עד שינוסו הצללים

פרולוג

השוק המה אדם. מַרְסֵיאָה דחקה עצמה קדימה בקושי רב, מנסה לפלס דרכה בין הרוכלים גסי הנפש הדוחפים לעברה את סחורותיהם, מצליפים בבהמותיהם ומרעימים בצעקותיהם הקולניות. לשווא ניסתה להתחמק מנטפי הזיעה הקולחים ללא הרף מבגדיהם, מהאבק ומהרפש אשר ביקשו לדבוק בשערותיה. מה אני עושה פה? שאלה את עצמה שוב ושוב בקוצר רוח. זה היה יום חם, אחד מימי אב, העונה השחונה והחמה ביותר בשנה. השמש קפחה ביתר שאת ונדמה כי פינות הצל המעטות ביקשו להצניע עצמם יותר מאי פעם. השוק העמוס בדוכני מזון, המה הפעם בסחורה אנושית אשר הובאה מרחוק – רבבות עבדים ושפחות, כבולים זה לזה בכבלי ברזל, מוצעים לכל מאן דבעי במחיר אפסי כמעט. באפה של מרסיאה נישאו ריחותיהם העזים של התבלינים וביניהם הכורכום, הפרג, הסומאק ואוג הבורסקאים. מן העבר השני צדו את עינה אריגיה הססגוניים של חנות בדי המשי, אולם סוחר עבדים אשר נעמד בסמוך אליה לא אפשר לה להתרחק. ביד אחת החזיק בשרשרת ברזל אשר הייתה לפותה סביב כפות רגליהם של העבדים ובידו השנייה הידק את השוט, נכון להצליף בהם אם יעזו להתמרד כנגדו. "גברת, הסחורה מצוינת!" נפנף בידו וחשף לעומתה את שיניו המצהיבות "האם אפשר להציע לך עבד או שפחה? המחירים נמוכים, אין כל סיבה להתלבט!" לא! נענעה בראשה בנחישות, אולם הסרסור לא היה מוכן להרפות. "זוהי הזדמנות פז, גברת! הזדמנות אחרונה, בטרם יעלו העבדים אל האניות המפליגות אל רומא. במקומך לא הייתי מהסס!" הרעיף במילים, כשמבעד לחיוכו נודפת עננה מצחינה. "ברומא, כידוע לך, הביקוש לעבדים עבריים גדול עוד יותר. כאשר יתרוקנו השווקים צפויים המחירים להאמיר ולעלות. לא חבל? זוהי הזדמנות אחרונה, גברת. מי יודע מתי עוד יעלה בידך למצוא עבד שמחירו נמוך ממחירו של סוס..." צמרמורת חלפה בבשרה לנוכח ההשוואה, אך כאשר השגיחה במבטו הבוחן כפתה על עצמה להתנער וליישר את גווה, כראוי לאישה בעלת מעמד שכמותה. מה לי ולעבדים נוספים, ביקשה לרמוז, די לי באלו שכבר משרתים בביתי וכי ראוי לי להחליף דברים, ככה סתם, עם רוכל בזוי שכמותך? נכונה הייתה להפנות לעברו את עורפה ולהמשיך הלאה, אל עבר אריגי המשי הססגוניים, אולם צליל השוט הקורע באוויר גרם לנשימתה להיעצר. זו הייתה אחת השבויות אשר העלתה את חמתו של רוכל העבדים כאשר זעה ממקומה. כל שביקשה היה להקל במידת מה על כפות רגליה הדואבות. ללא היסוס הצליף הלה בשוטו על כפות רגליה היחפות, עד אשר התפתלה מכאב למרגלותיו ויללה פרצה מפיה. מרסיאה נשכה שפתיה בחלחלה, כשחמלה מציפה את לבה וכעס הולך וגואה בה כלפי האיש חסר הלב. כמעט והתפרצה כנגדו כדי להסותו, אולם ברגע האחרון התעשתה, מודעת לכל אותן זוגות עיניים העוקבות אחר תגובותיה, ושיוותה לפניה הבעה אדישה ומנוכרת ככל שניתן. התעכבותה של מרסיאה אל מול דוכנו פורשה על ידו כהתעניינות מחודשת וליבתה בשנית את שידוליו. "ובכן, שבת לפקוד את סחורתי, גברת, מבטיח אני שלא תצאי מפה בידיים ריקות. לא קיים איש אשר יתאכזב. בחורים חסונים הם אלה והנערות מנערות ירושלים, טיבן לא יסולא בפז, חרוצות הן ויעילות כמו שדות." משהזכיר את ירושלים, הוצפו פניה בחיוורון עז. אך חודשים אחדים עברו מאז שפרץ טיטוס עם צבאו את שערי העיר ודן את כל תושביה לשכול, לחורבן ולמוות, ועדיין עובר בה הרטט. השמועות מיהרו לעשות כנפיים והגיעו עד לקיסרין, נישאים בפי כול, מעוררים השתאות וגיחוך כאחד – עד כמה סכלים הם בני ירושלים, כאשר הרהיבו עוז לעמוד כנגד הצבא הרומאי החזק בעולם? עתה הביטה באריכות בפנים המיוסרות של אותם אומללים, שלא רק שראו את החורבן בעיניהם אלא גם חירותם ניטלה מהם. אף אחד מהפרצופים הגרומים והכחושים שממולה לא ההין להציץ לעברה. מכווצים היו, שחוחי כתפיים, מרכינים ראשיהם על גבי זרועותיהם בייאוש, טרוטי עיניים, המבקשים להדחיק מעיניהם את מראות ההשפלה והלכלוך. על זרועותיהם החשופות בלטו סימני מלקות השוט וכתמי דם שטרם הספיקו להקריש. עיניהם הנפוחות והכבויות העידו על ייסורים מתמשכים של רעב ועייפות. דמעות ביקשו להציף את עיניה, אולם משמעות תגובותיה עלולה הייתה להעמיד אותה בסכנה. לא, אין בכוחי לשאת זאת! אמרה לעצמה ורגליה ביקשו לשאתה משם אל ביתה המרווח, אל גינותיה הנאות, המציעות בשפע את פריין, ואל משרתיה השקטים והמוכרים, הרחק מההמולה ומהרעש, אולם דבר מה יוצא דופן משך לפתע את תשומת לבה. היה זה שקיק. שקיק עור הקשור על צווארה של אחת השפחות, אשר שוליו היו רקומים בעדינות. כל כך מוכר היה מראהו עד כי לא יכולה הייתה לעצור עצמה מלהתקרב אליה, אל אותה צעירה המרכינה ראשה מעל זרועותיה, ספק רדומה ספק ממלמלת לעצמה ללא הרף, ולבחון אותו מקרוב. הרוכל השגיח בהתעניינותה של מרסיאה ועט על ההזדמנות כמוצא שלל רב. "בחירה מצוינת, גברת! התרצי לדעת עד כמה..." הרעיף במילים, אך מרסיאה לא טרחה להקשיב. מרותקת הייתה למראה השקיק אשר הוסיף להסעיר את רוחה, מבלי שתדע מדוע. לשווא ניסתה לדלות את אותו בדל זיכרון חמקמק, עד אשר מצאה עצמה שולחת את ידה לעבר השקיק, כמבקשת לקורעו מהצוואר שסביבו היה כרוך. "לא!" נשמעה לעברה יללה מקפיאת דם וזוג עיניים קרועות מאימה ננעצו בה בנחישות. הרוכל האדים מכעס וללא שהות מיהר להצליף בשוטו על רגליה של הסוררת, עד אשר נמלטה מפיה זעקת כאב. אף על פי כן לא ניאותו אצבעותיה להרפות מהשקיק שלצווארה. "חצופה שכמותך!" סינן לעברה בזעם והפליט יריקה, "רע ומר יהיה לך, שפחה בזויה, על שהעזת להחציף פנים אל מול הגברת!" וכבר ידו מורמת להצליף בה בשנית. "עצור!" הרימה מרסיאה את ידה לעברו, כשעיניה מרותקות לפני הנערה. "מניין לך זה?" פנתה לעברה בעברית, בנימה רכה ככל שיכלה, אולם הנערה נותרה דוממת, כשבעיניה ניכרת שנאה יוקדת ואצבעותיה ממשיכות להיכרך סביב השקיק בהידוק. "עזבי אותה גברת" ניסה הסוחר לשדלה, "סוררת שכזאת ראויה לכמה מנות הגונות של מלקות בטרם תהיה מסוגלת לעבודה. בינתיים, מוכן אני להציע לך אחרת, כנועה יותר". כאשר ראה כי מרסיאה איננה מסירה עיניה ממנה, שינה את טעמו. "יש לה טעם טוב, לגברת. אכן לא תמצאי שפחות טובות מאלה. עקשניות הן נערות ירושלים וזוהי סגולתן, מיטיבות הן בכל מלאכות הבית, צייתניות ונאמנות, יש רק צורך לחנכן. יהיה עליה לטעום מדי פעם את טעם השוט ולא תהין שוב לפצות פה". מרסיאה לא יכלה לסבול עוד את רברבנותו. "שקיק העור" רמזה לו, "די לי בו". "שקיק העור?" התפלא הסוחר, "אין בעיה, תקבלי אותו תמורת שלוש איסראות" שלף תער חדה מכיסו וביקש להתיר את השקיק מצוואר הצעירה. "לא!" נשמעה היללה בשנית והיא קפצה על רגליה, תוך שקשוק כבלי הברזל, והידקה ביתר שאת את אחיזתה בשקיק. נדמה כי העמידה הממושכת הייתה כרוכה במאמץ רב ואף על פי כן לא נרתעה מהכאב, נשכה את שפתיה וקיבלה את ייסוריה בשתיקה. מרסיאה עצרה את נשימתה ונדהמה מהעקשנות ומאומץ הלב הבלתי צפוי. מי היא זאת? תהתה, האם בת עניים היא, מהמעמד הנחות או בת טובים אשר ירדה מגדולתה? "כלבה בת כלבה!" סינן הרוכל בין שפתיו, "אם לא תביאי לי את הדבר הזה שלצווארך, אחתוך אותך ואת בשרך אזרוק לכלבים!" אמר וכיוון לעברה את הפגיון שבידו, כשעיניו מזרות אימה. הצעירה התכווצה על מקומה, בחנה את מרסיאה באישוניה הקפואים ולא ניאותה להסיר את ידיה מצווארה. "אין צורך, אקנה אותה מידך" פסקה מרסיאה, "גם אותה וגם את השקיק שלצווארה. כמה איסראות שווה ערכה?"

לאחר שנפטרה ממנו ומטורדנותו, מיהרה מרסיאה לקשור את שרשרת הברזל הכבולה לרגלי הצעירה אל גלגלי מרכבתה. ידוע ידעה היטב כי גרירה כזאת כרוכה בייסורים ובסבל ללא נשוא, אולם כיוון שכך נהגו הבריות וכך ציפו ממנה כל סובביה, הבוחנים את מעשיה בכל עת, סילקה מעליה את הספקות ועשתה זאת באין ברירה. רגע לפני שהאיצה בסוסה לצאת אל הדרך, חשה צורך לשלוח מבט נוסף אל עבר הפנים הכחושות שמאחור. זוג העיניים כיבדו אותה בשנאה יוקדת ומרסיאה עצרה את נשימתה. בבת אחת הלם בה הזיכרון. עתה זכרה בוודאות מתי ראתה את השקיק לראשונה.

פרק א'

ממרום מושבה, נראתה העיר שוקקת חיים, צבעונית ושופעת הוד. מרים, הישובה על גבי פרדתה, נשאה עיניה ובחנה בסקרנות את מראם המלבב של רבבות עולי רגל, העושים דרכם במעלה השביל ובהמותיהם מזדנבות מאחריהם. את משאותיהם נשאו על גבם או על גבי מרכבותיהם ההדורות, כשענן אבק משתרך אחריהן כשובל. היה זה ביקורה הראשון של מרים בעיר המקודשת. בשנים האחרונות, עז היה רצונה להצטרף לאביה ולאחיה הגדולים, אולם רק לאחר שהגיעה לגיל מצוות נאות האב לתחנוניה וצירפה למסעו, זאת הודות לכך שהגיעה לפרקה וכבר נמצא עלם חמודות משביע רצון שאליו תאורס בקרוב. ימים ארוכים תכננה את מסעה, ארזה בקפידה כמה משמלותיה הנאות, בחרה כסתות מרהיבות לרפד בהן את המרכבה והכינה קערות עמוסות במזון ובצידה לדרך. מעל לכל, דאגה מרים לאותו חפץ יקר לאין ערוך, אשר הטמינה בין חפציה ושבגללו חשוב היה לה לטלטל עצמה בכל תלאות הדרך הארוכה. לו ידע אבא שזוהי הסיבה לעקשנותי, חלפה מדי פעם המחשבה בראשה והעלתה חיוך על פניה, בוודאי היה מתנגד בכל תוקף... כאשר הגיעה אל שערי העיר חשה יגעה ומותשת ועד מהרה כבתה שמחתה. בתחילה נרתעה מההמולה ומהרעש והרחובות נראו מטונפים מדי, לטעמה. בכפר מגוריה הגלילי, טְרַיְיכִי, שלמרגלות הכנרת, לא הורגלה בדחק שכזה. אפילו בימות השוק ההומים ביותר, יכולה הייתה לפסוע בנחת ולבחור את מבוקשה מבלי להידחף, או לחילופין לשלוח את אחת המשרתות כדי שתתרוצץ במקומה. עתה לא ניתן היה להימנע מן הצפיפות. הדרכים העולות אל הר הבית היו עמוסות בבני אדם שדחפו וצעקו, במאמץ להגיע ולהקריב את קרבנם בטרם ייכנס החג. במאמץ רב שירכו דרכם, בני המשפחה הטרייכית, כשהם עייפים ורעבים ומחפשים מקום שבו יוכלו ללון. הכסף לא חסר באמתחתם, אולם ללא מכרים בעיר וביודעם כי פונדקי הדרכים והמלונות מלאים עד אפס מקום, חששו כי יהא עליהם לעבור את ימי חג הפסח תחת כיפת השמים והלילות קרים עדיין עד מאוד. כאשר הגיעו אל שוק הרוכלים שלמרגלות הר הבית, הוצתה מרים בסקרנות ונמשכה כבחוטי קסם אחר שפע המרכולות. הרעב דחק בה לתור אחר קלחי עולשין רעננים ופלחי סלק כבוש, שבהם יוכלו לטבול את פיתם, אולם ריח התבלינים החריף הכה בנחיריה וצעקות הרוכלים בלבלו את דעתה עד אשר גילתה, לדאבונה, כי איבדה את אחיה אשר המשיכו במעלה הרחוב. מה אעשה? חשבה בייאוש. לא היה כל סיכוי למצוא את בני משפחתה בין רבבות האנשים הזרים. לו ידעה על אודות קיומה של אבן הטוען, אותה האבן שסביבה מתקבצים האובדים, הייתה נחה דעתה, אולם מכיוון שהכול היה זר לה ובלתי מוכר היטלטלה אנה ואנה, נסערת ומבולבלת, מתלבטת את מי לשאול וכמה להרחיק מבלי שיקשה על בני משפחתה למוצאה. לבסוף התיישבה בקרן הרחוב בחוסר אונים והליטה את פניה בין זרועותיה בייאוש. צדק אבא, הוכיחה את עצמה שוב ושוב, זו הייתה טעות לצאת אל המסע הזה. לו רק הייתי נזהרת שלא להסיח את דעתי... במבט חסר עניין סקרה עתה את הדוכנים העמוסים בכל הטוב הדרוש לחג, קערות החרס המיועדות לאכילת הזבח ודוכני התבלינים מדיפי הריחות החמצמצים וביניהם הקצח, האזוב והקינמון. אף מראה מדרגות ההרים, העוטפים את העיר מכל עבריה, שהחיטה המבשילה מבצבצת בשיפוליהן, לא מילאו את לבה בגיל. ברגע אחד איבדה עניין במראה המרהיב של עולי הרגל הממשיכים להגיע מן השבילים כשהם מיוזעים ומאובקים, כשמשאלה אחת ממלאת את לבה, לשוב אל הבית החם והמרווח שבטרייכי, אל שלוות העגלים שברפת, אל לבלוב הגפנים ואל ניצת התפוח.

*המשך הפרק בספר המלא*