צרות של עשירים 1 - בגידה יפהפייה

חלק ראשון

עשיר להפליא, נבל להחליא

1

מִיה

כשאני עוצרת את הרכב השכור שלי בלי לדומם את המנוע ליד שער אחוזת החוף של גרייסון בנט בהמפטונס, אני בוהה בלוח המקשים. הקוד לא יהיה אותו קוד. עברה כבר שנה. הוא בטח שינה אותו, ובכל זאת, במקום ללחוץ על כפתור האינטרקום, היד שלי רועדת כשאני מושיטה אותה לעבר הספרות. אני מקישה את הקוד שהשתמשתי בו בעבר לעיתים קרובות, והשער מתחיל להיפתח באיטיות. אני אוחזת בחוזקה בהגה, וחלק כלשהו בתוכי רוצה להאמין שגרייסון לא שינה את הקוד כי הוא קיווה שאחזור. וזה מגוחך. הגבר הזה בגד בי. הוא מעולם לא אהב אותי. הוא פגע בי, ובכל זאת הנה אני כאן, עומדת על סף הדלת שלו ומתכוונת לבקש ממנו שייתן לי להיכנס לביתו ולממלכתו.

אני ממשיכה לנסוע ברכב הפשוט ששכרתי בעיר כדי להימנע מטיסה במסוק ומקיפה את שביל הכניסה המעגלי. אני עוצרת בצד הנגדי של הבית וחונה תחת עץ הערבה האהוב עליי. ברגע שאני מכבה את המנוע, הלב שלי מתחיל להלום בפראות. אני לא מאמינה שאני עושה את זה, אבל אני כן. אני פה. אני עושה את זה. אני תולה את רצועת התיק באלכסון על החזה ונותנת לו לנוח על הירך שלי המכוסה בג'ינס. אין כבר דרך חזרה עכשיו.

אני מכריחה את עצמי לצאת מהרכב, משב רוח צונן של סוף אוקטובר נושב מהים ומקבל את פניי. שערי החום בהיר מתנפנף, והקרירות על העורף שלי גורמת לי להתכרבל עמוק יותר בתוך הסוודר בצבע תכלת שאני לובשת. אני שואפת את הריח הרענן של האוקיינוס, ומייד אחריו מגיע טעם המלח על שפתיי, ואיתו גם הזיכרונות מהמקום הזה, של גרייסון ושלי כאן יחד. אני לא מאמינה כמה רגשות מציפים אותי כשאני חוזרת למקום הזה. למה אני פשוט לא מצליחה להתגבר על הגבר הזה? אבל התגברתי עליו. זו רק תגובה לתקופה בחיי שבה הגבר הזה גזל ממני כל נשימה. זה חלק ממני, בדיוק כמו שהוא תמיד יהיה.

עם המנטרה הזאת שמהדהדת בראשי, אני ממהרת קדימה ועולה במדרגות האחוזה האלגנטית, בעלת שלושת הצריחים וחיפוי העץ. החזה שלי מתכווץ כשאני נזכרת שבפעם האחרונה שהייתי כאן, גרייסון בדיוק ירש אותה מאביו המנוח, איש שאהבתי והערכתי. איש טוב עם טעם מעולה וסטנדרטים יוצאי דופן. ריימונד בנט לא הסתפק בפחות ממושלם, והבית המדהים הזה הוא דוגמה לכך.

אני נעצרת ליד הדלת ושולחת יד לפעמון, אבל ידי צונחת, והעיניים שלי נעצמות כשגל של זיכרונות מסתער עליי — הריב, הבגידה, הדמעות, כל כך הרבה דמעות מייסרות שהוא אפילו לא היה ראוי להן. אבל יש גם כל כך הרבה יותר — ההיסטוריה המשותפת שלנו. הדרך שבה הוא גרם לי להרגיש שאני כל עולמו, כשברור שלא הייתי, אבל זה לא משנה. אני פשוט לא מצליחה לשכוח אותו, וכשאני עומדת כאן עכשיו, אני עדיין יכולה להריח את הבושם שלו בניחוח יער ולטעום את התשוקה שלו ו... אלוהים אדירים. עיניי נפקחות בבת אחת. מה אני עושה? אני לא יכולה להיות פה. הייתי צריכה פשוט להתקשר.

אני מסתובבת ויורדת במדרגות, אבל ניסיון הבריחה שלי מגיע מאוחר מדי. נהמת מנוע של מכונית יוקרתית נשמעת רגעים ספורים לפני שפורשה בוקסטר שחורה, המכונית המועדפת על גרייסון, מקיפה את שביל הכניסה ודוהרת לעברי. אני נעצרת במדרגה האחרונה, ובאותו רגע הוא בולם את המכונית ישירות מולי. אני עוצרת את הנשימה, מתכוננת להשפעה שתמיד הייתה לגבר הזה עליי, ואומרת לעצמי שהפעם זה לא יקרה. אני כבר לא אותה האישה שהייתי כשהיינו יחד. אני חזקה יותר. קשוחה יותר. צינית יותר.

אני לא אפול לרגליו של גרייסון בנט.

הוא מכבה את המנוע ופותח את הדלת, ברור שהוא לא מתכוון להיכנס לחניה המקורה. אני כאן. הוא רוצה לדעת למה. הוא יוצא מהרכב ומזדקף למלוא קומתו, מטר ותשעים של גוף מוצק, והרוח משחקת בשערו הכהה, הגלי והעבה כמו שאצבעותיי נהגו לעשות בעבר. הוא סוגר את הדלת, מכנסי הג'ינס הדהויים והחולצה השחורה הארוכה שלו נצמדים לכל סנטימטר חטוב בגופו, שנראה מושלם בגיל שלושים ושמונה בדיוק כמו שהיה בגיל שלושים וארבע, כשנפגשנו. אז, כשהייתי בת עשרים ושבע, צעירה ממנו בשבע שנים, החוכמה והביטחון העצמי שלו עוררו בי הערצה ומשיכה.

הוא צועד לעברי בנינוחות, הצעדים שלו רגועים אבל בכל זאת הוא מתקרב אליי כמו טורף, נוטף כוח וחן. הוא נעצר מולי, מתנשא מעליי למרות המדרגה שאני עדיין עומדת עליה. הוא קרוב, כל כך קרוב. המבט שלי חולף על רמז קל של אפור בזקן המטופח שלו, שמושך אותי קצת יותר מדי. ריסיי צונחים, ואני נושפת אוויר לפני שאני מכריחה את עצמי להרים אליו את המבט שוב. עיניי מתנגשות בעיניו הירוקות והעוצמתיות. ולמרות כל השיח הפנימי שלי לא להגיב אליו, אני מגיבה.

אני מרגישה כל מגע שאי פעם חלקתי עם הגבר הזה, ממש כאן, ממש עכשיו.

"מיה," הוא אומר ברכות, ואני נשבעת שאני מרגישה את הקול שלו כמו ליטוף של יד.

"גרייסון," אני אומרת, והשם שלו מתגלגל על לשוני נכון כל כך ועם זאת שגוי כל כך. נכון כל כך. שגוי כל כך.

"לא ציפיתי לראות אותך," הוא אומר. "אף פעם."

יש בקול שלו קרירות פתאומית שדוקרת אותי כמו להב חד.

אני עורכת דין ואני טובה בעבודה שלי. אני יודעת לשמור על איפוק, זה אחד הכישורים הכי חזקים שלי, אבל עכשיו אני מגיבה כשאני לא רוצה להגיב. "זאת הייתה טעות," אני אומרת. "תשכח שהייתי פה." אני עוקפת אותו ויורדת מהמדרגה, אבל הוא תופס את זרועי ומסובב אותי מולו. חום קורן מהיד שלו, במעלה זרועי, ומציף את החזה שלי ושאלוהים יעזור לי, הפטמות שלי מתקשות.

"היו בינינו הרבה טעויות," הוא אומר. "אל תוסיפי עוד אחת בזה שתנסי לברוח אחרי שבאת לכאן."

הוא צודק, אבל זו המחשבה היחידה שאני מצליחה לגבש. אני לא מסוגלת לחשוב כשהוא נוגע בי. אף פעם לא הצלחתי לחשוב כשהגבר הזה נגע בי. "אתה יכול לא לגעת בי, בבקשה?" אני לוחשת.

הוא מרפה ממני כאילו שרפתי אותו, כשבעצם הוא זה ששרף אותי. הלסת שלו מתהדקת, עיניו הופכות קרות כקרח. "בואי ניכנס," הוא אומר ומסמן לי להתקדם, ואני מכירה את הגבר הזה. אני עדיין מכירה אותו טוב כל כך. פגעתי בו עכשיו. למה אכפת לי שפגעתי בו? הוא הרי לקח סכין וחתך אותי לגזרים.

ובכל זאת, אכפת לי. "גרייסון..." אני מתחילה להגיד, לא בטוחה מה אני עומדת לומר או אם אתחרט על כך, אבל הוא קוטע אותי.

"בואי ניכנס, מיה," הוא פוקד בקול מלא כעס. הוא כמעט אף פעם לא מאפשר למישהו לראות אותו כועס, אבל זאת אני, תמיד הייתי זו שהצליחה לפרוץ את כל חומות הפלדה והשליטה העצמית שלו. או שאולי לא. אולי רק חשבתי שפרצתי, כי בכל הנוגע לגרייסון שום דבר לא היה כמו שחשבתי שהוא.

אני פונה ועולה במדרגות, והוא לא מנסה לשחק במשחקי כוח ולצעוד אחריי. זה לא הסגנון שלו. הוא הולך לצידי, והצעדים שלנו מסתנכרנים כשאנחנו עושים את דרכנו אל המרפסת, מה שמעניק לי את האשליה של שליטה משותפת. אי אפשר לחלוק שליטה עם גרייסון. את רק חושבת שאת יכולה. זו הייתה הטעות שלי עם הגבר הזה. חשבתי שאני שונה. האמנתי שאני חולקת איתו שליטה. האמנתי שאני חולקת איתו הרבה דברים, אבל לא חלקתי איתו דבר. הייתי שייכת לו, והבעיה היא שרציתי להיות שייכת לו, אבל הימים ההם נגמרו. אני לעולם לא אהיה שייכת לו שוב.

הוא פותח את הדלת, ואני לא יודעת למה אני עושה את זה, אבל אני מסתכלת עליו, וכשעיניו פוגשות בעיניי, אני עושה בדיוק את מה שנשבעתי לעצמי שלא אעשה. אני צוללת לתוך החום הלוהט של כל השנים המשותפות שלנו ונופלת לרגליו של הגבר הזה, באופן ששום גבר אחר מעולם לא גרם לי ליפול. אני שונאת אותו. אני אוהבת אותו. אני שונאת אותו. וכאילו זה איכשהו מגן עליי מכל מה שהוא עבורי, אני חומקת פנימה אל מבואת הבית שלו.

2

מִיה

העבר, לפני שנתיים וחצי

הראש שלי מסוחרר כשאני מסיימת את היום הראשון שלי בעבודה כעורכת דין מתמחה ויוצאת מהמשרד. 'חברת בנט' היא תאגיד ענק, שמתפרש על פני העולם, ואפילו חורג מגבולות עולם המשפט, וממה שלמדתי התאגיד הזה מנוהל על ידי הבן של הבעלים, היורש. נראה שגרייסון בנט רוצה לשלוט בעולם, והוא מצליח. זה מרגש שיש לי עכשיו כל כך הרבה הזדמנויות, אחרי שהייתי כלואה במשרד קטן בלי שום סיכוי לקידום, והכול בגלל המצב הכלכלי הקשה שלי שאילץ אותי ללמוד משפטים באיזו מכללה קטנה.

סוף־סוף נפתחות בפניי דלתות לעתיד טוב יותר, וסוף־סוף יש לי הזדמנות לחלץ את אבא שלי מהעוני שבו הוא חי בברוקלין.

בזמן שאני יוצאת מהמעלית, אני מתחילה לחשוב על התיק שקיבלתי היום ועל האסטרטגיה הנכונה לנצח בו. אני צריכה תוכנית שתעזור לשותף שאני עובדת תחתיו. אני גם צריכה להוכיח שאני יכולה לנהל תיקים בעצמי, בדיוק כמו שעשיתי במשרד הקודם שלי. אני ממהרת לעבר היציאה ודוחפת את דלתות הזכוכית בנחישות. הביתה. עבודה. מחקר. אני פונה ימינה ומתנגשת בקיר קשה בעוצמה כזאת שהשיניים שלי חורקות.

"אוי אלוהים," אני משתנקת כשידיים חזקות מונחות על כתפיי, בזמן שהידיים שלי נחות עכשיו על החזה הרחב של גבר שלבוש בחליפת שלושה חלקים יוקרתית. "אני מצטערת. הייתי —" אני מאבדת את חוט המחשבה כשאני מביטה בעיניו הירוקות, והשפתיים שלי נפערות בהלם מוחלט. הוא מהמם. מושלם. יפהפה באופן מושלם.

"אין צורך להתנצל," הוא אומר ברכות ובטון אינטימי כל כך, או שאולי אני רק מדמיינת את זה, כי ברצינות, איזו בחורה לא הייתה רוצה שהגבר הזה ידבר אליה ורק אליה? "למען האמת," הוא מוסיף, "אני חושב שזה החלק הכי טוב ביום הממש מחורבן שלי."

אני בולעת רוק בכבדות. "אני, אה... לא יודעת איך להגיב על זה."

הגבר שעומד מימינו מכחכח קלות בגרונו. "ניפגש למעלה," הוא אומר, ורק אז אני בכלל קולטת שהגבר המהמם הזה עומד בין שני גברים אחרים, אבל אני לא מסתכלת עליהם. לא כשהוא עדיין מביט בי ומתעלם מהם, לא כשהידיים שלו עדיין על הכתפיים שלי. שני הגברים האחרים עוזבים.

"תבואי לשתות איתי משהו אחר כך," אומר הזר הסקסי, בטון שנשמע כמעט כמו פקודה. הוא מבוגר ממני, אני חושבת שהוא כנראה בגיל שלושים וחמש, ואני בת עשרים ושבע. הוא מקרין את הביטחון העצמי שאני צריכה לאמץ לעצמי. הוא לא מתנהג כמו מתמחה, הוא לא כפוף לאף אחד ואני אוהבת את זה בו.

"אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך," אני אומרת.

זווית אחת של הפה המפתה מאוד שלו מתעקלת, והוא אומר, "תדעי הערב, אם תגיעי. ניפגש בבר היין מורֵל בשמונה. את חייבת לי דייט כי התנגשת בי, אבל אני אשלם על היין," הוא מושיט יד ומלטף את הלחי שלי. "יש לך עיניים כחולות מהממות, דרך אגב." ואז הוא עוזב ומשאיר אותי שם המומה ובוערת בכל גופי.

כשאני סוף־סוף מצליחה ללכת שוב, אני לא בטוחה מה לעשות. הוא בטח עובד בבנט. האם מותר לי בכלל לצאת עם עמית לעבודה? אני אפילו לא יודעת. אני ממהרת לכיוון הרכבת התחתית ומנסה לשכנע את עצמי. אולי הוא בכלל לא עובד בבנט. אולי הוא פשוט לקוח ששוכר את שירותיהם. לא יצאתי לדייט כבר שנה. הייתי עסוקה מדי. אני עדיין עסוקה מדי, אבל — יש משהו בגבר הזה. הוא ההשראה לכל מה שאני רוצה וצריכה להיות. הוא יודע מי הוא ומה הוא שווה. אפשר לדעת את זה עליו גם בלי להכיר אותו. אני צריכה לספוג את זה, אני צריכה לשתות כוס יין עם הגבר הזה.

גרייסון

אני אורז את החפצים שלי מהמשרד כשמחשבה אחת בראשי — האישה עם העיניים הכחולות המהממות — כשפתאום אריק נכנס. הוא לא לובש ז'קט, והשרוולים המופשלים שלו חושפים את זרועותיו המקועקעות. אבא שלי שונא את הקעקועים האלה, אבל עבורו הם מייצגים שנים של שירות צבאי כחייל ביחידת העילית של חיל הים האמריקאי, 'צוות 6 של אריות הים', ואילו התואר שלו מהרווארד הוא תוצאה של אדם שהוא גם גאון במספרים וגם המוח מאחורי רוב האסטרטגיות החדשות שלנו. יתרה מזה, הכנות והאופי שלו הופכים אותו לחבר שאני יכול לסמוך עליו ולבטוח בו.

"אבא שלך בהתקף זעם," הוא אומר. "הוא עצבני על... טוב, על הכול."

"זה בדרך כלל אומר שאנשים יעשו את העבודה כמו שצריך בפעם הבאה."

"נכון," הוא אומר. "למרות שאני מעדיף את חוסר הסבלנות השקט שלך." אני עוקף את השולחן והוא מושיט לי תיקייה. "המספרים שביקשת על רכישת הבניין באטלנטה. הם נראים טוב. הייתי הולך על זה."

"אז נלך על זה. תעשה את זה."

"אחרי שתעבור על המספרים. אנחנו טובים כי כל אחד מאיתנו רואה משהו אחר על הנייר. אני לא רוצה לחתום לפני שאני יודע מה אתה רואה."

אני מהנהן. "הגיוני, אני אעדכן אותך בבוקר."

"אתה הולך לפגוש את הבחורה הזאת."

"כן."

"היא מתמחה חדשה."

אני מרים גבה. "בדקת?"

"ברור שבדקתי. אתה היורש של מיליארדר שבדיוק עכשיו עשה את המיליארד הראשון שלו בעצמו."

"בזכותך," אני מודה, "שנינו לקחנו קצת כסף והפכנו אותו להרבה יותר בשביל החברה הזאת ובשבילנו. עבורי זה לעמוד בציפיות של אבא שלי, עבורך זה 'לך תזדיין' לאבא שלך."

"ואני רוצה עוד הרבה כאלה," הוא אומר. "התפקיד שלי הוא לשמור לך על התחת. שלחתי לך במייל את הקובץ שלה ועוד כמה דברים."

"אני לא מתכוון להסתכל על זה. אני אדע כל מה שצריך לדעת כשאפגוש אותה." אני מתחיל ללכת. חשדתי שהיא אולי עובדת בחברה, וזו בדיוק הסיבה שבגללה קבעתי את הפגישה שלנו בבניין הדירות שלי ולא במשרדים.

"רק שתדע," אריק קורא מאחוריי, "על הנייר היא יכולה להיות אחד משני דברים — הדבר הכי טוב שקרה לך או הכי גרוע."

אני נעצר בפתח הדלת ומביט בו. "נשמע כמו התחלה של כל דבר חדש." אני מסתובב ויוצא מהמשרד, ולא חושב אפילו לרגע לבדוק את המייל הזה. יש משהו בבחורה הזאת שמדבר אליי. אני לא יכול להסביר את זה, אבל אני לא רוצה שזה ייהרס. אני רוצה שזה יהיה נקי, ואני רוצה ללמוד עליה ממנה ולא מהמסמכים.

הנהג מחכה לי, ואחרי כעשר דקות אני כבר נמצא מול הבניין שלי ליד סנטרל פארק. אני מוסר לשוער את תיק המסמכים שלי ונותן לו טיפ נדיב מספיק כדי שיוודא שהתיק יגיע לדירה שלי בבטחה. ניקס הוא אדם טוב, הוא עבד פה כבר כשעברתי לגור כאן לפני חמש שנים, ואני סומך עליו. אני תמיד מקיף את עצמי באנשים שאני סומך עליהם, בכל דרג ובכל תפקיד.

אני נכנס לבר, האורות במקום תלויים נמוך ויוצרים אווירה אינטימית. הבר מעוצב בצורת משולש, ותאי הישיבה ממוקמים לאורך הקירות. אני לא בוחר תא ישיבה. אני בוחר להתיישב על הבר שמאפשר לי מבט מלא על המקום ושליטה. אני תמיד חייב להיות בשליטה. בשנייה שאני מתיישב, הברמן כבר מניח את המשקה הקבוע שלי לפניי, ויסקי יקר שהם מזמינים במיוחד בשבילי. אני לא אדם עם אופי ראוותני, אבל הוויסקי הזה שווה כל סנט שאני מוציא עליו.

היא נכנסת לבר לפני שאני מספיק אפילו ללגום, היא עדיין לבושה באותה שמלה מחויטת בצבע כחול כהה, שאומנם נראית שמרנית ומתאימה לעבודה, אבל עם רוכסן שנסגר מלפנים. שמתי לב לזה, ושמתי לב גם לנקודת החן הקטנה בפינת העין שלה. היא סורקת את המקום בחיפוש אחריי, והאצבעות שלה שמתכווצות אל תוך כפות ידיה מעידות על כך שהיא מתוחה. היא מבחינה בי ושואפת אוויר עמוק. כן, היא מתוחה.

היא פוסעת לכיווני, ואני עוקב אחרי כל צעד, מתפעל מרגליה הארוכות והחטובות ומהתנועה הקלה של הירכיים שלה. אני רוצה את האישה הזאת. אני רוצה אותה עירומה. אני רוצה אותה מתחתיי, ואני רוצה לדעת מי היא ומה היא. אני חייב לדעת. אני אדם שיש לו הרבה מה להפסיד, ויכול להיות שהיא קרובה מדי אליי ואל החברה שלי בשביל שאיכנס לזה בעיניים עצומות. היא נעצרת ליד הכיסא שלי.

"היי," היא אומרת.

"היי," אני אומר ומוצא בה קסם ומתיקות שלא הצלחתי למצוא לאחרונה בהרבה נשים, ונוסף על זה היא גם אינטליגנטית. אני רואה את זה בעיניים שלה. "אני שמח שבאת."

היא לא מתיישבת. "כמעט לא באתי."

"למה?"

"כי יש לי הרבה מה להפסיד. אני לא יכולה לדפוק לעצמי את העבודה הזאת. חשבתי על זה ואני צריכה לדעת למה היית בבניין בנט."

"למה זה חשוב?"

"כי אני חדשה שם ואני לא רוצה להפר שום כלל. אז לפני שאני מתיישבת, אני צריכה לדעת אם בכלל מותר לי."

אני לא אדם שסתם סומך על אנשים, אני מצפה מהם קודם כול להיות כנים. כי כמו אבא שלי, גם אני דוגל בכנות, גם כשזה מקשה על חיי. אני אוהב את הכיוון שהיא הולכת בו עד עכשיו, אבל זה לא אומר שהשם שלי לא יחשוף בה צד שלא ימצא חן בעיניי.

אני קם וידי עוברת למותניה. אני מסובב אותה כך שהגב שלה מופנה לבר, והגוף שלי מצמיד אותה אליו. "אני מעריך את הרצון שלך לציית לכללים. בבנט מאפשרים מערכות יחסים בין העובדים, כי אני לא חושב שזה מציאותי לצפות מאנשים לעבוד יחד שבעים שעות בשבוע בחברה גדולה כזאת, ולא לחצות את הקו הזה. אני רק מצפה שזה ינוהל באופן מקצועי ושיעדכנו את משאבי אנוש."

היא ממצמצת. "אני מבולבלת. אתה חושב ומצפה?"

"מה השם שלך?" אני שואל.

"מיה," היא אומרת, וכמו עורכת הדין הטובה שהיא אמורה להיות, היא מייד חוזרת לשאלה הקודמת שלה. "אני מבולבלת. אמרת —"

"אני גרייסון."

העיניים שלה מתרחבות. "גרייסון? כאילו —"

"גרייסון בנט," אני משלים.

"אלוהים אדירים," היא מחווירה. "למה לא אמרת לי?"

"זה היה משנה משהו?"

"מה זאת אומרת זה היה משנה?" היא שואלת בחוסר אמון. "ברור שזה היה משנה. אני לא מנסה לטפס בסולם על ידי טיפוס עליך."

אני צוחק. "באמת?"

"כן. באמת. בבקשה, תן לי לצאת מהבר. אני צריכה ללכת. בבקשה, גרייסון. כלומר מר בנט."

אני מסובב אותנו כך שאנחנו עומדים זה לצד זה, והיא כבר לא לכודה, אבל הידיים שלי נשארות על מותניה, והידיים שלה עדיין על החזה שלי, ואני רק רוצה אותן על כל גופי. "גרייסון," אני אומר. "אני שונא שקוראים לי 'מר בנט'. ואני לא רוצה שתלכי, מיה. את מסקרנת אותי. אני מקווה שאת מרגישה אותו דבר ולא בגלל מי שאני."

"כן, אני מרגישה. הרגשתי, אבל איך אני אמורה להתעלם מזה עכשיו?"

"אני רק גבר."

"מיליארדר."

"אני רק גבר שרוצה להכיר אותך. רוצה באמת להכיר אותך, ואני יכול להבטיח לך ששום דבר בינינו לא ישפיע על העבודה שלך, גם אם תחליטי שאת הולכת עכשיו." אני משחרר אותה, אבל הרגליים שלנו עדיין נוגעות והידיים שלה לא עוזבות את החזה שלי.

"אני מאוד מבולבלת עכשיו," היא נשענת לאחור וידיה מחליקות מהחזה שלי, אבל היא לא מתרחקת. "רציתי להכיר אותך, אחרת לא הייתי מגיעה לכאן, אבל אחרי שאני יודעת מי אתה, אני צריכה לחשוב על זה."

"אני יכול לחיות עם התשובה הזאת. תכניסי את המספר שלי לטלפון שלך, ואז תוכלי להתקשר אליי. את תחליטי מה יקרה הלאה."

"אבל אתה הבוס שלי."

"לא ישירות. תני לי את הטלפון שלך."

היא מהססת. אני שונא את זה שהיא מהססת, אבל היא מושיטה את היד לתיק שלה ומוסרת לי את הטלפון. הוא מצלצל, ועל הצג מופיע 'אבא'. "סליחה," היא אומרת ודוחה את השיחה.

"יכולת לענות," אני אומר. "אבא זה חשוב."

היא מטה את ראשה ובוחנת אותי. "גם אתה קרוב לאבא שלך?"

"מאוד. כמו שהייתי קרוב לאימא שלי שאיבדתי לפני הרבה זמן."

היא לא מגיבה מייד, ונראה שהיא שוקלת את המילים בזהירות לפני שהיא אומרת, "איבדתי את אימא שלי בשנה שעברה. אני יודעת שזה... זה כואב. לאבא שלי ממש קשה להתמודד עם זה."

"גם לאבא שלי עדיין קשה להתמודד," אני אומר ונזכר שנדרשה לאבא שלי יותר משנה לחזור להיות גרסה דומה למה שהכרתי. "כדאי שתתקשרי בחזרה לאבא שלך. את לא רוצה שהוא ידאג."

"אני אתקשר אליו בעוד כמה דקות. הוא יודע שאני עובדת שעות ארוכות. תראה, זה בדיוק העניין. זה מה שאני צריכה שתבין לפני שאני יוצאת מהבר הזה. זה לא בגלל שאני רוצה ללכת. זה בגלל שאני חייבת. עבדתי בזמן שלמדתי כדי לממן את הלימודים. התקבלתי לשתי מכללות יוקרתיות, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לעבוד במשרה חלקית או לשלם את שכר הלימוד. הייתי צריכה לעבוד במשרד קטן במשך שנתיים רק כדי להוכיח שאני יכולה לנצח בתיקים כדי לקבל את העבודה הזאת. ואני יכולה לנצח. אני עורכת דין טובה, ואני אעשה עבודה טובה בשבילך. אני לא יכולה לדפוק את זה או להסתכן במוניטין של 'הבחורה הזאת' בעולם המשפטים."

אני נותן לסיפור שלה לחלחל. היא הייתה יכולה בקלות להיות מישהי שמחפשת קיצורי דרך, אבל היא לא, וזו לא הצגה. היא לא משחקת בי. היא דוחה אותי, ואני לא מתכוון לתת לזה לקרות. אני עדיין מחזיק את מכשיר הטלפון שלה ומכניס את המספר שלי אליו, אבל אני לא מחזיר לה אותו עדיין. "אני לא שוכב עם נשים שעובדות אצלי בחברה, ואני גם לא יוצא איתן."

"אז למה אני כאן?"

"את מסקרנת אותי, אפילו יותר עכשיו," אני חופן את פניה. "אני עומד לנשק אותך עכשיו, אלא אם כן תגידי לי לעצור."

"אני לא חושבת שאתה צריך לעשות את זה."

"זה לא 'לעצור', מיה."

"אני יודעת," היא לוחשת, והפה שלי סוגר על הפה שלה, וברגע שאני טועם אותה על לשוני, אני יודע שאני רוצה עוד. וכשהיא משמיעה גניחה קטנה ונצמדת אליי, אני יודע שגם היא רוצה, אבל בכל זאת אני מתרחק לאחור ומחזיר לה את הטלפון שלה.

"יש לך את המספר שלי. תתקשרי אליי, אבל קחי בחשבון דבר אחד, מיה, בפעם הבאה שאני אנשק אותך, אני לא אעצור."