שלום 3 - שלום, פיתוי

פרק 1

הנרייטה

וידוי: אני בתולה בת עשרים ושמונה

שוב חזרתי לווסטידו, לקנות שמלת שושבינה לחתונה של החברה הכי טובה שלי, והתחלתי לראות כאן דפוס. דפוס שלא אהבתי.

פגשתי את ברדי ומארה לפני שנתיים. הפכנו במהירות לחברות, נוכח שותפות הגורל שלנו — כולנו בחורות פנויות בסוף שנות העשרים לחיינו. האהבה המשותפת לארוחות בוקר ולמוחיטו, עזרה אף היא.

ואז, ראיתי את ברדי מתאהבת באב חד הורי חתיך ועמדתי לצידה שנה אחר כך, כשהתחתנה.

מעולם לא הייתי מהבחורות שהיו להן הרבה חברות. תמיד הייתי מתבודדת, שדאגה יותר ללימודים ולעבודה מאשר לכיף. תוסיפו לזה את העובדה שסבתא שלי כבר לא הייתה מסוגלת לנהוג, וההסעות לתורים וליציאות שלה גזלו חלק ניכר מזמני החופשי.

או שאולי זה היה רק תירוץ.

כי אחרי שברדי התחתנה, מארה, סופרת מפורסמת של רומנים רומנטיים, התאהבה.

היא התארסה.

ועכשיו היא מתחתנת, בעוד שישה חודשים.

ואני?

ניחשתם נכון.

עדיין. רווקה.

עדיין בתולה.

בתיכון, לא היה לי חבר, ובקולג', הייתי עסוקה מדי בעבודה מכדי שאפנה זמן לבחור.

לפחות זה מה שסיפרתי לעצמי, אבל האמת הייתה שהבחורים שפגשתי פנים אל פנים פשוט לא היו מעוניינים בי מהבחינה הזאת, ודייטינג באינטרנט בגודל שלי? אני מעדיפה לעזור לאימא שלי לעשב את הגינה הגדולה שלה או... להיות רווקה עד סוף חיי.

לפני שארגיש, ידפיסו את הפנים שלי על החלק האחורי של חבילת קלפי רווקה זקנה.

מארה הרימה שמלה בצבע ירוק־עמוק שהייתה מכווצת במותניים והגיעה עד הרצפה. היא חייכה למראה השמלה, וזוויות עיניה החומות התכווצו. "מה אתן חושבות על השמלה הזאת? לדעתי, היא תתאים למבני הגוף ולגון העור שלכן."

ברדי צחקה. "אני אוהבת אותה. יכול להיות שהיא אפילו תגרום לי להיראות כאילו יש לי קו מותניים."

צחקתי איתה. למרות היותנו חברות כבר יותר משנתיים וחצי, עדיין הייתי צריכה להתרגל לאופן שבו היא ומארה קיבלו כל כך בקלות את עצמן. קיוויתי להגיע לשם יום אחד.

בעוד ברדי הייתה מה שסבתא שלי תיארה כבעלת 'צורת תפוח', אני הייתי בנויה כמו 'בית מחורבן מלבנים' (כך סבא שלי היה מכנה זאת, לפני שנפטר). מרובעת ומספיק חזקה כדי לזרוק כדורים על מגרש הפוטבול עם האחים שלי, ויותר גדולה מיותר ממחצית הבחורים שהיה לי קשר איתם.

השמלה הזאת תיראה יפה עליי, אבל הייתי רוצה שיהיו לה כתפיות שיחזיקו את ה'שניים'. הם לא נראו טוב בלי תמיכה. "את חושבת שאנחנו יכולים להוסיף לה כתפיות?" שאלתי.

מארה הנהנה. "אני בטוחה שהתופרת של ג'ונאס תוכל לתפור כאלה. היא עושה עבודה מצוינת." היא קרצה.

צחקתי. הבחור הזה אכן מילא חליפה יותר טוב מרוב הבחורים. "אז בואי נקנה אותה," אמרתי. זה לא באמת ישנה איזו שמלה נקנה, בסופו של יום. אני ארגיש לא־בנוח בגוף שלי גם אם אלבש מכנסי טרנינג, לבוש יומיומי, או שמלה יפה ששווה מאות דולרים.

מארה עזבה ולקחה את השמלה אל אשת המכירות, כנראה כדי להזמין מספיק לכל השושבינות. בעוד כמה חודשים בלבד, ברדי ואני נעמוד ליד מארה ביום הגדול שלה, לצד גיסתה לעתיד, טס.

החתונה של טס, שהייתה לפני רק קצת פחות משנה בפארק באמרסון טריילז, הייתה כל כך יפה, שג'ונאס ומארה לקחו את התאריך הפנוי הראשון שהיה לפארק ההוא, במועד בו מארה לא באטלנטה לצורך כתיבת הסדרה לטלוויזיה, שהייתה מחויבת אליה. הבונוס היה שזה יצא בזמן חופשת הקיץ של ברדי מבית הספר, ולי היו מספיק ימי חופש שצברתי כדי שאוכל לקחת כמה ימים לכבוד האירוע.

הטלפון שלי צלצל. הוצאתי אותו מהתיק שלי וראיתי את השם של הבוסית שלי על המסך. התרחקתי מברדי ומטסי ועניתי לשיחה. "היי, ג'נסה," אמרתי. "מה שלומך?"

"נהדר! רק רציתי להודיע לך שהמטוס של הקבלן הראשי נחת עכשיו, והוא יגיע אל הבניין בעוד שעה כדי לקחת את המפתחות שלו."

"אהיה שם," הבטחתי. למרות העובדה שזה היה יום שבת, ועל אף שהייתי אמורה לקנות שמלה.

לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את המשרה הזו, למרות הציפייה הגדולה שלי לארוחת ערב מוקדמת עם החברות שלי בדיינר של וולדו.

הכנסתי את הטלפון שלי לתיקי, וברדי נגעה בזרועי, עיניה הכחולות הגדולות ממוקדות בי. "את צריכה ללכת לעבודה?"

הזעפתי מבט. "כן, אני צריכה להביא מפתחות לאיזה קבלן. אני לא בטוחה כמה זמן זה ייקח. יכול להיות שאצטרך להחמיץ את ארוחת הערב."

היא הנידה בראשה, תלתליה הבלונדינים מקפצים. "אנחנו נחכה לך."

"את בטוחה?" שאלתי, והסתכלתי על מארה, שהייתה עסוקה בפטפוט עם מוכרת השמלות. מבין שלושתנו, היא הייתה בקלות המוחצנת ביותר. "אני מרגישה אשמה, כאילו אני כבר נכשלת בחובותיי כשושבינה."

"אל תדאגי, היא תבין. ותתקשרי אלינו כשתסיימי, כן?"

"את תעדכני אותה?" שאלתי.

ברדי חייכה. "כמובן."

יצאתי מווסטידו והלכתי אל המכונית שלי במגרש החניה. היא הייתה זולה ונזקקה באופן קבוע לתיקונים, אבל אבא שלי לימד אותי מספיק על מכוניות כך שלא הייתי צריכה להוציא לעיתים קרובות כסף על מכונאים, וזה עזר לי לחסוך עוד קצת. עם הקידום החדש שלי, הייתי רחוקה פחות משנה מסכום היעד שלי לחיסכון. אחר כך, לא היה לי מושג מה אעשה.

כשהתרחקתי מהחנות, ניסיתי לדמיין איך החיים ייראו כשסוף־סוף יהיה לי החיסכון שרציתי אחרי שמונה שנים של קמצנות ומגורים עם ההורים שלי. כנראה שאמשיך להחזיק במשרה שלי — אהבתי לנהל בניין דירות ולתת לדיירים טיפול טוב ומקום בטוח לחיות בו. היו כל כך הרבה חברות השכרה מפוקפקות, ולמרבה מזלי לא עבדתי עבור אף אחת מהן.

שכרו אותי לעבודה כעובדת משק בית לניקיונות יסודיים אחרי פינוי דירות, כשלמדתי בקולג' קהילתי ועשיתי תואר במנהל עסקים. כשהתפנתה משרת ניהול, הגשתי בקשה, והם קידמו אותי. עכשיו, כשהחברה בנתה בניין דירות חדש לגמרי, נתנו לי העלאה כדי שאהיה אשת הקשר של הקבלן הראשי של הבנייה, ובסופו של דבר, אנהל את המתחם החדש.

זה היה מרגש.

אפילו אם זה היה קצת לא נוח היום.

אבל זאת תהיה הפעם הראשונה שאעבוד עם חברת בנייה, וגם הפעם הראשונה שאהיה מעורבת במשהו שנבנה מהיסוד. לא יכולתי כבר לחכות לראות איך זה יהיה (וגם התשלום הנוסף היה לא רע).

הגעתי לדירות בלו ברד ופתחתי את המשרד הראשי. הבניין היה ישן למדי, אבל קישטתי את המשרד ואת קירות העץ הלבנים שלו עם הרבה צמחים ומעט יצירות אומנות מהסטודיו של אימא שלי. היא עבדה באוניברסיטת ברנטווד, והעבירה שיעורי אומנות לסטודנטים בקולג'.

היצירה האהובה עליי — אותה היא יצרה בשבילי — הייתה תרנגולת צבעונית, שנקראה על שמי. הנרייטה. זה היה סוג של בדיחה פנימית בשלב הזה, וכל בית ילדותי היה מקושט בתרנגולות, החל מהמלחייה והפלפלייה ועד למחזיק המפיות ממתכת, שהיה מעוצב אף הוא כמו תרנגול.

לפחות הצלחנו לשכנע את אבא לא לשים שבשבת בצורת תרנגול על גג הבית הפרברי שלנו.

מאחר שכבר הייתי במשרד, עבדתי על הדפסה של כמה מודעות חדשות להשכרת יחידות דיור, מכיוון שהיו עתידות להיות לנו כמה כאלה בקרוב.

הפעמון צלצל מעל הדלת, וקמתי כדי לקדם את פניו של הקבלן הראשי. למרבה הצער, זה לא היה הוא. הבחור הזה לא היה יכול להיות בן יותר משלושים, והיו לו קעקועים גדולים שחורים על אחת מזרועותיו השזופות. היה בי חלק שתהה כמה עור הקעקוע שלו מכסה מתחת לחולצת הטריקו הלבנה הצמודה שלו ומכנסי הטרנינג, אבל כיביתי במהירות את המחשבה הזאת. הוא לא נראה כמו בחור מהסוג שמופקד על פרויקט של מיליונים רבים של דולרים, ולי הייתה ארוחת ערב להגיע אליה.

"סליחה," אמרתי. "המשרד לא פתוח כרגע."

"את כאן, לא?" הוא ענה, ורמז קל למבטא דרומי נשמע בקולו.

הרמתי גבות. ממש לא הייתי במצב רוח להתחכמות של מישהו שנקלע לכאן בשבת אחר הצהריים.

"ג'נסה אמרה לי לבוא לכאן לקחת את המפתחות שלי?" הוא אמר.

עיניי התרחבו. "ג'נסה?" זו הייתה הבוסית שלי, שהייתה ממוקמת במשרדי התאגיד בלוס אנג'לס, ולא עבדה עם דיירים רגילים... שיט. "אתה הקבלן הראשי?"

"זה אני. טיילר גריפן."

"הנרייטה ג'ונס. אבל כולם קוראים לי הֵן."

הוא הושיט לי יד ללחיצה.

הרגשתי שהלחיים שלי מתחממות כשהחלקתי את ידי לתוך ידו. היד שלו הייתה גדולה וחמה ומחוספסת. כל כך סקסית, שלא להזכיר שהאחיזה שלו הייתה בדיוק בעוצמה הנכונה. "סליחה," אמרתי והסתובבתי כדי לחפש מפתח בתיבה נעולה, בניסיון להרגיע את מחשבותיי. "חשבתי שאתה מישהו אחר."

כשהסתובבתי בחזרה אליו ראיתי שעל פניו המסותתות הופיע מבט משועשע. עכשיו, כשהסתכלתי קצת יותר מקרוב, יכולתי לראות שהוא אחד שעובד בחוץ. לעור הבהיר שלו היה שיזוף עמוק, כאילו בילה זמן רב בשמש, ועל הלסת החזקה שלו הייתה שכבה דקה של זיפים. היו גם כתמי צבע על ידיו כשהוא הושיט את ידו לקחת את המפתח. מעניין. הקבלן הראשי הזה לא היה בחור מהסוג של עומד־מהצד־ואומר־לכולם־מה־לעשות. הוא כנראה היה מאוד מעורב בעבודה, וזה גרם לי להתעניין בו עוד יותר, מעבר לקעקועים ולשרירי הזרוע החטובים שלו.

השפלתי מבט למטה כשנוכחתי שאני נועצת עיניים.

כחכחתי בגרוני, תחבתי את שערי מאחורי אוזני ואמרתי, "אולי אראה לך את יחידת הדיור?"

"זה יהיה נהדר," הוא ענה בחיוך עקום. "תודה, הֵן."

אלוהים, איך שהשם שלי נשמע כשיצא מהשפתיים שלו. "זה מבטא טקסני מה שאני שומעת?" שאלתי כשיצאנו החוצה.

הוא צחק. "זה כל כך בולט? אני מאזור פורת וורת'."

"מרומז למדי," עניתי. חמוד, את זה לא הוספתי. "חשבתי שאתם הטקסנים לא מעריצים גדולים של קליפורניה."

הוא צחק. "אפשר לגרום לנו לבוא לכאן מדי פעם, אם המחיר מתאים."

חייכתי, ועצרתי מול יחידה C. "זה הבניין שבו תתאכסן. יש מכבסה למטה, עם כמה מכונות כביסה ומייבשי כביסה שמופעלים במטבעות. הדירה שלך בקומה השלישית, אז אנחנו צריכים לטפס קצת, אבל נחמד ושקט שם למעלה, ויש לך נוף מדהים של הפארק מהמרפסת שיוצאת מהסלון."

בדרך כלל, אנשים לא התלהבו כל כך מהמדרגות, אבל הוא חיכך את ידיו ואמר, "לא יכול כבר לחכות לראות את זה."

כשעלינו במדרגות, הוא בקלילות ואני בניסיון לא להתנשם ולהתנשף ולהביך את עצמי, תהיתי למה הוא בכלל מתאכסן כאן. הוא בטח עשה מאות אלפי דולרים בשנה, והמקום הזה ללא ספק לא היה המקום הכי טוב שהוא יכול היה להרשות לעצמו, אבל כבר הייתי גסת רוח מספיק ליום אחד, אז לא חיטטתי.

הגענו אל יחידה 303, ואמרתי, "זה המקום. למה שלא תבדוק את המפתחות?"

הוא רכן קדימה, הכניס את המפתח לחור המנעול וסובב. המנעול נפתח בקלות, והוא נכנס פנימה, בוחן את דירת שני חדרי־השינה. "זה נחמד," הוא אמר, והניח את תיק הצד שלו ליד הספה.

הוא היה מלא הפתעות. "אני כל הזמן מנסה לשכנע את ההנהלה להחליף את השטיחים," הודיתי, "זה לא עזר, אבל הם נוקו לא מזמן על ידי חברה מקומית נהדרת. רוב היחידות לא מרוהטות, אבל קיבלתי תקציב קטן, ואני אישית בחרתי כמה רהיטים בשבילך, כדי שיהיה לך נוח בזמן שהותך כאן. אם תחשוב שחסר לך משהו שאתה צריך, תתקשר אליי, ואדאג להביא לך את זה מייד."

הוא הפסיק לרגע את סקירת הדירה והניח את מבטו עליי. עיניו היו שובות־לב, תערובת של ירוק וזהב וחום שאני בטוחה שאימא שלי הייתה שמחה לצייר. "זה ממש נחמד מצידך, הֵן."

אלוהים, אולי הוא יכול להפסיק להגיד את השם שלי, כדי שהדופק שלי יואט?

"כמובן," אמרתי, ויישרתי את חולצתי. מצאתי את עצמי אבודה בלי משהו לעשות עם ידיי. "אני אניח לך להתמקם כאן."

הסתובבתי כדי לצאת מהדירה שלו, והוא אמר, "חכי רגע."

עמדתי במסדרון וחזרתי והסתובבתי, עם הפנים אליו. "שכחתי משהו?"

"את מספר הטלפון שלך," הוא אמר בחיוך נעים. ליבי החסיר פעימה, ועמדתי לומר משהו טיפשי לפני שהוא הוסיף, "למקרה שאצטרך משהו?"

"אה, נכון." מובן שהוא רצה את המספר שלי בשביל ענייני עסקים, ולא משום סיבה אחרת. הושטתי יד לתוך התיק שלי, שהיה תלוי על כתפי, תמיד החזקתי איתי כמה כרטיסי ביקור, שמספר הטלפון הנייד שלי היה רשום עליהם מאחור, רק ליתר ביטחון. "זה המספר במשרד, אבל אתה יכול להשתמש במספר שלי שרשום מאחור אם אני לא שם. שעות המשרד שלי הן שמונה עד חמש, משני עד שישי."

"נהדר, ואנחנו נפגשים באתר הבנייה ביום שני בארבע," הוא אישר.

הנהנתי. "זה לפי שעון החוף המערבי, אם השעון שלך לא משנה את אזורי הזמן באופן אוטומטי."

"חשיבה טובה," הוא אמר, ולעזאזל, למה המחמאה הזאת גרמה ללחיים שלי להאדים? מזל שהעור הכהה שלי הסתיר דברים כאלה. תמיד יכולתי לדעת מתי החברים הלבנים שלי היו נבוכים, רק על סמך צבע הלחיים שלהם.

"טוב, אני אניח לך להסתדר," אמרתי שוב, הסתובבתי והלכתי.

"נתראה ביום שני," הוא ענה.

ירדתי במדרגות, מנסה כמיטב יכולתי לא למעוד. זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה, להביך את עצמי שוב מול האדם הזה שאעבוד איתו כל כך בצמוד בחודשים הקרובים. הייתי צריכה שההתנסות הזאת תעבור חלק. אם הכול יתנהל כמו שצריך, ג'נסה כבר רמזה שייתכן שאני אסע ברחבי ארצות הברית ואנהל פרויקטים של בנייה חדשה בשביל בלו ברד בע"מ. אני, עם התואר שלי מהמכללה המקומית, שכולם אמרו שלא יספיק לעולם.

נשכתי את שפתי, תוהה אם הותרתי רושם טוב.

הייתי קצת נוקשה בהתחלה, ולא היה זמן מתאים יותר מעכשיו לשפר את המצב.

כשהייתי כבר על המישורת השנייה, הסתובבתי ועליתי שוב במדרגות, והקשתי על הדלת של טיילר גריפן.

פרק 2

טיילר

בדיוק עמדתי להתיישב מול הטלוויזיה כשנשמעה דפיקה על הדלת. אחרי טיסה ארוכה לעוד מקום שבו לא הכרתי אף אחד, תכננתי להזמין משלוח של אוכל, לבהות מול תוכנית שראיתי מיליון פעם בעבר, ולהירדם. אבל כשפתחתי את הדלת וראיתי שם את הֵן, המוח שלי השתולל, בדיוק כמו שקרה כשראיתי אותה לפני כמה דקות.

היו לה עיניים חדות כאלה, שחתכו ישר אל הנקודה, בדיוק כמו שעשתה עם המילים שלה. השיער המוחלק שלה, בצבע עורב, גלש מעבר לכתפיה והסב את תשומת ליבי אל קימורים שופעים ורגליים שנמשכו קילומטרים. ידעתי שאני לא יכול לצאת איתה — מעולם לא יצאתי עם מישהי כשהייתי בפרויקט במקום כלשהו. זה יהיה לא־מקצועי, וכמובן גם חסר טעם, מאחר שאצטרך לעזוב אחרי שהפרויקט יסתיים — אבל לעזאזל, היה תענוג להסתכל עליה.

"שכחת משהו?" שאלתי.

"תהיתי..." היא היססה, ונשכה את שפתה, ואני נאלצתי להסיט את מבטי מהפה שלה. "כבר אכלת? אני ארגיש רע להשאיר אותך כאן ולא להראות לך קצת את הסביבה. יש כאן באזור כמה מקומות של מזון מהיר. יש מקום אחד של אוכל סיני שאני אוהבת, בהמשך הרחוב, ואם אתה מתגעגע הביתה, אני חושבת שיש טקסס רודהאוס כמה רחובות אחרי זה."

פלטתי צחוק. חמודה ומצחיקה. "טקסס רודהאוס לא יכולים להתחרות עם מה שאבא שלי מכין על הגריל."

הצחוק שלה היה מידבק אבל שקט כאילו היא לא רצתה לתפוס יותר מדי מקום. "אז, מה אתה אומר?"

רציתי... אבל גם לא רציתי ליצור אצלה רושם לא נכון. "אין לך תוכניות טובות יותר ליום שבת אחר הצהריים?"

"למעשה, הייתי בדרכי לארוחת ערב מוקדמת עם חברות. אתה יכול להצטרף אם אתה רוצה?"

תחושת הקלה שחררה את כתפיי. היא לא התחילה איתי, היא רק עזרה לי להרגיש פחות בודד, וזה משהו שבאמת הערכתי, במיוחד בעיר חדשה. "אם את בטוחה שזה לא בעייתי..."

"ברור שלא. יהיה טוב ללמוד להכיר קצת זה את זה, מאחר שאנחנו נעבוד כל כך בצמוד." היא הוסיפה. "אבל זאת רק ארוחה קלילה. שום דבר מפואר."

"אם זה מספיק טוב בשבילך, זה מספיק טוב בשבילי," אמרתי, והושטתי יד אל התיק שלי. "אכפת לך אם אחליף בגדים?"

היא נראתה כל כך יפה בשמלת הקיץ הרחבה שלה, ולא רציתי להיראות מרושל מולה ומול החברות שלה. כי מסיבה כלשהי... הייתה לזה חשיבות. היא צדקה. אם נעבוד יחד, יהיה טוב להתחיל את הדברים ברגל ימין. ואם היה דבר אחד שלמדתי מאחותי, ליב, זה שאם לא עברת את מבחן החברה, אתה לא תצליח להתקדם הרבה עם הבחורה שהייתה לה חשיבות בעיניך.

"אתה רוצה לנסוע איתי?" היא שאלה, "או שאשלח לך את הכתובת?"

"טרמפ יהיה נחמד," אמרתי באנוכיות, כי רציתי עוד זמן לדבר איתה. "אני ארד בעוד שנייה."

לא הצלחתי למחות את החיוך מפרצופי כשלבשתי את הג'ינס וחולצה נקייה. רציתי ללמוד להכיר אותה טוב יותר — בשביל העבודה, כמובן.

ירדתי במהירות במדרגות, והזיכרון של ירכיה כשעלתה למעלה הסיח את דעתי. הירכיים האלה נראו כל כך טוב כשהיטלטלו מצד לצד. ניסיתי להזכיר לעצמי שאסור לי לחשוב עליה כך, ומצאתי אותה במגרש החניה, ליד מכונית מהסוג שאימא שלי הייתה מכנה גרוטה. היא פתחה את הדלת שלה ואמרה, "הדלת פתוחה."

חייכתי. "את יודעת שאבא שלי היה עורף לי את הראש כי לא פתחתי בשבילך את הדלת."

"סודך שמור איתי, טֶקְס." היא הנידה בראשה בחיוך קטן ונכנסה פנימה. ואני? אני חייכתי כמו איזה אידיוט. עבר זמן רב מאז שהחלפתי עקיצות עם אישה שלא הייתי קרוב משפחה שלה.

כשפתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה, הבושם שלה אפף אותי מייד. זה היה כמו תערובת של תורמוסים אביביים ועוגיות סוכר, והייתי צריך את כל הריסון הפנימי שלי כדי לא לקחת שאיפה עמוקה.

"הידית נמצאת מתחת למושב," היא אמרה, "אם אתה רוצה להזיז את הכיסא שלך אחורה."

דעתי הייתה מוסחת כל כך על ידי הבושם שלה, שלא הבחנתי בכלל שהברכיים שלי התנגשו בתא הכפפות.

"איפה זה אם אני לא רוצה להזיז אותו אחורה?" הקנטתי.

"הא, הא," היא אמרה, ונסעה לאחור כדי לצאת ממקום החניה.

הושטתי יד אל הידית ונתתי לעצמי קצת יותר מרווח לרגליים. האחים שלי ואני קיבלנו את הגובה שלנו מאבא שלי, שהגיע לגובה של מטר תשעים ושניים בגיל ארבע־עשרה. הגובה שלי היה מטר ותשעים. אחותי הייתה גבוהה יותר מרוב הבחורות. גובהה היה מטר שבעים וחמישה. הנחתי שהיא והֵן היו בערך באותו גובה.

כשהזדמן לי להעיף מבט סביב בתוך המכונית של הֵן, הבחנתי כמה יפה היא נראתה מבפנים. למרות המודל הישן, לא היה שום כתם או קרע בפנים, ולא היו פירורים באף חריץ.

היא קלטה את מבטי הסוקר ואמרה, "אני חוסכת לבית. מכונית חדשה נמצאת במקום די נמוך ברשימה."

"היא נחמדה," אמרתי, אבל הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה כמה זה מגוחך שהאישה ש'ניהלה לבד את המקום הזה', כמו שתיארו זאת במשרד של תאגיד בלו ברד, לא הייתה יכולה להרשות לעצמה מכונית חדשה יותר ובית סביר משלה. אבל כן, הנדל"ן בקליפורניה היה רצחני, לפי מה שאחי גייג' סיפר לי, וכשזה נאמר על ידי איל נדל"ן מיליארדר, הייתה לזה משמעות.

היא עצרה בתמרור עצור לפני הכביש הראשי.

"תן לי לשלוח הודעה לבנות." היא הקישה רגע על הטלפון שלה עם המסך הסדוק, ואז הניחה אותו עם הפנים כלפי מעלה על הקונסולה. מעניין. או שהיא רצתה שאראה הודעה מבחור אחר, או ש... לא היה לה שום דבר להסתיר. כשהיא נכנסה אל הכביש המהיר, היא אמרה, "נראה שטוב שבאת, כדי שנוכל להכיר זה את זה. אנחנו נבלה הרבה זמן יחד בפרויקט הזה."

"אני כבר מצפה לזה," אמרתי בכנות. "אני רוצה לשמוע על הבית הזה שאת חוסכת כדי לקנות."

היא פנתה אל הכביש, ושתקה רגע. "אני לא צריכה שום דבר מפואר..." היא שאפה אוויר. "אבל אני מקווה שזה יהיה בית מספיק גדול כדי שאוכל להישאר בו הרבה שנים. שלושה חדרי שינה, שני חדרי אמבטיה, חצר נחמדה, אבל לא גדולה מדי. כמובן, צריכה להיות לו מרפסת חזיתית יפה, שאוכל לשבת בה עם החברות שלי. וחניה מקורה שאוכל להחזיק בה את הכלים שלי."

"כלים?"

היא הנהנה. "אני לא מסוג האנשים שיושבים ליד הטלפון ומחכים שמישהו יבוא לעזור."

וואו, זה היה סקסי. במיוחד באופן שבו היא אמרה זאת — לא התרברבה, רק ציינה עובדות.

"מה איתך?" היא שאלה. "יש לך בית איפשהו, או שאתה מתגורר רק בדירות ובתי מלון כל הזמן?"

זזתי במקומי, והשענתי את כתפי על הדלת כדי שאוכל להיות יותר עם הפנים אליה. "יש לי בית, אבל בחמש השנים האחרונות אני משכיר אותו. אין לי באמת הרבה צורך בבית, עם כל הנסיעות."

"ומה אחרי זה?" היא שאלה.

"יש לי כמה רעיונות."

היא הרימה גבות. "כן?"

"תמיד חשבתי שכבר אתמסד, אקים משפחה. קשה לעשות את זה כשאתה כל הזמן בתנועה."

"קשה לעשות את זה כשאת נשארת באותו מקום. לפחות לי קשה."

עמדתי לשאול אותה למה היא מתכוונת, איך ייתכן שמציאה כמוה עדיין רווקה אם מערכת יחסים היא הדבר שהיא רצתה, אבל במקום זאת, היא פנתה לעבר מגרש החניה של בניין דיינר עשוי כרום.

"זה המקום," היא אמרה.

הסתכלתי על השלט, והתרשמתי מעיצוב הרטרו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*