דרכים אחרות

חלק א'

הסיפור שלי מתחיל בקפלן, בשבוע הכי אופורי שהיה לי בחיים. התאריך היה יום שבת, 1 באפריל 2023. הייתה זו ההפגנה הראשונה אחרי הלילה הסוער שזכה לכינוי "ליל גלנט", והרגשתי שאנחנו, החילונים, חוזרים להיסטוריה.

באותה תקופה סיגלתי לעצמי מנהג לשוטט במהלך ההפגנה באיטיות הלוך־חזור לאורך רחוב קפלן. בעודי מתהלך הגיח פתאום מההמון בּוֹנְיֶק, בן־דוד שני שלי, גבוה וג'ינג'י כהרגלו. הוא המתיק אליי חיוך שעורר בי את תחושת ההרפתקה שתמיד אפיינה את זיכרונות הילדות המשותפים שלנו. "יש לי משהו מעניין בשבילך," אמר בּוֹנְיֶק ויצר בי תחושה שמשהו מתחיל כאן.

כעיקרון, אני שונא הפגנות, למרות שהייתי בלא מעט מהן בחיי. תמיד אעדיף להימנע מההמון, ודאי במצב שבו, מחוסר ברירה, עליי להאזין לשורת נאומים קלישאתיים. אבל הטיול לאורך קפלן בתחילת 2023 היה סיפור אחר לחלוטין. בזמן שצעדתי לי להנאתי, התמוגגתי מהאווירה של יריד עממי, התרשמתי מהגיוון בין הדוכנים, ומדי פעם אפילו הצטרפתי לחבורה ששרה שירי מחאה מסביב לקבוצת מתופפים. כל כמה מטרים נסחפתי לעולם תוכן אחר: ממופע של ותיקי מלחמת יום כיפור, דרך דוכן לקידום מעמד הנשים או תהלוכה גאה ועד דוכנים ששיווקו כל סחורה אידיאולוגית שרק היה ניתן לדמיין. היה אז קסם בקפלן, ואני סוף־סוף יכולתי להפגין בלי להרגיש חלק מעדר. קפלן ייצג את כל מה שחלמתי עליו כאידיאל חילוני וליברלי — אוסף מגוון של אנשים ודעות, שלכולם יש מקום בזירה, ואיכשהו כל הבלגן יצר מחאה אחת עם אמירה פחות או יותר ברורה.

שִנאתי לעדר היא אחד הגורמים המעצבים של חיי. כשאני רואה עדר הולך לכיוון אחד, אני הולך אינסטינקטיבית לכיוון השני. עד היום אני מצטער שלא טיילתי כמו כולם במזרח אחרי הצבא. אבל מאחר שכולם נסעו לשם, לא נותרה לי ברירה אלא לפנות לכוון ההפוך, לאירופה.

ניתן היה לצפות שרתיעתי מהעדר תהפוך אותי למרדן בממסד, אלא שזהו לחלוטין לא המקרה. פרדוקסלית, אין דבר שאני סולד ממנו יותר מיציאה מאורגנת ושיטתית נגד הממסד. העדר הבזוי ביותר מבחינתי הוא העדר שמורד בעדר אחר. כבר כשהייתי נער סלדתי מעישון, מאלכוהול, מסמים, מקעקועים — כל מה שהריח כמו מרד נעורים צפוי ובנלי. "הקונפורמיזם של הנון־קונפורמיסטים" — כיניתי את התופעה והקפדתי להתרחק ממנה.

בקפלן, לעומת זאת, יכולתי להשתתף בהפגנה בלי לאבד מתחושת החירות האישית. כך יצא שתמיד דגמתי כמעט את כל מתחמי המחאה שנפרשו לאורך הרחוב. עם זאת, היו שני אזורים שמהם נמנעתי בקפידה. הראשון היה המתחם של "הגוש נגד הכיבוש" שהתמקם בפינת דובנוב. הייתי מתקרב ל"גוש", אבל נמנע מלהצטרף ממש למעגל. לא שיש לי משהו בעד הכיבוש. ההפך הוא הנכון, אני רואה בעצמי חלק מ"הגוש" ואף הטפתי לכך שצריך לשלב בקפלן מחאה נגד הכיבוש. לא יכולתי לסבול את כל מי שניסה להשתיק כל התייחסות לכיבוש בטענה שהיא מרחיקה ציבורים כאלו או אחרים. בכלל, הרעיון שאסור להגיד את מה שמאמינים בו כדי לא "להרחיק ציבורים" הוא בעיניי אחת הרעות החולות של השמאל הישראלי.

ועדיין, חשבתי שההתעקשות של ה"גוש" לעסוק בכיבוש ורק בו טהרנית וצורמת. הרגשתי שאנחנו, החילונים, מתמודדים מול ממשלה שתוקפת אותנו על בסיס תוכנית מסועפת ורבת פנים. האמנתי שהדרך היחידה להתמודד עם הממשלה הזו היא להיאבק בכל מעשיה: המהפכה המשטרית, ההדתה, הביזה החרדית, השחיתות וכמובן העמקת הכיבוש, כולם גם יחד הרכיבו את העיסה שהטביעה אותנו. בהיצמדות לכיבוש בלבד קראתי לא רק טהרנות, אלא גם הטפה מוסרית כלפי כל אלו שמוחים על שאר הרעות החולות. לכן לא הצלחתי להביא את עצמי להיטמע ב"גוש". הייתי חולף לידם כדי להביע כבוד, אבל שמרתי על ריחוק.

המוקד הבעייתי השני הגיע מהקצה השני של הסקאלה הפוליטית, לפחות זו שיוצגה בקפלן: מתחם "אחים לנשק". כחלק מהשיטוט הקבוע שלי בקפלן הייתי מטריח את עצמי מזרחה לכיוון אזור המסכים והנאומים. אבל בכל פעם שהחלה שרשרת הדוברים, הייתי מליט את פניי בייאוש: ההתרחשויות ברחוב היו הרבה יותר חזקות מהייצוג שלהן על במת הנאומים. בעיקר סלדתי מהצורך של רבים מהנואמים להזכיר עד כמה הם רואים מולם קהל מעורב — חילונים ודתיים, ימנים ושמאלנים, יהודים וערבים. כנראה היו ימנים בקהל, לפחות להגדרתי. אבל דתיים וערבים? הקהל בקפלן היה הקהל ההומוגני ביותר שאי־פעם ראיתי, ורובו המכריע היה יהודים חילונים. את הערבים היה אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת. והדתיים? נדרש מאמץ רב לאתר שם כמה כאלה. לאחר כמה שבועות הדתיים שכן היו מגיעים להפגנות הבינו שהם נטמעים בהמון במספרים העלובים שלהם, אז הם עשו תרגיל יפה: הם היו מתכנסים בפינת נמיר/ארלוזורוב ומגיעים לקפלן כקבוצה. כך נוצרה מראית עין לפיה הם רבים מכפי שהיו. וכמובן, החילוני הממוצע היה משתפך מרגש כשהתהלוכה הזו הייתה עוברת לידו. האמת המרה הייתה שהדתיים היוו פחות מאחוז אחד מהקהל. אומרים שבירושלים היו יותר דתיים, אבל ההפגנות שם היו מצומצמות, זניחות מבחינה כמותית. המחאה הזו לא רצתה להודות בכך, אבל היא הייתה מחאה מגזרית מובהקת של החילונים מהמרכז ומהשמאל.

אבל שהחילונים יודו בכך שהם מגזר שהרים מחאה מגזרית? הרי רובנו עדיין שבויים בפנטזיה של הממלכתיות ובטוחים שאנחנו המדינה והמדינה היא אנחנו. מגזר זה לדתיים, לחרדים, לערבים. לחילונים — אין דבר שמזעזע יותר מאשר לחשוב על עצמם כמגזר. בעיניי מדובר במחלת נפש קולקטיבית. הרי ישראל היא מדינה מגזרית, ואם אנחנו רוצים ואם לא, אם אנחנו מודעים למגזריות שלנו ואם לא, אנחנו החילונים מהווים רק מגזר אחד בחברה הישראלית. ואם לא די בכך, הכוח הפוליטי במדינה מצוי במגזריות: זהו מקור הכוח של החרדים ושל המתנחלים. ויתור על מגזריות בישראל של היום משמעו אובדן של כל כוח פוליטי. אבל אנחנו, החילונים, נעדיף לאבד את כוחנו הפוליטי רק שלא יחשבו שאנחנו מגזר. רק שלא נחשוב על עצמנו שאנחנו מגזר.

בשם הכחשת המגזריות, כל דובר על הבמה הקפיד לשבח את הגיוון שאף פעם לא התקיים בקפלן.

אלא שהבמה לא הפריעה לי. ממילא לא ראו שם כלום, ואת הנאומים היה אפשר לשמוע מכל הרמקולים שפוזרו בנדיבות לאורך קפלן ודרך בגין. הבעיה שלי הייתה המתחם של "אחים לנשק" שמוקם בין הבמה המרכזית למרכז עזריאלי. השם הנורא שלהם היה מחשיד, אולם בתחילת הדרך דווקא צמח שם משהו מוצלח. כל מיני מיזמים מטורללים, כמו אותו לילה שבו הם הקימו מחסום שמנע כניסה למשרדים של פורום קהלת, העידו על יצירתיות, מקוריות ואפילו הומור. מבחינה זו הם התאימו ברוחם לכל שלטי המחאה הפיראטיים והאישיים ששלטו אז בקפלן, למשל, "אני אסלח לאקס שלי לפני שאסלח לביבי", "Houston, we have a BiBi", והאהוב ביותר עליי, בתגובה לכל דברי האחדות המלוקקים: "אנשים אחים אנחנו: קין והבל".

לעומת זאת, מתחם "אחים לנשק" בין עזריאלי לקפלן היה נטול כל הומור. כל האזור היה צבוע בחולצות חאקי, ולמרות שהם לא הביאו איתם את הנשקים שהפכו אותם לאחים, עדיין היה שם באוויר תמהיל של מיליטריזם וטסטוסטרון שהרתיע אותי.

כמה חודשים לאחר מכן התנגשו שני הקצוות שמהם נרתעתי. תהלוכה של "הגוש נגד הכיבוש" תעשה את דרכה, כנראה בטעות, למתחם "אחים לנשק". או אז הראו "האחים" עד כמה התיעוב שלהם את ביבי מהול בתיעוב הישן והטוב את השמאלנים. התהלוכה של "הגוש" חטפה שם קללות ואפילו מכות. בשבת שלאחר אותו אירוע אלים בלעתי רוק והצטרפתי בפעם הראשונה והאחרונה למעגל של "הגוש".

והיה בקפלן עוד משהו שעליי להתוודות עליו, גם אם הוא מחליש את סיפור המחאה. השיטוט בקפלן נתן לי את החודשים הכי חברותיים בכל שנות הבגרות שלי. מחאה גדולה ומגזרית משמעותה אינספור מפגשים חברתיים. פגשתי אנשים מכל נקודה וזמן בחיי — חברים מבית הספר ומשכונת ילדותי, מהצבא, מהאוניברסיטה, מכל מקום עבודה שאי־פעם עברתי בו, מכל מקום שאי־פעם גרתי בו. כולם היו שם. כל שבת הבטיחה מפגשים מפתיעים עם דמויות מעברי שלא נתקלתי בהן עשורים. מהחבר המיתולוגי שנעלם מחיי בגיל שמונה ועד הבחור שסייע לי לשרוד את הטירונות האימתנית. קפלן היה החיים עצמם, מרוכזים באופן יוצא דופן. באותה תקופה חייתי משבת לשבת.

ובין השבתות היה הריגוש והשחרור מהכבלים שאחזו בי בימי השיבוש. באחד מהם קניתי את עולמי. הצטרפתי לקבוצת מפגינים שחסמה צומת כלשהו, ובשלב מסוים, כמו תמיד, החליטה המשטרה לפנות את הצומת. לא היו שם סוסים או מכת"זיות וודאי לא רימוני עשן. במקום כל אלו, שרשראות של שוטרים התקדמו לאורך הצומת תוך דחיקת המפגינים מן הכביש. זו כמובן לא הייתה שיטה יעילה במיוחד. תמיד היה שוטר או שוטרת שקטעו את השרשרת כדי לטפל אישית במפגין שעצבן אותם או סתם מחולשה פיזית אל מול ההתנגדות שלנו. ברגע שהשרשרת נקטעה, מייד זרמנו כולנו דרכה והשתלטנו שוב על הצומת, עד לשרשרת הבאה. לאחר כשעה השוטרים הצליחו סוף־סוף לדחוק אותנו אל המדרכה. בשלב הזה מעטים, ואני ביניהם, המשיכו להעז ולרדת לכביש. באחת הפעמים האלו תפסו אותי שני שוטרים והובילו אותי משני צדדיי את המטרים הספורים עד למדרכה. רצה הגורל ובדיוק בשניות האלו צילם אותנו כתב "הארץ", ולאחר כמה דקות ספורות התנוססה באתר העיתון תמונה שלי מובל על ידי שני שוטרים. הפכתי לגיבור. הפצתי את התמונה ברשתות, וכל מי שראה אותה היה בטוח שביליתי במעצר ודאג לשלומי. עד היום אני נושא אותה איתי ומציג אותה מדי פעם כעדות לפועלי ולאומץ ליבי כמפגין. עשיתי הון תרבותי לא קטן מהתמונה הזו.

ליל גלנט לא היה אחד מימי השיבוש, ובדיעבד יש משהו מגוחך בכך שאירוע כל כך מרגש סבב דווקא סביב גלנט העצי והניצי. אבל אותו הלילה באיילון המפוצץ מאדם, מוקף במדורות הרבות שהודלקו לאורכו וברעש הבלתי נתפס של תופים ושירי מחאה, זכור לי כאירוע המרגש ביותר מאותה תקופה ואחד המרגשים בחיי. הייתי כל כולי חלק מהעדר, פרט אחד מההמון, ללא כל קיום אינדיבידואלי, ואפילו נהניתי מכך.

*ההמשך זמין בספר המלא*