מזויפות

1

הדבר הראשון שהבחנתי בו היה העיניים. הן היו ענקיות, כמו של דמות אנימה, עם קפלי עפעף כפולים וכבדים, שנתחמו בגוני נחושת ומוסגרו בריסים מלאכותיים מאיכות מעולה — רכים ומלאים כמו פרווה. ואז השיער — חלק ומבריק אבל מלא נפח, בתסרוקת בייביליס שהגיעה עד לפטמות — והעור, חלק להפליא ולבן מאוד. והבגדים — חולצת משי יוקרתית, נעלי לכה של לובוטין, ולסיום, התיק — בירקין 40 עצום בגודלו בכתום־תפוז. אז לא ידעתי את כל הפרטים האלה, אם כי — כמו רוב האנשים — ידעתי שהתיקים הללו היו יקרים להחריד ובלתי ניתנים להשגה. כל זה נועד להבהיר שהאישה שעמדה בפתח בית הקפה השכונתי שלי נראתה עשירה. עשירה כמו תיירת אסייתית. עשירה כמו סינית אמיתית. עשירה־עשירה.

כמובן שהופתעתי. חלפו כמעט עשרים שנה מאז שראיתי אותה לאחרונה, והיא לא היתה דומה כלל לשותפתי לחדר בשנה א'. למען האמת, היא אפילו לא נשמעה כמוה. אז, בסטנפורד, היה לה מבטא מתנגן, כבד. כל מילה שיצאה מפיה התעקלה מעט בקצוות, כמו עלה חסה. היא התקשתה לבטא את האות ר', ולכן אמרה "חבֵלה" או "חבילה" במקום "חברה". ואילו עכשיו, רק אחרי כמה משפטים ניכר שהיא מסין. כשהזדהתה בטלפון, היא ביטאה את שם המשפחה שלה במבטא אמריקאי. "אווה? זו את? מדברת ויני פאאאאנג."

למה, לכל הרוחות, היא רוצה להשלים פערים? איך יש לה בכלל את המספר שלי? בדיעבד, אני חושבת שהיא ודאי השתמשה בחוקר הפרטי שלה כדי לאתר אותי, אבל כששאלתי אותה אז, היא ענתה בקלילות, הו, מצאתי אותך ברשימת הדיוור של הבוגרים.

לא עלה בדעתי להמשיך ולחקור אותה. הסכמתי להיפגש לקפה, היתה בי סקרנות כלשהי לראות מה יצא ממנה. היא נשרה מהלימודים באופן כה פתאומי, באמצע שנת הלימודים הראשונה שלנו. אף אחד מחברי לקולג' לא שמר איתה על קשר, והיא לא השתמשה במדיה החברתית. לא בשמה האמיתי, בכל אופן. ובכל זאת, היו שמועות מדי פעם: שמענו שהיא חזרה לעיר הולדתה, שיאמן, וסיימה שם את הלימודים, שעברה לגור בווירג'יניה כדי לטפל בדודה חולה, שהתחתנה עם אמריקאי והתגרשה במהירות. חברה של חברה נתקלה בוויני בלוס אנג'לס, במהלך סיור באחד מאותם בתי ספר סיניים פרטיים בו לימדה, כך מתברר, במשך זמן קצר.

האישה שבפתח בית הקפה הבחינה בי. אווה, קראה. היא ניגשה אלי במהירות, מושיטה זרוע אחת כדי לחבק אותי. זרועה השנייה כרעה תחת נטל הבירקין הגדול. בעלי בית הקפה הרימו את מבטם בסקרנות, כנראה חשבו שהיא אחת מאותן משפיעניות רשת, וחזרו אל הניידים שלהם.

התלבשתי ביתר תשומת לב, החלפתי את הטייץ הרגיל שלי במכנסיים עם ריצ'רץ' ומרחתי קונסילר מתחת לעיניים. אבל עכשיו הרגשתי רגילה כמו שקית נייר חומה.

ויני הזמינה אספרסו כפול ליד הדלפק ונשאה את הספל והתחתית הזעירים אל השולחן.

שאלתי מה הביא אותה לסן פרנסיסקו, והיא אמרה שהיא נמצאת כאן בענייני עסקים — ייצור תיקי יד, סתם שעמום. היא נופפה בכף יד עמוסה בצמידי איטרניטי משובצים אבני ברקת וספיר. ולחשוב שאני השארתי את טבעת האירוסין שלי בבית כדי לא לנקר עיניים.

עכשיו, אני יודעת שאת תוהה מדוע צלצלתי, אמרה. היא הסבירה שחבר קרוב מסין זקוק להשתלת כבד ורוצה שהניתוח יתבצע בארצות הברית. היא חקרה קצת את הנושא: היא יודעת שבעלי הוא מנתח מצליח המתמחה בהשתלות. האם אני מוכנה לקַשֵר ביניהם? היא מבינה שהוא מוערך מאוד בתחום.

ושוב, לא שמעתי ממנה עשרים שנה! היא טעתה בהבנת הבעת חוסר האמון שעל פני, ואמרה, אני יודעת, אני יודעת, מאז הבחירות הם מקשים מאוד על השתלות של זרים, אבל אולי בעלך יוכל רק לדבר עם החבר שלי.

הסכמתי לדבר עם אוֹלי. היא לא הפסיקה להודות לי ואמרה, ועכשיו את, אווה. מה שלומך? ספרי לי הכול. עבר יותר מדי זמן.

עברתי על הרשימה המתבקשת (בעוד היא העמידה פנים שהחוקר הפרטי שלה לא עדכן אותה כבר). אוֹליבייה, שאותו נראה שהיא כבר מכירה, בעלי זה ארבע שנים, חצי־צרפתי, חצי־אמריקאי; הנרי התינוק, בן שנתיים — האם היא רוצה לראות תמונה? הנה הוא בחצר האחורית שלנו, כן, אנחנו גרים ממש בהמשך הרחוב.

ועבודה?

עניתי את התשובה הקבועה: עזבתי את משרד עורכי הדין כשהנרי נולד ועכשיו אני שוקלת לעבוד מהבית. למצוא איזון טוב יותר בין החיים לעבודה וכל זה. בזמן שדיברתי, ניתחתי את הטרנספורמציה שעברה. ניתוח לעיצוב עפעפיים, כמובן, טיפולי פנים מהחדשניים ביותר, כולל לייזר ומיקרו־זרם, תוספות שיער איכותיות, בגדי מעצבים. אבל היה שם יותר מזה. כשהיא ישבה מולי, לוגמת מספל הקרמיקה המיניאטורי ההוא, ויני נראתה נינוחה, רגועה; היא נראתה כמו מישהי ששייכת.

מה היא עשתה לנערה העגלגלה והרצינית שנכנסה לחדר שלנו במעונות כשהיא סוחבת אחריה זוג מזוודות מרופטות בוורוד לוהט, מלאות — כך למדתי מאוחר יותר — בסוודרים מאקרילן ובמכנסיים חסרי צורה מפוליאסטר, עם חפתים במכפלת? היה לי ברור מיד שלא נוכל להיות חברות.

למה, את שואלת? מהסיבות השטחיות הרגילות שחשובות למתבגרים. היא היתה מוזרה, תלותית, מהגרת חדשה. ממש ח־ד־ש־ה. חדשה מהניילונים.

תראי, גם אני לא הייתי קוּלית אז, אבל לא הייתי מקרה אבוד. ידעתי שהחברות הנכונות יעזרו לי לצוף מעל המים, והלא נכונות — יגרמו לי לטבוע, והיה רק חלון זמן קטן באותה שנה א' בקולג' שיכולתי לעשות בו את הדברים כמו שצריך.

את מבינה, גבירתי המפקחת, הרגשתי שחיכיתי כל חיי ללמוד בסטנפורד. גדלתי מחוץ לבוסטון — בניוטון, ליתר דיוק, אם את מכירה את האזור — והייתי אחת מהילדים החנונים שכולם התעלמו מהם. כלומר, המורים הכירו אותי כי היו לי ציונים מעולים, אף על פי שהם התבלבלו כל הזמן ביני לבין רוזה צ'י. היא היתה חברה שלי, יחד עם כל שאר החנונים השקטים, אבל מבחינת שאר התלמידים בבית הספר, הילדים הרגילים — הייתי בלתי נראית.

את רוצה דוגמה? פעם אחת, אחי הגיע הביתה מהקולג', יצאנו לאכול גלידה ונתקלנו במיץ' פולסון, השותף שלו לשעבר בטניס זוגות. גֵייבּ ומיץ' החליפו כּיפים, התקילו כתפיים, ואני שלחתי מין נפנוף. אני נשבעת — הפנים של מיץ' נותרו חתומות לגמרי. גייב אומר לו, זו אחותי, אווה. היא בכיתה י"א. ומיץ' אומר, בנחמדות רבה, נעים מאוד.

נעים מאוד! הייתי לפחות בשנים־עשר מהמשחקים שלהם. ידעתי עם מי מיץ' יוצא לאורך כל כיתה י"ב, ועם מי יצא לפניה. לא היה לו מושג מי אני.

סטנפורד היתה מלאה בחבר'ה כמוני. היו לי עדשות מגע חדשות. הארכתי את השיער שלי וכבר יכולתי לקלוע אותו לצמה. הייתי מוכנה להיראות, ואם לא יכולתי לקבל שותפה ספורטאית עם קוקו בלונדיני, לא התכוונתי לתת לזו שכּן קיבלתי לעמוד בדרכי.

להגנתי, אני יכולה לומר שניסיתי להיות מנומסת אל ויני. ריסנתי את חוסר הסבלנות שלי, עניתי על אינספור השאלות שלה. רובן עסקו בדברים בסיסיים, כמו איפה משיגים תעודת סטודנט ואיך מבררים מהו הקוד של תיבת הדואר שלה. אבל היה לה גם הרגל מעצבן, להתייחס אלי כאל מילון כיס. לבקש ממני לפרש מילים שלא הכירה, ושהיו גם מסובכות: כפיל, הסתברות, רברבנות.

אם חושבים על זה, בהתחשב בכך שרוב האינטראקציות בינינו בקולג' עסקו בבקשות העזרה שלה ממני, אולי לא הייתי צריכה להיות כל כך מופתעת מהבקשה החדשה הזאת שלה, לעזור בהשגת טיפול רפואי לחבר שלה.

במהלך אחר הצהריים היא פרקה אותי מנשקי בכך ששיבחה אותי על הבחירות שעשיתי בחיים, ואמרה דברים כמו, זה לא מפתיע אותי בכלל שהתחתנת עם מישהו שהוא גם מבריק וגם חתיך. וגם, תמיד חשבתי שתינוקות שהם חצי־לבנים וחצי־אסייתים הם החמודים מכולם. וגם, מכל הבנות בקולג', אַת זו שהכי קינאתי בה. התבוססתי בדברי החנופה שלה ולא שמתי לב שהיא קלטה אותי מההתחלה, בזמן שאני טעיתי בה לחלוטין.

ויני העמידה פנים שהיא מתעניינת בסיפור ההיכרות של אוֹלי ושלי, כשלפתע פילחה את חלל האוויר זעקה שאין לטעות בה. הסתובבתי, וכמוני עשו גם ויני והבעלים של הקפה. שם, על המדרכה שבחוץ, פניו נראות כמו כדור זעם אדום, שכב הנרי שלי על גבו. לצדו כרעה מריה, שתהיה לי בריאה, כשהיא מדברת בשקט ובעיניה מבט של נחישות שלווה.

לשבריר שנייה, שקלתי להתעלם. (ולפני שתאשימי אותי שאני חסרת לב, המפקחת, את מוכרחה להבין שבאותה תקופה התקפי הזעם שלו היו אינסופיים.) בשולחן הסמוך לשלנו, שני גברים במשקפיים מסוגננים החליפו ביניהם גיחוכים, ואני התעשתּי, הסברתי לוויני שהילד הצווח הוא הבן שלי ומיהרתי אל הדלת.

מה קרה? שאלתי את מריה. התכופפתי כדי לרסן את רגליו של בני, שבעט בפראות. הוא פקח עין אחת, ראה שזו אני וחזר מיד ליילל.

מריה נאנחה. שום דבר, כרגיל. מסכנצ'יק.

ליטפתי את שערו המיוזע של הנרי. אוי, קוּקי, מה יש לך? ספר לאמא מה קרה.

אבל הוא לא הסכים לספר לי, וזה היה שורש הבעיה. אפילו בגיל שנתיים, הוא היה מתחשב מאוד, ואמפתי להפליא. יותר מהכול, הוא השתוקק לבטא את הרגשות שלא היו לו מילים כדי לתאר אותם, ומי מאיתנו לא היה חש תסכול? וכך הוא התפרץ בגלל סיבות תמימות לחלוטין: כשהושיבו אותו בעגלה, כשהוציאו אותו ממנה, כשאחזו בידו לפני חציית כביש, כשניגבו אותו אחרי האמבטיה. כל דבר גרם לו לכעוס. בשנים הראשונות ההן הוא בכה כל כך הרבה עד שקולו היה צרוד תמידית. אה, אבל תשמעי אותי, איך אני מברברת על הילד השמח והבריא שלי. הוא מתנהג הרבה יותר טוב עכשיו, גם אם הוא עדיין נשמע כמו רוד סטיוארט מיניאטורי. זה די חמוד, האמת.

בכל אופן, באותו אחר צהריים, בני המשיך לצרוח בזמן שמריה ואני ניסינו את כל רפרטואר הטריקים שלנו. ליטפנו את הבטן שלו, עיסינו לו את הקרקפת, דגדגנו את הידיים שלו, הצמדנו לו את הקרסוליים. אישה אחת, שטיילה עם גולדן רטריבר, צקצקה לעברנו בהבנה. מטפלת שעברה שם עם זוג תאומים הורתה להם להפסיק לבהות בנו.

הדבר היחיד שהיה צריך לעשות הוא להוריד את הראש ולחכות שזה יעבור, בזמן שמריה ואני השמענו קולות הרגעה כאילו אנחנו צמד מכונות רעש לבן. אחרי זמן רב, הנרי התעייף. עוצמת הבעיטות שלו נחלשה; שרירי הפנים שלו התרפו. הושטתי יד ודגדגתי את בטנו, פעולה שהספיקה לפעמים כדי לגרום לו להירגע מהתקף הזעם. לא הפעם. ברגע שהאצבע שלי נגעה בבטנו הרכה, פיו נפער והוא שחרר צרחה מחרישת אוזניים. הבכי התחיל שוב, במלוא העוצמה. השתופפתי, מותשת, והתכוונתי לומר למריה לגרד אותו מהמדרכה ולגרור אותו הביתה.

מאחורי, נשמע קול נמוך וחמים, שר שיר ילדים סיני. ליאנג ג'י לאו הו, ליאנג ג'י לאו הו, פאו דה קואיי, פאו דה קוואיי.

הסתובבתי לאחור וראיתי את ויני עומדת שם, רוכנת קדימה כשידיה על ברכיה, ושרה בכוונה מלאה על זוג נמרים — האחד בלי עיניים, והאחר בלי זנב. ג'ן צ'י גואיי, ג'ן צ'י גואיי. זיהיתי את השיר משיעורי הסינית שלמדתי אחר הצהריים בתקופת נעורי.

בן רגע, הבכי פסק. מבלי שהפסיקה לשיר, הוציאה ויני תליון פרווה אפור שהשתלשל מהידית של תיק הבירקין שלה.

אל תיתני לו את זה, מיהרתי לומר. את לעולם לא תקבלי אותו בחזרה.

אבל היא הושיטה להנרי את כף ידה ובה כדור הפרווה.

אני מקווה שזו לא פרוות מינק אמיתית, הזהרתי.

הנרי תפס את הכדור וצייץ בהנאה. חוט רוק עבה נחת על הפרווה הרכה.

אוי ואבוי לי, אמרתי.

ויני צחקה וליטפה את ראשו של הנרי, והוא פעה לעברה במתיקות.

זאת דודה ויני, אמרתי לו. אתה יכול להגיד לה תודה?

הוא העביר שוב ושוב את שפתיו הרטובות על כדור המינק.

הסברתי לוויני שאף על פי שהוא מבין הכול, הוא עדיין לא מדבר, ואוֹלי מייחס את העיכוב הקל להיותו ילד דו־לשוני.

ילד חכם, אמרה ויני.

הייתי נבוכה מכדי לחזור פנימה אל בית הקפה. אז כשמריה הצליחה לחגור את הנרי בעגלה שלו בלי שום תקריות, הצעתי שנלך הביתה.

בבית, ויני התיישבה ליד הפסנתר הגדול, ניגנה "מנצנץ כוכב קטן", שרה להנרי במנדרינית — יִי שאן יי שאן ליאנג ג'ין ג'ין — ולימדה אותו לעשות תנועות של כוכבים מנצנצים בכפות ידיו הקטנות והשמנמנות.

התחלתי להרגיש כאב מאחורי העיניים. באותו זמן חלפו רק שישה חודשים מאז שאמי נפטרה. היא היתה זו שהיתה אמורה ללמד את הנרי סינית. היא היתה אמורה ללטף לי את הגב ולומר לי שזה נורמלי שאני כל כך עייפה, עד שאני מנקרת כשאני מצחצחת שיניים. היא היתה אמורה לשכנע אותי לא להעביר את הנרי לתזונה של בשר איילים וצבאים, כי הייתי משוכנעת שההורמונים והאנטיביוטיקה הם האשמים בכל. ויני ראתה את הדמעה שזלגה על לחיי והרימה את ידיה ממקלדת הפסנתר.

מה קרה, אווה?

הנרי משך בתנוך אוזנו, מה שסימן לי שהוא מתחיל להיות עצבני.

שום דבר. תמשיכי לנגן.

היא שמטה את ידיה על ירכיה. היבבה של הנרי התחילה כנהמה שקטה שבקעה מבית החזה שלו ואז הלכה והתגברה עד שהפכה לסירנה של ניידת משטרה.

מריה, קראתי.

היא פרצה כחץ שלוח מהמטבח, מנגבת את ידיה באחורי הג'ינס שלה, הרימה את הנרי ולקחה אותו לחדרו.

שלפתי טישו וטפחתי על לחיי. אוֹלי אומר שזה שלב.

ברור, אמרה ויני. כל התינוקות ככה.

לא רציתי שתחשוב שאני מדוכדכת בגלל הבן שלי, אז סיפרתי לה שאמא שלי נפטרה.

היא הצמידה את כף ידה אל פיה. היא זכרה את אמא שלי מהביקור שלה בסטנפורד לפני כל כך הרבה שנים.

אוי, אווה, אני כל כך מצטערת. היא בטח היתה סבתא כל כך טובה להנרי.

סיפרתי לה שבשלושת החודשים הראשונים גרנו שלושתנו בחדר אחד — היא, הנרי ואני. היא התעוררה לכל האכלה, החליפה אינספור חיתולים, הבטיחה לי שיום אחד הוא יפסיק לבכות. היא נפלה ומתה — לא היתה שום דרך אחרת לתאר זאת — בזמן שרצה על ההליכון במרתף הבית שלה. דום לב פתאומי. בת שישים ותשע, רזה כמו מקל, בקושי סבלה מצינון, וגם זה לעתים נדירות.

מאחד החדרים הלכו היבבות של בני והתרככו לכדי פעיות קטועות. תליון הפרווה של ויני היה מוטל על השטיח, אפור ורטוב, כמו מִנחה שחתול מביא הביתה. כשהתכופפתי להרים אותו, קלטתי את המילה פנדי חרוטה על תופסן המתכת.

אוי, שיט, אמרתי.

עזבי שטויות. שמרי אותו כצעצוע להנרי.

ברגע שהיא הלכה, חיפשתי את התליון באינטרנט כדי שאוכל לקנות לה אחר במקומו. נחשי כמה הוא עלה? שש מאות דולר. ברור שלא עשיתי את זה. בפעם הבאה שהנרי עשה סצנה, הוצאתי את כדור המינק המעוך וטלטלתי אותו מול פניו. הוא התעצבן, זרק אותו והמשיך לצרוח.

אחרי הפעם ההיא, ויני היתה מודיעה לי בכל פעם שהגיעה מלוס אנג'לס לסן פרנסיסקו. היא אמרה שהיא מגיעה לכאן באופן קבוע, בענייני עבודה, ולכן היא התארחה לעתים קרובות במלון סנט רג'יס בדאונטאון. זה הרשים אותי. בפעם האחרונה שבדקתי, החדרים שם עלו שבע מאות דולר ללילה.

בהתחשב בכל מה שסיפרתי עד עכשיו, את בטח תוהה למה התיידדתי איתה ברצון כה רב בפעם הזאת. אני מודה שבהתחלה, הסתנוורתי מהעושר והיופי שלה, מהביטחון העצמי המופרז שלה. אני מניחה שמשהו בי היה עדיין תקוע בשנה א' — ההיצמדות לחברות כמו לרפסודות.

אבל היתה גם סיבה עמוקה יותר. האמת היא שאף אחד, חוץ מאמא שלי, לא הצליח להרגיע את הנרי, ואני הייתי מיואשת. הבן שלי עדיין התעורר כל שלוש שעות בערך, מה שאומר שחלפו כבר שנתיים מאז שישנתי לילה שלם. ביליתי ימים שלמים בבהייה במסך המחשב שלי, בחיפוש אחר שיטות תזונה מיוחדות לשיכוך התקפי זעם, בזמן שמריה הנאמנה הסיעה את הנרי בעגלה משעת סיפור לחוג מוזיקה ומשם לפארק. למעשה, בשבוע שבו ויני התקשרה, קיבלתי משלוח של ארבעה קילו של בשר ביזון מוויסקונסין, שהוחבא במקפיא סודי במחסן שבחניה בגלל שאוֹלי רחש בוז מיוחד לפסאודו־מדעי התזונה. ובצדק! אני חושבת שכולם יסכימו שההתנהגות שלי היתה פסיכית.

אה, ואם מדברים על אוֹלי, האם ציינתי שזה קרה בדיוק כשהוא עזב את אוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו ועבר לסטנפורד? מהלך מזהיר מבחינת הקריירה, אין ספק, אבל כזה שהיה כרוך בנסיעות שהן סיוט לפני ואחרי יום עבודה שהיה ממילא אינסופי, מה שאומר שהוא מעולם לא הגיע הביתה בזמן כדי להשכיב את הנרי.

אז כמו כל אמא טרייה הכורעת תחת הנטל, הייתי אסירת תודה על עזרתה של ויני.

אוֹלי שמח לשמוע שהשותפה לשעבר שלי לחדר מוצאת חן בעיני הנרי, אבל גם הוא — כמוך — היה מופתע לנוכח המידה שבה קיבלתי אותה בברכה אל תוך חיינו. אחרי הכול, הדבר היחיד שסיפרתי לו על ויני היה שערוריית הפסיכומטרי הידועה לשמצה. אני מניחה שאת כבר מעודכנת לגבי זה?

לא? בכלל לא? אני מבינה. אני מניחה שזה הגיוני. אני לא חושבת שבאותה תקופה סטנפורד היתה מעורבת רשמית.

זה היה בשנת 2000, וכל העניין לא היה שונה בהרבה מהתקרית העכשווית עם כל המפורסמים מהוליווד שזייפו ציונים כדי להכניס את הילדים שלהם לבתי הספר הטובים, אלא שבמקרה הזה, העבריינים היו אזרחים סינים. על פי הדיווחים בעיתונות, רשויות אכיפת החוק בארה"ב חשפו חברה בבייג'ינג שהעסיקה נבחנים מתחזים בארה"ב — בעיקר סטודנטים סינים לתואר שני — ציידה אותם בדרכונים מזויפים ושלחה אותם להיבחן בפסיכומטרי במקום מועמדים סינים עשירים ומקושרים. רשויות החוק תפסו את רישומי החברה ופרסמו את הממצאים, והאוניברסיטאות הגיבו במהירות הבזק. שלושה סטודנטים סינים סולקו מהרווארד, אחד מאוניברסיטת ייל, שניים מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, עוד כמה מפּן ומקולומביה ומקורנל. ותהיי בטוחה שאף אחד לא כתב טור דעה להגנתם של הילדים האלה, שתיאר אותם כקורבנות תמימים שאין לראות בהם אחראים לפשעי הוריהם. לא, בכל הנוגע לסטודנטים זרים, הזעקה הציבורית הכללית היתה להעיף את הרמאים הסינים הבזויים האלה מהאוניברסיטאות שלנו!

אני זוכרת שעמדתי ליד המזרקה בכיכר המרכזית של האוניברסיטה עם חבר'ה שלמדו איתי בסמינר למדעי הרוח, והתעמקנו בגיליונות הטריים של "הסטנפורד דיילי". חזרתי לחדרי ומצאתי שם את ויני, בוכה, משליכה באקראי סוודרים וחולצות טריקו לתוך המזוודות הוורודות שלה. היא סיפרה לי שאביה עבר שבץ ושהיא מתכוונת לעלות על טיסה באותו לילה, אף על פי שבחינות הגמר אמורות להתחיל בשבוע הבא. אמרתי לה שאני מצטערת וקיפלתי את העיתון שלי לריבוע קטן ומהודק.

סיפרת ליועצת שלך? שאלתי. הייתי בטוחה שיאפשרו לה להיבחן במועדי ב'.

היא אספה ערימת גרביים ואמרה, אני באמת לא יכולה לחשוב על זה עכשיו.

הצעתי לה שאודיע למרצים שלה, והיא חייכה מבעד לדמעות והודתה לי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*