכת יופי."

"אדאג לשטוף אותה מעליי לפני שאני יוצאת," אני מתבדחת.

היא צוחקת. "אני מכירה כמה אתרים שעושים משלוחים של מסכות. ואני יכולה גם להמליץ לך על כמה חנויות תחפושות זולות."

חברתי לא צריכה להמליץ לי. אני מפיקת טלוויזיה ביום, ומי שאני רוצה להיות בלילה. "גם אני מכירה כמה," אני אומרת בעוד הרכבת מתקרבת והרעש גובר.

"את פשוט אלה," סקרלט אומרת בהקלה ברורה. "אשלח לך הודעה עם הפרטים הנוספים, כמו הסגנון והסיסמה הסודית."

תשלחי את הסיסמה הזאת, אדע מה לעשות בה.

אנחנו נפרדות, ואני עולה על הרכבת ובינתיים מריצה בראשי את כל האופציות המרגשות כשמילת הקסם נוחתת בטלפון שלי. למשך שארית הערב אני נאבקת להתמקד בהקרנה, ולא במחשבות על 'הסצנה'.

***

לאחר יום העבודה הארוך והקצר ביותר גם יחד , עבדתי נונסטופ משמונה עד שש, תיאמתי את צילומי הלוקיישן הבאים לסדרה הלוהטת החדשה שפיתחתי בחברת ההפקות שבה אני עובדת , אני בוהה באחוזת אלברכט מהצד השני של אפר איסט סייד האלגנטי, ומשתגעת מכך שאיחשף. אני אמורה להיות זו שבטוחה בעצמה מתוך קבוצת חבריי. הנועזת, כך הם מכנים אותי, אף שאם היו מכירים את אחותי, אני בטוחה שהיו מכנים אותי 'הביישנית', אבל עכשיו המוח שלי מסתחרר מהר מכדי שאוכל להיות נועזת.

קמדן לידי. היא ליוותה אותי לכאן, ואף שהיא לא משתתפת בנשף, אני לא יכולה להיכנס לאירוע השובב הזה בלי שיחת מוטיבציה עם החברה הכי טובה שלי. "מה אם יבינו שאני לא רק פסנתרנית?" אני שואלת בלחישה.

"מי זה הם?"

אני מחווה בעדינות אל עבר האחוזה. "את יודעת. המארגנים. האחראים."

היא מרימה גבה. "פחד מסמכות?"

אולי קצת. "טוב, פגשת את אבא שלי." הוא החליף קריירות בשלב זה של חייו, אבל פעם שוטר, תמיד שוטר.

"קודם כול, מותר לך להיות כאן. דבר שני, אף אחד לא יודע שאת מתה לקבל הזמנה כבר חודשים." היא משגרת לעברי חיוך יודע. היא צודקת מכל הבחינות. אני שמחה שהיא ליוותה אותי לכאן.

אני מתחילה להירגע. "את צודקת. ואני לא מאמינה שסוף־סוף הוזמנתי," אני אומרת בזמן שאני מרימה מבט לאחוזה. היא מהממת, בסגנון ונדרבילט כזה. צמח מטפס על הלבנים האדומות. בריזה עדינה של קיץ מרשרשת בעלי העצים החובקים את גרם המדרגות, המוביל לדלתות העץ הכפולות, שנראות מאיימות באור הירח. מחוץ לדלתות עומדים שני גברים חסונים בחליפות שחורות. אף אחד לא יעבור אותם בלי להציג הזמנה. "אני לא מאמינה שחלפתי על פני האחוזה הזאת כבר מיליון פעם," אני אומרת, סופגת את תחושת האגודה הסודית שטומן בחובו כל הערב הזה, "ולא היה לי מושג מה מתרחש כאן, ממש ליד פארק אבניו."

"זו ניו יורק, עיר הסודות." גם קמדן אוהבת את המיסתורין של מנהטן.

"לגמרי," אני אומרת לבחורה היחידה בעולם שיודעת את מרבית סודותיי.

קמדן הייתה איתי ב'רבל האוס' בסוהו, כנסייה שהפכה למועדון, בלילה ההוא שבו רקדנו עד עלות השחר ושמענו לחשושים על 'הסצנה'. מילים כמו 'מחוכם', 'תחפושות', ו'אסור להשתמש בשם שלך' סיקרנו אותי בטירוף. מאז אני מחפשת ללא הרף פרטים ורמזים נסתרים, וחולמת על הזמנה. השמועות אומרות שהאירועים האלה בשעות החשיכה הם לא רק נשפי מסכות. הם הזדמנות אלגנטית עבור אנשים עם תשוקות דומות לפגוש זה את זה. כל מי שנכנס מבעד לדלתות האלה רוצה את אותם הדברים, והלילה זה כולל גם את הפסנתרנית.

אני שואפת אוויר ואוחזת בחוזקה במסכה המוזהבת שלי. זה מחיר הכניסה, ואני יותר ממוכנה לשלם אותו. אני מסתובבת להביט בקמדן. "איך אני נראית?" אני משגרת לעברה חיוך כדי שתבדוק אם יש לי משהו בין השיניים.

"מושלמת באופן מכעיס," היא אומרת. "אין לך ליפסטיק על השיניים הבוהקות האלה."

"זה הכי נורא," אני מתבדחת, אבל שמחה שאני נראית טוב.

"אני עדיין לא מאמינה שרק במקרה היה לך את הבגד הסקסי הזה בארון." עיניה הנוצצות מטפסות מסנדליי המוזהבים לשמלה הלבנה שניתן לראות דרך הפתח בגלימה, ועד לסרט הנוצץ התואם לשיער. הדבר היחיד שלא תואם הוא צמיד הכסף שעל הקרסול שלי. הוא לא חלק מהתחפושת, ואף אחד לא יראה אותו מתחת לשמלה, אבל הוא איתי. תמיד.

אני מדגמנת פוזה שובבה, נכנסת סוף־סוף לרוח העניינים. "בחורה צריכה תמיד להיות מוכנה למסיבת תחפושות. אני לא יכולה לסמוך על למצוא את הדבר המושלם באיזו חנות לילה לפני כן." נדרש ציד רציני כדי למצוא את הבגדים הממוחזרים שלי, אבל אני תמיד מוצאת.

"בפעם הבאה שתמצאי משהו שצורח 'רוקרית שווה' לערב קריוקי, תביאי לי."

"סגור," אני אומרת. אני ממש אוהבת למצוא בגדים לחברות שלי ולהביא להן מתנות.

"בכל מקרה, תפסיקי למרוח זמן. אני צריכה ללכת לעבודה, ואת צריכה להיכנס. ברצינות, תודה לאל שסקרלט חשבה עלייך ולא על הסבא הזה ב'בלומינגדיילס' שמנגן שירים ישנים עבור הקונים." היא משתנקת. "רגע, מה אם הוא שם הלילה, במסכה, וינסה לפתות אותך?"

אני מגלגלת עיניים. "מספיק."

"צודקת. לכי, אלה שכמוך."

זה הרעיון. תחפושת האלה שלי נראית לי מושלמת לסגנון של המסיבה. מיושן, אבל עם טוויסט. ה'מיושן' מגיע מהדמות המיתולוגית שבחרתי, אלה יוונית, והטוויסט? ובכן, התאמתי את משחק המילים לשערי. את שערי, בגוון חום־אגוז, הסתרתי מתחת לפאה בלונדינית שנופלת בגלים רכים, עשיתי טוויסט בצד אחד ותפסתי בסיכת שיער. ככה אטמע בקהל, כשאני בתחפושת מלאה. אני לא רוצה למשוך תשומת לב לעצמי הערב. אני רוצה לעשות את העבודה שלי, לבדר את הקהל ולתייק בראשי את הפנטזיות שלי בעודן נפרשות לנגד עיניי.

המציצנית שבקהל.

אבל עליי להיות זהירה. אני לא יכולה להתערבב. אני לא אורחת, אחרי הכול. אני חלק מהסגל, ויש הבדל. חשוב שאזכור את זה. אם אצלח את זה, אולי אקבל בקרוב הזמנה אמיתית. עם המחשבה הזאת ותיק היד הקטנטן בידי, אני עולה במדרגות ומשחררת את כפתור הגלימה שלי. אני תולה אותה על זרועי ובתנועה חלקה עוטה על פניי את מסכת הזהב. בזמן שאני מסדרת אותה במקומה מבטי נוחת על אדם שפונה לרחוב. קשה להסיט ממנו את המבט כי הוא לובש חליפת שלושה חלקים מרשימה ומסכת פנטום.

החליפה המודרנית היא הטוויסט. דמות אפלולית ועגומה מעולם הספרות היא בחירתו המיושנת. גל של התרגשות גואה בי. האם הוא אוהב את אותם הדברים שאני חושבת שאני אוהבת?

הדופק שלי מפרפר עם התקווה, אבל לא אגלה את התשובה הערב. אני כאן להביט באופן שבו היפים, העשירים והשובבים אוהבים לשחק. אני לא עשירה, אבל אוהבת להרגיש יפה ושובבה.

אני שמה את הטלפון על מצב 'נא לא להפריע' ועולה במדרגות המובילות לטירה. "שלום," אני אומרת לצמד שומרי הראש, רגועה ככל האפשר.

אחד מהם מביט בי בהבעה מקישה, בלי למצמץ. "שם?"

אזהרותיה של סקרלט מהבהבות בראשי, אבל זה קל, קל כל־כך להשאיר מאחור את ג'ולס מארלי, הילדה הטובה בשעות היום, המכופתרת שמרכיבה משקפיים. "אפרודיטה," אני משיבה.

האיש מציץ במסך שלו ומהנהן. עברתי את המבחן הראשון ואני מרגישה טוב יותר מכפי שהניצחון הקטן הזה דורש. בפנים חתומות שמסתירות את התרגשותי, אני נותנת לו את הסיסמה הסודית. "קראתי ספר טוב אתמול בערב."

זה נכון.

הוא פותח את הדלת. "תיהני."

זה התכנון.

2

פין

נוסטלגיית סקס

זה הערב הראשון שבו אני יוצא לבלות זה חודשים. בין הלילות המאוחרים על המחשב הנייד, סגירת עסקאות וקריאת סיפורים אחרי שעת השינה לבני בן השבע, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה יצאתי לבלות לבד.

כשההזמנה מהמועדון הופיעה בתיבת המיילים שלי ונשאלתי אם אני מעוניין להפעיל מחדש את כרטיס החברות שלי, שלא בשימוש כבר שנים, עניתי 'כן' באימפולסיביות. ערכתי חיפוש זריז בגוגל, הזמנתי מסכה והיא נשלחה לביתי כעבור שעה. תודה לאל על ניו יורק ועל גישה נוחה וקלה לכל דבר בעולם.

נשף מסכות ב'הסצנה' נשמע כמו הבריחה המושלמת לערב זה, כי הבן שלי עם הסבים שלו בסוף השבוע.

"ביי, אבא," הוא קרא בקלילות כשהם התרחקו במכונית.

אבא. אני עדיין מתרגל למילה הזאת, אבל היא נראית לי נכונה כל־כך.

וגם זה נראה לי נכון כל־כך, ההצצה החטופה באלה היפהפייה עם המסכה שנכנסת לאחוזת אלברכט. היא נראית טבעית לגמרי בתלבושת הזאת, כאילו היא באמת אלה.

מהצד האחר של הרחוב, אני בוהה ביפהפייה ללא כל בושה, משהו שאני יכול לעשות בחופשיות עכשיו, כשאני גרוש. זה משהו שאני יכול גם ליהנות ממנו שוב. צורתה של אישה, ואולי בקרוב גם מגעה.

היא נעלמת תוך שניות דרך הדלת הפתוחה אל אותו היעד שאליו אני הולך. מושלם. אראה אותה שוב בפנים. כשאני מתקרב לאחוזה הטלפון שלי מצלצל. אני שולף אותו מהכיס למקרה שזה זאק או הסבים שלו שצריכים משהו, אבל זה עורך הדין שלי. הייתי מעדיף להתנתק בשישי בערב, אבל אין לי את הפריווילגיה הזאת, לא כשאחי ואני מנסים לסגור את העסקה הגדולה ביותר בקריירה שלנו ואני מנהל את זה. "הלו," אני עונה.

"פין, נתקלתי בבעיה בניירת," עורך הדין ניגש היישר לעניינים.

אני מת על זה שהוא לא טורח עם ענייני נימוסים. "מה העניין?" אני מסיר את המסכה ומבלה את שלושים הדקות הקרובות בהליכה סביב הבלוק, בסגירת הפרטים שחשבתי שסיימנו איתם.

"אשלח לך את החוזה החדש מאוחר יותר הערב," הוא מסיים.

"אסתכל עליו רק מחר."

הוא צוחק. "נשמע כאילו למישהו יש תוכנית ללילה מוצלח."

גבר יכול רק לקוות. אני נפרד ממנו ומנתק, עושה כמיטב יכולתי להוציא מהראש את העסקה הזאת לשעתיים הקרובות. הלילה הזה נועד לאסקפיזם.

אני שולח הודעת לילה טוב לבני ותודה לסבים שלו, ומשתיק את הנייד. אני חוזר לאחוזה ונותן את הסיסמה בכניסה. פעם, בשנות העשרים שלי, תהיתי מה אנשי האבטחה האלה חושבים על המסיבות האלה, שמיועדות לאנשים עם טעם מסוים מאוד, אבל אז החיים קרו והפסיק להיות לי אכפת כל־כך ממה שחושבים אחרים. חוץ מזה, לכולם יש סוד, יש אנשים שפשוט לובשים את שלהם.

כמו אתמול, או לפני עשור, בעצם, אני עולה בגרם המדרגות המפואר, חולף על פני האורות המנצנצים המתפתלים על המעקה. צליל ניגון עדין של קול פורטר מושך אותי אל עבר אולם הנשפים, אבל אני נמשך גם בגלל הנוסטלגיה שמציפה אותי. מוזר לחוש נוסטלגיה עבור מסיבות שידוכים קינקיות?

אבל נוסטלגיית סקס היא דבר אמיתי, מתברר, ואני מרגיש את זה, בגדול. כשאני פונה לאולם וגומע את המחזה, חוגגים במגבעות ובמקטורנים קלאסיים, שמלות נשף מהודרות, סאטן ומשי שחור, ומסכות בכל מקום, הנוסטלגיה נעלמת לחלוטין. אני כבר לא משווע לעבר. העבר הוא ההווה שוב, וזו חגיגה לחושיי. מנקישות הכוסות ועד לפעמוני הצחוק, לבשמים הפרחוניים המתערבבים עם הניחוחות החמאתיים של הוויסקי והאגס המתוק של השמפניה.

אני שואף הכול. תווים רגועים של 'לילה ויום' ממלאים את האולם וגבר בטוקסידו ובמסכה שחורה ופשוטה ניגש אליי.

"ערב טוב," הוא אומר בקול בריטון מוכר, "ברוך הבא ל'הסצנה'."

הוא מתקדם הלאה. לעזאזל, המסכה הזאת טובה. אני מכחכח בגרוני. "מה צריך לעשות כדי לקבל קוקטייל ארור?"

הוא מסתובב לאחור ומעיף בי מבט מתנצל. "מייד אשלח אליך מלצר, אדוני."

אני עוצר את החיוך שעומד להתפשט, עובד על ההצגה של המנוול. "מה אתה אומר על לקחת ממני הזמנה עכשיו?" שירות זה דבר חשוב עבור חברי, טווין, אבל גם נימוסים. עדיין לא חציתי את הקו, אבל אני מתקרב.

"כמובן. מה תרצה?"

"פבסט. מוגש הפוך. בחבית. היה זה באביב — "

הוא מתפוצץ מצחוק. "חתיכת שמוק." חבר הקולג' שלי טופח בחיבה של גבי. הכל נסלח. "עבר קצת זמן." מבטו של טווין נודד אל ידי השמאלית. עירומה.

"כן, עבר קצת זמן," אני אומר במידה מסוימת של כניעה ושל הקלה, ואז מנענע את אצבעותיי.

הוא מרים גבה בשאלה. "אז מגיע לך מזל טוב?"

לו היה שואל לפני שנה, כשאשתי החליטה שמספיק לה, הייתי אומר 'אין מצב בעולם'. עכשיו, כשהדיו על מסמכי הגירושים שלי כבר התייבשה, כל מה שאני יכול להגיד בכנות זה 'כן' אחד גדול. אולי אפילו 'פאקינג, כן'. סוף־סוף אני זוחל אל מחוץ לחור השחור של נישואיי.

"אז מזל טוב, בן אדם. במיוחד עכשיו, כשאתה שוב כאן. אז הייתי אומר שהמשקאות עליי הערב," הוא אומר, אף שיש פה בר פתוח. כולנו שילמנו מראש בנדיבות על המשקאות. "'מקאלן'?"

"אתה מכיר אותי," אני אומר. טווין ניגש לבר. הוא מארגן את המסיבות האלה עם אשתו, קיארה, שבוודאי נמצאת באזור, כנראה לבושה בתחפושת שמקילה גם על הזיהוי שלה.

אני מחכה לשובו בקצה האולם, בוחן את הקהל. אני מרגיש קצת יותר בבית, הודות לאווירה. זה הקטע. האווירה המוכרת, ויש סיכוי להכיר אנשים חדשים עם העדפות דומות לשלי. כמו האלה שלי. יש בה משהו.

במיקוד חד כמו לייזר אני סורק את האורחים בחיפוש אחר היפהפייה, נהנה מכך שאף אחד לא מזהה אותי. אנונימיות היא דבר נפלא, בריחה נעימה ממשקל היום ומכובד העבר.

היא לא באזור. גם לא ליד הבר. המוזיקה משתנה, לפתע נשמעת 'רפסודיה בכחול'. אני מסתובב לכיוון פסנתר הכנף הממוקם בפינת החדר כי השיר הרומנטי קורא לי.

זו היא, מאחורי הקלידים. אני מביט בפניה המוסתרות מאחורי המסכה ובשפתיים הבשרניות האלה במשך כמה שניות נוספות, עד שטווין חוזר, מושיט לי כוס גדולה ואומר, "לחיי חזרתך לארץ החיים. היית פנטום במשך פרק זמן לא מבוטל, אחי."

אני לא יכול להתווכח איתו. אני מרים את הכוס. "אשתה לכבוד זה."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*