תמונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תמונה
4 כוכבים (דירוג אחד)

שלומית ולר כהן

שלומית נולדה וגדלה בחיפה, שם החלה ההשראה הראשונית לעיסוק באדריכלות ובמרחב העירוני. את לימודי האדריכלות סיימה בבצלאל בירושלים, ובהמשך השלימה תואר שני בגיאוגרפיה באוניברסיטת בר אילן.
את דרכה המקצועית החלה בארצות הברית, בחוף המזרחי, שם עבדה כאדריכלית ותכננה מבנה מעונות עבור אוניברסיטה. עם שובה לישראל, פעלה באזור המרכז בתכנון מגוון פרויקטים – מבנה מעבדות, מבנה משרדים אקולוגי ושכונות מגורים – תוך שילוב חשיבה יצירתית עם ראייה סביבתית וקהילתית.
בשנים האחרונות הרחיבה את תחומי העיסוק, וכיום עובדת במשרה חלקית כיועצת בחברת הייטק בתחום תוכנה להנדסה. שילוב זה מאפשר לה להביא נקודת מבט אדריכלית ומרחבית גם לעולמות הטכנולוגיה והחדשנות.
מעבר לעשייה המקצועית, מקדישה את זמנה לטיולים, כתיבה ומפגשים עם אנשים ובני משפחה – מקורות השראה המזינים את היצירה והחשיבה שלה.

נושאים

תקציר

אמנית במטבח - מכינה סלטים, עובדת במקביל על רעיון חדש לסדרת עבודות ונזכרת בעבר של הוריה תוך כדי - ערבוב של סיפורים, זמנים ומצבים. 

פרק ראשון

רות עובדת במטבח, מכינה סלטים בעמידה מול החלון, ובודקת תוך כדי - מי מהשכנים מגיע, מי יוצא מהבית ולמי מגיע שליח ואיזה. אצל משפחת גל יאכלו היום פיצה, ומשפחת ברוס - הזמינו המבורגרים. יש גם משאית עם דלתות - מישהו עושה שיפוץ, אין כמו החלון של המטבח הזה, אף אחד לא רואה אותה והיא רואה את כולם ויודעת הכל. כהרגלה, היא עובדת באופן שיטתי — שטיפה מעל הכיור, וחיתוך מיד אח"כ לתוך קערות העומדות משמאל בשורה. לכל אחת מהן היא מחלקת מהבצל שקצצה, מנגבת דמעות בקצה הסינר וממשיכה בעבודה - ביצים לפה, עגבניות לשם, אבוקדו בקערה האחרונה, שמן זית לזה, לימון לשני, מלח פלפל לכולם, קצת מיונז לאבוקדו, אבל ממש רק טיפה.

על הקיר במטבח, בין ארון המדפים הירוק לחלון, תלויה תמונה בשחור לבן של נערה. במבט ראשון לא כל כך ברור למה התמונה שם, למה במטבח ולמה דווקא היא. מבט שני מגלה שהיא יפהפייה ושמבטה אינטליגנטי, אבל גם ביישני ויוצר קשר עין אלכסוני עם המתבונן בה מכל נקודה במטבח, כן כן כמו הגברת המפורסמת מפריז. היא לא מחייכת אבל היא מעניינת ונעים להביט בה.

הנערה מביטה מלמעלה ברות, וזו מתפנה לרגע להחזיר את מבטה שלה ולציין לעצמה שוב, כמו כל יום מאז תלתה את התמונה, מה היא רואה בה. כמו רשימת מכולת: צעירה עם עיניים חומות, בגדים מאד בלויים ותפורים מחדש באופן גס. רואים את החורים בבד ואת הבד שמתחתם ורואים את החיבורים שמחזיקים אותם ביחד. יש אי התאמה בין הבגדים הבלויים לחזות, כי פרצופה בריא ומבטה שליו, לא רעב ולא מפוחד. מבט ממש טוב, כמו של אמא. חיוך אולי יבוא בהמשך וגם כנראה גומות חן.

שלומית ולר כהן

שלומית נולדה וגדלה בחיפה, שם החלה ההשראה הראשונית לעיסוק באדריכלות ובמרחב העירוני. את לימודי האדריכלות סיימה בבצלאל בירושלים, ובהמשך השלימה תואר שני בגיאוגרפיה באוניברסיטת בר אילן.
את דרכה המקצועית החלה בארצות הברית, בחוף המזרחי, שם עבדה כאדריכלית ותכננה מבנה מעונות עבור אוניברסיטה. עם שובה לישראל, פעלה באזור המרכז בתכנון מגוון פרויקטים – מבנה מעבדות, מבנה משרדים אקולוגי ושכונות מגורים – תוך שילוב חשיבה יצירתית עם ראייה סביבתית וקהילתית.
בשנים האחרונות הרחיבה את תחומי העיסוק, וכיום עובדת במשרה חלקית כיועצת בחברת הייטק בתחום תוכנה להנדסה. שילוב זה מאפשר לה להביא נקודת מבט אדריכלית ומרחבית גם לעולמות הטכנולוגיה והחדשנות.
מעבר לעשייה המקצועית, מקדישה את זמנה לטיולים, כתיבה ומפגשים עם אנשים ובני משפחה – מקורות השראה המזינים את היצירה והחשיבה שלה.

תמונה שלומית ולר כהן

רות עובדת במטבח, מכינה סלטים בעמידה מול החלון, ובודקת תוך כדי - מי מהשכנים מגיע, מי יוצא מהבית ולמי מגיע שליח ואיזה. אצל משפחת גל יאכלו היום פיצה, ומשפחת ברוס - הזמינו המבורגרים. יש גם משאית עם דלתות - מישהו עושה שיפוץ, אין כמו החלון של המטבח הזה, אף אחד לא רואה אותה והיא רואה את כולם ויודעת הכל. כהרגלה, היא עובדת באופן שיטתי — שטיפה מעל הכיור, וחיתוך מיד אח"כ לתוך קערות העומדות משמאל בשורה. לכל אחת מהן היא מחלקת מהבצל שקצצה, מנגבת דמעות בקצה הסינר וממשיכה בעבודה - ביצים לפה, עגבניות לשם, אבוקדו בקערה האחרונה, שמן זית לזה, לימון לשני, מלח פלפל לכולם, קצת מיונז לאבוקדו, אבל ממש רק טיפה.

על הקיר במטבח, בין ארון המדפים הירוק לחלון, תלויה תמונה בשחור לבן של נערה. במבט ראשון לא כל כך ברור למה התמונה שם, למה במטבח ולמה דווקא היא. מבט שני מגלה שהיא יפהפייה ושמבטה אינטליגנטי, אבל גם ביישני ויוצר קשר עין אלכסוני עם המתבונן בה מכל נקודה במטבח, כן כן כמו הגברת המפורסמת מפריז. היא לא מחייכת אבל היא מעניינת ונעים להביט בה.

הנערה מביטה מלמעלה ברות, וזו מתפנה לרגע להחזיר את מבטה שלה ולציין לעצמה שוב, כמו כל יום מאז תלתה את התמונה, מה היא רואה בה. כמו רשימת מכולת: צעירה עם עיניים חומות, בגדים מאד בלויים ותפורים מחדש באופן גס. רואים את החורים בבד ואת הבד שמתחתם ורואים את החיבורים שמחזיקים אותם ביחד. יש אי התאמה בין הבגדים הבלויים לחזות, כי פרצופה בריא ומבטה שליו, לא רעב ולא מפוחד. מבט ממש טוב, כמו של אמא. חיוך אולי יבוא בהמשך וגם כנראה גומות חן.