מכונת הזמן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מכונת הזמן
מכר
מאות
עותקים
מכונת הזמן
מכר
מאות
עותקים

מכונת הזמן

5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: The Time Machine
  • תרגום: דפנה רוזנבליט
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2025
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 118 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 7 דק'
  • קריינות: אמיר בועז
  • זמן האזנה: 3 שעות ו 20 דק'

ה. ג'. ולס

הרברט ג'ורג' וֵלס (באנגלית: Herbert George Wells;‏ 21 בספטמבר 1866 – 13 באוגוסט 1946) היה סופר, הוגה דעות, עיתונאי, סוציולוג והיסטוריון אנגלי. נחשב לאחד האבות המייסדים של סוגת המדע הבדיוני וזכור בעיקר בעקבות ספריו המשויכים לתחום זה. בניגוד לבן זמנו ז'ול ורן, מוקד סיפוריו לא היה ההרפתקה והאופקים החדשים, כי אם ביקורת חברתית נוקבת.

ב-1895 ראה אור ספרו הראשון "מכונת הזמן" שזכה להצלחה. ספרו השני היה "האי של ד"ר מורו" (1896). ב-1897 פרסם את "האיש הבלתי נראה" וב- 1898 פרסם את "מלחמת העולמות". הספר "האנשים הראשונים על הירח" פורסם ב- 1901 וספרו "מלחמה באוויר" פורסם ב- 1908. הרומנים הבאים שכתב "Love and Mr. Lewisham" (אהבה ומר לווישם) ו"קיפס" לא השתייכו לז'אנר המדע הבדיוני והעלו את ההערכה אליו כסופר. בנוסף לרומנים פרסם ולס פמפלטים ביקורתיים על הסדר החברתי באנגליה הוויקטוריאנית, ביניהם Anticipations (ציפיות) (1901), ו"אוטופיה מודרנית" (1905).

ולס הצטרף לתנועה הפביאנית בלונדון, אך במהרה הסתכסך עם ראשי האגודה, ביניהם ג'ורג' ברנרד שו. התנסות זו היוותה את הבסיס לספר "מקיאבלי החדש" (1911). ב-1913 כתב את "העולם יוצא לחופשי" (The World Set Free). לאחר מלחמת העולם הראשונה פרסם ספרות לא בדיונית. ספרו ההיסטורי "תולדות העולם", הפך לרב-מכר ולמצליח מבין ספריו. בהמשך פרסם את "מדעי החיים" (1929 - 1939), שכתב יחד עם ג'וליאן האקסלי וג'ורג' פיליפ ולס, ו"ניסיונות באוטוביוגרפיה" (1934). ספרו האחרון "Mind At The End Of Its Tether" שראה אור ב-1945 מבטא פסימיות לגבי עתיד האנושות. ולס מת בלונדון ב-13 באוגוסט 1946.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

מהו הזמן? האם הוא נהר זורם הנע בקצב קבוע בכיוון אחד, או אולי מרחב שאפשר להתקדם בו בחופשיות אחורה וקדימה, אל העבר והעתיד? מדען הרפתקן יוצא למסע נועז במכונת זמן שהמציא. הוא יוצא מלונדון של עידן הקיטור ומגיע עד לקץ האנושות וסוף העולם. הוא נוסע בתקווה למצוא נאורוּת וקִדמה, אך נוחת בעתיד מוזר שהחברה האנושית מפוצלת בו לשני מינים: האחד שברירי ונעים, והאחר תוקפני, אפל ומעוּות.

מכונת הזמן אינו רק סיפור על נסיעה בזמן – זה סיפור על קריסה איטית, כמעט בלתי נמנעת, של הרעיון האנושי. המסע בזמן הופך בו למסע פנימי, לחקירה קיומית, לעדות מטרידה מעתיד שעלול לצמוח מתוך הבעיות של ההווה. 

הרברט ג'ורג' ולס (1866–1946) היה סופר והוגה דעות אנגלי, מהאבות המייסדים של ספרות המדע הבדיוני. יצירותיו שילבו הרפתקאות דמיוניות עם רעיונות פילוסופיים וחברתיים נועזים אשר הקדימו את זמנם.

פרק ראשון

1

הקדמה

הנוסע בזמן (כך יהיה נוח לכנות אותו כאן) הסביר לנו עניין קשה להבנה. עיניו האפורות הבהירות נצצו, ופניו החיוורות בדרך כלל היו סמוקות ומשולהבות. אש קורנת בערה באח, והאור הרך של נורות הלהט באהילי הכסף נלכד בבועות האוויר הזוהרות שטיפסו מעלה בכוסות שלנו. הכיסאות שעליהם ישבנו (שהיו פטנט שלו) לא הסתפקו בקבלת המרות של ישיבתנו עליהם אלא חיבקו ועטפו אותנו ממש, ועל החדר נחה אותה תחושת רווחה שמשתררת אחרי ארוחת הערב, כשהמחשבות מתנהלות בחן, משוחררות מכבלי הצורך לדייק. הוא הציג לנו את העניין – מדגיש באצבעו הדקה את הנקודות החשובות – ואנחנו ישבנו בנחת, מתפעלים מהרצינות שבה בחן (את מה שנראה כמו) פרדוקס חדש, ומדמיונו הפורה.

"אתם צריכים להקשיב לי בתשומת לב. אני אצטרך להפריך רעיון או שניים שכמעט כולם מאמינים בהם. למשל אסביר לכם שהגיאומטריה שלימדו אתכם בבית הספר שגויה מיסודה."

"זו לא דרישה גדולה מדי בשביל שלב התחלתי כזה?" שאל פילבי, איש אדום שיער בעל נטייה לווכחנות.

"אני לא מתכוון לדרוש ממך לקבל שום דבר בלי לבסס אותו על ההיגיון, אבל בקרוב תסכים איתי על כל מה שיהיה נחוץ לי. אתה יודע כמובן שלקַו מתמטי, שעוביו אפסי, אין שום קיום ממשי. את זה לימדו אותך? גם למישור מתמטי אין קיום. אלה רעיונות מופשטים בלבד."

"זה נכון," אמר הפסיכולוג.

"וגם לקובייה, שיש לה רק אורך, רוחב ועומק, לא יכול להיות קיום ממשי."

"עם זה אני לא מסכים," אמר פילבי. "גוף מוצק יכול להתקיים כמובן. כל הדברים הממשיים..."

"כך סבורים רוב האנשים, אבל בוא נחשוב על זה רגע. האם יכול להיות קיום לקובייה רגעית?"

"אני לא מבין לאן אתה חותר," אמר פילבי.

"האם לקובייה שלא נמשכת לאורך שום פרק זמן יכול להיות קיום ממשי?"

פילבי שקע בהרהורים. "אין ספק," המשיך הנוסע בזמן, "שכל גוף ממשי חייב להתקיים בארבעה ממדים: הוא חייב להיות בעל אורך, רוחב, עומק וגם מֶשֶׁךְ. אבל בשל חולשה אנושית טבעית, שאותה אסביר לכם בעוד רגע, אנחנו נוטים להתעלם מהעובדה הזאת. למעשה קיימים ארבעה ממדים, שלושה שאפשר להגדיר כשלושת המישורים של המרחב, וממד רביעי שהוא ממד הזמן. ואף על פי כן, אנשים נוטים לערוך הבחנה חסרת ביסוס בין שלושת הממדים הקודמים לבין הממד האחרון, כי רצה המקרה ולאורך הממד האחרון ההכרה שלנו נעה בכיוון אחד מתחילת חיינו ועד סופם."

"זה," אמר בחור צעיר מאוד שהתעוות בניסיון לשוב ולהדליק את הסיגר שלו בעזרת העששית, "זה... באמת ברור מאוד."

"ומדהים לראות שאנשים נוטים להתעלם מזה," המשיך הנוסע בזמן במידה קלה של עליצות. "הרי לכך מתכוונים כשמדברים על הממד הרביעי, גם אם חלק מהאנשים שמדברים על הממד הרביעי לא יודעים שלכך הם מתכוונים. זו רק דרך נוספת להסתכל על הזמן. אין שום הבדל בין ממד הזמן לשלושת הממדים האחרים של המרחב פרט לעובדה שהתודעה שלנו נעה ביחד איתו. אבל יש אנשים טיפשים שניגשים לרעיון הזה מהכיוון ההפוך. כולכם ודאי שמעתם מה יש להם לומר על הממד הרביעי הזה."

"אני לא שמעתי," אמר ראש המחוז.

"זה פשוט מאוד. המרחב, כפי שהמתמטיקאים שלנו מגדירים אותו, מתואר כבעל שלושה ממדים שאפשר לכנותם אורך, רוחב ועומק, ותמיד ניתן להגדיר אותו ביחס לשלושה מישורים, שכל אחד מהם ניצב בזווית ישרה לאחרים. אבל יש פילוסופים ששואלים, למה לטעון שיש דווקא שלושה ממדים – למה לא נאמר שיש עוד מישור, הניצב בזווית ישרה לשלושת האחרים? – ואז הם מנסים להגדיר גיאומטריה ארבע-ממדית. רק לפני חודש בערך הציג פרופ' סיימון ניוקום1 את הרעיון הזה בפני האגודה המתמטית של ניו יורק. הרי ידוע שעל משטח דו-ממדי, שטוח, אפשר לייצג גוף מוצק תלת-ממדי. לכן הם חושבים שבעזרת דגמים תלת-ממדיים הם יצליחו לייצג גוף ארבע-ממדי – אם רק יצליחו לפצח מאיזה פרספקטיבה נכון להציג אותו. הבנת?"

"נדמה לי," מלמל ראש המחוז. הוא קימט את מצחו ושקע בהרהור עמוק. שפתיו נעו כאילו הן מדקלמות מילות לחש מיסטי. "כן, אני חושב שאני מבין את זה עכשיו," הוא אמר לאחר זמן מה, ולרגע קל התבהרו פניו.

"ובכן, אני מוכן לגלות לכם שבמשך זמן-מה שקדתי בעצמי על הגיאומטריה הזאת, הארבע- ממדית. חלק מהתוצאות שהגעתי אליהן מרתקות. לדוגמא, הנה דיוקן של אדם בגיל שמונה, ואחֵר של אותו אדם בגיל חמש-עשרה, ואחֵר בגיל שבע-עשרה, ואחֵר בגיל עשרים ושלוש, וכן הלאה. כל אלה הם ללא ספק חלקים, מעין ייצוגים תלת-ממדיים של ההוויה הארבע-ממדית שלו, שהיא קבועה ואינה משתנה.

"אנשי המדע," המשיך הנוסע בזמן לאחר שהמתין רגע כדי לתת לדברים לחלחל, "יודעים טוב מאוד שהזמן הוא רק סוג של מרחב. הנה לפניכם תרשים מדעי נפוץ המתעד את מזג האוויר. הקו שלאורכו אני מעביר את האצבע שלי מראה את תנודות הברומטר. אתמול במשך היום הוא היה גבוה מאוד, בלילה הוא צנח, והבוקר הוא שוב טיפס אט אט למעלה עד כאן. והרי ברור כי הכספית במדחום לא התוותה את הקו הזה באף אחד מממדי המרחב כפי שאנחנו מכירים אותו בדרך כלל, נכון? אבל אין ספק שהיא אכן התוותה קו כזה, ומכאן עלינו להסיק כי הקו הזה נמתח לאורך ממד הזמן."

"רגע אחד," אמר הרופא כשמבטו מרותק אל הפחמים שבאח. "אם הזמן אינו אלא ממד רביעי של המרחב, מדוע מאז ומעולם נוהגים להתייחס אליו כאילו הוא דבר אחר? ולמה אנחנו לא יכולים לנוע בזמן כפי שאנחנו נעים בממדים האחרים של המרחב?"

הנוסע בזמן חייך. "אתה בטוח לגמרי שאנחנו יכולים לנוע בחופשיות במרחב? אנחנו יכולים ללכת ימינה, שמאלה, אחורה וקדימה בחופשיות רבה למדי, ובני אדם תמיד עשו זאת. אני מודה שאנחנו נעים בחופשיות בשני ממדים. אבל מה באשר לתנועה למעלה ולמטה? הרי כוח הכבידה מגביל אותנו."

"לא בדיוק," אמר הרופא. "יש כדורים פורחים."

"אבל לפני שהומצא הכדור הפורח, פרט לקפיצות מאומצות או טיפוס על משטחים שיש ביניהם פערי גובה לא הייתה לאנשים שום אפשרות לבצע תנועה אנכית."

"ובכל זאת הם יכלו לנוע מעט למעלה ולמטה," אמר הרופא.

"למטה כן, למעלה היה קצת יותר קשה."

"אבל בזמן אתה לא יכול לזוז בכלל, אין לך דרך להיחלץ מההווה."

"אדוני היקר, זאת בדיוק הטעות שלך. זאת בדיוק הטעות של כל העולם. הרי אנחנו נחלצים מההווה כל הזמן. הווייתנו חולפת דרך ממד הזמן במהירות קבועה מהעריסה עד הקבר, ממש כפי שהיינו נעים כלפי מטה אם היינו מתחילים את החיים בגובה של 80 קילומטר מעל פני האדמה."

"אבל הבעיה הגדולה היא," נכנס הפסיכולוג לדבריו, "שאתה יכול להסתובב בחופשיות במרחב, אבל אתה לא יכול להסתובב בחופשיות בזמן."

"וזה לב הגילוי הגדול שלי. אלא שאתה טועה כשאתה אומר שאנחנו לא יכולים להסתובב בזמן. לדוגמא, אם אני נזכר באירוע מהעבר והוא עולה בזיכרוני חי ורענן, אני חוזר לרגע שבו הוא התרחש: במקרים כאלה נהוג לומר שאני נהיה פזור דעת. אני קופץ לרגע לעבר. מובן שאין לנו אמצעים להשתהות בעבר, בדיוק כפי שלברברים או לבעלי חיים אין אמצעים להשתהות בגובה שני מטר מעל הקרקע. אבל בהקשר זה מצבו של איש התרבות טוב יותר מזה של הברברי. הוא יכול להמריא בכדור פורח נגד כוח המשיכה, ואם כך למה לא לקוות שנדע פעם איך לבלום או להאיץ את תנועת ההיסחפות לאורך ממד הזמן, או אפילו להסתובב לאחור ולנוע בכיוון ההפוך?"

"אה, זה," פתח פילבי, "הרי זה הכול..."

"למה לא?" שאל הנוסע בזמן.

"כי זה סותר כל היגיון," אמר פילבי.

"איזה היגיון?" שאל הנוסע בזמן.

"אתה מסוגל להוכיח ששחור זה לבן," אמר פילבי, "אבל אותי לא תצליח לשכנע לעולם."

"אולי לא," אמר הנוסע בזמן. "אבל עכשיו אתה מתחיל להבין לאיזו מטרה אני מתעמק בגיאומטריה ארבע ממדית. לפני זמן רב הייתה לי מחשבה עמומה על מכונה..."

"...שתיסע בזמן!" קרא הבחור הצעיר.

"שתוכל לנסוע בחופשיות בכל כיוון במרחב ובזמן, לפי בחירת הנוהג בה."

פילבי הסתפק בצחקוק.

"אבל הצלחתי לאמת את זה בניסוי," אמר הנוסע בזמן.

"זה יהיה נוח מאוד בשביל ההיסטוריונים," אמר הפסיכולוג. "הם יוכלו לנסוע לעבר כדי לבחון כמה מדויק התיאור המקובל של קרב הייסטינגס2 למשל!"

"אתה לא חושש למשוך אליך תשומת לב?" שאל הרופא. "לאבות אבותינו לא הייתה יותר מדי סובלנות לדברים שאינם שייכים לזמנם."

"היית יכול ללמוד יוונית ישירות מהומרוס ואפלטון," הרהר הבחור הצעיר.

"ואם היית עושה את זה היית נכשל בוודאי בבחינת הכניסה לאוניברסיטה. המשכילים הגרמנים שיפרו מאוד את היוונית."

"אם כך אפשר לנסוע גם לעתיד," אמר הבחור הצעיר. "תחשוב על זה רגע! תוכל להשקיע את כל הכסף שלך, לתת לו לצבור ריבית, ואז לנסוע מהר קדימה בזמן!"

"ולמצוא שם חברה," אמרתי אני, "שמתנהלת על פי עקרונות קומוניסטיים נוקשים."

"איזה תיאוריה פרועה ומופרזת!" אמר הפסיכולוג.

"כן, גם אני חשבתי ככה, ולכן אף פעם לא דיברתי עליה עד..."

"שחשבת להוכיח אותה בניסוי!" קראתי. "אתה מתכוון להוכיח את זה?"

"הניסוי!" קרא פילבי, שמוחו היה כבר תשוש.

"בוא נראה את הניסוי שלך למרות הכול," אמר הפסיכולוג, "אף על פי שברור לכם שמדובר באחיזת עיניים."

הנוסע בזמן חייך אל כולנו, ואז, כשחיוך קל עדיין רשום על פניו, וידיו טמונות עמוק בכיסי מכנסיו, הוא יצא מהחדר בצעדים איטיים, ושמענו את נעלי הבית שלו מדשדשות לאורך הפרוזדור הארוך שהוביל למעבדה שלו.

הפסיכולוג הביט בנו. "מעניין מה יש לו שם."

"איזה תרגיל זריזות ידיים," אמר הרופא, ופילבי ניסה לספר לנו על קוסם שראה במחוז בּוּרְסְלֵם, אך עוד לפני שסיים את ההקדמה כבר חזר הנוסע בזמן, והסיפור המשעשע נגדע באיבו.

ה. ג'. ולס

הרברט ג'ורג' וֵלס (באנגלית: Herbert George Wells;‏ 21 בספטמבר 1866 – 13 באוגוסט 1946) היה סופר, הוגה דעות, עיתונאי, סוציולוג והיסטוריון אנגלי. נחשב לאחד האבות המייסדים של סוגת המדע הבדיוני וזכור בעיקר בעקבות ספריו המשויכים לתחום זה. בניגוד לבן זמנו ז'ול ורן, מוקד סיפוריו לא היה ההרפתקה והאופקים החדשים, כי אם ביקורת חברתית נוקבת.

ב-1895 ראה אור ספרו הראשון "מכונת הזמן" שזכה להצלחה. ספרו השני היה "האי של ד"ר מורו" (1896). ב-1897 פרסם את "האיש הבלתי נראה" וב- 1898 פרסם את "מלחמת העולמות". הספר "האנשים הראשונים על הירח" פורסם ב- 1901 וספרו "מלחמה באוויר" פורסם ב- 1908. הרומנים הבאים שכתב "Love and Mr. Lewisham" (אהבה ומר לווישם) ו"קיפס" לא השתייכו לז'אנר המדע הבדיוני והעלו את ההערכה אליו כסופר. בנוסף לרומנים פרסם ולס פמפלטים ביקורתיים על הסדר החברתי באנגליה הוויקטוריאנית, ביניהם Anticipations (ציפיות) (1901), ו"אוטופיה מודרנית" (1905).

ולס הצטרף לתנועה הפביאנית בלונדון, אך במהרה הסתכסך עם ראשי האגודה, ביניהם ג'ורג' ברנרד שו. התנסות זו היוותה את הבסיס לספר "מקיאבלי החדש" (1911). ב-1913 כתב את "העולם יוצא לחופשי" (The World Set Free). לאחר מלחמת העולם הראשונה פרסם ספרות לא בדיונית. ספרו ההיסטורי "תולדות העולם", הפך לרב-מכר ולמצליח מבין ספריו. בהמשך פרסם את "מדעי החיים" (1929 - 1939), שכתב יחד עם ג'וליאן האקסלי וג'ורג' פיליפ ולס, ו"ניסיונות באוטוביוגרפיה" (1934). ספרו האחרון "Mind At The End Of Its Tether" שראה אור ב-1945 מבטא פסימיות לגבי עתיד האנושות. ולס מת בלונדון ב-13 באוגוסט 1946.

עוד על הספר

  • שם במקור: The Time Machine
  • תרגום: דפנה רוזנבליט
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2025
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 118 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 7 דק'
  • קריינות: אמיר בועז
  • זמן האזנה: 3 שעות ו 20 דק'
מכונת הזמן ה. ג'. ולס

1

הקדמה

הנוסע בזמן (כך יהיה נוח לכנות אותו כאן) הסביר לנו עניין קשה להבנה. עיניו האפורות הבהירות נצצו, ופניו החיוורות בדרך כלל היו סמוקות ומשולהבות. אש קורנת בערה באח, והאור הרך של נורות הלהט באהילי הכסף נלכד בבועות האוויר הזוהרות שטיפסו מעלה בכוסות שלנו. הכיסאות שעליהם ישבנו (שהיו פטנט שלו) לא הסתפקו בקבלת המרות של ישיבתנו עליהם אלא חיבקו ועטפו אותנו ממש, ועל החדר נחה אותה תחושת רווחה שמשתררת אחרי ארוחת הערב, כשהמחשבות מתנהלות בחן, משוחררות מכבלי הצורך לדייק. הוא הציג לנו את העניין – מדגיש באצבעו הדקה את הנקודות החשובות – ואנחנו ישבנו בנחת, מתפעלים מהרצינות שבה בחן (את מה שנראה כמו) פרדוקס חדש, ומדמיונו הפורה.

"אתם צריכים להקשיב לי בתשומת לב. אני אצטרך להפריך רעיון או שניים שכמעט כולם מאמינים בהם. למשל אסביר לכם שהגיאומטריה שלימדו אתכם בבית הספר שגויה מיסודה."

"זו לא דרישה גדולה מדי בשביל שלב התחלתי כזה?" שאל פילבי, איש אדום שיער בעל נטייה לווכחנות.

"אני לא מתכוון לדרוש ממך לקבל שום דבר בלי לבסס אותו על ההיגיון, אבל בקרוב תסכים איתי על כל מה שיהיה נחוץ לי. אתה יודע כמובן שלקַו מתמטי, שעוביו אפסי, אין שום קיום ממשי. את זה לימדו אותך? גם למישור מתמטי אין קיום. אלה רעיונות מופשטים בלבד."

"זה נכון," אמר הפסיכולוג.

"וגם לקובייה, שיש לה רק אורך, רוחב ועומק, לא יכול להיות קיום ממשי."

"עם זה אני לא מסכים," אמר פילבי. "גוף מוצק יכול להתקיים כמובן. כל הדברים הממשיים..."

"כך סבורים רוב האנשים, אבל בוא נחשוב על זה רגע. האם יכול להיות קיום לקובייה רגעית?"

"אני לא מבין לאן אתה חותר," אמר פילבי.

"האם לקובייה שלא נמשכת לאורך שום פרק זמן יכול להיות קיום ממשי?"

פילבי שקע בהרהורים. "אין ספק," המשיך הנוסע בזמן, "שכל גוף ממשי חייב להתקיים בארבעה ממדים: הוא חייב להיות בעל אורך, רוחב, עומק וגם מֶשֶׁךְ. אבל בשל חולשה אנושית טבעית, שאותה אסביר לכם בעוד רגע, אנחנו נוטים להתעלם מהעובדה הזאת. למעשה קיימים ארבעה ממדים, שלושה שאפשר להגדיר כשלושת המישורים של המרחב, וממד רביעי שהוא ממד הזמן. ואף על פי כן, אנשים נוטים לערוך הבחנה חסרת ביסוס בין שלושת הממדים הקודמים לבין הממד האחרון, כי רצה המקרה ולאורך הממד האחרון ההכרה שלנו נעה בכיוון אחד מתחילת חיינו ועד סופם."

"זה," אמר בחור צעיר מאוד שהתעוות בניסיון לשוב ולהדליק את הסיגר שלו בעזרת העששית, "זה... באמת ברור מאוד."

"ומדהים לראות שאנשים נוטים להתעלם מזה," המשיך הנוסע בזמן במידה קלה של עליצות. "הרי לכך מתכוונים כשמדברים על הממד הרביעי, גם אם חלק מהאנשים שמדברים על הממד הרביעי לא יודעים שלכך הם מתכוונים. זו רק דרך נוספת להסתכל על הזמן. אין שום הבדל בין ממד הזמן לשלושת הממדים האחרים של המרחב פרט לעובדה שהתודעה שלנו נעה ביחד איתו. אבל יש אנשים טיפשים שניגשים לרעיון הזה מהכיוון ההפוך. כולכם ודאי שמעתם מה יש להם לומר על הממד הרביעי הזה."

"אני לא שמעתי," אמר ראש המחוז.

"זה פשוט מאוד. המרחב, כפי שהמתמטיקאים שלנו מגדירים אותו, מתואר כבעל שלושה ממדים שאפשר לכנותם אורך, רוחב ועומק, ותמיד ניתן להגדיר אותו ביחס לשלושה מישורים, שכל אחד מהם ניצב בזווית ישרה לאחרים. אבל יש פילוסופים ששואלים, למה לטעון שיש דווקא שלושה ממדים – למה לא נאמר שיש עוד מישור, הניצב בזווית ישרה לשלושת האחרים? – ואז הם מנסים להגדיר גיאומטריה ארבע-ממדית. רק לפני חודש בערך הציג פרופ' סיימון ניוקום1 את הרעיון הזה בפני האגודה המתמטית של ניו יורק. הרי ידוע שעל משטח דו-ממדי, שטוח, אפשר לייצג גוף מוצק תלת-ממדי. לכן הם חושבים שבעזרת דגמים תלת-ממדיים הם יצליחו לייצג גוף ארבע-ממדי – אם רק יצליחו לפצח מאיזה פרספקטיבה נכון להציג אותו. הבנת?"

"נדמה לי," מלמל ראש המחוז. הוא קימט את מצחו ושקע בהרהור עמוק. שפתיו נעו כאילו הן מדקלמות מילות לחש מיסטי. "כן, אני חושב שאני מבין את זה עכשיו," הוא אמר לאחר זמן מה, ולרגע קל התבהרו פניו.

"ובכן, אני מוכן לגלות לכם שבמשך זמן-מה שקדתי בעצמי על הגיאומטריה הזאת, הארבע- ממדית. חלק מהתוצאות שהגעתי אליהן מרתקות. לדוגמא, הנה דיוקן של אדם בגיל שמונה, ואחֵר של אותו אדם בגיל חמש-עשרה, ואחֵר בגיל שבע-עשרה, ואחֵר בגיל עשרים ושלוש, וכן הלאה. כל אלה הם ללא ספק חלקים, מעין ייצוגים תלת-ממדיים של ההוויה הארבע-ממדית שלו, שהיא קבועה ואינה משתנה.

"אנשי המדע," המשיך הנוסע בזמן לאחר שהמתין רגע כדי לתת לדברים לחלחל, "יודעים טוב מאוד שהזמן הוא רק סוג של מרחב. הנה לפניכם תרשים מדעי נפוץ המתעד את מזג האוויר. הקו שלאורכו אני מעביר את האצבע שלי מראה את תנודות הברומטר. אתמול במשך היום הוא היה גבוה מאוד, בלילה הוא צנח, והבוקר הוא שוב טיפס אט אט למעלה עד כאן. והרי ברור כי הכספית במדחום לא התוותה את הקו הזה באף אחד מממדי המרחב כפי שאנחנו מכירים אותו בדרך כלל, נכון? אבל אין ספק שהיא אכן התוותה קו כזה, ומכאן עלינו להסיק כי הקו הזה נמתח לאורך ממד הזמן."

"רגע אחד," אמר הרופא כשמבטו מרותק אל הפחמים שבאח. "אם הזמן אינו אלא ממד רביעי של המרחב, מדוע מאז ומעולם נוהגים להתייחס אליו כאילו הוא דבר אחר? ולמה אנחנו לא יכולים לנוע בזמן כפי שאנחנו נעים בממדים האחרים של המרחב?"

הנוסע בזמן חייך. "אתה בטוח לגמרי שאנחנו יכולים לנוע בחופשיות במרחב? אנחנו יכולים ללכת ימינה, שמאלה, אחורה וקדימה בחופשיות רבה למדי, ובני אדם תמיד עשו זאת. אני מודה שאנחנו נעים בחופשיות בשני ממדים. אבל מה באשר לתנועה למעלה ולמטה? הרי כוח הכבידה מגביל אותנו."

"לא בדיוק," אמר הרופא. "יש כדורים פורחים."

"אבל לפני שהומצא הכדור הפורח, פרט לקפיצות מאומצות או טיפוס על משטחים שיש ביניהם פערי גובה לא הייתה לאנשים שום אפשרות לבצע תנועה אנכית."

"ובכל זאת הם יכלו לנוע מעט למעלה ולמטה," אמר הרופא.

"למטה כן, למעלה היה קצת יותר קשה."

"אבל בזמן אתה לא יכול לזוז בכלל, אין לך דרך להיחלץ מההווה."

"אדוני היקר, זאת בדיוק הטעות שלך. זאת בדיוק הטעות של כל העולם. הרי אנחנו נחלצים מההווה כל הזמן. הווייתנו חולפת דרך ממד הזמן במהירות קבועה מהעריסה עד הקבר, ממש כפי שהיינו נעים כלפי מטה אם היינו מתחילים את החיים בגובה של 80 קילומטר מעל פני האדמה."

"אבל הבעיה הגדולה היא," נכנס הפסיכולוג לדבריו, "שאתה יכול להסתובב בחופשיות במרחב, אבל אתה לא יכול להסתובב בחופשיות בזמן."

"וזה לב הגילוי הגדול שלי. אלא שאתה טועה כשאתה אומר שאנחנו לא יכולים להסתובב בזמן. לדוגמא, אם אני נזכר באירוע מהעבר והוא עולה בזיכרוני חי ורענן, אני חוזר לרגע שבו הוא התרחש: במקרים כאלה נהוג לומר שאני נהיה פזור דעת. אני קופץ לרגע לעבר. מובן שאין לנו אמצעים להשתהות בעבר, בדיוק כפי שלברברים או לבעלי חיים אין אמצעים להשתהות בגובה שני מטר מעל הקרקע. אבל בהקשר זה מצבו של איש התרבות טוב יותר מזה של הברברי. הוא יכול להמריא בכדור פורח נגד כוח המשיכה, ואם כך למה לא לקוות שנדע פעם איך לבלום או להאיץ את תנועת ההיסחפות לאורך ממד הזמן, או אפילו להסתובב לאחור ולנוע בכיוון ההפוך?"

"אה, זה," פתח פילבי, "הרי זה הכול..."

"למה לא?" שאל הנוסע בזמן.

"כי זה סותר כל היגיון," אמר פילבי.

"איזה היגיון?" שאל הנוסע בזמן.

"אתה מסוגל להוכיח ששחור זה לבן," אמר פילבי, "אבל אותי לא תצליח לשכנע לעולם."

"אולי לא," אמר הנוסע בזמן. "אבל עכשיו אתה מתחיל להבין לאיזו מטרה אני מתעמק בגיאומטריה ארבע ממדית. לפני זמן רב הייתה לי מחשבה עמומה על מכונה..."

"...שתיסע בזמן!" קרא הבחור הצעיר.

"שתוכל לנסוע בחופשיות בכל כיוון במרחב ובזמן, לפי בחירת הנוהג בה."

פילבי הסתפק בצחקוק.

"אבל הצלחתי לאמת את זה בניסוי," אמר הנוסע בזמן.

"זה יהיה נוח מאוד בשביל ההיסטוריונים," אמר הפסיכולוג. "הם יוכלו לנסוע לעבר כדי לבחון כמה מדויק התיאור המקובל של קרב הייסטינגס2 למשל!"

"אתה לא חושש למשוך אליך תשומת לב?" שאל הרופא. "לאבות אבותינו לא הייתה יותר מדי סובלנות לדברים שאינם שייכים לזמנם."

"היית יכול ללמוד יוונית ישירות מהומרוס ואפלטון," הרהר הבחור הצעיר.

"ואם היית עושה את זה היית נכשל בוודאי בבחינת הכניסה לאוניברסיטה. המשכילים הגרמנים שיפרו מאוד את היוונית."

"אם כך אפשר לנסוע גם לעתיד," אמר הבחור הצעיר. "תחשוב על זה רגע! תוכל להשקיע את כל הכסף שלך, לתת לו לצבור ריבית, ואז לנסוע מהר קדימה בזמן!"

"ולמצוא שם חברה," אמרתי אני, "שמתנהלת על פי עקרונות קומוניסטיים נוקשים."

"איזה תיאוריה פרועה ומופרזת!" אמר הפסיכולוג.

"כן, גם אני חשבתי ככה, ולכן אף פעם לא דיברתי עליה עד..."

"שחשבת להוכיח אותה בניסוי!" קראתי. "אתה מתכוון להוכיח את זה?"

"הניסוי!" קרא פילבי, שמוחו היה כבר תשוש.

"בוא נראה את הניסוי שלך למרות הכול," אמר הפסיכולוג, "אף על פי שברור לכם שמדובר באחיזת עיניים."

הנוסע בזמן חייך אל כולנו, ואז, כשחיוך קל עדיין רשום על פניו, וידיו טמונות עמוק בכיסי מכנסיו, הוא יצא מהחדר בצעדים איטיים, ושמענו את נעלי הבית שלו מדשדשות לאורך הפרוזדור הארוך שהוביל למעבדה שלו.

הפסיכולוג הביט בנו. "מעניין מה יש לו שם."

"איזה תרגיל זריזות ידיים," אמר הרופא, ופילבי ניסה לספר לנו על קוסם שראה במחוז בּוּרְסְלֵם, אך עוד לפני שסיים את ההקדמה כבר חזר הנוסע בזמן, והסיפור המשעשע נגדע באיבו.