הדרקונים של אמבר הולו 3 - שחר של להבות

1

היידן

תווים רכים של מוזיקה קלאסית משכו בחוטי ההכרה שלי, אבל ככל שהתווים המכושפים היו יפהפיים, הם חרקו בגולגולתי והעצימו את הכאב.

התגלגלתי על הגב והתנועה הציתה גל של כאב בכל מקום, מבהונותיי ועד קצות שערי. חשתי כאילו נלכדתי בגל אדיר והוטחתי נגד סלעים משוננים.

המחשבה גרמה לזיכרון להכות בי בחוזקה. הנסיעה הביתה מהקמפוס בחברת איסטון, מדוקס וקייל.

התאונה.

אלא שזו לא הייתה תאונה בכלל.

עיניי נפקחו באחת. התנועה גרמה לי להרגיש כאילו הן נקרעו מכאב. אפילו שהאור שדלק בחדר היה עמום, בכל זאת כאב לי, אבל כאב זה היה כלום לעומת הכאב שבליבי. מיליון שאלות מילאו את ראשי.

האם הבחורים בסדר?

האם הם חיפשו אותי?

אני איתם עכשיו?

ידעתי שאלה היו חייבים להיות בני שבט קורבט שעוללו את זה. המחשבה גרמה לבטני להתכווץ. בחילה עלתה בי ולא הייתי בטוחה אם זה בגלל המחשבות על האלפא, מנהיג השבט, ובנו, או בגלל פגיעת הראש שלי.

סקרתי את החדר סביבי באיטיות, מבולבלת. החדר היה נחמד. נחמד מדי. שכבתי על מיטת אפיריון עצומת ממדים שנבנתה מעץ הובנה משובח. העמודים היו מפוסלים בדמויות של דרקונים וחיות קסומות אחרות. המצעים היו נעימים כמו אלה שהיו לי בבית.

בבית.

זה מה שהשטח של קיליאן הפך עבורי. המקום שבו סוף־סוף מצאתי שייכות. שבו מצאתי משפחה. לא הייתי מסוגלת בכלל להעלות על דעתי כמה מודאגים קיליאן ונוקס היו כרגע, כמה זועמים.

דחפתי את עצמי מעלה מהכריות, חשה הקלה לנוכח העובדה שבגדיי עדיין היו על גופי. שבתי וסקרתי את החדר בתמיהה. גווני האדום העשירים שבהם היה מעוצב, ותמונות השמן שעל הקירות, לא התאימו לאף מקום שהכרתי.

הורדתי את רגליי לרצפה והתיישבתי. סחרחורת אחזה בי והנחתי יד על המיטה כדי לייצב את עצמי.

שיט. אין ספק שסבלתי מזעזוע מוח. זה יקשה עליי מעט להתגונן ממי שחטף אותי.

נתתי לעצמי כמה רגעים להתעשת והתמקדתי בנשימות שלי. שאיפה בספירה לארבע, נשיפה בספירה לארבע. עשיתי את זה שוב ושוב עד שהסחרחורת חלפה.

שבתי לבחון את המקום. מימין למיטה היו שתי דלתות פתוחות. יכולתי להבחין מבעד לאחת מהן באריחים. זה היה חדר האמבטיה. מבעד לדלת האחרת ראיתי בעיקר חושך, מה שאמר שהיה זה חדר הארונות.

בפינה אחת בחדר הגדול ניצבו ספה ושני כיסאות. מולם היה קיר של חלונות. הם היו בגובה של שלושה מטרים לפחות, מסגרותיהם היו מפלדה מחושלת והם היו מחודדים בראשיהם בסגנון שגרם להם להיראות כמו מימי הביניים.

למעשה, למקום כולו היה נופך של טירה מזמן אחר.

המחשבה גרמה לרעד לחלוף בגופי. דבר אחד אחרי האחר, לחשתי לעצמי ודמעות כבושות צרבו מאחורי עיניי כשנעמדתי על רגליי.

לא רציתי לעשות את זה לבד. רציתי את הבחורים שלי. את חמישתם. אפילו את השניים שלא ממש רצו שאתבע אותם לעצמי.

הייתי נותנת הכול כדי שיהיו לצידי. אבל משמעות הדבר הייתה שגם הם יהיו בסכנה.

נשמתי נשימה נרעדת והתחלתי להקיף את המיטה. עצרתי כדי להתבונן בדלת היחידה בחדר שהייתה סגורה. חציתי את החדר, ניגשתי אליה והצמדתי את אוזני לעץ העבה.

לא יכולתי לשמוע דבר מלבד המוזיקה הקלאסית הארורה הזאת. ככל שהחדר שבו שהיתי נראה כמו חדר בטירה, ברור שהיו בו גם מאפיינים מודרניים כמו רמקולים מוחבאים בתקרה.

הזדקפתי והנחתי את ידי על הידית. ליבי הלם נגד צלעותיי כשנלחמתי בעצמי. לפתוח או לא לפתוח?

ניסיתי לסובב את הידית, אבל היא נתקעה כמעט מייד. הדלת הייתה נעולה.

תערובת של אכזבה והקלה שטפה אותי. לא הייתי בטוחה שאני מוכנה לפגוש את מי שהחזיק בי. בייחוד אם מדובר בדקסטר או בהאל קורבט.

בלעתי את המרה שהתגנבה במעלה גרוני ואילצתי את רגליי לנוע לעבר החלונות.

היו שלושה בקיר הנגדי. משני צידי כל חלון היו תלויים וילונות קטיפה כבדים. צבעם האדום היה עמוק, כמו צבע של דם.

היה קשה לראות החוצה מבעד לחלונות מפני שהאור היה עמום. עוד מעט זריחה, הסקתי, למראה פס דק של אור שמש שהציץ מעל קו האופק. בקושי יכולתי להבחין בו מפני שבכל מקום שאליו הבטתי ראיתי רק הרים. כל־כך הרבה פסגות משוננות סביבי.

דמי הלם באוזניי והדופק שלי הלם בצווארי. היו הרים בצפון קליפורניה, אבל הם לא נראו ככה.

אם כך, איפה אני, לעזאזל?

התקרבתי לזכוכית וחלקים נוספים של המבנה התגלו לעיניי. צדקתי לגבי אווירת הטירה. הבניין נראה כאילו נלקח היישר מהמאה הארבע־עשרה, עם מגדלים וצריחים עשויים מאבן.

כמעט ציפיתי לראות תעלה סביב המבנה, אבל היו שם רק סלעים משוננים. בטני צנחה. האדמה ניצבה הרחק מטה. אפילו אם יכולתי לפתוח את החלון הארור, מפני שאם אנסה לזחול החוצה, אגזור על עצמי גזר דין מוות.

נשכתי את פנים לחיי וניסיתי לראות מעבר לטירה. איפה שהיא לא תהיה, חייב היה להיות מישהו שיוכל לעזור, מישהו שיעשה את הדבר הנכון ויתקשר למשטרה.

אולי אם אוכל לצרוח חזק מספיק, יוכלו לשמוע אותי.

טיפסתי על הספסל המרופד שניצב לפני החלון המרכזי כדי לנסות להגיע לבריח הפלדה. ברגע שאצבעותיי נגעו בברזל, זרם חשמלי אכזרי נורה בגופי.

צווחתי וזזתי בחדות לאחור, קופצת מהספסל ומצמידה את ידי לחזי.

גל חדש של כאב זרם בתוכי, מהתאונה או מההלם, לא ידעתי.

צקצוק לשון הדהד מבעד למוזיקה הקלאסית ואני הסתובבתי בחטף.

דמות בגלימה נעמדה מהכיסא שניצב בפינה. "לא הייתי עושה את זה. הבית כולו ממוגן, באנה־‏פרינסה."

כשצעד קדימה אל האור, שאפתי בחדות בהפתעה.

2

היידן

נאלצתי למצמץ כמה פעמים כדי לראות אותו בבירור. הוא לא לבש את החליפה הרגילה שלו. הוא לבש זוג מכנסיים, סוודר מצמר קשמיר ותחתיו חולצת צווארון. הנחתי שזו דרכו להתלבש בנוחות.

שערו השחור שבו נשזרו שערות כסופות עדיין היה מעוצב בקפידה, והעור השזוף השלו ניצב בניגוד גמור לשיניו הצחורות עד כדי סנוור. שיניים שהזכירו לי שיני כריש.

נדרשו לי כמה רגעים לחבר את הפנים לשמו. עברו שבועות מאז שהסתבכנו עם המועצה. כמעט שכחתי שהייתה בכלל בעיה מלכתחילה. אבל הנה עמד לו שם נולן, המנהיג שלהם, הערמומי מכולם.

רגלי השמאלית נמשכה לאחור וידיי עלו בתנוחת קרב שגופי אימץ באופן אוטומטי.

נולן השמיע צחוק קצר ושקט. "אני לא הולך לפגוע בך, באנה־‏פרינסה."

הקדרתי פנים. "כבר פגעת."

ראשי עדיין פעם מהתאונה ויכולתי להרגיש שצלעותיי נחבלו, אם לא גרוע מזה, אם לשפוט לפי הכאב שחשתי עם כל נשימה עמוקה. וזה אפילו לא התקרב לכאב שהרגשתי בליבי.

לחץ נבנה מאחורי עיניי כשדמיינתי אותם. קיליאן עם מבטו הבוחן והרכות הנסתרת, נוקס בקסמו העליז והמשוחרר והקבלה נטולת המאמץ שלו, קייל עם חיצוניותו האכזרית, אבל עם חומו העוטף כלפיי, מדוקס עם ריחוקו הקריר, שהסתיר לב שבור. אפילו איסטון, עם המסכה ההולכת ונסדקת שלו.

רציתי אותם כל־כך עכשיו.

ונולן חטף אותי מהם.

הוא הרים ידיים במחווה מרגיעה. "צוות החילוץ שלי היה נלהב מדי. אני מתנצל."

"נלהב מדי?" אמרתי בנחרה, "היית יכול להרוג מישהו. מישהו שאני אוהבת."

מפני שאהבתי את כל חמישתם. אפילו את מדוקס ואת איסטון, אף שהם לא אהבו אותי. מפני שרגש הוא דבר בלתי נשלט. אני אוהבת אותם גם אם הם לעולם לא יהיו מסוגלים להשיב לי אהבה.

הבעת גועל עלתה על פניו של נולן, הבעה שניסה להסוות במהירות. "אנשי הצוות היו אמורים לגרום לכמה שפחות נזק היקפי. הם ננזפו."

השרירים לאורך גבי התקשו כשבחנתי את הגבר שעמד מולי. לא יצאתי מעמדת ההתגוננות שלי מפני שאסור היה לי להוריד את המגננות ליד נחש כמו נולן.

"האם נזיפה משמעה ששחטת אותם במקום שבו עמדו?"

שפתייו עלו מעט. "ויש לך בעיה אם זה אם כן?"

"לא," אמרתי בכנות, "מפני שהם אידיוטים שלקחו עבודה ממך וכמעט הרגו אנשים."

עיניו של נולן ברקו בזהב ושבו לצבען החום והדלוח. "אני אוהב את הפלפליות שלך."

בחילה התיישבה לי בבטן. זיכרונות מאיומיו של דקסטר על רצונו להשתמש בי לרבייה מילאו את ראשי. "אם רק תחשוב על לגעת בי, אעקור לך את הזין."

נולן נבח צחוק. "מצטער, באנה־‏פרינסה, את לא ממש הטיפוס שלי."

כתפיי התרפו מעט. "אז מה, לעזאזל, אתה רוצה ממני? אתה הולך למכור אותי לכל המרבה במחיר, כמו שניסית לעשות קודם לכן?"

הוא נאנח והבריש לכלוך בלתי נראה מהסוודר שלו. "אני רוצה לעזור לך."

השמעתי נחרת בוז. "לקפוץ מצוק."

"באמת. את לא מודעת למי שאת."

הצרתי את עיניי. איזה משחק הוא משחק? "אני יודעת שאני דרקונית. הבחורים הסבירו הכול."

הוא גלגל עיניים. "לתירוץ העלוב הזה למעגל אין שמץ מושג מה נחת בחיקם."

זעם גאה בי. "אל תעליב את בני הזיווג שלי. הם יותר גברים ודרקונים ממה שאתה אי פעם תהיה. הם יודעים שאדיבות לא הופכת אותך לחלש, ושלכפות את רצונך בכוח על אחרים הופך אותך לפחדן הגדול מכולם."

סומק טיפס במעלה צווארו כשנאבק לשמור על שליטה בהבעתו. "אני פשוט מנסה לומר לך את האמת, לתת לך את המידע שאת צריכה כדי שתוכלי להפוך למי שנועדת להיות."

"מספיק עם האזהרות הלא ברורות, פשוט תגיד את מה שיש לך לומר ואז תן לי לחזור לזיווגים שלי," אמרתי בנחרה.

עיניו של נולן ברקו שוב, אבל היה זה יותר מזהב שראיתי בהן. זה היה אופל, חשיכה שהעבירה בי רעד. הבנתי שאין לו כוונה לתת לי לעזוב, לא משנה מה הוא יגיד.

"זה לא סיפור קצר, באנה־‏פרינסה, ואת צריכה לאכול. בואי."

קולו כה רגוע, עד שכמעט יכולתי להאמין לאגביות שבו אם לא הייתי רואה כבר את מה שנח מאחוריו. אבל ראיתי.

הוא משך מפתח מכיסו ופתח את דלת החדר. "בואי. את לא אסירה פה."

נחרתי בבוז. "תספר את זה לחלון שחשמל אותי."

זווית פיו של נולן התרוממה. "אמצעי זהירות בלבד. לא היינו רוצים שתפגעי בעצמך."

"לא, אתה רוצה לעשות את זה בעצמך," רטנתי.

"מספיק עם הצגת הנסיכה המפונקת והרגזנית," אמר בחדות, "אני מפגין כלפייך יותר אדיבות ממה שמגיע לך אחרי חוסר הכבוד שהפגנת."

היה בדבריו צד של אמת. צד של נולן האמיתי, זה שהאמין שכולם צריכים לקוד בפניו ולנשק את רגליו. בהיתי בו לרגע ארוך בעת ששב והעלה על פניו את שכבות המסכה שלו.

"את לא אסירה," חזר ואמר, "את יכולה ללכת לכל מקום בארמון שתרצי. רוב האנשים היו הורגים לגור במקום כזה. כל מה שאת יכולה לחלום עליו נמצא בהישג ידך. מכון כושר ובריכת שחייה מהמתקדמים שיש, סאונה יבשה ורטובה, אולם קולנוע, ספרייה, רק תבחרי."

אבל אני נתקעתי על המילה 'לגור'. נולן התכוון להשאיר אותי פה. ואיפה, לעזאזל, זה 'פה' בכלל?

קצב ליבי גבר ובהלה החלה לעלות בי. ניסיתי להאט את נשימתי, להרגיע את החרדה. הייתי צריכה לשחק בחוכמה. כדי לברוח הייתי זקוקה למידע, והדרך היחידה להשיג אותו הייתה באמצעות שיחה עם נולן.

"איפה המקום הזה נמצא?" שאלתי.

"את לא שואלת את השאלות הנכונות, באנה־‏פרינסה. את חכמה יותר מזה."

נעצתי בו מבט זועם. הוא פשוט צחק ופתח את הדלת.

"בואי איתי אם את רוצה לדעת את האמת. זה הולך לשנות את הכול."