העולם התחתון 8 - בלאק

פרולוג

לעיתים קרובות, האויב הגדול ביותר של האמת הוא לא השקר המכוון, המתוכנן והזדוני, אלא המיתוס, העקשן המשכנע והלא מציאותי.

— ג'ון פ. קנדי

ביירון בלאק

לונדון

עשרה באוקטובר 2003

ביום שישי, בעשרה באוקטובר, בשעה עשר ועשרים ושמונה דקות, קיבלה משטרת המטרופולין של לונדון הודעה כי אדם השתלט על המרכז לביטחון לאומי ומחזיק את האנשים שם כבני ערובה.

ישבתי כרגיל ליד השולחן שלי בתחנה כשלפתע פרצה מהומה. היא התחילה מלמעלה, עם הניצב והסגן שלו, התפשטה באיטיות למטה אל המפקדים, ולבסוף הגיעה אל השוטרים הפשוטים, כמוני.

לא נמסרה הודעה מסודרת. הכוחות התארגנו במהירות שיא ויצאו לדרך עוד לפני שבכלל הבנתי מה קרה.

"בוא כבר!" האיץ בי וינסנט אמרסון, השותף שלי. "תעלה על האוטובוס! אנחנו מצטרפים לצוות החסימה."

חטפתי את אפוד המגן שלי ואת האקדח ומיהרתי החוצה. את הציוד שלי חגרתי בזמן שעליתי לאוטובוס המשוריין. התגייסתי למשטרה רק לפני שנתיים ועד כה ביליתי את רוב זמן השירות כשוטר תנועה. הייתי בן עשרים ושתיים, אבל הייתי רחב כתפיים וגבוה משאר השוטרים לפחות בראש. נראיתי ונשמעתי מבוגר מגילי, שכרתי את הדירה הראשונה שלי רק לפני חצי שנה, ועדיין הרגשתי חסר ניסיון בכל תחומי החיים.

בדרך לזירת האירוע, השוטרים באוטובוס שיתפו ביניהם את המידע שהגיע עד כה. כל הבניין ננעל והאנשים ששהו בו נלקחו כבני ערובה בידי טרוריסט מקומי שכינה את עצמו אזרח מספר אחת.

האזרחים האלה כבר היו ידועים במדינה. בשנתיים האחרונות הם קיבלו אחריות על חמישה פיגועי טרור. מכיוון שהייתי רק טירון, לא שובצתי לכוח המשימה ללוחמה בטרור. אבל עקבתי כמובן אחרי המקרה ובו־זמנית הרגשתי מוקסם ואחוז גועל מהקבוצה ומהאידאולוגיה שלה.

קראתי בעיון כל אחד מהמניפסטים שלהם ברגע שפורסמו ברשת. אלה היו מסמכים ארוכים ומורכבים שתקפו בחריפות את הטכנולוגיה בעולם המודרני. הנחת היסוד של הקבוצה הייתה שהטכנולוגיה הורסת את זכויות האדם בחברה, כך שלא הופתעתי שהם השתלטו על המרכז לביטחון לאומי. לא מזמן, פורסם שהמרכז חתם עם הממשלה הבריטית על חוזה בן עשר שנים, לפיו יספק ויפקח על מיליון ושלוש מאות אלף מצלמות אבטחה שיוצבו ברחבי המדינה.

עבור שוטר כמוני, המצלמות ייצגו כלי חשוב ביותר בשמירה על החוק והסדר. השתמשנו בצילומים כמעט בשליש מהתיקים בעבודה המשטרתית, שלא לדבר על ההשפעה המרתיעה שהייתה למצלמות בכל הנוגע לפשעים כמו ונדליזם וגניבת מכוניות.

אבל עם זאת, יכולתי להבין גם את העוינות כלפי מערכת שאוספת מידע על כל אדם במדינה בכל רגע נתון. כאשר המרכז לביטחון לאומי קיבל את החוזה על המצלמות, הוא התחייב שעד סוף השנה יוסיף גם האזנות ותיעוד של מספרי לוחיות הרישוי של כל מכונית שעוברת בכבישי העיר.

לתוכנית הזאת היה היבט דיסטופי בסגנון האח הגדול צופה בך.

כעבור עשר דקות הגיע האוטובוס שלנו למטה המרכז לביטחון לאומי. משטרת לונדון כבר החלה לחסום את הרחובות המקיפים את גורד השחקים הגבוה. הבניין היה חדש לחלוטין, מודרני להפליא, וננעץ בשמיים כמו אצבע מורה מזכוכית.

ירדתי מהאוטובוס וצורפתי ליחידה לשליטה בהמונים, שהקימה מחסומים כדי להרחיק עוברי אורח לפחות חמישים מטרים לאחור.

שירותי החירום, שירותי הבריאות הלאומי, משטרת לונדון ומשטרת המטרופולין השתלטו על הבלגן בקושי רב. מבחינה טכנית, הבניין שכן במרכז לונדון ולכן היה תחת סמכותה של משטרת העיר, אך מאחר שמשטרת המטרופולין ניהלה את יחידת הלוחמה בטרור, היא הייתה הכוח המוביל בטיפול במצב.

אמרסון ניגש לסמל שלנו, בניסיון להשיג עוד מידע. הסמל נראה מותש וענה לו בקצרה לפני ששלח אותו בחזרה לשורה.

"מה קורה?" מלמלתי בזמן שהצבתי עוד מחסום מפלסטיק.

"הוא אומר שלבחור יש פצצה מודבקת לחזה שלו. הוא מחזיק ברוב האנשים שעובדים בקומה השנייה. הוא דורש חמישים מיליון אירו או שיפוצץ את כולם."

"כמה עובדים?" שאלתי.

"שלושים לפחות. וכנראה רובם הביאו היום את הילדים שלהם לעבודה, אז יש שם גם חבורה של ילדים."

"אוי, פאק."

"כן."

העובדים שהצליחו לצאת עברו תחקור במרכז הפיקוד הנייד. כעבור כמה דקות התברר שיש בפנים עוד חמישה חוטפים לפחות.

"חבורת משוגעים," אמר אמרסון וטלטל את ראשו. "הם רוצים להחזיר את כולנו לתקופת האבן."

"אבל הוא לא משוגע," אמרתי. "אני מתכוון, אזרח מספר אחת. קראת את מה שהוא כתב? הוא חכם, רהוט. אפילו משכנע."

"אתה רוצה לחזור לימי הביניים ולהיות איכר?" התעצבן אמרסון. "לוותר על טלוויזיה בכבלים?"

"לא," עניתי. "אבל אתה לא יכול להכחיש את העובדה שקודם אנחנו מייצרים את הטכנולוגיה ורק אחר כך בודקים את ההשפעות שלה. גם לדברים טובים יש צדדים שליליים. זה מה שהוא רוצה להגיד."

אמרסון שוב נענע את ראשו. "אה, זו פרנויה. אני אוהב את הפינוקים הקטנים של החיים."

הבטתי בבניין בעיניים מכווצות. "אבל זה מוזר," אמרתי.

"מה מוזר?"

"שהוא מחזיק את כל בני הערובה האלה בשביל כסף."

"מה מוזר בזה?"

"זה לא מתאים לפרופיל שלו. מתי היה לו אכפת מכסף?"

"כולם רוצים כסף. איך הוא יממן את מועדון המטורפים הקטן שלו בלי כסף?"

"תחשוב על הפיגועים הקודמים," אמרתי והתחלתי למנות אותם על אצבעותיי. "קודם, הם פגעו בשישה אתרים סלולריים ברחבי לונדון. ואז הם שלחו שלוש חבילות נפץ שונות לעיתון הטלגרף. ואחר כך הם ניסו לפגוע בבורסה בכיכר פָּטֶרנאסטר."

"מה אתה רוצה להגיד בזה?" שאל אמרסון. "הם הראו לכולם שהם רציניים. עכשיו הם מאיימים לעשות את אותו הדבר אם הם לא יקבלו את הכסף."

"כנראה." אמרתי.

בדיוק אז הגיעו כל צוותי החדשות ונאלצתי לדחוף אותם אל מאחורי הקו, עם שאר הסקרנים. הכתבים דחפו לי כל הזמן מיקרופונים לתוך הפנים וצעקו אליי כל מיני שאלות. שמרתי על פנים קפואות והתעלמתי מהם. ידעתי היטב שכל מילה שאגיד עלולה להפוך להצהרה.

כעבור כעשר דקות יצאו עוד עשרה עובדים מדלת צדדית של הבניין. הם נראו מבוהלים מאוד ומעדו תוך כדי ריצה.

הסמל מיהר להוביל אותם למרכז הפיקוד לצורך תחקור. אישה אחת מתוכם רצה היישר אליי. אחזתי בה והובלתי אותה אל האוהל שהוקם בחופזה בין הקרוואנים של היחידה ללוחמה בטרור.

האישה הייתה ג'ינג'ית קטנטונת ורעדה כל כך שנאלצתי לסחוב אותה בזרועותיי. בדרך לאוהל לא התאפקתי ושאלתי, "איך יצאת?"

"הייתי במרתף עם אנשי התחזוקה," אמרה האישה בדמעות. "שלושה גברים נכנסו וצעקו עלינו לצאת משם. הם כנראה חשבו שנעלה לקומה העליונה, כי הם נעלו את כל הדלתות הראשיות, אבל מקומת המרתף אפשר לצאת דרך דלת השירות."

"אפשר להיכנס לבניין באותה הדרך?" שאלתי מייד.

"אני — אני חושבת שכן."

הכנסתי אותה לאוהל הפיקוד, שם שוחח הסמל שלנו עם ראש כוח המשימה ועם מפקד יחידת הנשקים ביחידה ללוחמה בטרור. "הוא אומר שיש לנו שעה להשיג את הכסף," שמעתי את המפקד אומר. "והוא רוצה שצוותי התקשורת יעמדו לפני המחסום."

הופעתנו הפתאומית קטעה את השיחה. שלושתם הזעיפו את פניהם והביטו בי כשהובלתי אליהם את האישה הרועדת.

"מי... מה שמך?" המפקד שאל את האישה.

"אימוג'ין ליין," היא ענתה.

"אימוג'ין הייתה במרתף עם אנשי התחזוקה." הסברתי. "היא אמרה שאפשר לצאת דרך דלת השירות. היא חושבת שאנחנו יכולים להיכנס פנימה באותה הדרך."

"כן, אנחנו יודעים," אמר המפקד בקצרה. "אנחנו כבר מארגנים צוות עם מתווך."

הוא פנה שוב אל הסמל, אבל קטעתי אותו.

"אדוני," אמרתי, "אני לא חושב שהוא רוצה את הכסף."

"מה?" המפקד הסתכל עליי ולא הסתיר את כעסו.

"אני לא חושב שאזרח מספר אחת באמת רוצה את החמישים מיליון."

"סליחה, מי אתה?" דרש המפקד לדעת.

"זה השוטר בלאק," אמר הסמל ושלח לעברי מבט אזהרה.

"ומה בדיוק הופך אותך למומחה גדול לקבוצת הטרוריסטים הזאת, השוטר בלאק?"

"אני לא מומחה," אמרתי. "אבל קראתי את כל מה שאזרח מספר אחת פרסם ואני עוקב כבר זמן מה אחרי הקבוצה. אדוני, הם אידיאליסטים. מוזר לי שהם מבקשים כופר. חוץ מזה, הם שלחו חצי מהצוות שלהם למטה, אל חדר התחזוקה. מה אתה חושב שהם מתכוונים לעשות שם?"

המפקד הביט בי בעיני הפלדה האפורות שלו.

"אני לא יודע," אמר לבסוף.

"אני חושב שהם הולכים להשמיד את המערכות החדשות של המצלמות ומערכות השמע," אמרתי. "ואני חושש שהסיבה שהם רוצים שתקרב את צוותי החדשות מעבר למחסום היא כדי שתהיה להם נקודת תצפית טובה יותר."

"נקודת תצפית של מה?" שאל הסמל.

"של קריסת הבניין," אמרתי. "אני חושב שהכסף הוא פעולת הסחה. הם קונים זמן כדי להספיק לרוקן את השרתים. אחר כך הם יפוצצו את הבניין בלי קשר למה שנעשה."

דממה נפלה על האוהל בזמן שהמפקד וראש הכוח הרהרו בדבריי. במשך כל הזמן הזה, אימוג'ין עמדה בשקט ודמעות זלגו על לחייה.

לבסוף אמר המפקד, "בלאק, אני רוצה שתצטרף לצוות שייכנס פנימה. תהיה עם קבוצת הלוחמה בטרור, תחת פיקודו של אובריאן. עברת הכשרה קרבית?"

"כן, אדוני."

"איזה ציון קיבלת במבחנים שלך?"

"מאה," עניתי.

"מצוין. תתכונן."

הסרתי את האפוד נגד כדורים, לבשתי חליפת מגן מלאה וחבשתי קסדה. הייתי מודע היטב לעובדה שאם אני צודק, אני עומד להיכנס לבניין שעתיד להתפוצץ ושהציוד הזה לא יציל אותי. אבל גם זכרתי מה אמר אמרסון, יש בפנים ילדים. שלא לדבר על עשרות בני ערובה מבוגרים.

הצוות שאליו הצטרפתי כלל שישה גברים. חוץ ממני היה מנהיג הקבוצה אובריאן, מומחה לפצצות בשם אויֶמי, וילקוקס, שהיה מומחה למשא ומתן, ושלושה קצינים נוספים — ספארקס, בהטיה ושיף. בעיני הטירון שלי, כולם נראו לי קשוחים ומנוסים. הבחנתי שהם מביטים בי בספקנות.

"לפחות הוא גדול," שמעתי את שיף לוחש לבהטיה.

"שימו לב, המבצע עומד להתבצע באופן הבא," אמר אובריאן לצוות. תרשים של הבניין היה פרוש על השולחן לפניו, והוא סימן את המסלול באצבע מיובלת. "אנחנו נכנסים דרך הדלת הצדדית, שנמצאת כאן, והולכים לאורך מסדרון השירות בכיוון הזה. בנקודת ההתפצלות של המסדרון, ספארקס, בהטיה ושיף ילכו לחדר השרתים. אם שלושת החמושים עדיין שם, תנטרלו אותם. כל השאר יעלו לקומה השנייה. למיטב ידיעתנו, אזרח מספר אחת מסתתר שם, ככל הנראה לבדו, או עם אחד או שלושה שומרים אחרים. והנה החלק המסובך, אנחנו לא פורצים את הדלת. אנחנו לא יכולים להסתכן בכך שהוא יפעיל את הפצצה. נבקש רשות להיכנס באמצעות וילקוקס, המתווך שלנו. אם הוא יסרב, אנחנו עוזבים."

הצוות הנהן בהבנה.

"טוב מאוד." אובריאן הקיש בנחישות על השולחן ושאר חברי הצוות הלכו בעקבותיו, חוץ ממני, שלא ציפיתי למפגן הסולידריות הקטן.

הלכתי בעקבות כולם החוצה, אחרון בשורה, מאחורי וילקוקס.

וילקוקס היה החבר הנמוך ביותר בצוות. גבר מזוקן עם עיניים חומות שנראה יותר כמו מורה למתמטיקה בתיכון מאשר כמו מומחה למשא ומתן. הנחתי שהצניעות והרוגע שלו הם אלה שהפכו אותו לטוב כל כך בתחומו.

"מה שלומך?" שאל אותי וילקוקס.

"בסדר," עניתי בקצרה.

"אובריאן אמר שאולי יש לך תובנות בנוגע לאזרח מספר אחת."

"אני לא יודע אם אלה תובנות," אמרתי, "אני רק חושב שהוא מתכנן לפוצץ את הבניין בלי קשר למה שיקרה או שנעשה פה. הוא שונא את המקום הזה. בעיניו המרכז לביטחון לאומי מייצג את כל הדברים שהוא מתנגד להם. הוא לא ישאיר אותו עומד רק מפני שקיבל קצת כסף."

"אתה חושב שיש לו נטיות אובדניות?" שאל וילקוקס ובחן אותי בסקרנות.

"טוב —" היססתי לפני שעניתי. לא חשבתי שיש לי יכולת להסיק מסקנות לגבי אדם שלא פגשתי מעולם.

"תגיד, אפילו אם זה רק ניחוש," עודד אותי וילקוקס.

"לא," אמרתי לבסוף. "הוא כריזמטי, אינטליגנטי, יש לו עדת מעריצים. אני חושב שהוא רק רוצה להעביר מסר, אבל אני לא חושב שהוא רוצה להיות בפנים כשהכול יקרוס."

"מעניין," אמר וילקוקס.

עברנו את המחסום והתקרבנו בזהירות לבניין. כולנו היינו מצוידים באוזניות, כדי שהמפקד יוכל להזהיר אותנו אם אזרח מספר אחת יבחין בנו ויתקשר למשטרה כדי לאיים עלינו, אבל הצלחנו לחמוק לתוך הבניין בלי שום תקלה.

צעדנו במסדרון השירות כשפנסי הראש שלנו דולקים, מאחר שהחוטפים ניתקו את רוב מערכות החשמל בבניין, כולל את תאורת התקרה. עיגולי האור המרצדים הוסיפו למתח שכל הקבוצה חשה. נענו בדממה כמעט מוחלטת, רק חיכוך הבד של הציוד הטקטי הסגיר את התנועה שלנו.

כשהגענו להתפצלות בקצה המסדרון, אובריאן סימן לספארקס, בהטייה ושיף להמשיך, בעוד אובריאן, אוימי ואני פנינו ימינה ועלינו במדרגות אל הקומה השנייה.

אובריאן ואוימי עצרו ובדקו כל פינה לפני שסימנו לנו להמשיך הלאה, כשרובי סער במצב היכון על כתפיהם. גם אני נשאתי נשק, אבל כיוונתי אותו אל הרצפה, כי לא הייתה לי את אותה רמת ניסיון כמו לשאר הבחורים פה.

כשהגענו למשרדים בקומה השנייה, שם הוחזקו בני הערובה, ראינו שומר חמוש עומד מוכן לפעולה מאחורי דלתות הזכוכית השקופות. הנמכנו את הרובים והתקדמנו באיטיות.

עכשיו וילקוקס נטל את הפיקוד.

"באנו לנהל משא ומתן," הוא קרא לשומר מבעד לדלת. "אנחנו יכולים להיכנס?"

השומר שוחח עם מישהו בפנים. יכולנו לשמוע את קולות המלמול, אבל לא את מה שנאמר. ואז השומר חזר לעמדתו ליד הדלת.

"תשאירו את הרובים שלכם בחוץ," אמר.

השארנו את הרובים במסדרון, מחוץ לדלת. ידעתי שכל אחד מהגברים פה נשא על גופו אקדח אחד לפחות. לי היו שניים, אחד במעיל ואחד בנרתיק הצמוד לרגלי. מאחר שאף אחד אחר לא הוציא את האקדחים שלו, שמרתי גם אני את שלי מוחבאים.

עברנו דרך הדלת בידיים מורמות.

מצאנו את עצמנו בחלל משרדי גדול ופתוח, עם שולחנות מסודרים בקבוצות קטנות סביב החדר וכל האביזרים הרגילים שאפשר למצוא בחלל משרדי. מתקן מים בפינה, כמה עציצים, כרזות מעוררות מוטיבציה על הקירות, תמונות משפחתיות ובובות עם ראשים מתנדנדים על השולחנות.

הסביבה הנורמלית, שעמדה בניגוד לצוות החמוש שלנו ולבני הערובה המבועתים, גרמה לי לתחושת ניתוק משונה, כמו כשמסתכלים במראה מעוותת בלונה פארק.

בני הערובה שכבו על הרצפה בצידו השמאלי של החדר, פניהם כלפי מטה. כולם לבשו בגדים מחויטים, ונראה שמספר הגברים היה שווה למספר הנשים. היו שם גם לפחות עשרה ילדים בגילים שונים, מבני ארבע ועד למתבגרים.

הרחתי ריח חריף של שתן — מהילדים המפוחדים וכנראה גם מהמבוגרים. רבים מההורים שכבו על הילדים שלהם וניסו להגן עליהם בגופם. כמה מבני הערובה ייבבו בקול חרישי, בעוד אחרים שכבו בשקט מוחלט.

בכל צד של החדר עמד שומר לבוש באפוד מגן. מחצית מפניהם הייתה מכוסה בבנדנה, שעל חלקה התחתון הופיע הדפס של לסת של שלד, מה שהקנה להם מראה מפחיד ולא אנושי. עיניהם, שבלטו מעל לחלק העליון של הבנדנה, נראו אחוזות טירוף.

האופן שבו הם החזיקו את הרובים שלהם גרם לי לחשוב שהם לא יוצאי צבא או שוטרים לשעבר. אלה היו קנאים פנטיים ולא אנשים בעלי הכשרה צבאית. אבל ידעתי גם שלא נדרשו מיומנויות מיוחדות כדי להפעיל רובה אוטומטי.

במרכז החדר עמד גבר שהייתי סקרן מאוד לפגוש.

אזרח מספר אחת.

הוא היה היחיד שנראה רגוע לגמרי, על אף הפצצה הגדולה שהייתה מחוברת לחזה שלו. גובהו היה ממוצע, הוא היה רזה ונאה למדי. פניו היו מגולחות ושערו החום היה קצת ארוך מדי. עיניו היו כחולות בהירות, וכשחייך חשף שיניים ישרות ולבנות וגומה בלחי אחת.

"ברוכים הבאים," אמר.

וילקוקס צעד קדימה.

"אתה אזרח מספר אחת?" שאל בקולו הנעים והרגוע.

"בדיוק."

"הייתי רוצה לאשר את הדרישות שלך, אם זה בסדר מבחינתך."

"בבקשה."

"דרשת שצוותי התקשורת יעמדו מעבר למחסום."

"כן."

"אם תביט למטה אל הרחוב, תראה שהדרישה שלך התמלאה."

אזרח מספר אחת סימן בראשו לשומר בצד המרוחק של החדר. הגבר נע לעבר החלונות, כשהוא ממשיך לכוון את האקדח על הצוות שלנו, והביט החוצה במהירות. הוא הנהן בחזרה לאזרח מספר אחת, לאשר שווילקוקס דובר אמת.

"מצוין," אמר אזרח מספר אחת.

"אתה רוצה שחמישים מיליון אירו יועברו לחשבון שמסרת," המשיך וילקוקס.

"כן."

"ואתה רוצה שמסוק צבאי ינחת על גג הבניין."

"נכון מאוד."

"ובכן, אנחנו פועלים לביצוע שתי הדרישות שלך. אנחנו מקווים שהכסף יועבר אליך בתוך כמה שעות."

"ידידי," אמר אזרח מספר אחת בקולו השקט והמהפנט, "בוא לא נשחק משחקים. אני יודע שאתה יכול להשיג את הכסף הרבה יותר מהר מזה, בהנחה שהוא עדיין לא נמצא אצלך. אני יודע שלפי הנהלים אתה אמור למשוך זמן."

"לא נכון —" אמר וילקוקס, אבל אזרח מספר אחת קטע אותו.

"אתה יודע מה זה?" הבחור שאל והרים את ידו הימנית. הוא אחז מכשיר שחור בצורת גליל.

"כן," ענה וילקוקס.

"מה זה?"

"זה מתג איש מת."

"נכון מאוד. רק רציתי לוודא שכל האנשים שלך, והצלפים שאולי הצבת בבניינים הסמוכים, מבינים שאם תירו בי, הפצצה הזאת תתפוצץ מייד."

הוא החווה בראשו לעבר הפצצה הענקית שהוצמדה לגופו. אישה שהייתה קשורה משמאלו לכיסא פלטה צעקה חנוקה.

היא הייתה בת הערובה היחידה שלא שכבה על הרצפה. במקום זאת, היא נקשרה לכיסא עור מרופד עם משענת גבוהה, מהסוג שמוצאים במשרדים של מנהלים. אבל היא לא נראתה כמו מנהלת. היא הייתה בלונדינית, כבת שלושים, רזה וחיוורת, ועל אף העובדה שהיה רק חודש אוקטובר, היא לבשה מעיל צמר כבד וגדול מדי.

רצועת סרט דביק חסמה את פיה ורצועה ארוכה בהרבה הייתה כרוכה סביבה והדביקה אותה לכיסא. האיפור שלה נזל על לחייה מהזיעה ומהדמעות.

ילד כבן עשר עמד כפוף בצמוד לכיסא שלה והחזיק את ידה. היה לו את אותו שיער בלונדיני ודמעות זלגו גם על לחייו.

"אנחנו לא רוצים לירות בך," אמר וילקוקס בטון מרגיע. "אנחנו לא רוצים לפגוע באף אחד. אנחנו רוצים להיענות לדרישותיך, כדי שנוכל לפתור את המצב בדרכי נועם."

"אז מוטב שתשיגו את הכסף שלי ואת המסוק," אמר אזרח מספר אחת. "כי הפצצה הזאת תתפוצץ בעוד עשרים דקות, בין אם אתם מוכנים ובין אם לא."

"תהיה מוכן לשחרר כמה מבני הערובה?" שאל וילקוקס. "כאות של רצון טוב? מה לגבי הילדים?"

"אני יודע שאתה מתווך," אמר אזרח מספר אחת, "אבל אני לא מתכוון להתפשר. אמרתי לך למה אני מצפה. עכשיו לך תשיג את זה."

וילקוקס עשה הצגה כאילו הוא מוציא את מכשיר הקשר שלו, אם כי ידעתי שהוא יכול בקלות להתקשר דרך האוזניות. הוא התקשר למפקד ואמר, "הוא אומר שיש לנו עשרים דקות להשיג את הכסף ואת המסוק."

דרך האוזנייה שלי, שמעתי את קולו השקט של המפקד אומר לכולם, "תמשכו זמן. חיסלנו את הצוות בחדר השרתים. אנחנו שולחים עוד אנשים."

הלב שלי הלם במהירות. הייתי די בטוח שלמרות מה שאזרח מספר אחת אמר לווילקוקס, אם המשטרה תנסה לפרוץ לחדר, הוא כן יפוצץ את הפצצה ולא יסתכן בכך שיתפסו אותו.

נראה היה שאזרח מספר אחת ידע שאנחנו מקבלים מידע באוזניות.

"אל תעשו שום דבר טיפשי," הוא אמר בשקט, ואצבעותיו נחו על המתג של הפצצה.

בדיוק אז נשמע קול מסוק מתקרב לבניין. מהמקום שבו עמדתי, יכולתי לראות את הכיתוב על הצד שלו — קיי־יו־טי־וי. זה היה מסוק של תחנת חדשות, שהתעלם מהאיסור לטוס לעבר הבניין.

אזרח מספר אחת העיף מבט אל החלון.

בלי לחשוב ובלי לתכנן, הסתערתי עליו.

אומנם הייתי גדול וכבד, אבל גם הייתי בן עשרים ושתיים, מהיר ובעל רפלקסים טובים. השתלטתי על אזרח מספר אחת תוך פחות משנייה. אחזתי בשתי ידיי את ידו הימנית שאחזה במתג, כדי שהוא לא יוכל להפעיל אותו.

שני השומרים כיוונו אליי את הרובים שלהם. משכתי את ידו של אזרח מספר אחת וסובבתי את הגוף שלי, כדי שיחצוץ ביני ובין השומר הראשון. אם הוא היה רוצה לפגוע בי, הוא היה צריך קודם לירות בבוס שלו בגב.

החיסרון היה שכך הייתי חשוף לגמרי בצד השני.

שמעתי מאחוריי שלוש יריות. כדור אחד חלף קרוב כל כך לאוזן שלי, שהרגשתי את החום שנפלט ממנו. השומר השני נפל על הרצפה, אחרי שאובריאן שלף את האקדח שלו וירה בו.

השומר הראשון סובב את הרובה שלו וירה צרור כדורים לעבר וילקוקס ואויֶמי. וילקוקס חטף כדור ברגל ואוימי נפגע בכתף. אלה היו קליעים גדולים, ושני הגברים נפלו. אבל למרות הפגיעה שלו, אוימי הצליח לשלוף את האקדח שלו בידו השמאלית ופגע לשומר ביד, ברגל ובפנים.

אני לא ראיתי דבר מכל מה שקרה, כי נאבקתי עם אזרח מספר אחת, שעל אף נחיתותו בגובה ובמשקל, היה חזק מאוד. הוא ניסה לשחרר את ידו מאחיזתי, וכשלא הצליח, הטיח את ראשו בלסת ובשפה התחתונה שלי. הרגשתי כאילו השפה שלי התפוצצה. דם ניתז לכל עבר, אבל סירבתי להרפות מידו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*