השמש לא מעניינת אותי

טוויסט

כל כך רציתי בת.

רציתי בת קרובה. צפופה. שלובה. רציתי שהיא תהיה שלי. בדמותי, חברתי. בעלת בריתי, זו שמלבדה אין צורך בשאר. רציתי להיות האמא האהובה שלה.

אז רציתי.

בלידה הראשונה מימשתי את רצונו של בעלי שרצה בן בכור. הוא היה מאושר שהמזל שיחק לו וניכס לעצמו את הרך הנולד. הוא קרא לו "היורש" עוד בטרם הגיח לאוויר העולם. הוא גם בחר לו את שמו. בננו נקרא דורון על שם חברו של בעלי מנוער שנפל למען ארצנו והיה הכי גבר־גבר שהוא הכיר. כשאמרתי שאני לא אוהבת שנותנים לתינוקות שמות של נופלים הוא אמר שדורון זה גם מתנה ושהילד הזה הוא מתנה שאני הענקתי לו.

רציתי שישמח בי ובמתנה, והסכמתי.

גם אני רציתי לקבל חלק מהמתנה הזאת שנקראת "הורות" ולכן רציתי שתיוולד לנו בת ושהיא תהיה שלי. לשמחתי ילדתי בת וקראנו לה שי. את השם הזה בחרנו ביחד ובעלי חשב שזה יפה שהמשמעות של שמות הילדים שלנו היא מתנות.

היו לי תוכניות כל כך יפות עבורי ועבור בתי. אבל זה לא קרה. הבת שלי רצתה להיות המתנה של אבא שלה.

אני אמא של פרופסור שי מלאכי־אבידן, זאת שמדברים וכותבים עליה כל הזמן בחדשות ובאתרים. זה מוזר לי לומר עליה "זאת מהחדשות והאתרים" כי היא האדם הכי לא פומבי שיש ופתאום זה סימן ההיכר שלה. בקהילה המקצועית הסגורה שלנו תמיד הכירו אותה, בוודאי בשנים האחרונות, אבל בעולם שבחוץ היא לא ידועה. כלומר היא לא היתה ידועה. היא בחרה להיות נחבאת אל הכלים, אחת שפועלת מתחת לרדאר התקשורתי, ולא בגלל שהיא הפושעת הגדולה שעשו ממנה בתקשורת אלא מסיבה אחרת, פשוטה הרבה יותר.

היום הבת שלי היא אחת הנשים המפורסמות ביותר בישראל, שלא בטובתה. היא אישה ששכנים ותיקים שלה לא אומרים לה שלום בבוקר, שכל מי שהכיר אותה רבע שעה בגן, ישב לידה בבית הספר היסודי או למד איתה באוניברסיטה רואיין כעד מומחה לאופי שלה. מי שהיה איתה במקרה במטוס, חצה מולה את הכביש או עמד מאחוריה בתור לכספומט, נשאל באיזה שלב כבר אפשר היה להבחין שפרופסור שי מלאכי היא נוכלת מסוכנת? האם היא אישה נחמדה? איך בעלה? בנותיה? היא עדיין נשואה? ועוד שאלות מטומטמות ששואלים במצבים כאלה אנשים שאין להם מושג על מה הם מדברים.

יש דבר אחד שכל הנשאלים יכולים להשיב עליו במקהלה, גם אלה שממש בקושי מכירים אותה: בתי פעלה כל חייה בשקט ובצנעה ומעולם לא הפגינה כוחניות. היא כמעט דתייה בקפדנות שלה לא לעשות רעש ולא לבלוט, והסיבה שבתי נאלצה לפלס את דרכה מאחורי הקלעים ולא בקדמת הבמה היא שבמשך שנים רבות אביה, שהיה והינו הדמות המרכזית בחייה, לא ראה בה מי שראויה לכתר, וודאי שלא המועמדת הראשונה אליו. לא משנה איזה הישגים רשמה לזכותה, לכמה הערכה זכתה מעמיתיה, רמת הפרסים שקטפה, עדיין אביה ראה בה מישהי שאחיה עולה עליה ובעל ערך גבוה משלה.

בחוכמתה, הבינה תוך זמן קצר שלא להיות מוערכת כמידתך אינו בהכרח חיסרון. היא הבינה שכשהמבט לא מופנה אליה איש לא יעמוד בדרכה. שאור הזרקורים הוא גורם מפריע ומעכב ולכן מעולם לא חתרה אליו. בשקט התעשייתי הממעיט היא יכולה לעשות את שלה ולהתקדם. והיא תמיד התקדמה. עד שהיא נעצרה.

על ידי המשטרה.

מי היה מאמין שאני אגיע לרגע כזה? מי היה מאמין שתהיה לי בת שיהיו לה עניינים פליליים? אני אחת שרועדת בכיסא אם שולחים לה התראה על חשבון של חברת חשמל שלא שולם במועד, מה לי ולמשטרה? מה לבת הנורמטיבית שלי ולמשטרה?

הגעתי לשעה בחיי אותה לא העליתי בדמיונותַי הפרועים. נכון שהחיים הם לא משהו שאפשר לדמיין במדויק או לתכנן לפרטי פרטים ולחשוב שדברים יקרו בדרך מסוימת, אבל אפשר לשער השערות ולהניח הנחות על בסיס הקיים.

ללכת לבקר את הבת שלי באבו כביר לא היה מעולם בבסיס הקיים שלי.

מכרה רחוקה, כדרכן של דמויות מן העבר המפציעות בשעת צרה פומבית, צילצלה אלי והציעה את עזרתה בשעתי הקשה. המכרה הרחוקה היתה דפנה בסר, מי שאירגנה את החרם המצלק עלי בכיתה ח'. חרם ממושך שבעטיו אבא שלי נאלץ לקחת יום חופש מעבודתו ולבקש ממנהל בית הספר שיביא אותו לסיומו כי מחנכת הכיתה לא יכלה למעמדה הרם של דפנה בכיתתנו. דפנה הורתה לשתי הסגניות שלה לוודא שהילדים ימשיכו לא לדבר ולשחק איתי. לה ולסגניות שלה היה יותר כוח בציפורן אחת שלהן מלמחנכת הכיתה והם הקשיבו לדפנה והתעלמו מהמחנכת. אם היו אומרים לי שנים אחר כך שדפנה תהיה זו שתתקשר אלי ותציע את עזרתה, הייתי פורצת בצחוק.

דפנה דיברה אלי כיודעת דבר. הטון שלה היה רך ואוהד וזה בילבל אותי. הוא היה שונה מהטון הפיקודי והחזק שלה כמלכת ח'1. היא אמרה לי שהיא מבינה איך אני מרגישה. שהיא יודעת עד כמה המציאות החדשה שלי לא מוכרת ומבלבלת ושכרגע אני לא מצליחה להבין מה קרה או לראות תמונה שלמה. "זה טבעי שאת פועלת על אוטומט הישרדותי," אמרה, "וזה בסדר. מה שאסור לך בשום אופן לעשות זה להתחיל לחטט ולברר עם עצמך אם ואיזו תרומה היתה לך למה שקרה."

"נכון," אמרתי רפה עד בלתי נשמעת.

"את זה תשמרי לסוף," הורתה, "את תלמדי בקבוצה איך לתת דגש לדברים רק בזמן שלהם."

"איזו קבוצה?" שאלתי מבולבלת. לא הבנתי על מה היא מדברת.

"אה," אמרה, "מתנצלת. את לא יודעת מה אני עושה?"

"לא," אמרתי, "אין לי מושג."

"אחרי מה שהיה עם הבן שלי הקמתי קבוצת תמיכה לאימהות כמונו שנקראת 'אלמלא'. לא קראת על זה? היה ריאיון ענק איתי לפני שנתיים ב'ישראל שלנו'."

"לא קראתי," התנצלתי, אף שנזכרתי שאולי בעצם כן. ושאלתי את עצמי למה היא מתכוונת כשהיא אומרת: "אימהות כמונו".

אי שם במוחי רבץ זיכרון מעומעם מהריאיון איתה שהתפרסם במוסף שצורף לגיליון חג. הכותרת הצהבהבה והלא מובנת שלו ככתבת השער משכה את תשומת ליבי: "מ'בינינו' ל'לא עלינו' — סיפורה המטלטל של דפנה בן דב". לקח לי כמה דקות להבין שמדובר בה, בדפנה בסר. בן דב היה שם נישואיה ולא הכרתי אותו. יתרה מכך, לא הכרתי אותה! בתמונות שנלוו לריאיון היא לא הזכירה את עצמה כלל. לא היתה דומה לאיך שזכרתי אותה. נכון שחלפו שנים מאז ראיתיה לאחרונה, ועדיין.

קראתי ברפרוף את הריאיון, שומרת מרחק ביטחון ממנה, שחלילה היא לא תזנק עלי מבעד לדפי העיתון. אף שמהריאיון עלה שהיא מפורסמת למחצה ושנים רבות חלפו מימי בית הספר היסודי, עבורי היא היתה ונשארה מלכת הכיתה האיומה מח'1.

"אני די מתרחקת מחדשות ועיתונים בכלל," אמרתי.

"אני מבינה אותך," אמרה בהשתתפות, "יצא לך אולי לצפות ב'בינינו', תוכנית הראיונות שהיתה לי?"

"לא," עניתי, "איפה היא שודרה?"

"בערוץ הכבלים החדש," השיבה.

"יש לנו את הישן," התנצלתי, "וככלל, אני כמעט לא צופה בטלוויזיה." הרגשתי שאני מאכזבת אותה כמעט בכל מה שיוצא מפי.

"זה לא כל כך חשוב," אמרה, "מה שהיה היה. עכשיו אני במקום אחר. עכשיו אני דואגת לאימהות כמונו."

"כשאת אומרת 'אימהות כמונו', למה את מתכוונת?" שאלתי, שמחה על ששבה והשתמשה בצמד המילים וסיפקה לי את ההזדמנות לברר במה מדובר.

"אימהות כמונו הן אימהות לילדים שעברו עבירה אבל הם לא עבריינים," השיבה, "אנחנו אימהות לילדים שכשלו, מעדו, טעו, אבל עולם הפשע הוא לא הזירה שלהם, הוא לא החיים שלהם."

לא העזתי לשאול אותה במה הבן שלה כשל וטעה. נדהמתי מדי משותפות הגורל החדשה שלי איתה.

"אנחנו צריכות להגיע איתנות לבוקר הבא," המשיכה, "אנחנו צריכות לתפקד בשעת המשבר הארוכה הצפויה לנו. ולכן חשוב שחגורת התמיכה שלנו תהיה רחבה וחזקה."

שוב אמרתי "נכון" כמעט בלחישה, המומה מסביבת ההתייחסות החדשה שלי.

"אסור לנו לחשוב בשום פנים שלילדים שלנו יש נשמה שחורה!" אמרה, ולא היה לי ברור אל מי היא מדברת. אני מעולם לא חשבתי שלבת שלי יש נשמה שחורה.

"אלמלא" היה שמה של קבוצת התמיכה שדפנה הקימה וגם היתה המנחה שלה. היא הסבירה לי בגאווה בלתי מוסתרת את פשר השם שבחרה. "שם מכוון לשני הדברים," אמרה, "האחד הוא שאלמלא קרה כך וכך, מה שקרה לא היה קורה. כלומר: הילדים שלנו עברו עבירה כתוצאה מצירוף מקרים גרוע או שיפוט שגוי או שניהם גם יחד. ובמילים אחרות: קרתה להם תאונה או תקלה, אבל אין להם נשמה עבריינית. והמשמעות הנוספת של השם היא שאפשר לקרוא אותו כאילו איחדנו את המילים 'אל' ו'מלא', שזו ההתחלה של אל מלא רחמים, ומי כמונו יודעות עד כמה אנחנו זקוקות לקצת חמלה אלוהית."

מי היה מאמין שאי־פעם דפנה ואני נזדקק לאותו הדבר.

"נקבע פגישת היכרות," אמרה לי אחרי שאמרתי לה שאצטרף לקבוצה.

"אבל אנחנו מכירות," אמרתי.

״כנראה כבר לא," אמרה, "אני בטוחה ששתינו השתנינו." הטון המתיילד שבו דיברה העיד שלפחות לגביה היא צדקה. במפגש הראשון שלנו פנים אל פנים אחרי כל השנים שחלפו הבנתי עד כמה.

הגעתי לכתובת שדפנה נתנה לי וצילצלתי בפעמון הדלת שנשא את השם: "אל־מלא". כותבת השלט הקטן בחרה לאיזו משמעות בשם הקבוצה היא מתחברת יותר. הדלת נפתחה ואישה גבוהה ודקה ניצבה בפתח. היא חייכה אלי חיוך רחב מבעד למשקפי השמש הכהים שלה שכיסו מחצית מפניה. עמדתי לשאול אותה: "איפה דפנה?" אבל כשהושיטה את זרועותיה אלי לחיבוק רחב קלטתי שזו כנראה דפנה. היא לא דמתה לעצמה כלל. דפנה היתה ילדה לא יפה בלשון המעטה. היו לה שפתיים דקות בלתי נראות, אוזני פיל מזדקרות ושיער חום דק ודליל. לקח לי יותר מרגע לזהות את בעלת הבלונד הגלי, השפתיים העשויות והאוזניים הבלתי נראות.

בהיתי בה.

"אני מתנצלת על משקפי השמש," אמרה, "יש לי דלקת עיניים איומה."

"אני מצטערת," אמרתי, לא בטוחה מה לומר.

"דלקת עיניים זה שם הקוד שלנו פה למישהי שיש לה עיניים אדומות מבכי והיא לא רוצה שיראו אותן. ופה אצלנו בוכים לפעמים. היה לי אתמול יום נורא. קיבלתי בשורה לא טובה אז היום יש לי דלקת עיניים," אמרה בחצי חיוך.

גילוי הלב שלה הפתיע אותי. החום שהפגינה כלפי היה מוחלט ולא התחבר לי כלל למי שזכרתי. מאויבת לאוהבת אולי יהיה תיאור רומנטי מדי או מוגזם, אבל די משקף את מה שחשתי. צר לי על שאני נוקטת מונחים של תלמידת בית ספר, אבל חשתי לפתע "מקובלת".

גם המראה העכשווי שלה היה ארץ רחוקה מנתוניה הטבעיים, אותם דווקא זכרתי בבירור. אם היא היתה הולכת מולי ברחוב ולא מציגה את עצמה, לא הייתי מזהה אותה לעולם.

המפגש הבא שלנו כבר היה עם חברות הקבוצה. דפנה ביקשה ממני שאציג את עצמי בפני האימהות האחרות. רובן כבר ידעו מי אני ומי הבת שלי, שתמונותיה הופיעו בכל מקום. התקשורת עקבה במרץ אחרינו ואחרי הפרשה שלנו, שקיבלה בלהב 433 את השם המסקרן "שיהיה להם לתרופות". הן הקשיבו לי בעניין ובהנהונים של הסכמה והשתתפות, והיתה ביניהן מישהי שהיתה כל כך מצויה בפרטים, שכשחיפשתי מילים היא מצאה אותן עבורי.

כשסיימתי לדבר דפנה שאלה אותי איך אני מרגישה. השאלה שלה הפתיעה אותי.

"אני מרגישה רע מאוד כמובן," אמרתי.

"זה מובן מאליו," אמרה, "אבל מה את מרגישה עכשיו, בפעם הראשונה? מה את חווה בימים האלה שמעולם לא חווית?"

חשבתי רגע. "זה אולי מוקדם לומר את זה," אמרתי, "אבל מעולם לא האמנתי שבמהלך חיי אחווה אי־פעם דבר והיפוכו באופן כה קיצוני. נדמה לי שאם חיים מספיק זמן יכולים לראות הכול."

התכוונתי להרגשתי ברגע הנוכחי, למאיגרא רמא לבירא עמיקתא, למהפך, לשינוי הקיצוני בהרגשה, אבל לא היה לי מושג עד כמה אני צודקת במובן הכי רחב ומה העתיד יביא לפתחי.

שני הילדים שלנו עובדים בחברת התרופות שלנו, "מרפא". דורון, הבכור, הוא מנהל העסקים של החברה, אבל כפי שכבר סיפרתי הוא זה שבעלי ראה בו את היורש שלו וממשיך דרכו מן היום שנולד; ושי עומדת בראש המעבדות והמחלקה הפרמקולוגית. דורון עשה תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במִנהל עסקים ושי עשתה תואר ראשון ותואר שני בביולוגיה ודוקטורט בביולוגיה מולקולרית, הכול בהצטיינות. חלק מההצטיינויות שלה היא עשתה כשהיא כבר אמא לשלוש בנות קטנות, שאחת מהן דורשת תשומת לב מיוחדת.

על אף הישגיה האקדמיים המזהירים ועל אף הערצתה הגלויה לאביה, היא זכתה ממנו ליחס משני. מה הכוונה ביחס משני? שהוא לא ראשוני. אני אנסה להיות ברורה יותר לגבי היחס המפלה שלו זכתה במשך שנים וסיכוייה הנמוכים לשנות את מעמדה.

דורון, אחיה, היה כל חייו הבן של הבעלים. הבן של הבוס הגדול שהוקפץ ישר מהלימודים לתפקידים משמעותיים בחברה אף שלא זהר בלימודיו. בעלי תמיד אמר שמה שחשוב אצל איש עסקים או מנהל הוא המעשים ולא הלימודים. שי שזהרה בלימודיה נדרשה להתחיל את עבודתה בחברה מלמטה, כאחרונת העובדות. היה עליה להיאבק על כל תפקיד שקיבלה עם אלה שהיו בעלי ניסיון וותק רב משלה, חלקם פחות מוכשרים ובעלי הרבה פחות מעוף משלה.

למען הסר ספק, אני האחרונה שחושבת שקִרבה משפחתית צריכה לגרום למישהו לדלג על שלבים מהותיים בקריירה שלו ולהיות מוצנח מלמעלה על ראשיהם של חבריו לעבודה כשהוא חסר ניסיון. אני, למשל, למרות שהייתי בעלת תואר בראיית חשבון, עבדתי שנים כעוזרת זוטרה תחת מנהל הכספים הראשי של החברה שאותה ייסד אביו של בעלי. הוא היה צריך למות כדי שאני אהפוך למנהלת הכספים של החברה.

הפער בין היחס שקיבל דורון ליחס שקיבלנו שי ואני בשל היותנו נשים זעק לשמיים. ובזמן שהפער זעק לשמיים צעדנו שתינו, כל אחת במסלולה, במשך זמן רב בדרך הארוכה והמפרכת שהפכה את שתינו ליודעות דבר ובקיאות בפרטים ברמת סיכון גבוהה. לא ידענו הכול אבל ידענו כמעט הכול, וזה הספיק. הוכשרנו, מבלי שהתכוונו, לשאת את נשק יום הדין. איש לא האמין שיגיע היום שנשתמש בו.

חשבתי לתומי שהשַיִט המשותף שלנו בסירת הקיפוח יקרב בינינו. מן הידועות הוא שקיפוח הוא דלק מאחד. ניסיתי לפתוח עימה את הנושא לא אחת: קבלתי על יחסו של אביה לנשים, הבעתי אהדה אליה ולא לאחיה, דבר שמוטב שאֵם לא תעשה, אבל עשיתי.

באחת הפעמים כשאביה העדיף מישהו אחר על פניה לתפקיד שחתרה אליו, רק כדי להאט את נסיקתה וכדי שלא תאפיל על אחיה, אמרתי לה שאני חושבת שזה לא בסדר ושאלתי למה היא לא אומרת לאביה על זה כלום.

נתקלתי בחומה בצורה.

"אמא, אל תשווי בינינו," אמרה, "אני לא את. תסמכי עלי שאני יודעת בדיוק מה אני עושה. אני אגיע בדיוק לאן שאני רוצה."

היא העדיפה להישאר נאמנה לאביה על פני קִרבה אלי, מתעלמת ממגרעותיו, מקיפוחה ומחוסר הצדק השיטתי שבו נהג. היא קיבלה את אביה כמות שהוא. ככזה ראה וקדש. לומר שזה שבר את ליבי? זה שבר. אבל במובן מסוים אני לא יכולה להעביר עליה ביקורת: גם אני, כשהכרתי את אביה הייתי מודעת למגרעותיו ועדיין נשביתי בקסמו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*