נורא ובארוד

אמא שלי,

הייתי חייבת לכתוב את הספר הזה, אני אפילו לא יודעת למה. זה היה חזק ממני. אני שומעת אותך נוזפת בי, ״בשביל מה כולם צריכים לדעת?״ מזהירה אותי שאדבר פחות, שאהיה פחות. מבקשת ממני להמשיך ולהסתיר. ״את צריכה לשמור על עצמך, על הכבוד שלך.״ את התרגלת לכסות ועכשיו אני חושפת. אני יודעת שזה היה מפחיד אותך ואולי אפילו מעורר בך זעם. כל החיים היה חשוב לך לשמור עליי, שחלילה לא ידברו עלינו, שלא ייקחו ממני מה שאני לא רוצה לתת. והספר הזה, אני יודעת, אמא, שהספר הזה היה מעורר בך את כל השדים.

היה רגע אחד מכונן, שבו הבנתי שהמסע הזה עוזר לי לפגוש אותך. אותך ואת הפחדים שלך. האמנת בכל לִבך שהם שומרים עליי. גם אני חשבתי כך. כשדאגת, הרגשת שאת שומרת עלינו, כאילו שאם תדאגי ותסבלי, אנחנו לא ניפגע. אבל לאט־לאט אני מבינה שהפחדים והדאגות שלך צמצמו אותי והקטינו אותי, ולא אִפשרו לי להיות מי שאני.

נולדה לך ילדה שיש בה שֵׁד. לפעמים הרגשתי שאת מפחדת גם ממני. ״כל הזמן את רוצה לדעת. על הכול יש לך מה לומר.״ ״שׂרה דַוָוארַה״ כינית אותי, מישהי שכל הזמן מסתובבת. אמרת שאין לי שקט. ״לאן יש לך ללכת? מה יש לך לחפש כל הזמן בחוץ?״ לא ידעת איך מגדלים ילדה כמוני. איך שומרים עליי שלא אהיה חשופה, שלא ינצלו אותי.

אמא שלי, אני רוצה שתנסי להבין, הספר הזה עזר לי לחפש אותי, מבפנים. גם אותך מצאתי. כתבתי על המקום שבאת ממנו, על הנשים שלו, על הנופים שצרובים אצלך בעור. כתבתי על הנשימות שסבתא נָשְׁמָה, אִתך ובלעדייך. כתבתי על קצב הנשימות שלכן. ושלי.

הספר הזה, אמא שלי, היה אחד הדברים הכי אִטיים שעשיתי בחיי. תמיד לימדת אותי למהר. שנים עשיתי הכול מהר. חשבתי שאני לא יודעת להאט. אחת התכונות שגינית יותר מכול הייתה אִטיות, לפעמים קראת לזה עצלנות. הֶאֱדרת חריצות, זריזות ויעילות. אבל בספר הזה הלכתי טיפין־טיפין, דקה אחר דקה, בסבלנות אין קץ, מילה ועוד מילה.

אמא שלי, הייתי רוצה שתקראי את הספר הזה. את לא יודעת לקרוא, וגם העיניים שלך התעייפו ונעצמו. אני פקחתי עיניים. אני אקריא לך את הספר. בסדר? תקשיבי לו, אמא? אני מבטיחה לך, השתדלתי לספר את הסיפור בעיניים טובות.

*

אמא שלי. הייתי חייבת. לא יכולתי אחרת, הספר הזה נכפה עליי, אחז בי מין הכרח לספר. אני אקריא לך את הספר. תקשיבי לו, אמא.

אני זוכרת את הרגע שבו הקשבתי לי. זה קרה באחד מערבי השבט. ישבתי עם השבט הנשי השופע שבאתי ממנו − אחיותייך, בנותייך, נכדותייך. ישבנו בחצר אחד הבתים, כל אחת הביאה איזה מאכל. אִמהות ובנות, כל אחת התפארה במעשי ידיה, זו הביאה יַפְּרַךְ מעלי גפן, זו יַפְּרַךְ מעלי כרוב, זו קובה סלק, זו חמוסטה, טרחנה, כאדה, כל השולחן היה עמוס סירים.

התכנסנו למעגל. אני חושבת שחגגנו יום הולדת לאילנה, הבת של שִׁירִינֵה, האחות שאהבת יותר מכול. העלנו זיכרונות, אכלנו, הענקנו לה מתנות. צחקנו, בכינו, התקרבנו. את היית חסרה. ישבתי במעגל והסתכלתי על כולן. צלחות עם שאריות אוכל שאף פעם אי אפשר לסיים היו מונחות על השולחן. כזה שפע, בדיוק כמו השושלת שלנו.

כעת אני רואה את התמונה: אילנה יושבת במרכז, כולן סביבה. דינה חותכת את עוגת יום ההולדת ומחלקת לכולן, אומרת כמו תמיד, ״תטעמו גם מהעוגה שלי, הפעם יצא לי משהו־משהו.״ גם בַּהַרֶה הפצירה בנו, נעלֶבת שוב שאת העוגות שלה אנחנו לא אוכלות.

הסתכלתי על אילנה, פניה זרחו, היא הייתה שייכת, היא הרגישה אהובה. בעוד שנה יחגגו גם לי יום הולדת עגול. כמו לאילנה. אבל אני זרה. לא הייתי חלק מהן. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי כך, אבל בפעם הזו הזרוּת ממש כאבה לי. רציתי להיות חלק, להתחבר. לא הייתי אהובה, והאמת, אמא, גם לא אהבתי. ואז, באותו רגע, החלטתי לפגוש כל אחת מהנשים האלה ולהקשיב להן. בחודשים שלאחר מכן פגשתי אחת־אחת את הדודות שלי, את האחיות שלך. את האחיות שלי. פגשתי את הנשים מנֵרְוָוא ומליפתא. שעות הקשבתי ותיעדתי. ראיתי מקרוב את הפגיעוּת שלהן, את הפצעים שלהן, חלקם עדיין פתוחים. שמעתי את מסע חייהן, את האבנים הכבדות שהזיזו בשביל החיים, כדי שאני אוכל ללכת. הבנתי את המחיר שהן שילמו. פגשתי אותן, ודרכן, את הגברים שלהן. ניסיתי להבין את הפחד, את הערבות ההדדית. את האמונה, את המרחק, את האהבה. הייתה שם אהבה, אמא?

אמא שלי, אני רוצה שתקשיבי גם את, תקשיבי לכל הסיפורים. שיניתי והוספתי, שלא יזהו, שלא יידעו. לא הכול אמיתי, אבל הכול אמת.

ימים שלמים הסתובבתי עם השאלה מה עליי לעשות כדי לכתוב נכון, שלא אפגע באף אחת, באף אחד. לילות לא ישנתי, עקרבים ונחשים לפתו אותי בחלומות. וביקיצה, אחז בי רַעַד בכל הגוף, זחלתי תחת העצים, תחת השורשים. ניסיתי להיחלץ מהמחשבות שאני לא בסדר, שאני לא עושה מה שצריך. מה צריך, אמא?

זָרִיפָה
1950-1941

א

כְוָונזָא נעלמה ראשונה. מֵי השלגים מילאו את גדות נהר הזב שזרם מטורקיה, עבור בחידקל, ועד למחוז דוֹהוֹכּ. גלגל השמש החל לבקוע מבין ההרים. השבת ההיא הייתה מחניקה במיוחד. בלילה ישנו כולם על הגג, חיפשו מפלט מן החום שנדחס במשך היום בין קירות הבית. ענן לבן שייט מעל הגבעות הנמוכות והמוריקות, דוחס את האוויר בין השמיים לארץ. הכפר התעורר לאִטו. נשות הכפר, בכותנותיהן הצבעוניות, ריצדו על גגות הבתים הצפופים. הגברים התהלכו לפאתי הנהר בחליפות לבנות ורחבות, מצנפת לבנה קשורה לראשם, צועדים בשיירה לבית הכנסת שעמד בכניסה לכפר.

זָרִיפָה לבשה את כותונת השבת הוורודה, הניחה על ראשה את המטפחת הירוקה עם פסי הזהב וענדה את הצמידים בצבעי לבן ופשתן, שהביא לה אביה מהשוק במוֹסוּל. שְׂערהּ הבהיר צנח ברכּות על כתפיה, עוד מעט תרחץ אותו בנהר. רגליה הבריאות דילגו במעלה המדרגות הרבות בסמטאות שבין הבתים. בזכות קלילותה, כינו אותה תושבי הכפר ״העיזה זריפה״. היא הגיעה מתנשפת למפרץ הסודי שלהן בנהר. קצב פעימות לִבה השקיט את המחשבות שנדדו בראשה. קדושת השבת אפפה אותה ודחקה את עומס הבקשות והמטלות שמילאה במשך השבוע.

בקִרבת הנהר נשמה לריאותיה את האוויר הקר. כתמיד, הגיעה ראשונה. בפינה המוּצלת, תחת הסלע הרחב, חיכתה לחברותיה, מביטה בתנועת ההרים המשתקפים במים. ואז הן הגיעו, מלבד כְוָונזָא. דרוכות חיכו לה, מבלי להוציא הגה. כוונזא מעולם לא איחרה.

זריפה, כוונזא, סָלִימָה ונָאזֶה, ארבע ילדות על סף התבגרותן, נעו בכל בוקר שבת כגוף אחד שמנסה להיזכר כיצד לשמוח. הן העזו להתפשט ולרחוץ את איבריהן, קולות עונג וצחוק התערבבו ברחש המים. הייתה זו שעת ההתמזגות.

הכול עשו יחד. בימי החול התעוררו מוקדם לאסוף עצים לבישול, קשרו זו לגבהּ של זו ערֵמות בולי עץ וענפים, סחבו אותן בכוחות משותפים, מתגברות על מהמורות טרשים וסלעים. נשימותיהן המאומצות התערבבו, מקֵלות את כובד המשא. סָלִימָה הייתה הקטנה מכולן, פניהָ כפני בובה, סנטרהּ דק ועדין, ואת מילותיה קשה היה לשמוע. כוונזא וזריפה הקפידו לתת לה את הערֵמה הקטנה. גופהּ של נָאזֶה היה מלא מגופן, הליכתה כבדה, עיניה וחיוכה עגולים וטובים. כשעלו מן הנהר עם דליי החרס, סחפה אותן בצחוקה עד שנשפכו המים והן נאלצו לחזור ולמלא את הכדים בשנית. בסתיו אספו יחד את האגוזים שקליפתם הירוקה נסדקה, טיפסו על העצים, צמודות, נהנות מן הצל שנסכו הענפים. הן קלעו אגוזים זו לסלהּ של זו, וכשהיו הסלים מלאים, ישבו תחת העץ לקלפם. את הפירות המחוברים הונחו להפריד, מחשש לטומאה. כשסיימו, ניקו את כפות ידיהן, שהשחירו מאבק קליפות הפרי, ושִׁפשפו אותן בעפר. בחגיגיות הציגו את האגוזים החומים, שאותם יפזרו על המחצלות בגגות הבתים, לייבוש בשמש. כשיתייבשו — יפצעו את קליפתם הקשה ויפיקו מהם את השמן. מַעֲשֵׂר מן הפרי ישאירו לנזקקים, ומעשר ייתנו לדודה חָתוּן, שתחלוט את בשר הפרי ותפיק ממנו סגולות לרפואה.

״היא בטח מאחרת כי אחיה לא נותן לה לצאת מהבית,״ לחשה נאזה, והוסיפה שבימים האחרונים צעקו שם הרבה. נשימותיה של זריפה התקצרו. לא ייתכן שכוונזא לא תגיע. כאב לה על חברתהּ, כשרחצו במעיין הבחינה בסימנים הכחולים שעל גופהּ, אך לא אמרה דבר. הן חיכו, שותקות דקות ארוכות, עד שזריפה הציעה שיילכו לביתה לקרוא לה. ״הגברים בבית הכנסת,״ אמרה, ״אין לנו ממה לפחד.״

אף שהייתה זו שעת בוקר מוקדמת, קרני השמש היו חזקות וצולפות. סלימה ונאזה חששו להצטרף, למרות הפצרותיה. לבסוף החליטה זריפה ללכת לבדה. את הדרך בשביל התלול, במדרגות האבן שבין הבתים, עשתה מודאגת. מצחה נשטף אגלי זיעה דביקים. הנוף קיפץ מול עיניה. מעת לעת נתקלה באבנים חדות שהזדקרו כשלפי שיבולים לאחר הקציר, וכמעט מעדה. מתנשפת הגיעה לביתה של כוונזא, שעמד בקצה ההר. היא קראה בשמהּ מבעד לדלת העץ הכחולה והסגורה, ״כוונזא, כוונזא״, והקיפה את הבית כמה פעמים.

כוונזא התייתמה מאִמהּ בילדותה. אביה ואחֶיה גידלו אותה. בכפר קראו לה ״נוּרָא ובַּארוּד״, אש וגופרית, כי שאלה יותר מדי שאלות ותמיד היו לה תשובות. ידיה התנופפו לכל עבר, כך גם שְׂערותיה, ושפתיה הדקות מלמלו משפטים ארוכים ללא מרווחים. תמירה ויפה להלל והראשונה להנֵץ, והיא בת שתים־עשרה שנה. מבעד לכותונת נראו שדיה הקטנים ולפעמים גם פטמותיה בלטו. תמיד סיפרה לזריפה על מריבות וּויכוחים שהיו לה עם אחיה הגדולים ונשותיהן, שחששו ממנה. ״עיניים מסוכנות יש לה,״ טענו. לא אחת צחקה כוונזא כשסיפרה להן זאת, ״מה יכול להיות מסוכן בעיניים, מה עיניים יכולות כבר לעשות?״ אבל כוונזא באמת ראתה דברים שאסור היה לה לראות. היא ידעה לנבא היריון הרבה לפני שהאישה עצמה גילתה על כך וידעה לומר היכן מסתובבות גיסותיה, אף שלא התלוותה אליהן מעולם. ״הן רוצות לסלק אותי,״ אמרה להן. זריפה תהתה, האם בגלל זה רצו הגיסות לגרשהּ?

בחיפושיה פנתה זריפה לעמק המערבי, במאמץ רב טיפסה, יורדת ועולה במדרון ההר התלול והמדורג, נזהרת שלא לדרוך על גידולי הירקות ולעורר את פחדיהם של בעלי החיים המתרוצצים בחצרות. היא קיפצה בין הבתים הבנויים כמגדל, בית מעל בית, כולם זהים, נשענים על מקלות דקים שתמכו באבנים בגדלים שונים, בוץ חוּם קשר ביניהם. לפעמים נאחזה זריפה בגזעי העץ הדקים שהונחו לאורך ולרוחב כדי לא למעוד. בכל אחד מהבתים היה חדר גדול ומעליו גג, שבו בישלו, התקלחו, שוחחו, נפגשו, ואפילו ישנו. שורת הגגות הייתה גם שביל מעבר. בחיפושיה הגיעה אל ביתה של חָאלֵה, האישה היחידה שיצאה מהכפר. לחָאלֵה היו קשרים עם נשים רבות במוֹסוּל, שמהן הביאה לכפר מצרכים, תרופות ומטעמים. חאלה רכבה על חמורהּ האפור, שאוכף צמר מונח על גבו ושקים לבנים קשורים משני צִדיו. היא העמיסה ורתמה את הסחורה בכוחות עצמה. כל הכפר שמע את צעקותיה ואת הצלפותיה בחמור דק הבשר. לפעמים שילחה את הסחורות עם הַטַּרָחָה, משיט הרפסודה, דרך נהר הזב, ליישובים סמוכים.

חאלה ישבה עם שבע בנותיה בחצר. הן צחקו ואכלו עוגת טישפישטי עשויה סולת ושומשום וראשי — תערובת של טחינה עם סילאן תמרים. בנותיה דמו זו לזו, שמנמנות, כהות עור, שׂערן שחור כפחם ושפתותיהן עבות. תמיד צקצקו בלשונן כשהתענגו על המטעמים הנדירים שהביאה אִמם — המלפוף, פירות הדבש השחומים, הבָּעבָּע הדקיק והשטוח עם פירורי שומשום פזורים מעליו, ריבועי החלווה הדביקה בצבע השקד — אוכלות ומלקקות את אצבעותיהן. זריפה נזכרה שמהבוקר לא אכלה דבר.

״שבת שלום,״ בֵּרְכָתָן בנימוס, ״אני מחפשת את כוונזא.״

״בת של חַזָאלֶה, יַלְתָּה לַתְלָךְ שׁוּלָה אָהַת! אל תתעסקי בעניינים לא לך,״ נזפה בה חאלה ולא הציעה לה להתכבד. גם אם הייתה מציעה, הייתי מסרבת, חשבה זריפה. בתוך כך המשיכה לגברת חוֹסנֶה. זו ישבה עם אחותה חָמֶה ופטפטה. חוֹסנֶה וחָמֶה היו הרכלניות של הכפר. אִמהּ תמיד הזהירה אותה מפניהן. ״אל תספרי לאף אחת את סודותייך, חס ושלום אם שמך יתגלגל אל הפה שלהן.״

״שבת שלום,״ טקס הברכה חזר על עצמו. ״אולי אתן יודעות איפה חברה שלי, כוונזא?״

״בטח מסתובבת, החברה הזו שלך, כל היום מסתובבת בכפר,״ אמרה חמה וצחקה, משועשעת. גם אחותה צִחקקה.

״אני מחפשת אותה כל הבוקר,״ אמרה זריפה, על סף בכי, ״אני לא מוצאת אותה בשום מקום.״

״מסכנונת, אז תמשיכי לחפש!״ היא חשה את הזלזול בפיהן, אבל הודתה להן בנימוס.

לעת ערב הגיעה זריפה לביתה של האלמנה חָתוּן, שהייתה כאֵם לכוונזא. עייפה, טיפסה בסולם השעוּן על הקיר ונדחקה מבעד לפיר הצר, שקירותיו מפוחמים מהמדורה שחיממה את הבית בימות החורף. הדלת הייתה פתוחה. חתון ישבה ספונה בבדידותה, מתמיד נמנעה מלהתרועע עם אנשים. ״דודה חתון,״ קראה זריפה בדמעות, ״ראית את כוונזא?״ האלמנה נשאה ראשה מספר התפילה. הבית היה חשוך ודמותה נבלעה באפֵלה. חלון אחד קטן היה בכל בית, וכעת נדמה היה לזריפה שגם הוא מיותר. על הקיר מאחוריה הייתה תלויה גולגולת של חיה שלא זיהתה. האלמנה נשפה נשיפה ארוכה וענתה בקול רפה, ״חיכיתי לבואך, בְּרָתִי, בתי, אל תצערי את עצמך.״

״זה נכון מה ששמעתי, שאתמול היו צעקות אצלה בבית?״

״כן. היא באה להיפרד ממני. נתתי לה את המזכרת שהשאירה לי אִמהּ, עליה השלום. מַזָּלָה אִילֶה בִּישְׁטוֹף מִין יִמָּה, אני מקווה שהמזל שלה יהיה טוב משל אִמהּ,״ לחשה.

נסערת, רכנה זריפה אל האלמנה וצעקה, ״לאן היא הלכה?״

״זה לא יעזור עכשיו. תבואי לבקר אותי מחר,״ השיבה חתון בשלווה וטרקה את ספר התפילה, כאומרת, תעזבי.

רצוצה ומיואשת חזרה זריפה לבית הוריה. אִמהּ ישבה עם בָּאסֶה ושִׁירִינֵה, אחיותיה הצעירות. ״אמא, אני לא מוצאת את כוונזא,״ אמרה, והבכי שעצרה כל אותו היום התפרץ מגרונה. עד כה הסתירה חַזָאלֶה מבתהּ את השידוכים והזיווגים של בנות הכפר. כמה שפחות תדע, כך ייטב לה. הפעם הבינה שלא תוכל לחמוק. ״נתנו אותה,״ אמרה מבלי להישיר אליה מבט. ״הרגע שלה הגיע.״

הן ישבו בשקט שעה ארוכה. הדמעות בגרונה של זריפה דקרו כמו קוצים יבשים. בטנהּ התנפחה לפתע. זריפה מיששה אותה, כמו כדי להחזירה לגודלה הטבעי. מה זאת אומרת שהגיע הרגע? הרגע לְמה? ולמה דווקא עכשיו? היא רצתה לשאול את אִמהּ מה עשו לחברתה ובעיקר מתי תראה אותה שוב. גופה רעד מקור או מחום, לא ידעה. צמרמורת טיפסה מכפות רגליה. בצער גדול נשכבה על המחצלת והתפללה. הגברים חזרו מתפילת הערבית, וזריפה שמעה מרחוק את ברכות ההבדלה ואת הזמירות שאהבה. אִמהּ הניחה לה.

״יְסָה שְׁתֶה אִמֵּנִי צַ'אִי שִָׁכִינָה, בואי תשתי אִתנו כוס תה חם,״ קרא לה אביה יצחק. זריפה מיהרה להתיישב אִתם ובאותו רגע החליטה להיות צייתנית. לא כמו כוונזא. הרגע שלה לא יגיע לעולם. היא ניסתה להרפות את הארשת הזועמת שכיסתה את פניה, את השפתיים המכוּוצות ואת העיניים הרושפות. היא לא תהיה כמו כוונזא. הרגע שלה לא יגיע.

חודשים רבים התנדבה ליטול עוד מעבודות הבית וביצעה אותן ביעילות, על הצד הטוב ביותר. בזמן המועט שנותר לה יצאה לשוטט לבד בגבעות הסמוכות לנהר, מציצה בשביל היוצא לכפרים הרחוקים, מחכה, אולי כוונזא תשוב משם. בינתיים בהתה בשמש, התפעלה ממנה, מהצלחתה לשלח את האש שלה בעדינות, ליצור חום ויופי. אבלהּ על כוונזא לא פסק ולו לרגע אחד.