תסביך קלמנטיין

1

קוראים לי גארי. אני בן שלושים ועובד כעוזר משפטי במשרד עורכי דין בלונדון. אני גר לבדי בדירת חדר, בשיכון ציבורי גדול שנבנה בפֶּקהאם בשנות השישים. הדירה שלי נמצאת במרחק חמש דקות הליכה מהעבודה וזה משמח אותי, כשמתחשק לי לשמוח. אני נמוך מעט מהממוצע וחמוש באף גדול שנראה כמעט קומי אם אני מרכיב משקפי שמש.

אם תראו אותי במקרה ברחוב, בטח אהיה לבוש בחליפה האפורה הזולה שלי, עם חולצה לבנה ועניבה (בימי עבודה), או בז'קט קורדרוי חום, עם ג'ינס וטישרט (בימים ריקים). רוב הסיכויים שתראו את האף שלי לפני שתבחינו בבגדים שאני לובש. השיער שלי מטופח ומסודר, קצר מאחור ובצדדים ומזדקר באמצע כמו כרבולת. יש לי עיני שקד חומות, וכבר קרה שתיארו אותן כעצובות וגם כמזמינות בטווח של עשרים וארבע שעות. לא יהיה הוגן לומר שאני שקוף, אבל נדיר שמקדישים לי יותר ממבט אחד.

החברה היחידה שלי בלונדון היא אחת השכנות בשיכון. בשבוע האחרון דווקא יצרתי קשר טוב עם בחורה, אבל מוקדם יותר היום זה התפוצץ לי בפרצוף והחטיף לי עם מרית בתחת. חשבתי שהיא מחבבת אותי, אבל התברר שטעיתי בגדול. אני חושב שהתאהבתי בה, בעצם אני בטוח בזה, ואני עדיין מאוהב בה. הלב שלי שבור באמת לראשונה בחיי.

אמא תמיד אמרה שבורכתי בדמיון פורה ושכדאי לי לנצל אותו - להפיג את השעמום ולהוסיף פרספקטיבה ושמחה לחיי. היא נהגה לומר שאם מצליחים לדמיין משהו שמעולם לא קרה, מוכנים יותר להעריך אותו ולהתמודד איתו כשהוא מתרחש. למרבה הצער, הדמיון שלי לא ממש פועל לטובתי כרגע, אבל ייאמר לזכות אמא שהוא בדרך כלל עוזר.

יש אנשים שקוברים את הפנים בטלפון כל היום. לא אני. יש לי נוקיה ישן כבר שנים על גבי שנים, ומעולם לא טרחתי להצטרף לרשתות חברתיות ודברים כאלה. אני לא מבין מה הטעם. גם ככה יש לי מספיק אנשים זרים בחיים. אז כשאני משוטט ברחובות, אני מרים את הראש ומגרה את המוח במראות ובצלילים שמקיפים אותי: שכנים מתווכחים (אני מדמיין שזה בגלל הצורך להחליף מסנן במכונת הכביסה, למשל); חלון שבור (אני מדמיין שאיזה ילד ניסה להשתמש בסולם של מבוגרים וריסק אותו); חלודה מתפשטת בתושבות הגלגלים של מכונית נטושה (אני מדמיין שסוחר יינות התחרפן ופשוט השאיר אותה שם); כלבים מגלים עניין משותף בערימת זבל (אני מדמיין שקוראים להם זאק מזוודה וגזר ארך רגליים).

ואם המראות והמחשבות לא מגרים אותי מספיק, אני מאפשר לדמיון שלי להרקיע שחקים.

למשל, בדרך לעבודה אני חוצה שבילים שמתפתלים בין הבניינים הנמוכים והגבוהים בשיכון שלי. רגע לפני היציאה מהשיכון יש מגרש משחקים עם דשא, בגודל של חצי מגרש כדורגל בערך (פעם עמדה שם נדנדה, אבל שמעתי שעקרו אותה כי איזו ילדה נפלה ממנה וריסקה את הפרצוף. בדרך כלל לא רואים ילדים קטנים באזור הזה, כנראה כי הכלבים מחרבנים שם. במחשבה שנייה, לא רואים הרבה ילדים קטנים בשיכון באופן כללי. הם בטח שם, אבל פשוט לא רואים אותם).

הרבה פעמים כשאני חולף על פני חלקת הדשא הזאת, סנאי קופא פתאום באמצע הדרך, נעמד על הרגליים האחוריות ומרחרח אותי.

"טוב, חבר," אני לוחש לעצמי. "הזנב שלך מנופח ומתנופף גבוה מאוד, מצאת משהו מיוחד היום?"

"תודה, גארי," אני עונה בשמו. "שום דבר מיוחד, פשוט פגשתי איזו גברת שמוצאת חן בעיני ואני מנסה להיראות במיטבי. כדאי לך לנסות את זה. אתה נראה זוועה, אם לא אכפת לך שאני אומר."

"אני בסך הכול הולך לקנות פאי. לא צריך להתלבש יפה בשביל זה."

"ואם תפגוש איזו בחורה יפה בחנות? תתחרט שלא הקדשת קצת יותר מחשבה למראה שלך... תחשוב עלי ותגיד לעצמך, הבחור ההוא היה מוכן ומזומן. הוא סגר הרבה פינות שאני עוד לא התחלתי לטפל בהן אפילו."

"כן, זה יכול לקרות," אני עונה. "תודה על הטיפ. אז איפה פגשת את הגברת הזאת?"

"לא תאמין, אבל בדיוק במקום שאתה עומד בו. היא עמדה ולא זזה, ממש כמוך, ושרה משהו על שירות הדואר או על ספינת תענוגות - משהו כזה. היה קשה לדעת כי היא שרה נורא. אבל כשראיתי כמה היא יפה, התפעלתי מאוד."

"טוב, אתה נראה מאושר ואני מוכרח לציין שגם נחוש."

"כן, המצב נראה מבטיח, ויש לי הרגשה טובה גם לגבי העתיד שלך. אולי תקנה מי קולון, או לפחות תחשוב על זה. אני מריח רומנטיקה באוויר."

"אולי אני באמת אעשה את זה. נתראה."

אני ממשיך ללכת בצעדים עליזים, אחרי שרשמתי לזכותי תקשורת טובה. המחשבה על רומנטיקה היא לא פעם מקור לתקווה בשבילי.

אני בטוח שהרבה אנשים חולמים בהקיץ וממריאים על כנפי הדמיון כדי להעביר את הזמן, אבל אני לא בטוח שהם מבינים כמה חשוב להוסיף ככה קצת איזון ואופטימיות לחיים. כרגע אני זקוק לזה מאוד, במיוחד לנוכח העובדה שלמראית עין, החיים שלי כמעט מחורבנים.

אני נוהג במכונית שלי, בדרך לפגישה עם בחור בשם ג'ון מק'קוי. המחשבה על זה ממלאת אותי בהלה ואימה. זאת פגישה גורלית מבחינתי, ואני רק רוצה שהיא תיגמר כבר. כרגע מעכב אותי מישהו ששפך שקית מלאה בצלים במעבר החציה, והוא לא מוכן לוותר על אף אחד מהם. אני צופר בתסכול ואחר כך מתנצל בדממה בפני האיש ובפני כל בצל סורר.

תרשו לי לחזור אחורה ולהסביר.

2

לפני עשרה ימים בערך יצאתי לשתות אחרי העבודה עם בחור בשם ברנדן. הוא הזמין אותי הרבה פעמים, ונגמרו לי התירוצים. הוא עובד במשרד החקירות הפרטי סיטיסייד אינווסטיגיישנס, שהם לקוחות של משרד עורכי הדין שאני עובד בו בשנתיים האחרונות. אני לא מכיר אותו ממש טוב, אבל אנחנו תמיד מפטפטים כשהוא מגיע לאסוף מסמכים ולפלרטט עם המזכירות. הוא מבוגר ממני בעשר שנים בערך, רזה ונמוך, ויש לו שיער גלי עם שביל בצד שמוסיף נופך טיודורי להופעה שלו. בדרך כלל הוא לובש ז'קט ספורט כחול או אפור, חולצת גולף בצבע בז' וג'ינס כחול כהה בגזרה מתרחבת, שמסתיים ממש מעל נעלי עור חומות עם שפיצים. משם תמיד מציצים גרביים עם דוגמה צבעונית משעשעת. הפנים שלו די פשוטות, האף קצת דק וחד, והרושם הכללי הוא של פתית שיבולת שועל. כן - טיפוס פתיתי למראה, שבדרך כלל מזכיר לי חייל פשוט מיורקשייר.

ברנדן חושב שהוא "כיפי", וזה כנראה נכון, אם מחבבים בחורים רועשים. הוא מדבר בלי הפסקה ומשתמש בצחקוקים כסימני פיסוק. בכלל לא משנה אם הוא מנסה או לא מנסה להצחיק - הוא תמיד פולט איזה צחקוק או גיחוך אחרי כל משפט שלישי בערך. לא נראה שהוא מתעניין בדברים שאנשים אחרים אומרים. הרבה פעמים אני חושב שבטח נחמד להאמין שכולם מוקסמים ממך. זה בלי ספק מחזק את הביטחון העצמי. אני תמיד מוכן לשתף פעולה עם הקשקושים שלו, ובתמורה הוא חושב שאני מחבב אותו. אני לא לא מחבב אותו, אבל לא יותר מזה.

כשגמרתי לעבוד, כתבתי לו שאני אהיה בפאב המקומי שלי, גרוֹב טאוורן בקמברוול, בסביבות שבע. כשהגעתי, ראיתי אופניים מפוספסים באדום ולבן שעונים על הקיר ליד הדלת. חשבתי שאולי איזה להטוטן שיכור נכנס לפאב, ועכשיו הוא בטח מעיף את המקלות שלו לעבר המנורות. הייתי שמח לצפות בתוצאות של תקרית כזאת.

כשנכנסתי לא היה שם שום להטוטן, אבל מיד איתרתי את ברנדן, שישב ליד הבר ושיחק בטלפון. הוא לא ראה אותי. היו עוד כמה לקוחות, אבל בסך הכול האווירה היתה שקטה ומזמינה. הבר תופס צד אחד של החדר, ובצד השני יש שורה של תאי ישיבה מקומרים, עם ספסלים ומשענות מרופדות באריג ולווטין ארגמני. מחשבה מהירה חלפה במוחי: "ולווטין" יכול להיות שם מעולה לקינוח.

"תרצה קינוח, אדוני?"

"אולי. מה אתם מציעים?"

"יש לנו ולווטין שוקולד־תפוז, עם שמנת סמיכה בצד."

"לזה אני לא יכול לסרב, חבר. נשמע מרשים מאוד. תן לי אחד כזה."

ואז נזכרתי שאני לא מתעניין בקינוחים, ובטח שלא בתהליך הייצור שלהם, ולכן השלכתי את המחשבה על הרצפה כמו כרטיס אוטובוס משומש.

התיישבתי ליד ברנדן, והוא התחיל לדבר.

"טוב, גארי, מה אני יכול להזמין בשבילך? הבר לרשותך - חה־חה־חה!"

"אני אשמח לפיינט של אַיי־פּי־אֵיי, תודה."

"חה־חה־חה! ברמן! פיינט של איי־פי־איי לידידי הרגשן."

"סליחה שאיחרתי קצת, ברנדן, פשוט לקחתי תצהיר ממישהו בעבודה, ופתאום הוא התחיל להזיע נורא."

"וואו, מזיען. זה יכול להית נורא ־ חה־חה־חה־חה!"

"נכון. בהתחלה הוא התגרד - אתה יודע, לפני שהוא התחיל עם הזיעה. רציתי לשאול אם הכול בסדר אצלו, אבל כשמישהו מתגרד, לא כל כך נעים לציין את זה, ובכל מקרה..."

הוא הציץ מעבר לכתף שלי, ככה שידעתי שהוא לא מתעניין בסיפור. הוא קטע אותי בלי לחכות להסכמה האילמת המקובלת.

"זה בסדר גמור, גארי. למען האמת, אפילו לא שמתי לב שאתה לא כאן - חה־חה־חה! עכשיו תקשיב, יש לי שאלה משפטית."

"טוב, אני אמנם עובד במשרד עורכי דין, אבל..."

"מספיק טוב בשבילי. אני לא צריך עצה, פשוט נתקלתי באיזו חידה משפטית מעניינת - חה־חה־חה - אז תקשיב. מה דעתך על זה: הבוקר שתיתי לי קפה, רק אני, בשולחן מחוץ לבית קפה על הרחוב הראשי. עכשיו, בשולחן לידי היה איזה זוג שנראה קצת עצבני - הם נראו מבולבלים, הייתי אומר. הם סקרנו אותי כמו חשודים - אתה יודע, אולי הם ניהלו רומן או משהו - חה־חה־חה! וכדי להעביר את הזמן, כיוונתי אליהם את הטלפון והתחלתי לצלם - אתה יודע, סתם בשביל הכיף. הקלטתי בערך עשרים שניות והשמעתי אותן לעצמי באוזניות האלחוטיות - חה־חה־חה! שמעתי אותם ברור לגמרי - משהו על נסיעה לדובאי ומסעדת המבורגרים מפונפנת - וברקע שמעתי את המוזיקה מבפנים. נדמה לי שזה היה קולדפליי, או אולי אואזיס - למי אכפת..."

לרגע המחשבות שלי נדדו והשקפתי על קצה הבר מעבר לכתף של ברנדן. בחורה יפה עם שיער כהה, צעירה ממני בכמה שנים, ישבה לבד עם משקה מבעבע ובהתה בטלפון. רשמתי לעצמי שהיא מוצאת חן בעיני וחזרתי להתמקד בברנדן.

"אז השאלה שמעסיקה אותי היא זאת: אם הייתי מציג את הסרטון הזה כראיה בבית משפט, האם היו צריכים לשלם תמלוגים לקולדפליי או לאואזיס? ועוד משהו, הלהקות האלה יכולות לסרב שהסרטון יוקרן בלי רשותן? מה דעתך, גארי?"

"זאת שאלה רצינית, ברנדן, אבל אני לא יכול לעזור לך. אני לא מבין כלום בזכויות יוצרים. אני רק עוזר עם העברות בעלות, טיוטות של צוואות, קבלת תצהירים - שטויות כאלה."

בזמן שדיברתי, העפתי מבט אל הבר ושמתי לב שהעלמה עם השיער הכהה מסתכלת עלינו בזמן שהיא מתעסקת בטלפון. הבעה קצת קודרת, חשבתי, אבל יכול להיות שהיא מעוניינת בי, או ברושם שאני מנסה ליצור.

"אז מה קורה איתך, ברנדן? מחזיק את הראש מעל המים עם ערימה נאה של חקירות?"

"לא, לא כל כך - חה־חה־חה! - הבוס בדיוק הוריד אותי מאיזה תיק גדול לפני שבועיים. החזיר אותי לעבודת נמלים של מסירת מסמכים, צווי מניעה וזימונים לעדות. למכור לעיתונים דברים שאנחנו מקבלים מהשוטרים המקומיים. התחלתי גם לגבות חובות. אני די טוב בזה. בטח כי אני קטן ולא מאיים - חה־חה־חה!"

"זה בטח בגלל האף שלך."

"מה זאת אומרת?"

"טוב, הוא כל כך דק שאם מישהו יכניס לך אגרוף בפרצוף, הוא עלול להיחתך."

"אתה מביע דעה?"

"כן."

"אז היא לא נכונה. אתה שותה את הפיינט הזה או לא, אף גדול - חה־חה־חה!"

הרמתי את הפיינט שלי והתפנקתי בלגימה גדולה. לפני שנים, כששתיתי בירה בפעם הראשונה, שנאתי את הטעם, אבל בימים אלה אני לא יכול לחיות בלי זה. זה קרה לי גם עם קורנד ביף וקפה.

"אז על איזה תיק גדול עבדת?"

"אני לא יכול לספר לך, חבר. זה רגיש מאוד."

"על הזין! קדימה, תן איזה פירור. בוא נחשוב... זה קשור להונאה בבית מרקחת או ברשת בתי קפה?"

"לא, אתה אפילו לא קרוב - חה־חה־חה!"

"איזה סלבס שמתגרשים ושלחו אותך לחדר כושר שהאישה אוהבת את הנודלס בו?"

"לא. תקשיב, אני לא יכול לספר לך, והאמת שאתה לא רוצה לדעת. גם ככה הסתבכתי. האנשים האלה הם שמוקים מניאקים. בוא נעזוב את זה."

ההבעה שלו לימדה אותי שהשיחה המסוימת הזאת הגיעה לסיומה, ושמתי לב שהוא לא צחק במהלך חילופי הדברים האחרונים. הוא נראה קצת מבוהל, קצת מעופף. בלי כל הרעש והצלצולים. לא התכוונתי לתחקר אותו, ולמען האמת הרגשתי קצת מטומטם.

החלפתי נושא ועברתי לכדורגל. הוא החליף נושא ועבר לחיים הפרטיים של המזכירות במשרד שלי. החלפתי נושא לרכבים חשמליים, והוא החליף בחזרה למזכירות. הלכתי לשירותים.

כשעמדתי מול המשתנה החביבה עלי, העצב שטף אותי פתאום. חייתי בלונדון כבר קרוב לשנתיים ועדיין לא יצרתי קשרים בעלי ערך. בעבודה התבודדתי, הסתתרתי במשרד שלי ולא התרועעתי עם שאר העובדים. לא היה לנו שום דבר במשותף חוץ מהתיקים שעבדנו עליהם ורכילות על הלקוחות ועל עובדי בית המשפט. הפאב הזה, הבנתי, הוא חיי החברה שלי מאלף ועד תו.

שמעתי את הפטפוטים ואת הרעש של מכונת המזל מהבר השני בפאב, שישבתי בו לא מעט. אני לקוח די קבוע. אני מגיע כמעט בכל פעם שמשדרים משחק כדורגל על המסך הגדול. אני תמיד יושב ליד בחור ששמו ניק וחבר שלו אנדי. הם לא הזמינו אותי להצטרף אליהם. זה קרה באופן טבעי, כי משלושת הכיסאות שבקצה הבר רואים את המסך הכי טוב. אנחנו מדברים על כדורגל ועל עבודה. בסוף המשחק הם בדרך כלל קמים מיד והולכים הביתה. אני אפילו לא יודע איפה כל אחד מהם גר. הכנסתי את היד לכיס כדי להוציא את הטלפון ולבדוק אם משדרים איזה משחק הערב - וגיליתי שהשארתי אותו במשרד.

נזכרתי בפנים של הבחורה עם השיער הכהה. היא היתה יפה מאוד. מאז שהגעתי ללונדון, לא היתה לי מערכת יחסים. פעם הזמנתי את אחת המזכירות מהמשרד לקארי, אבל בדרך הביתה, במונית, שנינו הזענו נורא, ובו ברגע ויתרתי על הפרויקט. מאז התקשורת בינינו זהירה מאוד. היה לי עוד דייט אחד בלבד לפני שנה בערך, בפאב־מסעדה מקומי, עם בחורה שהכרתי באתר היכרויות. הפרופיל שלה נראה אמין מאוד, וההתכתבות בינינו היתה די מעניינת. אבל כשהיא הגיעה, ראיתי שיש לה זרועות ענקיות וחזקות, כמו שלא ראיתי אצל שום אישה. בגדול היא היתה נמוכה וקטנה, אבל היו לה זרועות של מתאגרף במשקל כבד. היתה לה אובססיה לקונספט של אחיזה ומומנט, והיא התגאתה בלי הפסקה ביחס החוזק־משקל שלה. אחרי שהיא דיברה על זה חצי שעה בערך, הלכתי לשירותים וברחתי מדלת צדדית. למרבה הצער, היא חזתה את הצעד הזה וחיכתה לי בחוץ. היא קראה לי שמוק, הרימה אותי והעיפה אותי על גג של ריינג' רובר לפני שנעלמה אל תוך הלילה בתנועות אִגרוף באוויר. מאז לא התפתיתי להיכנס שוב לאתרי היכרויות.

חזרתי לבר והתיישבתי בכיסא שליד ברנדן. הבחורה עם השיער הכהה לא היתה שם, ולרגע נבהלתי, עד שראיתי שהיא עברה לאחד מתאי הוולווטין. צפיתי בה כשהיא הוציאה ספר מתיק צד חום־צהבהב, עשוי עור, והתחילה לקרוא. בן רגע היא נראתה מרותקת. בניגוד לאנשים מסוימים, אני לא מתעניין בכל בחורה שיושבת לבד וקוראת ספר - להפך, זה נראה לי נדוש. זאת אומרת, מה הקטע עם ספרים בכלל? היא בטח קוראת על צבא של ברווזים עתידניים או איזו שטות אחרת. הכוס שלה הלכה והתרוקנה. אולי היא תצטרך לחזור לבר בקרוב. בזמן שישבתי שם, ברנדן הניח את תיק המסמכים דמוי העור שלו על הבר. הוא ניסה לסגור אותו והסתבך עם מנעולי הפליז.

"יופי של תיק, ברנדן. אתה מרוצה ממה שהוא תורם לך?"

"מה? כן, הוא בסדר. עושה את העבודה."

הוא שוב נראה עצבני והאצבעות שלו רעדו כשהתעסק במנעולים. לפני שהוא סגר את התיק, הספקתי להגניב מבט פנימה. היו שם חבילה של פתקיות דביקות, מטען לטלפון, ארבעה או חמישה עטים כדוריים מהודקים בגומייה, טלפון נייד, מסרק ומלפפון קטן.

"למה שני טלפונים? זה בטח מסבך את החיים."

"לא, לא ממש - אחד מהם הוא לעבודה והשני לאנשים שנתתי להם את המספר שלי. אתה יודע, אנשים שאני באמת רוצה לדבר איתם."

"באיזה מהם אני נמצא?"

"של העבודה, נראה לי - אתה יודע, בשביל החזר הוצאות."

"נשמע טוב."

"תקשיב, גארי, אני ממש מצטער, אבל בזמן שהיית בבית שימוש קיבלתי טלפון ואני חייב לעוף. משהו שאני לא יכול להתחמק ממנו. אני צריך לפגוש לקוח שלנו."

עמוק בפנים שמחתי לשמוע את זה.

"חבל, אחי. אבל עבודה זה עבודה. הכול בסדר. בטח משדרים הערב משחק בבר השני. אני אצפה בו עם חברים שלי."

"כן, תעשה את זה. טוב, גארי, תודה שהסכמת להיפגש איתי. בוא נעשה את זה עוד פעם. סליחה שאני כבר נאלץ ללכת."

"אין בעיה," עניתי.

"תגיד, זה בסדר אם אני אקפוץ למשרד שלך בשבוע הבא ואקח את המסמכים שלי?"

"כן, רק תודיע מראש ואני אוריד לך אותם לקבלה."

"יופי. היי, אני אתן לך את מספר הטלפון הראשי שלי, זה שאני תמיד עונה לו. תשלח הודעה אם תרצה ונשתה כמו שצריך כפיצוי על הערב."

ברנדן שרבט מספר על אחת הפתקיות ותחב אותה לכיס המעיל שלי. הוא טפח לי על הגב ופנה לדלת. הוא לא צחק אפילו פעם אחת מאז שחזרתי מהשירותים.

שמחתי שהוא הלך. הוקל לי. שכנעתי את עצמי שהבחורה עם השיער הכהה מתעניינת בי. הזמנתי עוד פיינט ושאלתי את הברמן אם משדרים הערב משחק בבר השני. הוא לא ידע. הזמנתי סטייק וצ'יפס מתפריט הבר, ובינתיים הבחורה עם השיער הכהה קמה ובאה אל הבר. היא עמדה במרחק כמה מטרים ממני והזמינה יין לבן עם סודה. רעד קל חלף בי, והעיניים שלי נמשכו אל הנעליים שלה. דוק מרטינס יפות בצבע בורדו, עם שרוכים כחולים כהים. היא קשרה אותם בקשר פרפר כפול. הלולאות של הפרפרים היו זהות באורכן ובקוטרן. סידור קלאסי. אני לא אוהב נעלי עקב, הן נראות מאולצות וכמו משהו שסיוט לנעול. הנעליים האלה היו התחלה טובה. הסטתי את המבט ולגמתי מהבירה.

בזמן שהיא הסתכלה על הברמן שהכין את המשקה שלה, הצלחתי לבחון אותה טוב יותר ולהעריך את הסיכויים להתקרב אליה. היא היתה נמוכה, אולי מטר שישים וארבע, ולבשה ג'ינס בהיר של ליוויס וסריג גולף שחור. תיק הצד נח באלכסון על המותן שלה. השיער שלה הגיע עד הכתפיים והיה מלא, ובאמצע המצח היה לה פוני ישר, בדיוק ממש כירורגי. לא ראיתי את העיניים שלה אבל חשבתי שהן חומות. היא יכלה להיות מורה או מנהלת מסעדה, או אולי אפילו לעסוק בקדרות. היא היתה יפה עוד יותר ממה שחשבתי. לא היה לי סיכוי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*