הרפתקאות בעסקי הנשל

הערת המתרגמת

בשנת 1940 יצא לאור ספר הסיפורים של דילן תומס, דיוקן האמן ככלב צעיר.¹ אלה היו סיפורים על סְווֹנְזִי, עיר הולדתו, ועל סביבותיה, סיפורים וולשיים עד מאוד, קרובים לחוויות ילדותו. נראה כי כבר באותם ימים החל תומס לגלגל במחשבתו רעיון לסיפור נוסף, מעין סיפור חניכה עם מאפיינים פּיקָרֶסקיים על צעיר וולשי שבא ללונדון.

לדברי ידידו, המשורר ורנון ווטקינס,² הסיפור הזה אמור היה להיות רחב בהיקפו ושאפתני הרבה יותר מסיפוריו הקודמים. אמנם לא אוטוביוגרפי במובהק, ועם זאת עומד בזיקה לשני חלקי החוויה האישית שלו, ההתנסויות שלו עצמו וההתנסויות של הפרסונה הדרמטית שלו. גיבור הספר, צעיר בן עשרים בשם סמואל בנט, מעולל במציאות את מה שתומס עצמו עולל רק בדמיון, אף כי הוא נוסע מבית הוריו שבוויילס אל לונדון הלא־נודעת באותה רכבת ממש שבה נסע תומס הצעיר עצמו בשנת 1933.

הוא מושך אליו הרפתקאות דווקא בזכות אופיו הסביל, הלא־הרפתקני לכאורה והנטייה הטבעית שלו לקבל כל מצב, לקבל את החיים כמות שהם בכל הנסיבות. אין לו לא כסף ולא רכוש והוא לא כבול למוסכמות חברתיות. בשלב מוקדם למדי הוא מוותר על התוכניות והציפיות הלונדוניות שאולי היו לו פעם, וכמו בהרפתקה אמיתית — מפקיר את עצמו לגמרי ליד הגורל. הוא מתמסר לַמקרה, לאנשים שאותם הוא פוגש באקראי. מחליט שלא להחליט שום דבר בעצמו, רק להמתין ולראות מה יקרה. והחיים אכן באים אליו. בלונדון הוא פוגש שורה של אנשים שונים ומשונים, שאליהם הוא מתלווה ולמעשה נגרר אחריהם בחוצות העיר להתרחשויות המוזרות והמפוקפקות המזומנות לו. אבל יהיו אשר יהיו המצבים והאנשים שנקרים על דרכו, סמואל ממשיך במסעו, מסע אפוף אדי אלכוהול דרך התופת של לונדון. בה בעת זהו גם מסע קומי וסהרורי שבו הגבולות בין מציאות להזיה אינם ברורים, או ליתר דיוק, המציאות היא מין הזיה שהכול יכול לקרות בה. ואז, בנקודת זמן כלשהי, סמואל מביט לאחור ומגלה כי השיל מעליו עור.

בתוכנית המקורית של תומס אמור היה הגיבור להשיל שבעה עורות עד אשר בסוף הסיפור הוא ייוותר עירום, מעורטל מאשליות וחף מתומתו ומתמימותו. ואולם, הספר הקטן הזה איננו גמור. תומס זנח אותו לאחר שכתב שלושה פרקים במהלך כשנה של עבודה אינטנסיבית. היה בכוונתו לשוב ולעבוד עליו מתישהו והספר העסיק את מחשבותיו במשך שנים, עד סמוך למותו ב-1953 בגיל 39, אך הוא לא השלים את כתיבתו. וכך למרבה הצער לעולם לא נדע את קורותיו של סמואל בנט בהמשך מסעו, ולא נדע אם הצליח בסופו של דבר להסיר את הבקבוק מאצבעו.

I

התחלה נפלאה

1

השכם בבוקר ההוא של ינואר 1933, רק אדם אחד היה ער ברחוב כולו, והוא היה השקט מכולם. נקרא לו סמואל בנט. הוא חבש לראשו את כובע הטְרילְבּי שהיה מונח לצד המיטה למקרה ששני הפורצים, גבר ואישה, יחזרו לקחת את התיק שהשאירו.

לבוש בפיג'מת פסים, שהייתה הדוקה מדי בבתי השחי וקרועה בין הרגליים, הוא טופף במורד המדרגות ברגליים יחפות ופתח את הדלת של חדר ארוחת הבוקר בבית הוריו בן ששת החדרים. בחדר עמד ריח חריף של המקטרת האחרונה שאביו עישן לפני השינה. החלונות היו סגורים היטב והווילונות מוגפים, הדלת האחורית נעולה בבריח. לא היה מקום בבית שדרכו יוכל ליל הפריצה לחזור ולחדור. תחילה שלח מבטים הססניים אל הפינות המוכרות, המרצדות, של החדר, כאילו חשש שמא בני משפחתו יושבים שם בְּשקט בַּחושך; אחר כך הדליק את מנורת הגז באמצעות הנר. עיניו היו עדיין כבדות מחלום על נשות עיר בלתי מושגות ועל נפילה, אבל הוא הצליח לראות שֶׁטינקר, כלב הפּוֹמרניאן בעל פני־הדוֹדה, ישֵן מול האח הכבויה, ושעל מדף האח, בין סוסים חלולים עשויים מחיקוי עץ הובנֶה שרקעו בפרסותיהם, השעון מורה על חמש דקות לשתיים. סמואל בנט עמד דומם והקשיב לרחשי הבית: לא היה ממה לחשוש. למעלה, בני המשפחה נשמו ונחרו בבטחה. הוא שמע את אחותו ישנה בחדרון שלה מתחת לתצלומים חתומים של שחקני התיאטרון הרפרטוארי המקומי ולתמונות אכולות קנאה מחתונות של חברות. בחדר השינה הגדול שהשקיף אל השדה שאותו כינו המאחורה, אביו הפך והפך בחשבונות של החודש האחרון בחלומו היחיד; מתוך המיטה אמו קרצפה וצחצחה את דרכה מבעד ליער של מטבחים. הוא סגר את הדלת; עכשיו איש לא יוכל להפריע לו.

אבל הקולות של הבוקר המוקדם והחשוך, שמכל בחינה אחרת היה מת או ישן, צלילי הנשימה האינטימיים של שלושה בני משפחה בלתי נראים, הכלב הזקן והקולני, כל אלה יכולים להעיר את השכנים. והאור המבעבע של מנורת הגז עלול להסגיר את נוכחותו בחדר ארוחת הבוקר בשעה כזאת ולהסב את תשומת הלב של גברת פרוברט מן הבית הסמוך, מחופשת לעז בכתונת לילה, מנגחת את האוויר בסיכות הראש שלה; של בנה הסוכן־הנוסע המגונדר, שקעקוע של שרשרת שעון־כיס מעטר את כרסו התופחת; של הדייר השחפני, שהמטרייה ההדורה שלו מונפת באוויר וקערת הכיח בידו. התנודות הסדורות של הנשימה המשפחתית עלולות להרעיד את הקיר בצדו האחר של הבית ולהזעיק את הבּקסטֶרים. הוא הנמיך את להבת הגז ועמד רגע ליד השעון, מקשיב לַשינה ומדמה את גברת בקסטר יורדת עירומה ממיטת אלמנוּתה, סרט אבלוּת כרוך סביב ירכה.

עד מהרה החלה תמונתה לגווע, והיא שבה והזדחלה, אפופת יגון, אל בבואת אהבתה שמתחת לשמיכות. החפצים הממשיים של החדר שבו אט־אט למקומם והוא השתחרר מן הפחד שהַזרים מלמעלה, המוכּרים לו מאז ומתמיד, עלולים להתעורר ולרדת, נרות ודוקרני אח בידיהם.

ראשית הבחין בַּתצלומים של אמו, רצועה ארוכה של תצלומי בזק שנסמכה על כלֵי הקריסטל שעל אדן החלון. צלם שראשו מכוסה בבד שחור צילם אותה בחטף כשהלכה ברחוב צ'פּל בחודש דצמבר, ופיתח את התצלומים בעודה מביטה בבקבוקי תרמוס ובאביזרי עישון בחלון הראווה הסמוך, קוראת "בוקר טוב" אל מעבר לרחוב, אל תיקי הקניות שהכירה, אל חליפות הלבוש של הגבירות, אל הכובעים דמויי העציצים וסירי הלילה על הראשים המסולסלים והנוקשים. הנה היא, פוסעת במורד הרחוב לאורך אדן החלון, צעד אחר צעד, מוצקה, מוגנת ובטוחה בעצמה, שקועה במשימותיה, אוחזת בחוזקה בארנק, שומרת על מרחק מנשות ההמון הכורעות בעיוורון תחת נטל מצרכים שיספיקו לשבוע, מציצה במראות הניצבות בפתחי חנויות הרהיטים.

"צילמתי אותך." היא הונצחה בן רגע, ולעד המשיכה לערוך קניות בין אגרטל הקריסטל עם הפרחים האלמותיים לבין הקופסה המלאה ברגים, סיכות ראש, כפתורים, אריזות שמפו ריקות, סלילי חוטים, נייר זבובים דביק, קלפי אספנות מחפיסות סיגריות. לקראת שתיים לפנות בוקר היא מיהרה ברחוב צ'פל על רקע תפאורה של כובעי טרילבּי ומעילי גשם בֶּרבֶּרי שעשו את דרכם בכיוון ההפוך, של מטריות הבוקעות ועולות עם טיפות הגשם הראשונות שירדו לפני חודש, של פרצופיהם הלא־נראים של אנשים שתמיד יהיו זרים מטושטשים המשתרכים מאחוריה, ושל צללי מרכז הקניות של העיר המתפרשׂת ושוקעת. הוא יכול היה לשמוע את נעליה נוקשות בפסי החשמלית. הוא יכול היה לראות, מתחת לצעיף המשי בצבעי הפסטל, את סיכת המתכת העגולה של האגודה של גברת רוֹסר, ואת הסיכה העתיקה עם דיוקן השנהב המגוּלף על צווארון ה-V של הסוודר הסרוג בדוגמת תלתן.

השעון דנדן והשמיע שני צלצולים. סמואל הושיט את ידו והרים את רצועת התצלומים. ואז קרע אותה לחתיכות. פניה הדוממות והמדושנות נשארו על חתיכה אחת, ועכשיו הוא קרע אותן לרוחב הלחיים, דרך הסנטר הכפול, אל תוך העיניים.

הפומרניאן נהם מתוך חלום בלהות וחשף את שיניו הקטנות. "תירגע, טינקר. תמשיך לישון." סמואל הכניס את הקרעים לכיס הפיג'מה.

והנה, ליד השעון, התמונה הממוסגרת של אחותו. הוא השמיד אותה באבחת יד, וברגע שקרע את החיוך המעושה ומעך לכדור את הראש עם השיער הקצר, חוסל גם בית הספר לבנות, ואיתו הסייחות המחייכות ארוכות הרגליים עם מכנסי ההתעמלות השחורים התפוחים והסרטים בשיער; הנערות עם רגלי ההוקי, שצחקו מאחורי ידיהן בשעה שחלפו על פניו בריצה דרך השער, הוטמנו בכיס הפיג'מה שלו, קרועות להשחית; הן נמוגו אל עבר מרפסת הכניסה, ונחו פיסות־פיסות כנגד לבו. רחוב סטנלי, שבו ניצב בית הספר לבנות, לא יכירנו עוד. זה סופך, פגי, הוא לחש לאחותו, את וכל הרגליים הארוכות והריקודים של הליברלים הצעירים, והבנים שהבאת הביתה לארוחות בימי ראשון בערב, ולַיונֶל שנישקת במרפסת. עכשיו הוא פרקליט. כשהייתי בן אחת־עשרה ואת היית בת שבע־עשרה שמעתי אותך, מהחדר שלי, מנגנת את "שיר המדבר".³ אנשים נדחסו בכל רחבי הקומה למטה.

רוב גיליונות המבחן בהיסטוריה שעל השולחן כבר היו מתוקנים וגורלם נחרץ בכתב היד הסגול של אביו. בעזרת גוש פחם מהאח הכבויה, סמואל תיקן אותם מחדש, מרח את הפחם בכוח על פני הסימונים המוקפדים, צייר רגליים ושדיים בשולי הדפים, טשטש את שמות התלמידים ואת הכיתות שלהם. ההיסטוריה היא מסכת של שקרים. קחו לדוגמה את המלכה אליזבת. קדימה, קחו את אליס פיליפס, קחו אותה אל בין השיחים. היא הייתה הבת של המנהל. קחו את בנט הזקן והצליפו בו במסדרונות, מלאו את פיו בתאריכים והטבילו את הצווארון המעומלן שלו בדיו הסגול, ובאמצעות הסרגל שלו, זה שחובט בפרקי האצבעות, הכו בשיניו עד שייתקעו בעומק גולגולתו הצחיחה, המשמימה והקירחת. את מר ניקולסון תסחררו עם גרמי השמים בטֶלוּרִיוֹן⁴ שלו עד שיעוף לו הזנב. ולמר פַּרסוֹנס תספרו שראו את אשתו יוצאת מהפאב שק קמח על מלח שיכור, לוכדת מטבעות של פֶּני בביריות שלה. זה אמיתי בדיוק כמו ההיסטוריה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*