פרופסור - מתוך סקס... דמיונות מודחקים, זמנים אבודים

זאת הייתה פגישת עבודה, אבל אצלנו אין כאלה; כשמרצה בכיר כמוהו קובע עם סטודנט נואש כמוני, הכול עומד למכירה.

מיקמתי אותו באמצע הסקאלה "שישים עד שמונים" — ציר של אנשים שאין להם עוד נטייה מינית ברורה אלא צמא בלתי נדלה לחיות, לרלוונטיות. אנשים שעל ידם אפשר לשכוח שאני עצמי מתקרב לגיל ארבעים, עם שיער דליל וניצני כרס, עם אישה ושני ילדים. להיות עדיין "הזדמנות" של מישהו, גם אם זה רק בזכות רקמת שריר מתפקדת.

קבענו בקפה של האוניברסיטה. היה פברואר קר, הסמסטר השני בדיוק התחיל, ובשעת צהריים הייתה הקפיטריה עמוסה ורועשת. סוליות נעליים חרקו על הרצפה הרטובה, התור לעמדת המאכלים הביתיים התנחשל עד ויטרינת הכניסה, ריחות של קוסקוס וקפה התערבבו באוויר. החלל כולו היה חשוך. לא בגלל מזג האוויר, אלא בגלל הצטופפות הגופים במעילים שחסמה את כניסת קרני האור. הקפיטריה נראתה כמו חדר מתים ששקי גופות קמו בו לתחייה וביקשו אורז עם קציצות.