בשני עולמות

הקדמה

84 שנות חייו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, מקיפות את הדרמה של חיי היהודים מסוף המאה התשע־עשרה ועד למחצית השנייה של המאה העשרים: המצוקה הכלכלית ורדיפת היהודים בריכוז הגדול שבו הם חיו במזרח אירופה, ההגירה הגדולה למערב, מלחמת העולם הראשונה ושואת יהדות אירופה, צמיחת התנועה הלאומית וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הקמת המדינה והמאבק על ביטחונה וצביונה. חייו, פועלו ועשייתו ההיסטורית של שזר נפרסו על פני מרחב גיאוגרפי גדול ומגוון. הוא נולד בתחום המושב באימפריה הרוסית בעשור האחרון של המאה התשע־עשרה ושם גם גדל וספג את ראשית חינוכו. ב־1912 עבר ללמוד בגרמניה, שבה שהה עד 1920, ובשנים 1924-1920 פעל בשליחות התנועה הציונית באירופה. מ־1924 ועד 1948 חי בארץ ישראל, שהייתה אז בשליטת האימפריה הבריטית. מקום המדינה ב־1948 ועד סוף חייו פעל כאיש ציבור במדינת ישראל, ובסוף דרכו הציבורית זכה להיות האזרח מספר אחת שלה.

שזר נודע בפעילותו הציבורית והפוליטית, במחקרו ההיסטורי ובפרסומיו המדעיים. נוסף לכך תרגם יצירות ספרות וכתב מסות, שירים ורשימות עיתונאיות בנושאים שהיו קרובים ללבו ובזיקה למציאות המשתנה בעולם היהודי ובמדינת ישראל.

אבל מי היה האיש הזה? חסיד שהתחפש לחילוני או חילוני שנעשה חסיד? איש העלייה השלישית שפגש רועת אווזים יפת עיניים ולא שכח אותה כל ימיו, או בעל המתרחק מאשתו ואוהב להיעדר מהבית? חוקר שבתאות או פוליטיקאי?

זלמן שניאור רובשוב נולד במיר שברוסיה הלבנה למשפחה של חסידי חב"ד. בילדותו למד בחדר וכבר בהיותו נער הצטרף ל"פועלי ציון". הוא היה מתלמידי המחזור הראשון של האקדמיה למדעי היהדות שיסד הברון דוד גינצבורג בפטרבורג. מרוסיה עבר בהמלצת מוריו ללמוד באוניברסיטאות בגרמניה, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ להישאר בברלין. הוא המשיך שם במחקריו, עבד לפרנסתו כעיתונאי והרצה בחוגים יהודיים, ציוניים ולא ציוניים. עם תום המלחמה נשאר בגרמניה כדי לסיים את לימודיו והיה לאחת הדמויות המרכזיות בתנועת הפועלים היהודית ובתנועה הציונית.

ב־1920 עלה לארץ כאיש העלייה השלישית, ויצא לשמש שליח התנועה באירופה, ומ־1924 כיהן בתפקידים ציבוריים ותנועתיים. היה מעורכי עיתון דבר, שר החינוך והתרבות הראשון של מדינת ישראל, חבר הנהלה ויו"ר הסוכנות היהודית. את פעילותו הציבורית סיים כנשיאה השלישי של מדינת ישראל.

כמלומד שהכשיר עצמו כהיסטוריון אצל גדולי ההיסטוריונים במאה העשרים, וכחוקר בעל השכלה רחבה השולט בכמה שפות ובמקורות היהדות, חתר שזר לחשוף ולשחזר פרשות היסטוריות שעדיין לא זכו להארה מחקרית. שזר נחשב נציג מובהק של ההיסטוריוגרפיה הציונית ואחד ממנסחיה של התודעה ההיסטורית הלאומית. הוא היה חלוץ בחקר התנועות המשיחיות בישראל ותפקידן הדיאלקטי בתולדות העם היהודי.¹ בתנועה השבתאית בפרט ובתנועות המשיחיות בכלל ראה תנועות לשחרור לאומי בזכות תקוות הגאולה שנסכו בקרב קהילות ישראל בגולה. ככל היסטוריון היה שזר בן המקומות והזמנים שבהם חי ופעל, ואלה השפיעו, במודע או שלא במודע, על הערכותיו ופרשנותו את האירועים שעליהם כתב.

ההחלטות שקיבל, בשנות העשרים והשלושים של חייו, להתמסר לפעילות ציבורית מנעו ממנו להגשים את ייעודו כהיסטוריון. המתח והמאבק הפנימי בין שתי אהבותיו של שזר, הפוליטיקה והמחקר, יצרו דמות ייחודית של הומניסט המייצג באישיותו את כלל האומה. "בהפסדו של שזר", אמר גרשם שלום, "יצאה האומה נשכרת, מה שהפסיד המחקר הרוויח הציבור".²

לאחר שיזם והעביר כשר החינוך הראשון של מדינת ישראל את חוק חינוך חובה חינם, כיהן כממלא מקום וכיו"ר הנהלת הסוכנות היהודית. במסגרת תפקידו לקח חלק בקביעת מדיניות ההנצחה של שואת יהדות אירופה, בעלייה הגדולה של יהודי ארצות האסלאם ובדיונים על מדיניות הגבלת העלייה, שהשפעותיה על החברה הישראלית, בכל הנוגע ליחסים בין אשכנזים למזרחים, נמשכות עד לימים אלה.

שזר הקדיש את חייו לשמש שליח ציבור, כפי שכתב עליו ידידו נתן אלתרמן: "אכן, מכל ההגדרות שיש בהן להכיל את ייחודו כחכם הדיבור, קרובה אולי יותר אל הגרעין זו שתראה בו 'שליח ציבור'. כלומר העובר לפני התיבה ומגרונו מדבר הציבור כולו — בצלילות, בלשון כל הדורות".³

וכך סיכם גרשם שלום את הדברים:

על התאבקותם של שני היצרים העזים שבו, שקבעו את דרכו, המלומד ואיש המדינה שבו שביקשו לדור בכפיפה אחת, אבל לא יכלו להגיע לידי איזון ופשרה. המדען שבו דרש את כל האדם וכן הפוליטיקאי ואיש המדינה. מתוך המאבק המתמיד והמתיחות שהייתה קיימת ביניהם, נתהווה בשלושים השנים האחרונות שיעור קומתו של הומאניסט יהודי גדול, שעל שעותיו הגדולות ניתן להגיד, כי שר האומה דיבר מתוך גרונו. איש שבערוב ימיו זכה לכרוך יחד אהבת השם ואהבת ישראל. מקומו הרם נאה היה לו, והוא נאה היה למקומו. ספק אם נראה כמותו.⁴

אף החילוניות והדתיות היו כרוכות זו בזו בעולמו של שזר. שתיהן היו חלק מחייו — כך ראה את עצמו וכך ראו אותו חבריו לתנועה. בחייו ניסה לשלב בין שני העולמות האלה, הן בפעילותו הציבורית הן בכתיבתו המדעית והמסאית. הוא ביקש לשלב בין האורתודוקסיה לסוציאליזם, בין המשיחיות לריאליזם הפוליטי, בין החילוניות לדתיות ובין הציונות לגלותיות.⁵ לצד היותו חסידו של בֵּר בורוכוב הסוציאליסט היה חסידו של הרבי מלובביץ'. את המורכבות הזאת של חייו לא הבינו חבריו במנגנון המפלגה, מפא"י. לכן לא אחת, במיוחד בנושאים של דת ומדינה, חלק על חבריו בתנועה ולא זכה מהם לגיבוי על החלטות שקיבל בכהנו כשר החינוך.

*

לדמותו המורכבת והמרתקת של שזר נחשפתי לראשונה בכהונתי כמנכ"ל מרכז זלמן שזר בשנים 2015-1977. את השנים שלאחר פרישתי הקדשתי למחקר דמותו על סמך החומר הרב הנמצא בארכיונים, בעיתונות התקופה, בכתביו של שזר עצמו ובמה שכתבו עליו אחרים. הספר הזה מקבל עליו את כללי הביוגרפיה: מצד אחד הוא לא נועד לשמש כתב סנגוריה על שזר ואין בכוונתי להעלים עין מחסרונותיו; מהצד האחר, במקומות הנחוצים, הוא מבקש להדגיש את אישיותו הייחודית ואת תרומתו לעם היהודי ולמדינת ישראל. בסופו של דבר אני מקווה כי הצלחתי להציג לקוראים את זלמן שזר על מעלותיו ועל חסרונותיו.

נשיאה השלישי של מדינת ישראל היה משכיל יהודי וציוני, אוהב הגולה ואוהב המדינה. היה איש של ניגודים שנקרע בין מחקר לבין פוליטיקה, בין אהבת נעוריו לבין אהובות אחרות, בין משכילוּת מודרנית לבין חסידות חב"ד.

תודתי העמוקה לקרן קשת על מענק המחקר שהעניקה לי; המענק אִפשר לי לצאת לחמישה חודשים כחוקר אורח באוניברסיטת ניו יורק בהזמנתו של פרופ' דוד אנגל, ראש המחלקה למדעי היהדות. בחודשים אלה יכולתי להתנתק מניהול מרכז שזר והחברה ההיסטורית הישראלית לאחר קרוב לארבעים שנה ולהקדיש את זמני לקריאה ולמחקר. תודתי לארתור פריד ז"ל, יו"ר קרן קשת, על המענק ולידידי פרופ' חיים סולוביצ'יק על ההמלצה.

במהלך הכתיבה ליוותה אותי ידידתי פרופ' אניטה שפירא במסירות ובתבונה.הערותיה, המלצותיה וביקורתה סייעו בידי במלאכת הכתיבה, ועל כך נתונה לה תודתי.

במהלך הכתיבה קראו והעירו הערות חוקרים רבים שאליהם פניתי. ההערות, העצות ובעיקר ביקורתם הבונה סייעו בכתיבת הביוגרפיה. תודתי לפרופ' ישראל ברטל, פרופ' שמואל היילמן, פרופ' שמואל פיינר, פרופ' אמנון רז־קרקוצקין, פרופ' יהונתן מאיר, פרופ' יעקב ברנאי, רות רביצקי, פרופ' יחיעם וייץ וד"ר חגי צורף שערך וכתב מבואות לקובץ התעודות זלמן שזר: הנשיא השלישי, מבחר תעודות מפרקי חייו, שפורסם על ידי גנזך המדינה.

על הנוסח הראשון של כתב היד עבר ד"ר מתן חרמוני, ועל עצותיו והערותיו נתונה לו תודתי. ידידי פרופ' עמנואל אטקס קיבל עליו את מלאכת עריכת כתב היד, ואני מודה לו על עבודתו הנאמנה, בקיאותו ומסירותו.

תודה לספריות ולארכיונים שמצאתי בהם חומר לכתיבת הביוגרפיה: ספריית ייווא בניו יורק, ספריית היברו יוניון קולג' בניו יורק, ספריית אוניברסיטת ניו יורק, הספרייה הלאומית בירושלים. בארכיון הציוני, בגנזך המדינה ובמכון גנזים מרוכזים ארכיוניו של שזר ולעובדי ארכיונים אלה נתונה תודתי על סיועם הרב במהלך העבודה.

תודתי לד"ר נתן שיפריס שהעמיד לרשותי חלק מעיזבונו של שזר שלא הועבר לארכיונים ונמסר לו על ידי בני המשפחה של רחל כצנלסון־שזר.

מכון ון ליר בירושלים וספריית המכון היו ביתי השני בשנים האחרונות. תודתי לפרופ' שי לביא נשיא המכון ולביילה פסיקוב מנהלת הספרייה, על שאפשרו לי ליהנות מהמקום בשנות המחקר והכתיבה.

תודתי לפרופ' אשר כהן, נשיא האוניברסיטה העברית, על מינוי הוועדה המיוחדת לאישור כתב היד לקראת פרסומו בהוצאת מאגנס, ולחברי הוועדה אשר אישרו את פרסומו. למנכ"ל ההוצאה יהונתן נדב, למנהל הייצור רם גולדברג ולעורך הראשי בני מר נתונה תודתי על מסירותם בהוצאת כתב היד לאור.

תודתי לחברי פרופ' יהודה ריינהרץ, נשיא קרן מנדל, לפרופ' אברהם נוברשטרן ולבית שלום עליכם על הסיוע בפרסום כתב היד.

חלק א

תלמיד חכם

1. תענוגותיו וסבלותיו: ילדות 

א.

זלמן שזר נולד בא' בכסלו תר"ן, 24 בנובמבר 1889, בעיר מיר שברוסיה הלבנה, ליהודה לייב רובשוב ולשרה לבית גינצבורג, אח למניה, קטיה, רודה, ויטיה ויהודה. בעולם היהודי נודע שמה של העיר, ששכנה בלב "תחום המושב", בזכות ישיבת מיר שפעלה בה מ־1815 ועד נפילת פולין ב־1939. מאחר שהאזור השתייך למרחב ההשפעה של ליטא היהודית, רוב יהודי המקום נמנו עם זרם "המתנגדים" ורק מיעוטם השתייכו לזרם החסידי. משפחת רובשוב ומשפחת אמו של זלמן נמנו עם המיעוט החסידי במיר והשתייכו לחסידות חב"ד, שאף היא פעלה בעיקר במרחב הליטאי. זלמן שניאור רובשוב נקרא על שמו של מייסד התנועה, ר' שניאור זלמן מלאדי, ועל שם אבי סבו מצד אמו שרה. סבו, ר' משה גינזבורג, היה מבאי ביתו של האדמו"ר החמישי, ר' שלום דב בר (הרש"ב), שהנהיג את חסידות חב"ד עד פטירתו ב־1920.

כשהיה זלמן כבן שלוש פרצה שריפה שכילתה את בית העץ של המשפחה, ומשפחת רובשוב הצעירה נאלצה לעבור לעיירה הסמוכה סטויבץ. העיירה שכנה על גדות הנהר ניימַן באזור מוקף יערות שסיפקו חומר גלם לתעשיות העץ. העיירה שימשה צומת דרכים לרכבות, לספינות נהר ולרפסודות, שחלקן נבנה על ידי פועלים יהודים מקומיים. הספינות והרפסודות העבירו את הסחורות ואת עצי היער, שנכרתו לפי זיכיונות שקיבלו הסוחרים היהודים מהשלטונות, דרך הנהר לעיר קניגסברג שבגרמניה. הרכבות שעברו דרך העיירה חיברו את סטויבץ לערים מרכזיות ברחבי האימפריה הרוסית, מבריסק ועד למוסקבה.

בניגוד למיר שבה נולד, סטויבץ לא הייתה עיירה של בחורי ישיבה אלא של עובדי כפיים, עגלונים, קצבים ובעלי מלאכה אחרים. כוחם הפיזי של יהודי העיירה עמד להם בשעות שאיכרים נוצרים ניסו לפגוע בהם. במאמר זיכרון לעיירה, שנכתב לאחר השואה ופורסם ב"דבר השבוע" ביוני 1946, כתב שזר: "איך נפל פחד עגלוניכם וקצביכם על איכרי הסביבה, איך נבהלו מסיתים מלערוך פרעות בעיירתנו, איך זינקתם להגן על עיירות ישראל סביבנו".⁶

בסטויבץ, עיירה של פועלים ו"מתנגדים", היה רק שטיבל קטן של חסידי קוידנוב שבו התפללה משפחת רובשוב עם חסידי חב"ד אחרים עד שפרצה שם מחלוקת. הסיבה הייתה ביקור של חזן אורח מחסידי חב"ד, שנמנע מלומר את הקטע "ושמרו בני ישראל את השבת" לפני תפילת העמידה בליל שבת. החזן חרג ממנהגם של חסידי קוידנוב, שהיו בעלי השטיבל, והאירוע הצית את המתח הסמוי בין שתי החסידויות.⁷ בעקבות המחלוקת בנה אביו של זלמן, סוחר עצים אמיד ובעל נכסים, שטיבל מיוחד לחסידי חב"ד. את השטיבל חנך הסב מצד האם.⁸ "כביתי ממש היה לי השטיבל החסידי וכבני משפחה היו לי כל באי השטיבל", כתב שזר בזיכרונותיו, "עודני ילד וכך הכרתי את כולם".⁹ עם זאת, כבר בילדותו אהב לשמוע דרשנים וחזנים בבית הכנסת הגדול של "המתנגדים".

סבו מצד אמו, ר' משה גינזבורג, היה דמות מרכזית בחינוכו. בשובו מחצר הרבי נהג הסב, שהמשיך להתגורר במיר, לבקר את משפחת בתו. בזיכרונותיו מספר שזר: "הנסיעות לרבי לא חדלו, והן היו לי אז מקור הערצה וכיסופים טמירים. ימי שבת־שובה, כשסבא היה שב מלובביץ והיה מתעכב אצלנו בסטולבצי, בדרכו למיר, עוד מאירים בזכרוני בזיו בל־ישכח".¹⁰ אף שהיה קשור לסבו, ככל שבגר שזר כן חלק על דעותיו וסלל לעצמו דרך חדשה של צעיר ציוני ומודרני. הוא זכה בהסכמה שבשתיקה מצד אביו, שחרף חסידותו גילה אהדה לרוחות ההשכלה והציונות שנשבו אז בתחום המושב. "אמנם אף אבי ז"ל, ר' יהודה לייב בר' מאיר איש דוברובנה, היה חב"די למדן ושומר אמונים, אבל קנאי לא היה, וגם דבק בו מריח הזמן ונתפס לציונות. והוא רצה מאוד שילדיו ידעו עברית יפה".¹¹

שזר גדל אפוא בבית דתי שנחשף לתרבות המודרנית. לצד ספרי הקודש וכתבי חסידות חב"ד¹² ניצבו בארון הספרים גם ספרי משכילים יהודים, ספרי מסעות לארץ ישראל ומילון רוסי־עברי. במאמר "ספרייתו של אבא" שִחזר שזר את תוכן הספרייה, את אופן סידורם של הספרים ואת מדף הספרים של אמו. מתיאור המדף הזה משתקפת דמותה של אשה משכילה שאף היא קראה ספרות רוסית וגרמנית לצד ספרי קודש.¹³

ב.

במלאות לו ארבע שנים וחצי החל זלמן ללמוד אצל מלמד פרטי ששכר אביו על מנת להכינו לקראת הכניסה ל"חדר". בן חמש התחיל ללמוד בחדר של המלמד ר' חיים איצ'ה. "ואם כי המלמדים היו העניים ביותר שבקרב בני העיירה ופרנסתם הייתה בדוחק רב", כתב לימים, "היה היחס אליהם יחס של כבוד, וחוט של אצילות היה משוך על דלותם".¹⁴ ביתם של המלמדים שימש גם כ"חדר", כיתת הלימוד.¹⁵ על שיטת הלימוד שנהגה שם כתב שזר: "ואנחנו כולנו מסתכלים בסידורים [...] וחוזרים אחריו במקהלה, הברה אחרי הברה [...] עד אשר אנו משננים אותו בעל־פה [...] כך התחלתי ללמוד עברית".¹⁶

בהגיעו לגיל שש עבר זלמן לחדר חסידי כיאה לילד ממשפחה חב"דית. המלמד בחדר הזה היה ר' יעקב מאיר, מאנשי השטיבל החסידי. "אצל ר' יעקב מאיר למדנו בזמנים הראשונים תנ"ך בבוקר וגמרא אחר הצהריים, אחר כך הפכנו הסדר ולמדנו גמרא לפני הצהריים ותנ"ך לפנות ערב. את לימודי התנ"ך למדנו לפי סדר מיוחד, בראשית למדנו את משלי".¹⁷ ר' יעקב מאיר שלט ביד רמה בתלמידיו, והלימודים נמשכו עשר שעות ביום, בחורף ובקיץ. "תחת ידו החזקה של ר' יעקב מאיר זה טעמתי את טעמו של ה'חדר' בכל חומרתו ורצינותו, על תענוגותיו וסבלותיו".¹⁸ כצעיר הילדים היה שזר לא אחת קורבן להתעללות של חבריו לחדר.

אחד ממשחקי הילדים בחדר היה השלמה בעל פה של פסוקים מפרקי התנ"ך הנלמדים. כך קנה שזר שליטה מרשימה במקרא, והיא שימשה אותו לימים בנאומיו ובהרצאותיו. בהיותו בן עשר החל לפרסם בכתב ידו מעין "'ירחון" שבו סקר את הנעשה בסטויבץ ובעיירות הסמוכות.¹⁹

בביקוריו התכופים בסטויבץ התעניין הסב בלימודיו של זלמן ב"חדר", בחן אותו על מה שלמד, עקב אחר הרגלי הקריאה שלו ולא אחת צינזר את רשימת הספרים שביקש לקרוא. כך, למשל, אסר על הנער הצעיר לקרוא את הספר דור דור ודורשיו מאת אייזיק הירש וייס, שקיבל מאביו כמתנה ליום הולדתו. למלמדים שלימדו את זלמן עד הגיעו לבר מצווה ולסבו הייתה מטרה משותפת: להרחיק את הנער מהקִדמה שהתדפקה על שערי העיירה ולהניא אותו מלשמוע את דרשות המגידים המשכילים והציונים שהגיעו לעיירה. אבל שזר הצעיר היה מאזין נלהב. במאבקים האלה לא נכנע שזר הילד לא לסבו ולא למלמד. בזיכרונותיו הוא מספר שהמלמד הציע לסבו לדרוש ממנו "תקיעת כף" שיחדל להקשיב לדרשות המגידים. שזר פנה אל אביו והוא "הניא את סבא מלעשות את מחשבתו הרעה של הרבי".²⁰

מגיל צעיר נהג זלמן לשאת דרשות לפני בני משפחתו. הוא היה חוזר על הדברים ששמע בדרשות לפני הוריו ואחיותיו, "באותו הניגון ובאותן תנועות היד", כשהוא מתעטף בסדין כמו בטלית ומחקה את הדרשנים.²¹

בתארו לאחר שנים רבות את מלמדיו ומוריו הבחין שזר הבחנה ברורה בין ה"מלמדים" לבין ה"מורים". המלמדים היו נאמני הדת ושומרי חומות היהדות, ואילו ה"מורים" היו יודעי לשון ודקדוק עברי, משכילים וציונים.²² כך, כשהגיע לסטויבץ יהל"ל (יהודה לייב לוין), המטיף הציוני הגדול,²³ נאלץ שזר להתעמת עם המלמד הפרוש מקודינוב, ר' יעקב דוד לויטין, שביקש למנוע ממנו ומחברו לשמוע את דרשתו. העימות הסתיים בניצחונם של זלמן וחברו: הם הלכו לשמוע את הדרשה אבל נאלצו להפסיק את לימודם אצל הפרוש מקוידנוב.²⁴

על התפקיד שמילאו אז דרשות המגידים הציונים בחייו כתב שזר: "ומאז הגיעה הציונות לעיירתנו, ואתה ביקורי 'המטיפים' החדשים, הפכה נהיתי זאת אחרי המגידים להתאהבות ממש. היה לנו כל ביקור כזה, פרשה של היאבקות ציבורית ושל כיבוש לבבות חדשים ושל תענוג רוחני להרבה שבועות אחר כך".²⁵ אף שסולק מהחדר של ר' יעקב דוד החמיא שזר בזיכרונותיו ליכולת ההוראה המופלאה שלו: "בהתלהבות מחודשת הוצתו לימודי הגפ"ת [גמרא, פירוש, תוספות] אצל רבינו המופלא הזה. לא עברו שלושה זמנים וידעתי את כל קנ"ז דפי הגמרא שבמסכת שבת בעל־פה, ונכנסנו לעובי הסוגיות של מסכת חולין".²⁶ הכרת התודה למלמדיו בימי ילדותו עולה גם מדבריו הבאים: "על אף כל מדוי חייהם ומצוקותיהם השכילו למסור לי ולכמותי את המפתחות הראשונים לאוצרות עמי, לעולמים".²⁷

ג.

יהודה לייב, אביו של שזר, הבין את נפש בנו וכיבד את תשוקתו לרכוש השכלה רחבה. כבר כשהיה בן עשר שכר לו מורה פרטי — סופר התחייה המלנכולי יעקב שלום קצנלבוגן (יש"ק) — כדי ללמדו דקדוק ועברית. למורה הזה לא יכול היה הסבא הדומיננטי להתנגד, בגלל ייחוסו של יש"ק למשפחת רבנים מפורסמת.²⁸ לימים כתב שזר בזיכרונותיו כי אהבתו לספרות העברית התפתחה בהשפעת יש"ק. כמורה היה יש"ק נוקשה כלפי זלמן, בעוד עם אחיותיו היה רך וידידותי.²⁹ יש"ק היה גם מי שחשף את זלמן הצעיר והסקרן לנעשה בארץ ישראל, סיפר לו על הקונגרסים הציוניים ועל הרצל, מנהיג התנועה הציונית. בשיעורים עם יש"ק נחשף שזר לראשונה למשוררים ולסופרים עברים, בעיקר למיכה יוסף ברדיצ'בסקי ולשאול טשרניחובסקי, שיש"ק נהג לקרוא באוזניו מיצירותיהם.³⁰ גם מחליפת המכתבים בעברית שניהל אביו עם גיסו יואל למד שזר כתיבה בעברית.³¹ בנאומו בישיבת הנעילה של ועידת ציוני אמריקה שהתקיימה בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים, שבה הוענקה לו מדליית הרצל של הסתדרות ציוני אמריקה, סיפר שזר: "עודני זוכר את אבל הרצל כאחת החוויות הראשונות והמרעישות ביותר בחיי. נער הייתי, ואותה שנה הייתה שנת הבר מצוה שלי. וכשש שעות בכיתי ללא הפוגות בחדרי הסגור, מששמעתי את הבשורה המרה ההיא. ומי יודע אם לא בשעות הבכי הללו חוסנה ציונותי לכל ימי חיי".³²

בהגיעו לשנתו השלוש־עשרה היה על הוריו להחליט איזה מסלול חיים הם מייעדים לשזר: לימודים בישיבה, או לימודים עם מורה פרטי שילמד אותו את המקצועות הדרושים כדי להתקבל לגימנסיה רוסית. הוריו בחרו באפשרות השנייה. המורה שנבחר התגורר בעיירה טורץ (ירמיץ') והוזמן להתארח בשבת בבית הוריו של שזר בסטויבץ על מנת לבחון את ידיעותיו וכישוריו ולאפשר גם לאחותו הגדולה והמשכילה קטיה להתרשם משליטתו בתחומי המתמטיקה והפילוסופיה. כדי לקבל את אישורו של הסב נסע המורה לפגוש אותו במיר.³³

בתחילת חשוון תרס"ב (1901), חודש לפני הבר מצווה, נשלח זלמן לביתו של המורה בירמיץ', כעשרים קילומטר מצפון לסטויבץ. היציאה ללימודים מחוץ לבית והשהייה "במעין פנימייה של בנים"³⁴ לצד נערים שהיו מבוגרים ממנו חשפו אותו לאווירה חדשה. החיים בבית המורה ובמחיצת אשתו היפה עוררו את דמיונם של הבנים הבוגרים: "ערב ערב הייתי אמנם נסחף עם להג השיחות העליזות והמגרות", כתב שזר על התקופה הקצרה שבילה שם.³⁵ "בבית ההוא שנשאר בזיכרוני, כמשכן האהבה התמה, וכהיכל תורה מופלאה ומערת פריצים גם יחד [...] נפרדתי מילדותי והחלו ימי התבגרותי".³⁶ הרפתקת הנעורים הזאת נמשכה חודש אחד בלבד, עד שזלמן נקרא לחזור לביתו.

בשובו מירמיץ', בראש חודש כסלו תרס"ב, נערכה חגיגת הבר מצווה. שזר נשא דרשה שהכין בעזרת אביו וקרוב משפחה, ר' אליהו תומרקין, שלמד בישיבת סלובודקה ונוסף להיותו מוסמך להוראה היה פיזיקאי. לימים, בראיון עיתונאי, סיפר שזר כי תקופה קצרה לאחר הגיעו לגיל שלוש־עשרה נקלע אביו למצוקה כלכלית. האב נאלץ לפנות לעזרת גיסו, דבר שגרם למתח עם האם. בזיכרונותיו מספר שזר על הצער שידעה האם באותם ימים:

אני זוכר איך אני כילד, עזרתי על־יד שתי הנשים להוציא מקיפולי הניירות את הפמוטים המנצנצים ההם, ואיך הצגתי אותם בשמחה לפני אמא. אבל אמא במקום שתשמח, יצאה מהאולם, נכנסה לחדרה והתייפחה בבכי. שאלתי אותה: "למה אמא, די", ואז היא השיבה לי: "הקב"ה רוצה לפייס אותי, לקנות אותי, וכי פמוטי כסף ביקשתי ממנו? אני הלא ישועה ביקשתי ממנו". אני זוכר שניגשתי אז אל אמא על בהונות רגלי, ליטפתי אותה ואמרתי לה: "אל תבכי אמא, אולי לא שני פמוטים רצה הקב"ה לתת לך, אלא אות ישועה, על ידי שני הפמוטים האלה רצה להודיע לך ששעת הישועה קרבה, והיא תגיע". לעולם לא אשכח איך הסתכלה בי אז אמא, ובאותם העיניים הדומעות אמרה לי: "נחמתני בני, נחמתני".³⁷

משפחת רובשוב בסטויבץ. יושבים מימין לשמאל: האב יהודה לייב, הבן הצעיר אברהם, האם שרה, הבת רודה. עומדים: הבת מניה, הבת ויטקה, הבן זלמן והבת קטיה
(ספר זכרון סטויבץ)