טוטאל לוס

חלק א

יום שישי

שביל החצץ הצר נרמס תחת נעליה בקצב לא אחיד. שאיפה דרך האף, נשיפה דרך הפה, היא מנסה לדחוק הצידה את הסחות הדעת המתפרצות. בפעם הראשונה שקבעה בעצמה מוות, המוות נקבע הרבה לפניה. טליה מקללת. שאיפה דרך האף, נשיפה דרך הפה. היא מצווה על הרגליים ליישר איתה קו. את מתגעגעת לחיבוקים שכבר לא יהיו, נזף בה פעם אלכס. אבל אנחנו חיים קדימה ולא אחורה, דרש שתחזור לכאן ועכשיו. ריצת הבוקר שלה צולעת.

אני לוקח אותך לראות ללא־ללא, בסדר? הוביל אותה אלכס במסדרון מחלקת הילדים, אל החדר שכל הסטודנטים פחדו להיכנס אליו. לפתע עצר ורכן אליה. את מוכנה? נתן לתלמידה שלו הזדמנות לסגת. במרחק צעדים ספורים מהם עמדו איש ואישה. טליה השתהתה לרגע, ובחנה אותם. כמו שני מאובנים הם קפאו מול דלת סגורה. מבטו של האב היה נעוץ ברצפה. האמא התבוננה ישירות אליהם. המסדרון היה צר, והאוויר סביבם הזיע. "ושמרתם עד מאוד חיי האדם מרחם אמו והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים", הקריא אביה בגאווה משבועת הרופא המודפסת שקיבלה ביום הראשון ללימודים. כל כך הרבה נלקחו מאיתנו, והבת שלי תציל חיים, הוא דמע והושיט את ידיו העבות כדי לחבקה. אני מוכנה, ניסתה טליה לעקר את ההיסוס מקולה. רק שהמורה הנערץ שלה לא יוותר עליה. אלכס חייך. טליה סימנה לעצמה וי. היא עמדה בעוד מבחן. ככל שהתקרבו להורים, האט אלכס את קצב הליכתו. נעשה כל מה שנוכל, הבטיח להם. ומיד, ללא כל השתהות, האיץ ונדחק ביניהם והלאה. בגופו הבהיר להם שזה לא הזמן לשאלות. טליה התבלבלה. שני האנשים האלה נראו לה פריכים. היא חששה שאם תיגע בהם בטעות בדרכה אל אלכס, חלקים מהם ינשרו לרצפה. אלכס לא חיכה, הוא פשוט משך אותה פנימה. אחרי שדחס אותה ביחד עמו לחדר, סגר מאחוריהם את הדלת. האמא ניסתה להציץ, אבל האבא תפס אותה. לא ככה.

התאומים שורפים לה. היא נעצרת למתיחה מול ספסל עץ נטוש. מקור האור היחיד הוא פנס מרוחק. בשעה המוקדמת הזאת הפארק שייך לעטלפי הפרי. תן מיילל במרחק שקשה לתאר כרחוק ממנה. אולי זה לא הגיוני להתעקש להמשיך לרוץ כאן בגילה. מחר תהיה בת שישים ושלוש. גדולה בשנה מהגיל האחרון של אמא שלה. תחושה מוכרת מציפה את גופה. לא מכאן ולא מעכשיו. בימי שבת של ילדותה, היתה טליה מופקדת על הספונג'ה של חדרי הבית. כשהיתה אִמה במצב רוח טוב, היתה יוצאת למרפסת ושרה את שיריה לחלל החיצון. ההברות היו מסולסלות והכתיבו קצב שחרג מגבולות השכונה. את המילים טליה כלל לא הבינה. היא היתה בת שלושים ושבע כשהתייתמה מאם, שגם קודם לכן לא היתה שם. שיריה של אִמה מעלים באפה גם את הריח, שלא תמיד החמיא לאוכל. בכל יום שבת היה אביה מבשל לכל השבוע. מגיל צעיר לא היה לו מי שיבשל עבורו. את מתכוני הלשון והמוח לימד את עצמו מספרי בישול של נשות ויצ״ו. טליה תמיד חשבה שהטעם המוזר נבע מהקושי שלו בהבנת הנקרא בעברית. עם השנים גילתה שזה פשוט היה המתכון עצמו. למרבה המזל, את החצילים המטוגנים למד להכין מאמא. או יותר נכון, בשבילה.

את האוכל היה מכין עם בשר שחתך עבורן בקצבייה שלו. לבנות שלי רק את הכי טוב, היה אומר. על שולחן המטבח היו מונחים תמיד שני מכשירי רדיו. זה שהיה מנגן מוזיקה קלאסית בקול רם, וזה שהיה מפעיל בשקט, בינו לבין עצמו. את הבצל קצץ אביה תמיד לקול המדור לחיפוש קרובים. טליה מנסה להתנגד לגעגוע. עטופה בשקט של הפארק לפנות בוקר, היא פוקדת על עצמה להתמקד בקולות הצרצרים וברחש עלי האיקליפטוס. בחום הבלתי נסבל שהתגנב לאוויר של תחילת הסתיו. בחרדה הקלה שתמיד מתלווה לאימוני הטרום־זריחה של אישה בפארק, לבדה. שאיפה דרך האף, נשיפה דרך הפה. אבל היא מתגעגעת. קמת כמו מכור שנכנס לקריז, היא מתעצבנת על עצמה, ומגבירה את הווליום. באוזניה צורמת רופאה אמריקאית בפודקאסט על חידושים בטיפולי דיאליזה, מסבירה ברהיטות איך מנצחים את המוות באופן יעיל יותר בזכות אלגוריתמיקה מתקדמת. משפט אחד השאירה לה אמא: לפעמים סוף זה דבר מנחם.

החדר בקצה המסדרון של מחלקת הילדים היה שקט. קרני אור ראשונות של זריחה השתרבבו פנימה דרך החלון. על המיטה שכב ילד בן שמונה בצבע לבן. נימים כחולים שירטטו דוגמאות של רצפת שיש על פניו, בטנו וידיו. עיניו היו פקוחות ומקובעות מעלה. זה אדם, אמר לה אלכס. והוא ללא־ללא. זאת היתה אחת מהחשיפות הקליניות הראשונות שלה בלימודים. טליה לא הבינה. ללא נשימה ללא דופק, הסביר לה אלכס, הנחה אותה בטריטוריה חדשה. רק חסרה לו מטרייה צבעונית של מדריכי תיירים בטיולים מאורגנים באירופה הקלאסית, חשבה ובהתה במורה הדרך שלה. הילד ללא רוח חיים, הרגיש צורך להבהיר. בבית הספר לרפואה לימדו אותה שברגע כזה אסור לחשוב. טליה הסתערה קדימה, והחלה עיסויים. אבל אלכס לא. הוא עמד בצד, שילב את ידיו, והתבונן בה. החדר השקט נשטף ברחשים חדשים — קול נשיפותיה המאומצות של טליה וחריקת צירי המיטה מכוח לחיצותיה הקצובות על בית החזה הקטן והקר. עד אז עשתה החייאות רק על בובות. הבשר התנגד אחרת מפלסטיק. משהו נסדק מתחתיה. בעיני רוחה ראתה את מרק העצמות שהיה מכין אביה לה ולאמה בחורף, שיהיו בריאות. טליה הצטמררה. היא הרגישה שלא תוכל להמשיך אם תחשוב על מה שהיא עושה, ועברה לחפש נקודה בחלל לבהות בה במקום. היא קלטה את אלכס בוחן אותה, ומיד בדקה את עצמה. האם המרפקים שלה נעולים היטב? האם מיקמה נכון את היד המאוגרפת? שרק לא יעיר לה על הטכניקה. היא חייבת להיות סטודנטית טובה כדי להמשיך ולזכות בתשומת לבו. הילד הזה סבל מספיק, כן? עקץ אותה, והוסיף, זה לא מתפקידנו לפרק לו את הצלעות כמתנת פרידה מהעולם. אבל... אבל אין לו דופק, ניסתה טליה להגן על עצמה ולא הצליחה להפסיק. עיניה העזו לחזור למטופל שלה — הוא היה קירח. כביום היוולדו, חשבה והרגישה שתכף תקיא. תפסיקי טליה, מי המטופל כאן? את או הוא? היא זוכרת שחשבה, ובכוח דחפה את הבחילה בחזרה פנימה. שלום, אדם, היא אמרה לו בלי לומר, חיפשה מוצא מדהרת המחשבות. אני טליה. אנחנו לא יודעים כמה זמן הוא כבר בלי דופק, התפרץ אלכס לשיחה שקיימה בראשה עם הילד. סביר שהוא מת כבר שעות. נבוכה מעצמה, טליה לא הצליחה לעצור את ההחייאה. אז למה סגרת את הדלת? שאלה אותו תוך כדי לחיצות. לא בשביל שנטפל...? המילים לא באו כמו שרצתה. התפקיד שלנו לא נגמר כשהילד מת, הבהיר לה אלכס בלי להתבלבל. אנחנו פה בשבילם, הצביע אל מעבר לדלת הסגורה, המקום שבו נותר זוג נציבי המלח. יש שם הורים שצריכים זמן.

העפלנו לפסגת מצדה, הודעה רוטטת נדחפה לה לפודקאסט. מקווה שתצליחו גם לרדת, היא מקלידה מסרון בחזרה לאלכס.

אני אתן לך לא להיות אמא, הבטיח לה בימים שבהם התחנן שתסכים להרות. תוכלי להתקדם, ולנהל, ולגדול. הכול יהיה עלי. נדאג שאת תהיי הרופאה הכי טובה שיש, אני נשבע.

בגיל שבעים וחמש, אחרי שנים של הסתגרות בבית, חזר אלכס לחיים אל מול מסך הטלוויזיה. מעולם לא צרך כל כך הרבה חדשות בחייו. זאת לא המדינה שנלחמתי עליה, החל למלמל מעל החביתה של הבוקר. איך אתם מעזים, היא הופתעה לגלות אותו צועק על שידורים של הצבעות בערוץ הכנסת. ממתי אתה בכלל צופה בזה? שאלה. אלכס איבד יום ולילה. מה שקורה לנו זה אסון. היה עולה על מוניות רק כדי להחליף דעות עם נהגים מקריים, מחפש רוב של שותפים לזעזוע מהתהליכים שכירסמו בסדר החברתי שהכיר כל חייו. ההלם אל מול נחשול הצעות חוק שבישרו עבורו את קץ הדמוקרטיה בארץ מולדתו הביא אותו להקליד בווטסאפ בזעם ובאיטיות שמכתיב הממשק בין הגיל לטכנולוגיה. מפה לשם התגלגלה לתוך חייהם קבוצת חברים שלא היה עמם בקשר שנים, מימי השירות הקרבי שלו, להוציא את אלה שכבר מתו או שאיבדו את דעתם. חסמב״ה גריאטרית, נתנה להם טליה כינוי שדבק. היום בחרו להעפיל לפסגת המצדה על מנת לתלות שם שלט ענקי, ״חייבים להילחם בדיקטטורה״. אתה מבוגר מדי לעשות סנפלינג עם שלט ששוקל טון, ורוב החברים שלך עם פרקינסון או חירשים, ניסתה טליה להציע שירדו מההפעלה המתוכננת. שאחרים יעשו פירוטכניקה בהרים. אבל זה לא של אחרים, הגיב לה. במיוחד כי אני רופא, אסור לי לשתוק, את לא מבינה? דרש את תמיכתה. וואלה? כי כשזה נוח לך, אתה שותק כבר שנים, ענתה לו. הוא לא השיב. חסמב״ה, חסמב״ה, חסמב״ה, סיננה ברחבי הבית אמש, שעה שאלכס דחס לתיק הגב חבל ורִתמה. הבאתי לך כובע טמבל, דאגה טליה לסגור לו פינה לפני שיצא לדרך.

ידיה המשיכו בעיסוי. תפסיקי כבר, סתומה אחת, נזפה בעצמה ללא קול, בלבה ראתה את אלכס בוחר חניכה מוצלחת ממנה להחייאה הבאה. תגידי, יצא לך פעם לראות קו ישר? שאל אלכס וגרר לכיוונה את מכונת האק"ג. לא, הודתה הסטודנטית שלו. הוא דחק את ידיה תוך כדי לחיצת החזה שביצעה, ובמקומן הצמיד אלקטרודות. המכונה רישרשה. דף נעדר פסגות ושפלים נפלט אליהם. קו שחור התנוסס על רקע משבצות אדומות. הוא מת בלילה, אמר אלכס, ידו נשלחה מעצמה ללטף את הלחי הקרה שביניהם. כבר לא כואב לו. אז למה אנחנו לא יוצאים ואומרים להם את זה? טליה התמקדה בפלט הנייר ולא בגוף שלידו. כי בחוץ עומדים שני אנשים שמאבדים עכשיו את עולמם, ענה לה אלכס בלי לחשוב בכלל, כאילו היה מתורגל במריחת הזמן הזאת כמו שהיה מתורגל בנוהל החייאה. רק אז הבחינה בחפיסת הסיגריות שהיתה זרוקה בצד על כורסה מתקפלת, סימני חיים בחדר של המת. האבא גילה בבוקר שהילד לא מתעורר. יש שם זוג הורים שצריכים להרגיש — ממש ככה, בבשר שלהם — אלכס הניח ידו על זרועה, ולחץ — שכל מה שאפשר היה לעשות, נעשה. הוא הרפה ממנה. היא רצתה להרגיש אותו עוד. אז בשבילם, אנחנו נלחמים עליו עכשיו, סיכם אלכס והשתתק. החדר חזר לדמום. גופו של אלכס החל להתנדנד ימינה ושמאלה כמטרונום. נראה שעבר למנות רגעים. טליה אימצה את תנועת הגוף בעקבותיו.

טליה מתקדמת במסלול הקבוע שלה, אבל לא מצליחה לשפר את הקצב. משכימי הקום של השכונה ובעלי העסקים שלמדה להכיר את הרגליהם באימוניה הסדירים, מלווים אותה בכוריאוגרפיה של סיום הריצה ברחובות הקטנים שמסביב לבית החולים. המוכרת במאפייה מעמיסה פחמימות פוטוגניות על מדפי תצוגה, ומולה מסדר הירקן רימונים שמנמנים במבצע לקראת שיא העונה. אישה שחיוכה מאיר את הנשמה וגופה עטוף בדים אווריריים מתרגלת יוגה במרפסת שזקוקה לשיפוץ. ובטרנד חדש ומשונה, דגלי ישראל מציצים מהמון חלונות, מביעים אהבה למדינה שהולכת ומתפצלת לשתיים. דווקא אל דגל הגאווה הבודד שמזדקר מדירה בצדו של בנין ישן ואפור, טליה מחייכת. זה הדגל היחיד בעולם שהוא של כל המשפחות, אמר ילד קטן של שני אבאים בסרטון ויראלי שתום ביקש שתראה. את רואה, גם אם פה יחוקקו אותי מחוץ לחוק, הבטיח לה הילד הפרטי שלה, עדיין יש לי משפחה גדולה בעולם. זה יותר מדאיג ממרגיע, השיבה לבנה היחיד בחיוך מאולץ ונטול התלהבות. רק בדבר אחד הסכימה איתו, הילד מהסרטון באמת היה חמוד.

היא איבדה תחושת זמן בחדר הסגור. מתישהו אלכס פנה ממנה ופתח חריץ צר בדלת. נשימות ההורים חילחלו פנימה. טליה קפאה. שרק לא יראו מה באמת קורה פה. המצב חמור, שמעה את קולו של אלכס וקברה את מבטה ברצפה. אני מציע לקרוא לכל מי שצריך להיות פה איתכם עכשיו. נעשה כל מה שניתן. במקום להכניס אותם, הוא סגר בחזרה את הדלת. היא עוד הספיקה לשמוע את שיירי הקול שהצליחה האמא להפיק מעצמה, תודה, דוקטור. תודה. טליה היתה אז בת עשרים וחמש. רק בגריאטריה אין טרגדיות, אמר לה אלכס כשחזר לכיוונה, אבל שם החיתולים פשוט גדולים מדי, ניסה להפיק חיוך, כנראה. יש לי גלידה הכי טובה, קול אישה מוקלט זימר במערכת הכריזה. טליה נדרכה, שריריה כמעט שיגרו אותה החוצה. מה את עושה? הוא עצר אותה. זה בטח נורא, היא הצביעה מעלה לרמקול, מבטה מעבר לדלת. זה הסימן לארוחת בוקר במחלקה, כל הילדים מחכים לו. את לא יכולה להפסיק את זה רק כי מישהו מת, הבהיר. הקול העדין שבקע ממנו תוך כדי האיסור הפתיע אותה. את תהיי בסדר, גישש אלכס אחר עיניה. את תתרגלי, הסתכל עליה. ככה אנחנו מייצרים רופאים מתפקדים.

שאיפה דרך האף. הריח המוכר של תל אביב ממלא אותה. מלח של ים וטחב של פעם. עננת או דה קולון מאפטר פארטי על גג בניין שצמוד לדיור מוגן. בימים כתיקונם בשעה הזאת כבר מרגישים את נוכחותן של מכוניות על הכביש. אבל היום האוויר נקי ושקט יותר. נשיפה דרך הפה. בדרך כלל היא אוהבת את הורדת ההילוך של המציאות בימים שלפני החגים. עלים נושרים מעצים, ואנשים מסביבה מפסיקים למהר. השירים ברדיו הופכים לתפילות. אחרי החגים יתחדש הכול. היא לא אישה מאמינה, אבל זה מידבק. השנה לא. תחושת הריפוד המעגלי שמספקים חילופי עונות וטקסי מעבר קבועים פינתה מקום לחִצים ששולח הזמן החולף לתודעה, מזכיר שמה שהיה כבר לא יהיה. הפגנות הענק ברחובות, האיסור מהנהלת בית החולים לדבר על פוליטיקה. כוויית הנתק מסמדי אחרי שלושים שנות חברות. והאמוק שאחז באלכס. אנחנו הופכים למדינה שלא תקבל את תום, הסביר לה אלכס כשרכש דגל ישראל משלו, והחל להתייצב בכל ההפגנות. הוא יעבור מכאן, ואני לא מוכן לאבד את הילד היחיד שלי, שינן מנטרה חדשה. גם אם הוא גיי. תמיד הרגיש צורך להוסיף את המשפט הזה. אֵם השנה היא מעולם לא היתה וכבר לא תהיה, טליה חושבת. היא לא באמת יודעת מה עובר על הבן שלה, ואם הוא בכלל גיי. מהצצות בחדרו כשהוא איננו היא מתעדכנת בציורים החדשים שלו על הקיר. לפי הציורים הוא עסוק בעיקר במין ובגיבורים של מארוול, לא בתכנון רילוקיישן, אבל מה היא כבר מבינה בחיים של מתבגרים בימינו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*