שושנה שחורה נחש אדום

פרולוג

חרב לה' ולגדעון

גדת נהר האוהיו, אפריל 1865

ירח מלא שטף באורו הכסוף את פני נהר האוהיו. אדים סמיכים עלו מן המים והתמזגו לערפל כבד שהלך ועטף את שתי הגדות. שלוש מאות רוכבים יצאו ממעבה היער בדממה. ללא פקודה ירדו מסוסיהם, אחזו ברסן, כרעו ברך לצד הנהר, וחיכו.

מן החשיכה הופיע רוכב בודד על סוס שחור ורם. הוא עצר מאחוריהם, ירד מסוסו, שלף מכיס האוכף ספר שחור כריכה, פתחו בפרק שסומן מראש וקרא בקול עמוק אל הלוחמים הכורעים:

״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן, בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, וְנָתַתִּי אֶת-מִדְיָן בְּיָדֶךָ."

המים היו קרים וצלולים, זורמים חרישית בין סלעים כהים. המפקד, גדעון יוג'ין ארמיסטד כרע כמו לוחמיו, שלח את כף ידו למים, ושיקע אותה בזרם הקר. קיער אותה והרים אותה אל פיו ושתה. לא מכוס ולא מכד, אלא כפי שעשו לוחמיו של גדעון המקראי, ישירות מכף היד. לאורך הגדה כבר כרעו שלוש מאות הפרשים, לוחמים קשוחים ומאובקים, ועשו כמפקדם.

המנהיג, קולונל בצבא הדרום, הזדקף, הרים את מבטו והמשיך:

"וַיַּחַץ אֶת-שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת הָאִישׁ, שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים; וַיִּתֵּן שׁוֹפָרוֹת בְּיַד-כֻּלָּם וְכַדִּים רֵיקִים, וְלַפִּדִים בְּתוֹךְ הַכַּדִּים. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ;"

שלוש מאות הלוחמים התרוממו ועלו על סוסיהם. חרבות נשלפו מן הנדנים ונצנצו לאור הירח.

על פי הפסוק התפצלו עתה הרוכבים לשלוש קבוצות. ארמיסטד שלף קרן איילים, תקע בה וזעק:

״חֶרֶב לַיהוָה וּלְגִדְעוֹן!"

כחזרה מתואמת ומפחידה ענו אחריו הלוחמים בזעקה:

״חֶרֶב לַיהוָה וּלְגִדְעוֹן!"

הם חצו את הנהר ממדינת קנטקי לאוהיו. הרכיבה הפראית, תקיעת הקרנות וזעקות הקרב החרידו את העיירה הישנונית. הקבוצה המרכזית פרצה לעיירה, בעוד שתי האחרות סוגרות עליה מן הצדדים.

תושבים נחרדו ממיטותיהם, רצים אל הרחובות החשוכים, אך לשווא. כל מי שניסה לברוח, נורה. לפידים בוערים נזרקו אל תוך הבתים ומחסני הנשק. תוך שעה קלה הפכה העיירה לגיהנום לוהט. מסילות ברזל נעקרו, מחסנים קרסו, וגופות אזרחים וחיילים, נשים וגברים, נותרו מוטלות ברחובות.

כשסיימו את הטבח ויצאו מן העיירה הבוערת, הם שבו לאותה תנועה חרישית בה באו. הגשש המנוסה הובילם אל אותו מעבר רדוד בנהר. הסוסים והפרשים צעדו לאיטם במים הקרים והשוצפים. לבסוף עלו על הגדה השנייה, נבלעים בערפל, מתאספים בדממה בפאתי היער.

קולונל ארמיסטד, שייסד את קבוצת הגרילה בשנת 1863, זכה להכרה ולדרגה בטקס שנערך בריצ'מונד, בירת הקונפדרציה.

״הגדעונים," כשם מפקדם המקראי, לא עברו מעולם את מניין השלוש מאות. שורותיהם התמלאו מחדש עם כל נפילה בשדה הקרב.

ארמיסטד, מאמין בברית הישנה, ראה בעצמו שליח האל. ללוחמים אמר: "אתם הינכם בני ישראל הנלחמים במדיינים, בני האור נגד בני החושך."

סגנו נעמד לידו בשקט וצפה באחרוני הסוסים חוצים את המים.

״אל קרחת היער שם חנינו אתמול," פקד ארמיסטד. הסגן הצדיע, הוביל את הכוח, והלוחמים נעלמו בטור ארוך אל עומק היער.

ארמיסטד הביט פעם אחרונה בנהר האוהיו, ראה את פרשיו נעלמים בין הצללים, משך במושכות, נעץ עקביו בבטן סוסו ודהר בעקבותיהם.

בקרחת היער חיכתה מדורה בוערת. הפרשים קשרו את סוסיהם ונאספו סביב הלהבות. גדעון נטל את ספרו, פנה אליהם בקול תקיף:

״לפני שלושה ימים, במדינת וירג'יניה, צבא הקונפדרציה נכנע לצבא האיחוד. זוהי חרפה שתיזכר לדורות רבים."

הוא עצר לרגע, הביט סביבו והרעים:

"אך, זו תבוסה זמנית. הפסדנו קרב, אבל לא את המלחמה. מלחמת בני האור בבני החושך לא תמה."

עיני הלוחמים בערו בתקווה.

״אנחנו השלוש מאות!" קרא.

״אנחנו השלוש מאות!" חזרו אחריו.

״אנחנו, שלוש מאות לוחמיו של גדעון, נעמוד מול כוחות האופל, ננצח את השטן ונשיב את האור. מחר תחזרו איש לביתו, אך לא נתפרק. נפעל בחשאי, נמשיך לחתור לניצחון, ונחנך את ילדינו לאור לפיד האמונה."

הוא פתח שוב את ספרו וקרא מתוך נבואת יחזקאל:

״וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם, וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'."

הוא נשא עיניו אל לוחמיו, נותן לדברים להיטמע בתוכם, ואז המשיך:

״אלוהים הוא לצידנו. אנחנו נביס את גוג מלך מגוג, השטן. המלחמה הסופית תבוא, ואנחנו ננצח בה."

בהנפת חרבו, קרא:

״חֶרֶב לַיהוָה וּלְגִדְעוֹן!"

ושוב, כל הלוחמים אחריו:

״חֶרֶב לַיהוָה וּלְגִדְעוֹן!"

השלוש־מאות נעלמו מן העין. אך הם לא נמוגו, אלא התמזגו עם הצללים. פועלים במסתרים, מעבירים את לפיד האמונה מדור לדור. עד שיצוצו שוב, אי שם בעתיד כדי להביא את המלחמה הסופית והמוחלטת, זו שבה הם מאמינים, שבה הם ינצחו, ורק אז ישוב המשיח שלהם מן המתים, ישו הנוצרי.

2

המתורגמן מנירנברג

היורה ירד על חיפה ורחץ את רחובותיה. טיפות הגשם פגעו ברכס הכרמל והתאגדו לזרם חזק שנשטף בעוז אל השכונות שמתחתיו, שוצף אל הדר הכרמל, ומשם געשו המים והסתחררו אל העיר התחתית בדרכם אל הים שיבלע אותם כמו לא היו.

אולריך הקר, שכל חבריו כינוהו "אוּלִי", הסתתר מפני הגשם באכסדרת הכניסה לקולנוע ארמון בשכונת הדר. הוא חיכה לחברתו רותי, מציץ חסר מנוחה בשעונו מדי כמה שניות, בעוד הגשם הראשון של השנה מבריק את רחובותיה של העיר, שוטף את אבק הקיץ של חיפה ומביא את ריחו של הסתיו אל העיר הבנויה על צלעו של הכרמל.

אוּלִי הידק את צווארון מעיל המלחים הכחול, הארוג צמר גס שבקושי חימם אותו. מעל לגגון הכניסה של בית הקולנוע התנוססה כרזת ענקית וצבעונית, מצוירת ביד אמן, ובה פרצופיהם המחייכים של שני מלחים וביניהם בחורה יפהפייה.

רותי שלי יפה יותר, חלף הרהור בראשו כאשר מבעד למטר הכבד ראה אותה יורדת מהאוטובוס שהביאה מהכרמל, שם התגוררו הוריה, פותחת מטרייה צבעונית וחוצה את הכיכר בדילוגים, מקפצת בקלילות בין השלוליות.

"בואי ניכנס," אמר כשנישקה אותו על לחיו לאחר שסגרה את המטרייה.

"לאן אתה ממהר?" שאלה ופסקה: "הרי הסרט לא יתחיל לפני שמונה וחצי."

"את יודעת שאני לא אוהב לפספס את היומן."

"אבל מתחשק לי תירס חם," התחנחנה.

הוא לא השתהה ומיהר אל מוכר התירס שעמד לא רחוק ממנו, ניצב מעל סיר מתכת רותח שהעלה אדים. כשחזר אחז בידו קלח תירס מהביל, עליו הבזיק המוכר מלח גס ועטף אותו בעלהו הירוק.

כשהתיישבו במקומותיהם נגסה רותי בתאווה בשורות השיניים הצהובות, המעלות אדים. אוּלִי גילה לשמחתו כי יומן פוקס מוביטון, שהוקרן תמיד לפני הסרט והביא מקבץ חדשות מן העולם, עדיין לא החל. הוא שקע לאחור בכיסא העץ, הסיר את כובע המלחים הלבן והניחו על המושב הסמוך. בנינוחות השעין את ראשו על המשענת הנוקשה וחיכה לתחילת ההקרנה.

רותי סיימה לכרסם את הגרעינים המתוקים, מצצה את תוכו של הקלח והניחה את מה שנשאר מתחת למושב. לאחר מכן מחתה את ידיה בממחטה הלבנה ששלפה מכיסו של אוּלִי, ושילבה את אצבעותיה באלה שלו. הווילון האדום התלוי מעל הבימה הוסט לצדדים, חושף את המסך הלבן שנמתח מאחוריו. האורות באולם כבו והלוגו המוכר של יומן החדשות הוקרן על המסך.

אוּלִי אהב לצפות ביומני החדשות. הייתה זאת שנת 1946. המלחמה אמנם הסתיימה לפני יותר משנה, אבל עדיין הייתה המקור העיקרי לחדשות מרחבי העולם. הפעם נפתח הדיווח ממשפטי נירנברג, העיר בדרום גרמניה שהיוותה את עריסת התנועה הנאצית. אותה הם הפכו למרכז האידאולוגי של תורת הגזע שלהם ובה גם נחקקו חוקי הגזע נגד היהודים. בנירנברג בחרו בנות הברית המנצחות להקים את בית המשפט ששפט את פושעי המלחמה הנאצים.

המצלמה הסתובבה באיטיות וסרקה את האולם. עשרים הנאצים הראשיים ישבו בתא הנאשמים בשתי שורות זו מאחורי זו. מאחוריהם ניצבו שוטרים צבאיים אמריקאים חבושי קסדות לבנות.

השופטים הקריאו את גזרי הדין, כל אחד בשפתו: אנגלית, רוסית וצרפתית, ולאחר מכן קמו המתורגמנים כדי לתרגם לגרמנית את המילים שחרצו את גורלם של הפושעים. הפעם היה זה תורו של המתורגמן הרוסי. המצלמה התמקדה בו, גבר צעיר רזה וגבוה שרעמת שיער כהה וסבוכה התנוססה מעל לראשו. הוא התרומם ממושבו כדי לתרגם את גזר הדין הראשון. השופט הסובייטי הקריא את גזר הדין ברוסית, המתורגמן הרעים בגרמנית: "הרמן גרינג! מוות בתלייה!"

אוּלִי נדרך במקומו. רותי הרגישה את המתח בקצות אצבעותיו שאחזו בידה.

"מה קרה, אוּלִי?"

"אני חושב שאני מכיר אותו,"

"את מי?"

"את המתורגמן. הוא השתנה מאז שנפרדנו, אבל את המבט שלו אני לא יכול לשכוח."

"מי זה?"

"חבר ילדות שלי, אלכס."

"מברלין?" שאלה רותי בלחישה לאחר שהיושבים מאחוריהם ביקשו מהם להשתתק.

"אספר לך אחרי הסרט," הוא הניח את זרועו מאחוריה וחיבק את כתפה.

באוטובוס שהסיע אותם בחזרה לכרמל סיפר אוּלִי לרותי על אלכס.

״היינו שכנים בברלין. רוב הבתים שם בנויים כמו ריבוע שיש לו ארבע כנפות שסוגרות חצר פנימית. רק כנף אחת פונה לרחוב, ושלוש האחרות משקיפות רק אל החצר. זה היה העולם של הילדים."

ואוּלִי המשיך, "אנחנו גרנו בדירה שפנתה לרחוב, עם חלונות גם לחצר, דירה מהיקרות יותר, עם מרפסת בחזית. אבא שלי היה רופא שיניים. אבא של אלכס היה מנהל עבודה במפעל מתכת, והם גרו בדירה פשוטה יותר, כזאת שפונה רק אל החצר.

אבל לילדים זה לא היה משנה. כמעט כל יום אחרי בית הספר שיחקנו בחצר, עד שהאימהות קראו לנו לארוחת ערב."

"מה קרה שנפרדתם?"

״קרה שהנאצים עלו לשלטון. הם לא חיכו. כבר אחרי חודש התחילו לרדוף את כל מי שהתנגד להם, ובמיוחד את הקומוניסטים. מנהיגי המפלגה נעלמו בזה אחר זה. חלק נעצרו, ורבים נשלחו למחנות הריכוז הראשונים שהקימו. רובם לא חזרו.

אבא של אלכס היה גם יהודי וגם פעיל מרכזי במפלגה הקומוניסטית בברלין, שילוב קטלני. הוא נעלם, ירד למחתרת. ואז, יום אחד, גם המשפחה שלו נעלמה. מהיום למחר. בחצר סיפרו שהם ברחו למוסקבה."

״ומה איתכם? מתי אתם ברחתם?" שאלה רותי בסקרנות, מהדקת את זרועו של אוּלִי אל זרועה.

"לאחר שחיסלו את הקומוניסטים הם התפנו ליהודים. ואז, שנתיים אחרי, הם חוקקו את חוקי הגזע נגד יהודים. אבא שלי החליט שהגיע הזמן, ואין לנו עתיד בגרמניה. הוא מכר את המרפאה שלו בגרושים ומכספי המכירה וקצת מהכסף שחסך הוא קנה לנו את האישורים ליציאה מגרמניה, ואת הסרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל."

"איזה מזל," אמרה רותי ונשקה לו על לחיו.

למחרת בבוקר, כשישבה רותי עם הוריה לארוחת הבוקר, בעודה ממלאת את צלחתה בסלט צבעוני שהכינה אמה, שאלה האם: "איך היה הסרט אתמול, רותי?"

"מאוד נחמד, שני מלחים מחזרים אחרי בת בשירים וריקודים," ענתה בעודה נוגסת בפרוסת הלחם השחור.

"ואוּלִי?"

"ישן חצי מהסרט, אבל ביומן הוא ראה מישהו שהוא מכיר."

אביה, שפניו היו שקועות בעיתון "דבר", הנמיך את העיתון, הציץ מעליו אל בתו ושאל: "את מי?"

"לא יודעת, חבר שלו מברלין. מתורגמן. תרגם מרוסית לגרמנית את גזרי הדין במשפטי נירנברג."

"איך קוראים לחבר?" שאל האב.

"אלכס," ענתה רותי בעודה מורחת פרוסת לחם נוספת בריבה.

"אלכס מה?" המשיך לחקור אותה האב.

"לא יודעת, לא שאלתי, אבל אם זה חשוב לך, אבא, אני יכולה לשאול את אוּלִי בשבוע הבא."

"תשאלי בבקשה," אמר האב וכחכח בגרונו. הוא קיפל את העיתון, נפרד בנשיקה מאשתו ומבתו ויצא מביתו אל מקום עבודתו בעיר התחתית. בשעה עשר בבוקר הוא דפק על דלתו של מנהל סניף בנק אנגלו-פלשתינה שבו עבד והתיישב בכיסא הפנוי שמולו. שניהם, מנהל הבנק ואביה של רותי, היו חברי ארגון ההגנה בחיפה.

"שמעתי מבתי הבוקר משהו שיכול לעניין אותנו בעתיד," אמר בעודו לוגם מכוס הקפה שהוגשה לו.

"בוא ונשמע."

"הבת שלי יוצאת עם בחור בשם אולריך הקר. המשפחה ברחה מגרמניה בשנת שלושים וחמש או שלושים ושש."

"ידעו לצאת בזמן," העיר מנהל הסניף ושאל: "מאיפה בגרמניה?

"ברלין. האבא רופא שיניים, פתח מרפאה לא רחוק ממרכז הכרמל. אולריך עצמו שאנחנו קוראים לו אוּלִי התנדב ושירת בצי הבריטי בהוראת הסוכנות. בזמן המלחמה היה על ספינת טורפדו שבסיסה היה במלטה. הוא עדיין משרת בבסיס הוד מלכותו מורטה שלמרגלות הכרמל. בקרוב הוא ישתחרר."

"ומה מעניין בו?"

"אתמול רותי והוא הלכו לסרט. רותי סיפרה לי הבוקר שביומן החדשות הוא זיהה מישהו מהמשלחת הרוסית למשפטי נירנברג."

"את מי?"

"אחד המתורגמנים. חבר ילדות שלו מברלין בשם אלכס שהעביר את שנות המלחמה במוסקבה."

מנהל סניף הבנק נטל את העט שהיה תקוע במרכז שולחנו ורשם את מה ששמע על פיסת נייר. לאחר מכן הטמין אותה בכיסו.

"אעביר את זה לש"י¹. לא בטוח שזה יכול לעניין אותם, אבל אי אפשר אף פעם לדעת לאן המידע מתגלגל ומה עושים איתו. בכל מקרה, חשוב לדעת."