שער אל הים

שנת 1500

ליסבון – פורטוגל

מרחוק נשמעו פעמוני כנסיות העיר, צליל עמוק ויציב. היה זה יום חג בעיר והאוויר היה טעון בציפייה. בדוכני הסחר של השוק הגדול ברוסיו התערבבו קולות הרוכלים עם ריח הדגים הטריים, התבלינים והזפת שעל הספינות וסירות הדייגים.

לקחתי אוויר, הרגשתי שהיום הזה יהיה ארוך מהרגיל. בין הדוכנים, נשים מחויטות בבגדי חג מהאצולה ונזירים הלבושים גלימות חומות פשוטות, כולם החלו ללכת צפונה לקראת טקס ההכרזה על יציאת המשלחת החדשה, לגילוי העולם החדש.

מצחיהם של הסוחרים הבריקו מזיעה למרות רוח הים, אולי מרוב התרגשות. זה היה יום שבו העיר הפנתה את מבטה אל הים הפתוח.

מעולם לא אהבתי את הצפיפות של השוק הסואן, את העמדת הפנים של יראת הכבוד למלך ואת השיחות הארוכות שאבא ואימא נהגו לנהל עם אחרים שם. אימא תמיד הסבירה לי כמה זה חשוב עבור בית המרקחת שלנו, למכור בעצמנו חלק מתמציות המרפא, המשחות ותערובות הצמחים היבשות להכנת חליטות שונות. אבל היום הזה היה שונה.

סביבנו עמדו אנשי אצולה רבים, שהגיעו רק כדי להיראות. אימא נעצרה כל כמה צעדים, חייכה חיוך לא אמיתי לכל עבר, שאלה לשלומם של מטופליה במרקחות שהכנו בבית המרקחת, והאדירה את המלך בפניהם.

"מנואל, מלכנו המבורך," כך אימא ביקשה שאומר תמיד כשאנחנו בחוץ, ובוודאי ליד אנשי האצולה. היא התקרבה אליי ולחשה, כמעט בלי להזיז שפתיים: "זכרי תמיד, בחוץ המלך הוא מבורך. בבית, אנחנו נזכור מה נלקח מאיתנו." המילים שלה כבר היו חרוטות בזיכרוני.

מנואל לא היה רשע בעיניי, אבל מאז שנשא לאישה את איזבל מאראגון, אשתו הראשונה, אימא ואבא נאלצו לשנות את שמותיהם לשמות אחרים, שהתאימו לאנשי הכנסייה.

כמונו עוד רבים – הכול כדי שלא נגורש ושלא נאבד את בית המרקחת. גם כשנשא השנה את מריה, אחותה, דבר לא השתנה. תקוותינו דעכה וזהותנו כבר טושטשה.

עמדתי לצד אמי בדוכן תבלינים קטן, לא רחוק מהמזח. היא שקלה בקפידה שק פלפל שחור, "זהב שחור", כך קראה לו ובדקה את האיכות, כאילו מדובר באוצר מלכותי. ידעתי שבבית המרקחת שלנו, פלפל כזה יכול לשמש, לא פחות, לתרופה נדירה או לתמצית אסורה מאשר לתבשיל.

בתוך ההמולה שעלתה מרחבת הסחר שליד ארמון הריביירה, לא רחוק מהרוסיו, נפרשה חגיגה של צבעים וריחות. ילדים יחפים התרוצצו בין הסלים, סוחרי תבלינים מהמזרח קראו הצעות בשפות שלא הכרתי, ונזירים חילקו קלפי תפילה בלטינית למלחים שעמדו להפליג.

הדרך לבלם (Belém) ארוכה והתחלתי לחשב בראשי כמה זמן ייקח לנו להגיע, מחשבות המלוות בקולות של ייאוש.

אימא אמרה: "מי שרוצה לראות את ספינות המשלחת, צריך להרגיש את המרחק ברגליים."

אבל לא רציתי, אני לא הרגשתי שייכת לכל הטקסים וההמולה סביב המרדף לגילוי הארצות החדשות.

גילוי של צמח חדש לעומת זאת, עם סגולות שלא הכרתי, דווקא כן ריגשו אותי.

לא אמרתי דבר, אימא הייתה להוטה להגיע לטקס, דבר שהפתיע אותי לא פחות, גם היא לא אהבה את הצפיפות וההמון.

פעמוני הכנסיות צלצלו שוב וההמון החל לזרום לכיוון בלם, שם ניצבה קפלת סנטה מריה, שעוררה יראה בכל מי שהתבונן בה. כל מי שיצא למסעות בים הגיע לכאן.

הליכה ארוכה בשביל העפר המוכר, אמי זרזה אותי ללא כל סיבה, לפחות כך חשבתי.

מבלם יצאו הספינות הגדולות – קרוולות, למסעות שייקחו אותן הרחק אל מעבר לאופק. יורדי הים, שהיו חוזרים עם ריח הזיעה החמוץ ומראה עורם הצרוב מהשמש, גרמו לי לחשוב שאלו אנשים שבורחים מחייהם. אולי החיים העמוסים בליסבון הכניעו אותם והיו מוכנים לברוח הרחק אל הים הפתוח, שישרוף את עורם ויחזירם חולים.

הדרך הייתה יפה כל כך, במעלה ובמורד גבעות העיר, בתים צבועים בצבעי אדמה מצד אחד ובצד השני נהר הטז'ו, המתחבר אל הים.

ככל שהתרחקנו ממרכז העיר, הרחובות נפתחו, הנוף הפך ירוק ושקט. כרמי גפנים, שדות חיטה, בוסתני זיתים והדרים השתלבו בנוף, חוות קטנות עם בעלי חיים. מדי פעם עוברות עגלות רתומות לסוסים ואפילו הריח התחלף מריח הדגים לריח אדמה לחה ופרחים.

כשהתקרבנו לאזור בלם היוקרתי, זיהיתי את הדגלים הרקומים בסמל בית אביש, שושלת המלוכה הפורטוגזית, שהתנפנפו ברוח האטלנטית ליד הרציף. על המפרשים רקום הצלב האדום של המסדר הצבאי, מוכן לדרך.

השמועה כבר התפשטה: הצי בפיקודו של פדרו אלברש קברל עומד להפליג במסע שיביא תהילה, מסחר ואולי גם יגלה ארצות חדשות שמעבר לים. צי של שלוש־עשרה ספינות יצא בעוד ימים אחדים, כדי להמשיך את מסלולו של ואסקו דה גאמה אל הודו.

"לאונור, התרכזי, אל תלכי לי לאיבוד בין כל האנשים," אמרה אימא ואחזה בידי. היא הפנתה את ראשה לכיוון הרציף, עיניה נוצצות, ולחשה: "הביטי, ככה נראית פורטוגל כשהיא נושמת חלומות, הביטי בעיניהם… הביטי באביך!"

אבא? הפניתי מבטי לאזור שבו התרחש הטקס, שם הכריזו על משתתפי המשלחת ושם הוא היה, אבא שלי.

לא ידעתי אז, אבל בין המלחים שנשבעו על הצלב ועל המלך, היה גם אבי. חרדה הציפה אותי. הבנתי היטב את המשמעות בכך שאבא מקבל את ברכת הנזיר וניצב לצד יתר המלחים.

"אימא… הוא... שם!" אמרתי בקול רועד, מושכת בשרוולה. אך היא הייתה מרותקת למתרחש, עיניה הבריקו, ולא ידעתי אם מהתרגשות או מדאגה.

"אנחנו ניגש אליו אחר כך," אמרה בקול שקט אך החלטי, כמעט נוקשה, כל מילה מדודה. "עכשיו שמרי על ראש מורם. אנחנו חלק מהחגיגה."

ניסיתי לשחזר את השיחות שלי עם אבא בימים האחרונים, האם אמר משהו על כך שהולך להפליג במשלחת הרחק בים? איך אימא לא אמרה לי דבר? כעסתי. לא הצלחתי להיות חלק מהחגיגה. היא לא שלי!

עיניי ננעצו בדמותו. איך זה ייתכן? רק אתמול ישב אתנו בשולחן, חייך אליי מעל צלוחית המרק, סיפר על הספינות, כאילו מדובר בסיפורי הרפתקאות של אחרים. הוא לא אמר מילה על כך שהוא עצמו עומד להפליג!

הלב שלי הלם בעוצמה. נבגדתי? או שאולי פשוט ניסו להגן עליי? ידעו מה תהיה תגובתי? הרגשתי את בטני מתכווצת. רציתי לקרוא בשמו בקול, לפרוץ מבעד להמון ולתפוס בשרוולו, למשוך אותו חזרה אלינו. אבל רגליי נשארו במקום, כבדות כמו אבן.

קול חצוצרות נשמע בין ההמון והכרוז קרא את שמות הקפטן, הקצינים, המרפאים, הנווטים וחלוקת הצוותים לספינות. בין השמות המוכרים נשמע לפתע בקול רם:"פדרו אלברש קברל!" ההמון שאג.

סביבי דיברו על כבוד ותהילה, על מחסנים שיתמלאו בזהב. אני שמעתי רק את פעימות הלב שלי – מהדהדות, נאבקות בפעמוני הכנסייה. הבטתי שוב באבי. הוא לא נראה מופתע, לא הסתיר דבר. עמד זקוף, ידיו שלובות מאחורי גבו, כמו היה חלק בלתי נפרד מהמסע הזה מאז ומתמיד.

הוא חייך, חיוך קטן, כזה שנשלח רק אליי, מבט שאמר: כן, בתי. זה אמיתי. רעד עבר בי.

לרגע שנאתי אותו. על שהסתיר, על שבחר ללכת. מדוע הוא, מכל העומדים שם לצדו, רוצה לברוח מליסבון? מדוע לוותר על זמנו בדוכן הרוקחות לטובת הים, לטובת הכתר? רגשות של אשמה וכעס הציפו אותי.

האם עליי לשמוח? אם הוא נבחר, סימן שהוא מיוחד, שהוא נושא עמו משהו גדול יותר משגרת יומנו בבית המרקחת ובדוכן הרוקחות.

התבוננתי במתרחש, אך בראשי ניסיתי לשחזר כמה ספינות חזרו ממסעו של ואסקו... כל מה שרציתי היה שאבא יחזור. איך אעביר את הזמן בלעדיו, בלי העבודה המשותפת שלנו בבית המרקחת?

מדי יום נהגנו לרקוח משחות, תמציות וחליטות שנמכרו בשוק ובבית המרקחת, כולן מותרות כמובן, על פי אישור הכנסייה.

אימא, לעומת זאת, רקחה תמציות חזקות יותר. היה לה כישרון יוצא דופן בהבנת המרכיבים שבצמחים וידעה להכין תמציות ותרופות אסורות שיכלו להבריא אנשים וגם רעלים מסוימים. אך את אלה, כמובן, לא מכרה בקלות. היא שמרה על מרשמיה בקנאות ובסוד, גם מאיתנו ובעיקר מהכנסייה.

אימא הייתה ידועה בקרב הסוחרים ואנשי הרפואה כאישה חכמה ובעלת ידע נרחב בעולם הצמחים. מעטות הנשים שהתעסקו ברוקחות, אך אימא שלי כן.

קול תרועת החצוצרות פסק, וההמון החל להתפזר לאט. משתתפי המסע פנו אל יקיריהם ואבי נותר לצד קבוצת הקצינים ובעלי המלאכה – שקועים בשיחות, ברישומים ובהוראות אחרונות. ידעתי שהוא לא יחזור איתנו באותו ערב הביתה ושההליכה הארוכה חזרה למרכז העיר תיעשה בלעדיו.

התבוננתי בפניו לפני שגם אני ואמי עזבנו את הטקס. הוא התרגש כל כך... הוקל לי מעט לראות אותו כך, ידעתי שחיכה לזה זמן רב. כבר במסעו של ואסקו דה גאמה ביקש להצטרף ולא הצליח. הוא היה אז מאוכזב ונאלץ להשתמש בצמחים שהביאו מהמסע, מבלי לדעת מה עוד היה יכול לגלות.

אימא לחצה את ידי, "בואי, לאונור. יש לנו עוד דרך ארוכה הביתה," נשמעה עייפה. לא רק ההליכה הארוכה שאבה ממנה את כוחותיה, אלא גם שיחות החולין עם אנשי האצולה שנאלצה לנהל בנימוס ובחיוך. המעמד כולו העיק עליה.

יצאנו מבלם, לאורך הדרך המתפתלת חזרה אל תוך העיר, אל הרחובות העמוסים של ליסבון. סוחרי היין מצפון פורטוגל הציעו טעימות מגביעי חרס, נשים ממחוז אלגרבה מכרו סלסלות דגים מלוחים, נזירים פסעו בקבוצות ושפתיהם לוחשות תפילות שלא הצלחתי להבין.

תמיד היה נדמה לי שהתפילות הללו נאמרו לא רק לאלוהים, אלא גם לאוזני העוברים והשבים, כדי להזכיר לנו מי כאן קובע מה מותר ומה אסור לדעת.

השמש כבר נטתה מערבה. הרחובות היו מלאים בחוגגים, אך גם באנשים שחזרו לעבודתם. רוכלים ארזו את סחורותיהם ובפתחי הבתים ישבו נשים קשישות ששזרו חוטי פשתן דקים, מברכות אותנו במבט חטוף.

פגשנו את דון אסטבן, סוחר יין ותיק, שעמד להעמיס חביות על עגלתו. אימא חייכה אליו בנימוס והוא החזיר קידה קלה.

אחר כך עצרנו לשיחה קצרה עם רפאלו החייט, ששאל על בריאותה של אמי, אך מבטו פנה במהירות אליי, מוודא שאני גדלה "כראוי".

המשכנו בסמטאות האבן, ריח האוקיינוס הלך והתפוגג ובמקומו מילאו את האוויר ניחוחות עשן אח מהבתים, בצל מטוגן ומדי פעם ריח חריף של מי ביוב מן התעלות הצרות. רגליי כבר כאבו, ורציתי להגיע הביתה ולחכות לאבי שיחזור

הדרך הייתה מוכרת לי היטב, אך הערב נראתה שונה. כל אבן וכל חלון לחשו על העתיד הקרוב, על המסע שאליו בחר לברוח.

ידעתי שאצטרך לקחת את מקומו בדוכן שבחצר הסחר, עד שיחזור. אצטרך ללמוד את התמציות הנמכרות ביותר בשוק, להיות נעימה ולענות בנימוס ללקוחות שיבואו לשאול על המרקחות, להסביר על כל מרכיב ומרכיב, וגרוע מכך, להיות אדיבה גם לאנשי הכנסייה הבאים לוודא שאני עומדת בתקנים שהציבו.

כשעברנו דרך סמטאות האבן הצרות, אימא האיצה בי, "בואי, לפני שיתחילו השאלות." והשאלות הללו תמיד הגיעו, אם רק נותרנו זמן רב מדי באזור הסחר של הרוסיו – על מקור הצמחים שלנו, על תערובות שלא הופיעו ברישומי הגילדה.

הגילדה של הרוקחים, שהייתה אמנם גוף מקצועי רשמי, הייתה נתונה לפיקוח מתמיד מצד אנשי הכנסייה, ואלה לא אהבו חידושים שלא אושרו על ידם.

כל רוקח שניסה להחזיק בידע מיוחד היה עלול למצוא את עצמו מחוץ לחוק, או גרוע מכך, מחוץ לחומות העיר, עם אות קין על שמו. ידעתי זאת היטב.

כבר מגיל צעיר ליוויתי את אימא לפגישות השבועיות, בהן נדרשה לדקלם נוסחאות ידועות, כאילו הן היחידות הקיימות ואין לסטות מהן: "עירית לשיעול, מרווה לניקוי הפה, שרף מור לחיטוי" – תמיד אותם שמות, תמיד אותן תערובות, לא יותר ולא פחות.

אבל בבית המרקחת שלנו, בין קופסאות העץ והצנצנות השקופות, החבאנו סודות אחרים. תערובות שאבא הביא מסוחרים זרים, דפי קלף ישנים שעליהם נרשמו מתכונים בלטינית, בערבית ולפעמים גם בעברית. סודות שעברו מאב לבן, מאם לבת, כאילו הידע העתיק עצמו מצא מחסה בתוך קירות האבן שלנו. היה ברור שאסור לדבר על כך בקול, הכנסייה לא סבלה סטיות.

פעם שמעתי את אימא לוחשת לאבא על רוקח אחד שנעצר בידי שומרי העיר, רק משום שהחזיק זרעים שנראו להם שהגיעו מארצות רחוקות. היו שאמרו שהם שימשו לרקיחת משקה השטן. מאז נעלם האיש ושמו לא הוזכר עוד.

היו לילות שבהם פקדו את בית המרקחת מבקרים רבים. אנשים עטויי גלימות כהות נכנסו בדממה, כמעט לא מותירים עקבות. רובם היו "נוצרים חדשים" – כמונו, שנאלצו להיטמע כלפי חוץ, אך בליבם שמרו על קשרים עתיקים ועל סודות שרק הם ידעו, ואימא לחשה לי: "הם חלק מן האחווה. לא זו שמכירים בכנסייה."

כך למדתי שיש שתי גילדות: האחת גלויה, תחת עין הכנסייה, עם חוקים נוקשים ומרשמים שאסור היה לסטות מהם. והשנייה, חיה מתחת לפני השטח – "האחווה," רשת של רוקחים, מדענים, סוחרים ורבנים לשעבר שהחזיקו בידע שאסור היה להיאמר בקול.

הגענו לביתנו. הקומה העליונה שימשה למגורים, והמרתף שימש לבית המרקחת. השלט הקטן שעל הדלת נשא את שם המקום: Botica da Esperança – "בית המרקחת של התקווה". הוא היה חבוי בצל הגג, כמעט בלתי נראה לעין – בדיוק כפי שאהבנו, עשוי עץ כהה, אותיות חרוטות ביד שכבר מעט דהו מגשמי החורף. אבל בשבילי הוא היה סימן הבית, המקום שבו כל ריח של עשב או תמצית מוכר לי יותר מכל דבר אחר.

ירדנו במדרגות האבן אל המרתף, להניח את שק הפלפל והבצלים שאימא קנתה בשוק. הבית שלנו עמד בקצה הרחוב, לא הרחק ממרכז הסוחרים של הרוסיו. חזיתו הייתה צנועה יחסית, חלון עץ יחיד ותריסים ירוקים שספגו את ריח המלח והזפת, אך מי שנכנס פנימה עבר לעולם אחר.

הקירות היו מכוסים מדפים ועליהם קופסאות עץ מצופות שעווה, כל אחת מסומנת בכתב יד, לעיתים בסימנים שרק אבי ואמי הבינו.

בין הקופסאות עמדו צנצנות זכוכית מלאות נוזלים סמיכים: גוונים של אדום כהה, ירוק עז וכחול כמעט שחור. הריחות התערבבו: לבנדר מיובש, עלי מרווה, ציפורן ופלפל שחור שנשמר בתוך כדי חרס.

אור מנורות השמן קידם את פנינו, נוגע בקופסאות העץ המסודרות בשורות. במרכז החדר עמד שולחן עבודה גדול ועליו מכתש ועלי, מאזניים קטנים וסכינים דקים לחיתוך שורשים.

תמיד הרגשתי שזהו הלב הפועם של הבית, לא המטבח ולא חדרי השינה, אלא כאן, במרתף. המקום שבו חומרים פשוטים נהפכו לתרופות ושיחות שקטות בין אימא לאבא התחלפו לעיתים בלחישות זהירות.

ביום ישבה אימא מאחורי הדלפק, מוכרת לאצילים ולנזירים מרקחות שאבא ואימא הכינו בעצמם: משחות לכאבי פרקים, טיפות להרגעת נדודי שינה ואבקות שיניים בניחוח נענע.

בשוק, בין דוכני הפירות והדגים, הציב אבא שולחן קטן ומכר בקבוקונים. "כוחו של הטבע בידיך!" היה צועק לכל עבר.

אבל בלילה, כשהדוכנים נסגרו והרחוב החשיך, בית המרקחת קיבל חיים אחרים. דפיקה חרישית על הדלת, כמעט תמיד אחרי חצות.

כבר למדתי לזהות את הצללים – האלמנה עם הילד החולה, הזקן שגבו כפוף מכאב, ולעיתים גם סוחר עשיר שהגיע בחשאי, פוחד שמישהו יראה אותו. הם נכנסו בשקט, לא תמיד העזו להרים מבט.

אימא שאלה כמה שאלות ואבא שלף קופסה או בקבוק. שמעתי אותם לוחשים מילות תודה, לפעמים רק מניחים מטבעות ונעלמים. ידעתי שאלה לא סתם לקוחות, אלא אנשים שנאבקו לשמור על שורשי הידע העתיק. חלקם באו מרחוק וידעו שאצלנו עדיין אפשר למצוא מרקחות לפי נוסחאות שנכתבו מאות שנים קודם.

כך למדתי שיש קהילה חיה וסמויה, שנושמת דרך הצמחים ודרך השפה החשאית של הרפואה.

פעם אחת, כשעליתי בשקט במדרגות כדי להציץ, ראיתי גבר צעיר יושב עם אבא ליד השולחן. לא היה זה לקוח רגיל. עיניו בהקו, והוא נראה צעיר – מבוגר ממני בכמה שנים בודדות, אולי בן שמונה־עשרה או תשע־עשרה.

רק מאוחר יותר הבנתי שהוא היה שליח של האחווה, בנו של אסטרונום ידוע, חבר באותה רשת נסתרת. הוקל לי לגלות שאינני הנערה היחידה שגדלה במשפחה שיש בה סודות.

"האחווה," אותם אנשים חכמים ונעלמים, העבירו ביניהם ידע שאסור היה להעביר או להשתמש בו, אלא אם כן הכנסייה מאשרת. נזכרתי במבטו של אותו שליח שחייך אליי כשחלפתי במדרגות, מבטו היה שונה, לא מאיים, אלא מלא סקרנות.

ציריה החורקים של דלת הבית קטעו את מחשבותיי עליו. הדלת נפתחה, ידעתי מיד שזה אבא. שום צעד אחר לא נשמע כך. בטוח, רועש ומרושל, כאילו הוא נושא את הים כולו.

הוא נכנס פנימה, גבוה, כתפיו רחבות, שערו הכהה עדיין ספוג בריח הים והמלח. נעליו הותירו אחריהן שובל דק של חול וכל גרגר שנשר מהן היה כמו סוד שמגיע מעולם אחר.

קפצתי ממקומי.

הוא הניח את השק שהביא אתו ליד הדלת, בתנועה שקטה, כמעט יומיומית, אבל אני הרגשתי שזה לא אותו אבא שחזר אלינו בכל יום. התקרבתי, מביטה בפניו, ובכל נשימה ראיתי עוד ועוד מהים שדבק בו. האם זו גאווה? התנשאות?

הבטתי בו בכעס והוא משך את ידי ואחז בה. אפילו כשהיד שלו חמימה, הקרירות שבאה איתו מבחוץ לא נעלמה. הוא חיבק אותי ארוכות בחיבוק מתנצל ולחש: "אני מצטער. רק אתמול נודע לי שאהיה חלק מצוות המשלחת." ניסה לנחם אותי, אבל זה רק הדאיג אותי יותר. מה עוד לא סיפרו לי?

באותו ערב ישבנו לאכול. אימא סידרה את הלחם, המרק וצלוחיות קטנות של ירקות כבושים. אבא היה שקט, אכל לאט. כשסוף סוף הרים את הראש, חיוך רחב נפרש על פניו.

"פדרו אלברש קברל," הוא התחיל לומר, מניח את ידיו על השולחן, "הוא לא עוד ספן צעיר. יש לו סבלנות. הוא יודע להקשיב לים." הוא הסתכל על אימא, אבל הרגשתי שהמילים מכוונות גם אליי, רצה שאבין בעצמי למה זה כל כך חשוב לו. הוא המשיך לאכול, הקול שלו היה רגוע, אבל אפשר היה לשמוע שהוא מנסה לשכנע, כמעט בתחינה, שבחר נכון.

"המלך עצמו שלח שליח לבקש אותי. מאז שריפאתי אותו בשנה שעברה, הוא זכר אותי, את המרקחה שהכנתי לו, זו שהחזירה לו את הכוח. מאז הכול השתנה, בית המרקחת שלנו כבר לא עוד חנות קטנה בשוק. זה הפך למקום שהמלך שומע עליו!"

הוא עצר לרגע והביט בי, "וזו הדרך שלי להמשיך את מה שהתחלנו כאן, לקחת את הידע שלנו רחוק יותר." אימא הניחה יד על כתפו, "זו הזדמנות, אנטוניו. אני גאה בך," אמרה בשקט ואז הביטה בי. "וגם את צריכה להיות גאה." אבל בפנים הרגשתי רק מחנק. ניסיתי לחייך – ולא הצלחתי.

המחשבה על חודשים בלעדיו, על לילות ארוכים במרתף שלא אשמע את קולו, גרמה לי לאחוז חזק יותר בכוס החרס. הוא ראה את זה, משך את הכיסא קרוב וחיבק אותי ביד אחת. "אני אחזור, לאונור," אמר בקול בטוח, לא נשמע כמו קולו, "ואחזור עם סיפורים שלא תשכחי לעולם."

אחר כך המשיך לדבר, והקול שלו חזר לחיים, "הפלגה כזאת, את יודעת, היא לא רק דרך להגיע למקום אחר. היא כמו בית זמני, בין שמיים לים. יהיו שלוש־עשרה ספינות, כל אחת עם תפקיד אחר – אצילים, מלחים פשוטים, חוקרים… ואני אשמור את מה שצומח ומרפא. זה התפקיד שלי במסע הזה."

הוא סיפר איך ברציפי בלם, מאז שחזר ואסקו דה גאמה מהודו, לא הפסיקו להגיע ספינות עמוסות תבלינים, עצים נדירים, בדים מצוירים ואפילו חיות שאיש לא ראה כאן קודם.

"כל מסע כזה הוא כמו דלת שנפתחת לעולם שלא הכרנו," הוא אמר, מנסה לשכנע אותי שבחר נכון.

ראיתי את אימא מביטה בו. בעיניים שלה היה הכול – גאווה, דאגה ואולי גם קצת פחד. היא כבר ידעה מה המשמעות של הפלגה כזו. חודשים של שתיקה, של מכתבים שאולי לעולם לא יגיעו ושל שמועות שיכולות להפוך בן רגע לאובדן.

"אבל למה דווקא אתה?" שאלתי, מנסה להסתיר את הפחד שלי מאחורי סקרנות. הוא חייך, חצי עייף וחצי גאה.

"כי יש צמחים שאין להם קול, לאונור. אם לא ניקח מהם דגימות ונרשום את סגולותיהם, הם ייעלמו, יחד עם התרופות העתיקות, אלה שמרפאות באמת."

מרגע ההכרזה על המשלחת, העיר לא נרגעה. קולות של פועלים, חביות נגררות, הכול נמשך עד אמצע הלילה. ריח הזפת היה כל כך חזק, אפילו במרתף שלנו היה אפשר להרגיש אותו.

יצאתי עם אימא להביא מים מהבאר וראיתי את השיירות נעות לכיוון הנמל. חלק מהארגזים נחתמו בחותם המלך, אחרים כוסו בבד פשוט, מסומן רק בסימן סוחרים קטן.

שליח מלכותי חלף על פני הסמטה בה גרנו, רכוב על סוס, עיניו סורקות את הבתים. הוא עצר מול דלתנו, ירד מסוסו והגיש לאימא מגילה חתומה בחותם אדום, היא פתחה אותה רק אחרי שסגרה את הדלת. קראה בשקט ואמרה: "זו ההודעה הרשמית, ההפלגה בעוד שלושה ימים. אבא צריך להיות בבלם כבר מחר, להכנות אחרונות."

שני לילות אחר כך ישבנו שוב לארוחת ערב. ידעתי שזו הסעודה האחרונה שלנו יחד, לפחות לזמן שאף אחד לא יודע כמה יארך.

אבא הגיע מאוחר, שיערו רטוב מזיעה ובגדיו מדיפים ריח חריף של ים וזפת. הוא הניח את הכובע על המדף, התיישב ושלף מכיסו מטבע זהב מבריק. "זה בשבילך," אמר, מניח אותו בכף ידי. "כשתראי מטבע כזה, תדעי שאני חושב עלייך. תשמרי עליו עד שאחזור."

באותו לילה החבאתי את המטבע במגירה שלצד המיטה שלי.

דרך החלון נכנסה רוח מהים. ניסיתי לדמיין את שלוש-עשרה הספינות, מפרשיהן פרושים, מפליגות מערבה, אל מעבר למה שאני מסוגלת להבין.