קומראן

כל המסתכל בארבעה דברים,

ראוי לו כאילו לא בא לעולם,

מה למעלה,

מה למטה,

מה לפנים,

ומה לאחור.

תלמוד בבלי, חגיגה, יא ע”ב

פתח דבר

I

ביום שבו נסתלקה נשמתו של המשיח לא היו השמים קודרים יותר או פחות משאר הימים; שום אור לא האירם, ולא היה סימן כלשהו לנס. עבים כבדים הסתירו את החמה, אך קרניה חדרו מבעד לקרום האטוּם. העננים בישרו בואו של גשם דק או כבד שלא החיה את הנוף האפרורי. החושך עדיין לא היה כבד על הארץ, ובשמים הבליח עדיין זוהר קלוש.

היה זה יום ככל הימים; לא עצוב ולא שמח, לא אפלולי ולא בהיר, לא יוצא דופן ואף לא שגרתי בתכלית. אך ייתכן שהרגילות הזו היתה נבואה על העדר הנבואה, אין לדעת.

גסיסתו היתה איטית, קשה. נשימתו השתהתה כגניחה מתמשכת, עצומה בייאושה. שׁערו וזקנו נטולי הגוון לא ביטאו עוד את להט החוכמה שהשפיע כמזור, כהחלמה, על הכול. מבטו איבד את הלהט שהצית אותו תמיד כאשר נשא את דבריו הטובים ואת נבואותיו, שבהן בישר על בוא עולם חדש. גופו הסחוט כסחבה נבל והיה כולו רק פצע וחבורה ומכה טרייה. מבעד לבשרו בלטו עצמותיו, רצועות מבעיתות של מוות. עורו הכמוש והשסוע כבגד שנתלש פיסות פיסות, תכריך שנגזר, היה כמגילה פרושה שלאחר מכן חוללה, קלף בלה מיושן שאותיות הדם שלו תעו סביב שורות שנשרטו, בין מחיקות וחרטות, מעין טיוטה. איבריו שנמתחו כמו שקעו, נקובי מסמרים, מוכתמי כתמים סגלגלים. דם זרם מידיו המנוקבות, המכווצות מכאב; לַבּה פושרת הגיחה מלבו ועלתה עד לפיו הניחר, שהצחיח ממילות אהבה שכה אהב לאומרן, שקפא בהבעה אילמת של חשש והפתעה, הפתעתו האחרונה, ממש לפני ההתנפלות. חזהו התרומם לפתע, כמו טלה שנלכד על-ידי הזאב, כמו עמד הלב להגיח ממנו כמו שהוא, ערום, זוהר, מוקרב.

ואחר קפא, מבוסם מדמו שלו כמיין הניגר מיקב. פניו החיוורים שהתום שכן בהם, עיניו המעולפות ופיו הפעור למחצה התרוקנו מכל זוועה והבעה. האם הלך לכיוון “הרוח”? אבל הן “הרוח” עזבה אותו, בשעה שהוא, בתקווה האחרונה, נדמה היה כאילו קורא לה בשמה. לא נגלה לו שום אות, לרבי בעל הנס, הגואל, מנחם העניים, רופא החולים, השוטים והמשותקים. איש לא יכול היה להושיעו, אפילו לא הוא עצמו.

הגישו לו מעט מים. הספיגו את פצעיו. היו שטענו כי ברק שרטט קו זוהר על-פני האופק, אחרים סברו כי שמעו אותו קורא לאביו בקול רם ומהדהד שכאילו ירד משמים. באופן בלתי-נמנע הוא התמוטט.

הוא היה בא בימים, ובכל זאת לא היה חולה. חברי הקהילה סברו כי הוא בן אלמוות, ונחלקו בין אלה שציפו לאירוע - מותו, הופעתו מחדש, תחייתו - לבין אלה שהאמינו באי-אירוע שיגלם את אריכות-ימיו: הנצח. וכך, בין שמת ובין שחי היה זה בנס.

היה זה אחר-צהריים של חודש אפריל. לדברי הרופאים שהלכו אחריו נבעה התרדמת שאירעה יום קודם לכן מחולשת הלב. בין שלוש לשלוש וחצי אחר-הצהריים הם הפסיקו את עירוי-הדם. גופתו הועברה באמבולנס של בית-החולים, מקום גסיסתו, למעונו. הניחו אותו על הקרקע וכיסוהו בסדין על-פי המסורת. לאחר מכן פתחו את הקיטון שבו התפלל, למד וקרא, והחסידים קראו בכתבי-הקודש. אוהביו, שהיו רבים, הגיעו כדי לחלוק כבוד אחרון למורם ורבם. שכן היו ברחבי העולם אלפי חסידים נאמנים שהאמינו בו, שהאמינו כי הוא המלך-המשיח, שליח הזמן החדש, מבשרה של מלכות אחרת, זה שציפו לו זמן כה ממושך, למן ימי קדם.

הביקורים התארכו עד לשעות הערב. לאחר מכן הניחו את הגופה בארון עשוי מעץ העמל והתפילה, אותו עץ אשר ממנו יוצר שולחן האלון הגדול שהרבי בילה לידו שעות על שעות. בסמוך לבית האבל הצליחו יחידות המשטרה לבלום בקושי רב את ההמון. התנועה בעיר נעצרה; אף מכונית לא היתה מסוגלת לפלס לעצמה דרך בגוש הצפוף של גברים בשחור, של נשים בוכיות ושל פעוטות שנאספו - מאות ואולי אלפים - כדי לבכות על הרבי. אחדים החזיקו את ראשיהם בין ידיהם, מדוכדכים. אחרים ייבבו בראש חוצות. עוד אחרים רקדו אי פה אי שם מנגינות חסידיות נוסטלגיות או שמחו ושרו על-פי נעימות מוכרות: “עוד אבינו חי, רבנו, המלך-המשיח.” לא לקבורה היו מועדות פניהם; הם ציפו לתחייה, לעידן קץ הגלות, שבעקבותיו יבוא עידן הגאולה. רק אז יוכלו להסכים כי הם נמצאים בארץ-ישראל ולכנות את הארץ הזאת ארצם. האם לא אמר זאת במשלים וברמזים? כך הבינו את דבריו. כל-כך הרבה סבל ופזורה. כל-כך הרבה דיכויים והוצאות להורג. אחר-כך חדל מלהתקיים, אחר-כך היה רחוק מדי. היה הוא, כאן ועכשיו; היה הוא שציפו לו באחרית הימים זמן כה רב.

ההלוויה נדחתה ליומיים, כדי שכולם יוכלו להגיע. נמל-התעופה בן-גוריון נגדש חסידים מכל הארצות, שרכשו בחופזה כרטיסי טיסה מניו יורק, מפריז או מלונדון.

כשיצאו החסידים מן הבית הסתערו עליהם אלה שרצו להתקרב לרבי בפעם האחרונה. הם יצאו בתהלוכה לעבר בית-העלמין, ואחריהם קהל שחור ומכונס, כאלמנה ענקית חבושת כובע ורעולה, נרעדת בהתקפי בכי. אז החלה התהלוכה להעפיל לעבר בית-העלמין של ירושלים, בהר הזיתים.

אט אט בדממה נשאוהו עד לאבן המציינת את המקום שבו נחים זה שלוש מאות שנה רבני אותה שושלת. שם נטמן גופו הערום העטוף בתכריכים. שלושת מזכיריו של הרבי אמרו קדיש, ואמרו את התפילות המקובלות.

ואז נשא דברים תלמידו הרבי, זה שאותו אהב מכולם:

“אחַי ורעַי! ירושלים, שער העמים, נהרסה היום; חומותיה נפלו ומגדליה חרבו, אדמתה הוכתה: ראו, היא דומה לאבן יבשה. הרבי, מורנו, שוב איננו איתנו. יתומים אנחנו על האדמה הזאת, מעונותינו שוממים, נשמתנו מדוכדכת, דמעותינו הן לנו לחם חוק, עינינו כלות וגרוננו ניחר. אבל העם ההולכים בחושך יראו בקרוב אור גדול. הביטו סביב! חיל הפרשים של האל מונה עשרים אלף, ועוד רבבות רבות. בכל מקום מתקיימות הכנות; איש איש כפי מידתו ועל-פי אמונותיו, כולם מתחמשים בתל הנמלים הגדול של העידן החדש.

“מסביב לנו מתמוטט העולם וכלה. שכונותינו הן השריון המגן עלינו כנגד ההבלויות הרבות מספור של הערים המתפשטות לכל עבר, סדום ועמורה שפניהן פני פלדה וזכוכית. אנו עוצמים את עינינו נוכח השחיתות, הזימה והפריצות, השושלות הארורות של בני-אנוש בלים, המשוטטים ברחובות שוממים, כבעלי-חיים כחושים המייללים בליל ירח, עיניהם יוצאות מחוריהן, שׁערם הארוך דבוק על עורפם הרך, והורגים בלי סיבה את הטרף הקל - הילד חסר ההגנה והאשה הבודדה. מחוץ לבתינו מתפשטת המחלה לכל היבשות. כמו צרעת חדשה היא מפרידה בין בני-האדם והחולים נדחסים בבתי-החולים, מקדשי המוות האחרונים, ממתינים לסופם יותר מאשר לריפוי, כנגד הגאולה, הרחק מן הקימה לתחייה הנבואית שעליה בישרו כוהנים בלבן. סביב סביב האדמה הארורה, פח זבל מחליא, נחרבת בידי הטכנולוגיה והפסולת שהיא מייצרת, יבשה, חרוכת שמש, פלושת מדבר, נטושת מים, האדמה מקיאה ויורקת בעוויתות חולניות את העצמות שנקברו בערבוביה ואת הדם, הטרי עדיין, מהמלחמה האחרונה - טבח או רצח עם. האינכם רואים? העשן מיתמר, הפרח קמל, העשב מתייבש. עד מהרה תהיה האדמה למשכן הינשוף והקיפוד, התנשמת והעורב. אחַי, אנו מצויים בעידן אחר, אנו נמצאים בקץ הזמנים.

“יום ליום יביע אומר, הלילה לוחש לשחר המפציע, טיפות הטל מרטיטות תחת הרוח החדשה ומביאות את הבשורה: שכן הנה הרבי, הנה המשיח, מתעורר משנתו בת מאות השנים, קם ומעיר לחיים את המתים כדי להושיע את העולם. וכבר הוא מתיישב כמי שמזכך וצורף את הכסף. וכבר הוא מתקרב אלינו כדי לדון אותנו. הנה מגיע יום, לוהט ככבשן, וכל בעלי הגאווה וכל העושים מעשי רשעות כמוץ יהיו, והיום ההוא, כשיגיע, יצית אותם בלהבה שאין לכבותה, ועל יראי האל תעלה שמש הצדק, ועיניהם יחזו בה, ויאמרו: ישתבח אל עליון. ואלה שלא יראו יושמדו בנקמתו העצומה של אל עליון - וכך יתהלל שמו.”

לאחר מכן יצאו מקורבי הרבי מבית-העלמין כדי להותיר מקום להמוני החסידים שהמתינו בשער, ואשר באו לשם בזה אחר זה עד שעה מאוחרת בלילה נטול הצל, לילה חשוך ככל הלילות. אפשר שהיה עליו לחמוק מקברו כדי לעלות לשמים, אולם איש לא ראהו. ואולי אלה שהיו שם לא דיברו על כך. ואולי היה ליל קבורתו פשוט כיומו: השמים לא היו בהירים יותר וגם לא כהים יותר; שום אור לא האירם כאות לנס. הלבנה, שעננים כבדים הסתירוה, לא היתה מלאה וגם לא אדומה. עננים אפרפרים, שהרקע השחור בקושי הלבינם, בישרו על גשם דקיק או ברד, שלא בא לרענן את הנוף הקודר והאפרורי. השמים לא נגוזו כעשן ולא כקלף, האדמה לא נסדקה, לא התנודדה כשיכור, לא נעה כסוכה. הים לא סער וגליו השלווים לא השליכו לא טין ולא קצף. ההרים לא מטו ולא נמסו תחת האש. השרון לא שמם כערבה; הבשן והכרמל לא אומללו. לא שמים חדשים, לא אדמה חדשה, לא ממלכה; האדמה בעולם הזה, שום דבר. מי הסתגר לכוד במערות, מי רבץ שם ארבעים יום כדי לקרוא את המסמך החתום בחותם? כד החרס של הקדר לא נשבר לאלפי רסיסים, ואף אחד מהשברים לא יכול היה לשמש כדי ליטול מאש המוקד או כדי לשאוב מי שלולית. כדו של הקדר היה מלא. הוא הכיל אלף אוצרות אלוהיים והחפירות שפעו שברי חרסים.

היין החדש לא היה שרוי באבל, הגפן לא התנוונה, וכל הטלאים החיים לא פעו יותר מהרגלם. קצבם השמח של התופים לא פסק, הצליל הענוג של הנבל עדיין הידהד בבתים. העיר לא נחבטה במקל ולא טולטלה כגפן בתום הבציר. ירושלים, שער העמים, לא היתה כלל עיר השלום, שחומותיה נעשו מספיר, ששיני חומותיה מאבני אודם ואוהליה לא נטו. המקדש עדיין לא נבנה מחדש מברושים, מבוקיצות ומאשכרוע. הכול היה שליו, ללא שאון, ללא רחש החיים המתפרצים, ללא הרעש מן המקדש, ללא שאון האל העליון המשיב לאויביו כגמולם, השולח בהם את חרון אפו וגומל להם גמול נורא ומענישם בזעם.

ובכל זאת, ייתכן שנראה אות, סימן זעיר, שיציין כי לא הכול כתמול שלשום. בשעת הדחק יכול היה מישהו להודיע זאת, שכן הרופאים טעו. הוא היה קשיש, אך תקיף ונמרץ בדרשותיו שנשא בכל רחבי תבל למען הבריות שתמיד קיבל את פניהם, ובעצות שהשיא בטלפון או בביתו, באופן פרטי או בפומבי, בכתב או בעל פה, פנים-אל-פנים או בתיווך תלמידיו. הוא היה אחרון השושלת וערירי; וכמו נצמד לחיים כדי שיימשכו. כה קשיש היה עד כי לא שמו לב. זמן רב ציפו לרגע הזה בדאגה או בפחד. הם ציפו לבאות ושיעבדו את המציאות להצהרותיהם, למדע הנבואה שלהם. אבל מי יכול היה לדעת בשעה שהוא עצמו בישר את סופו הקרב ואת תחייתו העתידית?

בכל זאת הוא לא מת בשל חולשה שתקפה אותו יום לפני כן; הוא מת מחבטה אלימה, ממכה ברוטלית על ראשו, שבעקבותיה שקע בתרדמה. אבל איש לא ידע זאת, איש מלבדי.

שכן הרבי לא מת מוות טבעי. שעתו באה מיד האדם שהשיבו לאלוהים. שכן, למען האמת, הרבי לא מת מוות טבעי: הוא נרצח, ואני האיש שרצח אותו.

כי-הנה היום בָּא בֹּעֵר כתנור והיו כל-זדים וכל-עֹשֵׂה רשְעָה קש ולִהט אֹתם היום הבא אמר ה’ צבאות אשר לא-יעזב להם שֹרש וענף.

II

נולדתי בשנת 1967 לספירה הנוצרית, אך זכרוני בן חמשת אלפים שנה. אני זוכר את המאות שחלפו כאילו חייתי אותן, מפני שהמסורת שלי השתכנה בהן באמצעות המילים, הכתבים והפירושים שנכתבו במהלך הזמן, נאספו זה לזה או אבדו לעד; אך מה שנותר בהווה קיים בי. אפשר לשרטט את רישומו בקו מיתאר שנוצר באמצעות עלילות של משפחות ושל דורות, ונמשך בהדרגה אל הצאצאים. אינני מדבר על ההיסטוריה, אותו מצעד של דמויות קפואות בשעווה ובמצבות אבן מוזאוניות, אשר בנצח המת הופכות את הדפים חסרי המורא והצוננים של ספרי ההיסטוריה. אני מדבר על הזיכרון הנפרשׁ בזכרונות החיים ובמחשבות שאינן נכנעות לסדר הכרונולוגי, שכן רוח הזמן אינו מכיר את השיטה או את האירוע, את הדעות הקדומות העקשניות של המדע. רוח הזמן הוא המובן, כלומר הקיום. יסודו של הזיכרון הוא בהווה בהתבוננות פנימית ודקדקנית המגלה את היעדרו ואת אי-מציאותה של ישותו; שהרי ההווה איננו קיים, אין הוא אלא הביטוי הישיר של מה שהתרחש, אשר בהתרחשו הוא כבר עבר ולפיכך שייך לעבר.

בשפתי אין זמן הווה לפועל "להיות", אלא בעתיד או עבר בלבד. בתנ"ך שאני קורא אין הווה, והעתיד והעבר זהים כמעט. במובן מסוים, העבר מתבטא דרך העתיד, שכן כדי ליצור זמן עבר מוסיפים את האות "ויו" לזמן העתיד; זוהי "ויו ההיפוך". אך האות הזאת פירושה גם "ו". וכך, כדי לקרוא פועל בעבר עלינו לבחור למשל בין "הוא עשה" או "ויעשה". תמיד נקטתי את הפתרון השני. סבורני כי התנ"ך מבטא עצמו רק בעתיד, והוא מבשר אך ורק אירועים שלא התקיימו, אולם יקרו בזמן הקרוב, מפני שאין הווה, והעבר הוא העתיד.

אלפיים שנה חלפו מאז החל סיפור ששינה את פני העולם לראשונה, ובשנית - לפני חמישים שנה, בעת תגלית ארכיאולוגית מדהימה. באומרי "מדהימה" אין כוונתי לבני עמי, שידעו זאת למן ההתחלה, כלומר מאז החל העידן הנוצרי, אלא לכל האחרים. למענם אני מדבר גם על "ארכיאולוגיה", שכן לגבי אין בנמצא מדע היסטורי פחות וחי יותר. במובן מסוים אני ובני עמי יצרנו אותו, ואנו המושא שלו; עניין זה אסביר מאוחר יותר.

הסיפור שעל אודותיו אני מדבר, שהוא חלק מן ההיסטוריה, אך איננו ההיסטוריה שלי, הוא הנצרות. אינני נוצרי; אני בן לקהילה של יהודים דתיים החיים בשולי החברה, העכשווית, המכונים "חסידים". כיהודים שבאו ממסורת בת אלפי שנים נועדנו לרשום את המילים ואת האירועים החשובים לשימור הזיכרון. לפיכך עומד אני למלא את חובתי ולכתוב את ההיסטוריה הזאת, תוך הקפדה על האמת והדיוק. זו מטרתי.

עלי לומר מייד כי החסידים אינם מבקשים לשכנע וגם לא להמיר את דתם של העמים. לפיכך אינני כותב כדי שיקראו את דברי; אני כותב כדי לשמר את אמיתות העובדות ואת נצח הזיכרון, למען הזיכרון ולמען הדורות הבאים. למדתי באמצעות אבותי ואבות אבותיהם כי יש לשמר בסודיות, בפינה קטנה של העולם, את הדברים ואת המחשבות, לא למען הממשות העכשווית ואף לא למען הקוראים העכשוויים - שהרי ייעודנו נזירי ואנו חיים תוך התבדלות - אלא למען הקוראים לעתיד לבוא, דורות העתיד, שיידעו לגלות ולהבין: לגלות את סודותינו ולהבין את שפתנו. אינני כותב למען עצמי, שכן הכתיבה איננה פורקן ואף לא השתפכות שעימה כפירה ועבודת אלילים. בעבורי ובעבור בני עמי הכתיבה היא מקודשת, היא פולחן שאני מתמכר לו כמעט בעל כורחי, ונלווה לו טעם של חובה. זו דרכי להתפלל; לבקש מחילה; להעלות קורבן.

עלי להתוודות כי אינני סופר דקדקן. אינני אוהב פרטי פרטים. אני פוסע בצעדים גדולים לעבר המשמעות, כאצן, כקופץ משוכות. היופי איננו הנקודה החזקה שלי, וגם לא הדברים כפי שהם נראים לכאורה. אינני להוט לכתיבה. אני מוצא בה מעט מאוד התלהבות, בניגוד לחסידות. הייתי רוצה לשַמר רק את התנועות, שכן הן מחוות ופעלים - תנועות ותיאור. הייתי רוצה לפתוח פתח למובן, להגיע היישר לפנימיות. אבל האם יכולה הפנימיות להינתן ללא צורה? והצורה לפחות לא תהיה הצעיף המתעתע והאטום של היופי, שאינו מגלה אלא את עצמו: הדר ריק. התלמוד מלמד לא להתפעל מנופים, מצמחים או מעצים קסומים בעיצומו של לימוד: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה! - מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. דומני כי תמיד שמרתי על ההרגל הזה. אני פוזל; וכדי לכתוב אני מסיר את משקפי. כשאני נושא את עיני אני רואה עולם מטושטש, שאחדות מצורותיו ואחדות ממחוותיו מתבלטות; ואילו באחרות, זעירות יותר, אינני מבחין. מה שנמצא לפני הוא כה מעורפל עד שאני מנחש אותו יותר משאני רואה אותו. ייתכן שטעיתי. האם הייתי מצליח לומר דבר אחר מאשר אותה מלה שהיא שלי ולא שלי? ברצוני להחיות את האותיות, ובעזרת בהירות המילים לומר לא מה הייתי, אלא מה עלי להיות, מה אהיה. מי שיידע לקרוא אותי יפענח את העתיד באמצעות העבר, את הסינתיזה באמצעות האנליזה, את המתווה באמצעות הפרשנות. שכן אני ממציא את פירושי, ומבין את עצמי לנוכח הכתוב שלי. כל אות היא עולם, כל מלה היא תבל. כל אחד אחראי למילים שהוא כותב, וגם לאלו שהוא קורא, שכן האדם הוא בן-חורין בקריאתו.

כאבות אבותי, אני כותב על עור דקיק מאוד של בעל-חיים, שעליו חרצתי תחילה קווים במכשיר חד כדי למנוע מקולמוסי לסטות מדרכו ולתעות במעורפל בין השיטין, מעלה או מטה, מחוץ לשורות המשורטטות. הקו הישר שאני מותח איננו שכבה שנוספה מעל לגיליון הנייר באמצעות הדיו השחור, אלא חריץ שנעשה בעור. החריץ חייב להיות עמוק למדי כדי שהשריטה תהיה גלויה, וקל למדי כדי לא לנקוב חור בעור. הפצע הוא עדין, שכן קלפים מסוימים רפויים מן האחרים, ולא כל העורות עובדו באותה דרך. לפיכך, כדי להיזהר מניקובם יש לבחור בקלפים בעלי גוון קרוב לשנהב, פריכים יותר וקרובים ללימון או לשנהב שחור.

אני ממשיך במשימתי באיטיות. בהגיעי לסוף מגילה אני תופר אותה בלי לפגוע בעור, ומתחיל במגילה הבאה. אני כותב בהינף אחד, שכן נבצר ממני למחוק את מה שכתבתי, ואינני יכול לשוב ולהתחיל אותו. אני מתחיל בכינוס מחשבותי וזכרונותי, משום שאני יודע כי אינני רשאי לטעות. אם קולמוסי בוגד בי בכל זאת, אם יד ימיני מחליקה וזכרוני מכזיב, אני יכול לתקן את שגיאתי, אף שאין היא נעלמת ברישום אות קטנה מעל לאות שלא היתה צריכה להיכתב או מתחת לה, או בהשחלת האות הנכונה או החסרה במרווח הלבן שמעל שורת הכתיבה. וכך, כדי לקרוא את מה שכתבתי במדויק יש לקרוא גם בין השיטין.

העלילה שאני כותב איננה נאה. היא עוסקת באכזריות, כמו גם באהבה. אבל אני כותב אותה, מפני שעלי לציית לחוק המצווה לשמר את העובדות החשובות. ומה שאני עומד לתאר הוא בל-יאומן עד כדי-כך שישכחוהו או יכפרו בו כדי להשכיחו אם לא אכתוב אותו. בעבורי, כסופר, זו דרכי לשבח את האל, זו תפילתי. כחסיד אין דבר חשוב יותר מן הטקס הדתי ההופך אותנו לנאמנים למצוות התורה האלוהית. הייתי רוצה להעניק לאדמה הזאת את טעם חיי המלאכים המקיפים את כס האלוהים כדי לזמר בשבחו, אך אוכל לתאר רק אסונות. זה אלפי שנים אנו ממתינים ששלמות פולחננו תשוב כעטרה ליושנה בירושלים החדשה. ובציפייה מכאיבה זו, ללא מקדש וללא עיר קודש, אנו חיים וממלאים את מקום הקורבנות בדברי השבח של שפתותינו ובמתת חיינו.

כך נמשכים בלוח השנה המדויק שלנו, על ימיו וחגיו, החיים הטקסיים והנזיריים של קהילתנו, בפרישות במשך אלפי שנים שבהן הסתרנו את קיומנו בסתר בתינו.

אבל ידענו על הזמן שחלף, וכן ידענו שאחינו היהודים התפזרו בקרב האומות. אנו נותרנו שומרי המגילה. כך התנהלו חיינו עד הרגע שבו התרחשה מהפכה בקיומנו: ב1948- קיבלו היהודים מדינה; חלק מקהילתנו הגיע לנחלת אבותיו, ואילו חלק אחר נותר בגולה כדי להמתין שם לבוא המשיח.

אולם אני מקדים את המאוחר, שכן כאן מתחילות המגילה הראשונה של סיפורי, ומלאכתי כסופר.

למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד-יֵצא כַנֹגה צדקה וישועתה כלפיד יבער.

מגילה ראשונה

מגילת כתבי-היד

הבשורה על הולדת יצחק

אחרי הדברים האלה נראה אלוהים לאברם ואמר לו: "הנה עשר שנים שלמו מיום אשר יצאת מחרן; שתיים עברת פה ושבע במצרים ואחת מאז שבת ממצרים. ועתה מהר-ומנה כל אשר יש לך וראה כמה רבו והתעצמו מכל אשר יצאו עמך ביום צאתך מחרן. ועתה אל תירא, אנוכי עמך ואהיה לך סעד ותוקף ואנוכי מגן עליך ואספרך לך לחזק מחוץ ממך. עשרך ונכסיך ירבו מאוד."

ואמר אברם: "אדוני אלוהים רב לי עושר ונכסים ולמה לי כל אלה ואנוכי כאשר אמות ערירי אלך ללא בנים ואחד מבני ביתי יירשני אליעזר בן [...] הוא ירשני." ואמר לו: "לא ירשך זה כי אם אשר יצא."

מגילות קומראן,

מגילה חיצונית לבראשית

I

בתחילה היה בוקר של אפריל 1947. בראשית, אפשר לומר.

לאמיתו של דבר, הכול החל לפני זמן רב, לפני יותר מאלפיים שנה. במאה השנייה לפני ישו קמה כת של יהודים אדוקים, שהעניקו פירוש משלהם לחמשת חומשי התורה, לחוקיהם ולמצוותיהם. הם ביקרו בחריפות את המוסדות היהודיים של ירושלים והאשימו את כוהני המקדש בפריקת עול ובשחיתות. הם רצו לחיות הרחק מהאחרים; משום כך התיישבו במקום שומם שבו יכלה קהילתם לחיות בבדידות, בקומראן שלגדות ים-המלח. כל רכושם היה משותף, כדי שכל אדם יחיה באי-תלות. למנזר הקטן היו כוהנים וטקסים מקודשים, שכן הם סברו כי הטקסים של ירושלים לא היו חוקיים והמקדש לא נבנה בהתאם לדינים החמורים של הטוהרה והטומאה. הם חיו בקומראן עד שהרומאים הרסו את האתר, בשנה השלישית למלחמת היהודים. הם נקראו "איסיים".

ואולי החלו הדברים לפני חמשת אלפים שנה לערך, כשאלוהים ברא את העולם, כשהפריד בין שמים וארץ כדי שיחיו שם אדם הראשון והאשה הראשונה, אדם וחווה. לאחר מכן היו המבול, עידן האבות, הירידה למצרים, היציאה מעבדות לחירות הודות למשה, ושיבת ישראל לארץ כנען.

אלא אם כן מוצא הכול בתוהו ובוהו שקדם לכול והיה התנאי לראשית הסדר; שעה שהאדמה היתה שוממה וריקה, מכוסה במים על-פני תהום שמעליהם ריחפה רוח אלוהים והחושך שרר בכול. אז עלה בדעתו של אלוהים לראשונה הרעיון לברוא עולם, רעיון נשגב מבינתנו שעדיין לא ירדנו לשורש סיבתו.

דור הֹלך ודור בא והארץ לעֹלם עֹמדת: וזָרח השמש ובא השמש ואל-מקומו שואף זורח הוא שם.

בואו נאמר בפשטות שהכול התחיל בבוקר אפריל, 1947, שהכול התחיל או התחיל שוב, שכן אין שום דבר גמור טרם בוא המשיח, ושום דבר חדש כל עוד שמשו לא תזהר באור הנצח.

ביום ההוא נתגלו מגילות האיסיים, שנשתמרו מאות שנים, עטופות בבד פשתן וחתומות, בכדים גבוהים. המגילות הללו נכתבו בתקופה שבה עדיין ישבה הכת באזור קומראן. כשהבינו האיסיים כי התבוסה מידי הרומאים בלתי-נמנעת, וכי הם עתידים להימחץ עד מהרה, הם הצפינו את ספריהם הקדושים במערות בלתי-נגישות במצוקים הסמוכים, על מנת להצילם מידי הכובשים הכופרים. הם כה היטיבו לעוטפם באריגים ולהצפינם בכדים עד שכתבי-היד נותרו בשלמותם, עד אותו יום דרמטי בשנת 1947 שבו נתגלו. אותם אנשים שגילו אותם גם חשפו את חורבות האתר שבו חיו האיסיים; הם חשפו בחפירותיהם את שרידי מגוריהם, בתיהם ומתקניהם המשותפים.

הם חדרו גם למערות אחרות שצפנו כתבי-יד אחרים, והשתלטו עליהם כדי לסחור בהם.

יהודי היה בישראל, דוד כהן שמו. הוא היה בנו של נועם, שהיה בנו של מיכה, שהיה בנו של אהרון, שהיה בנו של אֵילון, שהיה בנו של חגי, שהיה בנו של טל, שהיה בנו של רוני, שהיה בנו של ינאי, שהיה בנו של עמרם, שהיה בנו של צָפי, שהיה בנו של שמואל, שהיה בנו של רפאל, שהיה בנו של שלמה, שהיה בנו של גד, שהיה בנו של יורם, שהיה בנו של יוחנן, שהיה בנו של נועם, בנו של ברק, בנו של תוֹהוּ, שהיה בנו של שאול, שהיה בנו של אדריאל, שהיה בנו של ברזילי, שהיה בנו של אוריאל, שהיה בנו של עמנואל, שהיה בנו של אשר, שהיה בנו של רובן, שהיה בנו של עֵר, שהיה בנו של יששכר, שהיה בנו של נמואל, שהיה בנו של שמעון, שהיה בנו של אליאב, שהיה בנו של אלעזר, שהיה בנו של ימין, שהיה בנו של לוט, שהיה בנו של אליהו, שהיה בנו של יהושע, שהיה בנו של יתרו, שהיה בנו של זמרי, שהיה בנו של אפרים, שהיה בנו של מיכאל, שהיה בנו של אוריאל, שהיה בנו של יוסף, שהיה בנו של עמרם, שהיה בנו של מנשה, שהיה בנו של אושעיה, שהיה בנו של יונתן, שהיה בנו של ראובן, שהיה בנו של נתן, שהיה בנו של הושע, שהיה בנו של יצחק, שהיה בנו של זמרי, שהיה בנו של יאשיה, שהיה בנו של בועז, שהיה בנו של יורם, שהיה בנו של גמליאל, שהיה בנו של נתנאל, שהיה בנו של אליקים, שהיה בנו של דוד, שהיה בנו של אחז, שהיה בנו של אהרון, שהיה בנו של יהודה, שהיה בנו של יעקב, שהיה בנו של יוסף, שהיה בנו של יעקב, שהיה בנו של מתן, שהיה בנו של אלעזר, שהיה בנו של אליהוד, שהיה בנו של אקים, שהיה בנו של צדוק, שהיה בנו של אליקים, שהיה בנו של אביהוד, שהיה בנו של זרובבל, שהיה בנו של שאלתיאל, שהיה בנו של יכוניה, שהיה בנו של יאשיה, שהיה בנו של אָמון, שהיה בנו של מנשה, שהיה בנו של חזקיהו, שהיה בנו של אחז, שהיה בנו של יונתן, שהיה בנו של אושעיה, שהיה בנו של אחז, שהיה בנו של יונתן, שהיה בנו של אושעיה, שהיה בנו של יורם, שהיה בנו של יהושפט, שהיה בנו של אסא, שהיה בנו של אביה, שהיה בנו של רובעם, בנו של אלעזר, בנו של אהרון, בנו של יופד, בנו של איתמר, בנו של קהת, בנו של לוי, בנו של יעקב, בנו של יצחק, בנו של אברהם.

ואיש זה היה אבי, אדם בעל מוניטין בארץ כולה, שכן הכיר את דברי ימי ישראל מראשיתם, אך במיוחד ידע את תחילתם: הוא ניהל חפירות בישראל כדי לשוב ולהחיות את העבר העתיק. הארכיאולוגיה היתה תשוקתו, עבודתו ועיסוקו בכל השבוע. היה לו ידע רחב וזיכרון גדול של העת העתיקה, שאת שרידיה רצה לגלות. הוא כתב ספרים רבים על תגליותיו, אשר בדומה להרצאותיו זכו להערכת הכול, מפני שהיו מלאי חיים. הוא סיפר את ההיסטוריה כמו חי אותה. כשאבי דיבר על העבר היתה למאזיניו תחושה שהם שבים וחיים אותו. הוא לא הזכיר את ההיסטוריה כתקופה שאבד עליה הכלח, ומעולם לא שקע בגעגועים אל עידנים עברו. הוא הפרה את ההווה באמצעות העבר, והעניק חיים לעבר באמצעות ההווה. הוא חזר והזכיר את העובדות הראויות להיזכר. "היזכר", נהג לומר לי כשהחל את סיפוריו, כאילו יכולתי להיזכר באירועים שהתרחשו לפני אלפיים שנה או מאה ועשרים אלף שנה. אשר לו, דומה היה כי הכול מצוי ברוחו, כאילו חי את הכול בלא שלמד מעולם, כמו חגג את הזיכרון.

בן חמישים וחמש היה. שׁיער ראשו שפע כשׁערו של אבשלום; על גופו השתרגו שרירי לוחם, שכן חזק היה ולוחמני כדוד המלך. עיניו השחורות בפניו הקורנים משמש היו מלאות חיים ותנועה. אך לדידי היה בן-בלי-גיל. מעולם לא חששתי לראותו מזקין, וכשהתבוננתי בו, הגיתי באימרה שאהב לחזור עליה הרב שלי: "אסור להיות זקן." בגלל הרוח האלוהית שדומה היה שאצר בו, ובגלל הזיכרון שדרכו חי, נדמה היה שהוא מתעלה מעל הזמן ומעל להתנוונות אנושית. ברוחו חצה את מכשולי ההווה ותהפוכותיו, שכן הוטלה על שכמו תוכנית רחבה יותר ורבת-עוצמה יותר.

עלי לציין כי בתקופה שבה עדיין התגוררתי עם אבי טרם הצטרפתי לחסידים. חייתי בין האחרים, שכן עדיין לא מצאתי את הדומים לי. לא הכרתי את עצמי לפני הפגישה איתם, שהיוותה בשבילי לידה שנייה. חייתי אפוא בעולם המודרני, ככל ישראלי. לאחר הצבא הלכתי ללמוד, וכך למדתי בישיבה תורה ותלמוד. בישיבה זו שהיתי במשך שלוש שנים לפני השירות הצבאי, וחשתי כי חיים אלה של מתבודד והוגה נשאו חן בעיני יותר מכל דבר אחר, בלא שידעתי מדוע.

היה לי חבר, יהודה, שאיתו למדתי רוב הזמן. הוא היה ידען גדול, בנו של רב חסיד גדול, שידע את כל התלמוד בעל-פה. בתחילה פיגרתי אחריו, מפני שלא קיבלתי חינוך דתי ולא למדתי את כתבי-הקודש. אמי, יהודייה רוסייה, היתה אתיאיסטית מושבעת ואנטי-דתית, שריד לקומוניסטים. האתיאיזם היה הדבר היחיד שנשאה עימה מרוסיה הסובייטית, פרט למבטא שדבק בה. מעולם לא שמרנו שבת בביתנו. דומה שרק הארכיאולוגיה שבתה את ליבו של אבי; היא היתה ה"תלמוד" שלו, דרכו לשוב ולחיות את ההיסטוריה היהודית. כיוון שנסחף על-ידי אמי, כמו גם על-ידי המזג הרציונליסטי של אנשי המדע, עמיתיו וידידיו, לא התפלל ולא קרא את הכתובים אלא מקלפים, מאבנים או מפפירוסים. ואכן, הוא היה מומחה לפלאוגרפיה; ולאחר מחשבה נוספת סבורני כי אין זה מקרה שהקדיש את חייו ללימוד הכתבים העתיקים.

הפלאוגרפיה איננה מדע מדויק. היא איננה מדויקת כמו הכימיה ואיננה פועלת על-פי המיונים המדויקים לא פחות של הבוטניקה או הזואולוגיה. אוכל אף להעז ולומר כי הפלאוגרפיה איננה מדע כלל, אפילו יש בידה להעריך תאריכים ברמת דיוק גבוהה. גם לא היתה זו יד המקרה שכשם שאביו של יהודה העביר לו את תורת אבותיו, כך גם השיעורים הראשונים שלי ותפילותי הבודדות היו בהדרכתו של אבי, כשידו מנחה את ידי בחריצים הנעלמים של כתבי-היד יקרי-הערך.

המשך הפרק בספר המלא