פרק 1
חורף באצ'יגו
יפן מכונה לעיתים קרובות על ידי זרים ארץ השמש ופריחת הדובדבן. הסיבה לכך היא שתיירים נוהגים לבקר באזורים המזרחיים והדרומיים של המדינה, בהם האקלים נוח במשך השנה כולה. אולם בחוף הצפון-מערבי של יפן החורפים ארוכים ושלג מכסה את האדמה מדצמבר ועד למרץ או לאפריל.
במחוז אצ'יגו, היכן שהיה ביתי, החורף החל בדרך כלל עם שלג כבד שירד בבהילות וללא מנוח עד שרק הקורות העגולות והעבות שבמרומי גגותינו נשארו חשופות. קבוצות של פועלים עם מזרני קש על כתפיהם ומגבעות גדולות שנראו כמו מטריות על ראשיהם יצאו עם אתים רחבים מעץ וחפרו מנהרות מעברו האחד של הרחוב לעברו שני. אולם השלג שבמרכז הרחוב נשאר שם במשך החורף כולו. הוא שכב בערימה גדולה אשר האמירה הרבה מעבר לפסגות הבתים. הפועלים העמיסו עליה שלג חדש מפעם לפעם במשך החורף וחצבו בה מדרגות, ואנו הילדים נהגנו לטפס לראשה ולרוץ לאורכה. שיחקנו עליה משחקים רבים. דימינו לעיתים שאנו אבירים המחלצים כפר הנקבר בשלג, ולעיתים שאנו שודדים המסתתרים בחסותה ומתכוננים למתקפה.
אולם מסעירה יותר עבורנו היתה התקופה שלפני בוא השלגים, תקופה בה נהגה העיירה כולה להתכונן לקראת החורף. במשך מספר שבועות היינו עוצרים בדרכנו לבית הספר ובחזרה ומביטים בפועלים עוטפים את הפסלים והמקדשים הקטנים לאורך הרחובות בלבוש הקש של החורף. גם פנסי האבן, העצים, והשיחים שבגינותינו נעטפו בקש, ואף קירות הבתים אובטחו על ידי מזרני קש שחוזקו במוטות במבוק או על ידי רשתות ענק מחבלי קש. בכל יום הציגו הרחובות מראה חדש, ולאחר שכוסו גם האריות הגדולים שנחצבו במדרגות המקדש, הפכנו לעיירה של אוהלי קש גרוטסקיים בכל גודל וצורה שניתן להעלות על הדעת. וכך המתנו לשלגים שיקברו אותנו תחתם למשך שלושה או ארבעה חודשים.
מרבית הבתים כוסו בגגות סכך עם מרזבים רחבים, אולם לחנויות הרחוב היו גגות רעפים שחוזקו עם אבנים על מנת למנוע מפולות כשיימס השלג באביב. גג קבוע גונן גם על כל המדרכות, ובחורף הן נעטפו בלוחות אנכיים, ולעיתים גם בנייר משומן, והפכו למעין מסדרונות ארוכים בהם יכולנו ללכת לאורך העיירה מוגנים לגמרי מפני השלג והרוחות גם במזג האוויר הסוער ביותר. המסדרונות הללו היו אפלוליים אך לא חשוכים לגמרי, ומשום שאור חודר דרך שלג, גם במנהרות השלג שבפינות הרחובות היה מספיק אור על מנת לקרוא אותיות בגודל סביר. פעמים רבות עשיתי את שיעורי הבית באחת המנהרות בדרך חזרה מבית הספר, מעמידה פנים שאני אחת מהחכמים הקדומים שלמדו לאור שלג.
מחוז אצ'יגו, אשר משמעות שמו היא "מאחורי ההרים," מנותק כל-כך משאר יפן על ידי רכס הרי הקיסו שבתקופה הפאודלית הממשל ראה בו מאחז קפוא ומרוחק המתאים להגליית אנשים בעייתיים בעלי-מעמד או השפעה שלא ניתן היה להתייחס אליהם כפושעים פשוטים. רבים מהם היו פעילים פוליטיים. בתקופה ההיא היתה ליפן מעט מאוד סובלנות לרפורמות בפוליטיקה או בדת והוגים פוליטיים פרוגרסיביים או נזירים בעלי ראש פתוח גונו ונשלחו למקומות מרוחקים שם שאיפותיהם רוסקו לתמיד. הגולים הפוליטיים שנשלחו לאצ'יגו מילאו את בית הקברות המקומי שהשתרע מעבר לשטח ההוצאה להורג. בספרות שלנו ניתן למצוא סיפורים עצובים רבים על צעירים עשירים ובעלי-מעמד אשר התחפשו לעולי רגל ושוטטו בכפרי אצ'יגו בחיפוש אחר אביהם האובד.
גורלם של אנשי-הדת הגולים היה טוב יותר משום שהם בילו בדרך כלל את שארית חייהם בעבודה שקטה בקרב האוכלוסייה המקומית. כמה ממייסדיהם של זרמים בודהיסטים חדשים אשר הוגלו לאזור היו בעלי כישרון רב, והם הפיצו את תורתם באופן כה נרחב שאצ'יגו נודע בכל יפן כמעוז הבודהיזם הרפורמי. מגיל צעיר מאוד שמעתי סיפורי נזירים והורגלתי לראות דיוקנאות של הבודהה שנחצבו בסלע או פסלים בודהיסטים במערות ההרים— מלאכתם של אותם נזירים קדומים אשר לא ידעו לאות.
ביתי עמד בעיירת המצודה העתיקה של נגאוקה. משק הבית כלל את אבי ואמי, את סבתי הנכבדה, את אחי, אחותי, ואותי. חיו בו גם ג'ייה, ראש המשרתים של אבי, אישי האומנת שלי, קין, וטושי. היו עוד מספר משרתים זקנים שבאו והלכו מפעם לפעם. היו לי גם אחיות נשואות שגרו במקומות מרוחקים, מלבד האחות הבכורה שהתגוררה במרחק נסיעה של חצי יום בריקשה מנגאוקה. היא באה לבקר אצלנו לעיתים קרובות, והיו מקרים שגם אני ביליתי מספר ימים בבית החווה של משפחתה, אשר שימש בימי קדם כמצודה החולשת על שלושה הרים. משפחות של סמוראים התחתנו לעיתים קרובות עם משפחות של חקלאים, אשר היו שניות במעמדן רק ללוחמים וכובדו מאוד. הרי כפי שאומר המשפט הידוע, "בעלי שדות האורז מחזיקים בידם את האומה כולה."
גרנו בשולי העיירה בבית גדול, ישן, ומגובב, אשר נבנו לו חלקים נוספים שוב ושוב לאורך השנים. כתוצאה מכך, גג הקש הכבד שקע בין החיבורים, קירות הגבס מלאו חריצים וטלאים, והחדרים המרובים בגדלים השונים חוברו במסדרונות צרים ומעוקלים שהתפתלו בדרכים לא צפויות. במרחק מה מסביב לבית עמדה חומה גבוהה עשויה סלעים שבורים ועליה גדר נמוכה מעץ מלא. גגו של השער הראשי נטה מעלה, וטחב הכתים את סככו הכהה. הוא נתמך בעמודי ענק שביניהם התנדנדו שערי העץ בעזרת צירי מתכת מקושטים. משני צדי השער, למרחק מה, עמד קיר גבס ובו נחרץ חלון מאורך וצר בעל תריסי עץ. השער היה תמיד פתוח במשך היום, אולם אם התדפק מישהו על הדלתות בלילה וקרא "טאנו-מו-או! טאנו-מו-או!" (אני מבקש להיכנס!), אף אם היה זה קולו המוכר של שכן, היה ג'ייה כה נאמן למנהג העתיק שתמיד הציץ דרך חריצי החלונות לפני שפתח את השער עבור האורח.
שביל של אבנים לא מסותתות הוביל מן השער אל הבית, ובסדקים שביניהן צמחו הפרחים הזרים הראשונים שראיתי בחיי. היו אלו פרחים בעלי גבעולים קצרים ותפרחת עגלגלה שכונו על ידי ג'ייה "כפתורי הענקים." מישהו נתן לו את הזרעים, אך ג'ייה סבר שלפרחים זרים לא הגיע הכבוד לצמוח בגינתנו ולכן שתל אותם בעורמה במקום בו הם יירמסו בזלזול על ידי כפות רגלינו. אולם היו אלו צמחים קשוחים למדי והם גדלו ושגשגו כטחב.
היתה זו אחת הטרגדיות של הרסטורציה1 שביתנו הגיע למצב רעוע שכזה. בניגוד למנהיגי הרסטורציה, אנשי מחוז אצ'יגו הביעו תמיכה בממשל כפול של הקיסר והשוגון. עבור אנשינו, הקיסר היה קדוש מכדי לעסוק במלחמות או בעניינים אזרחיים יומיומיים, ונלחמנו לשימור כוחו של השוגון אליו היו אבותינו נאמנים במשך דורות רבים. בעת ההיא היה אבי ה-קארו של נגאוקה, כלומר השר הראשי של ה-דאימיו2 המקומי, תפקיד אשר החזיק מגיל שבע לאחר מותו הפתאומי של סבי. בשל נסיבות חריגות היה אבי השר היחיד בתפקיד באותה התקופה וממשל המחוז היה באחריותו בעת מלחמות הרסטורציה.
היתה זו תקופה מרה בהיסטוריה של נגאוקה, ומחוז אצ'יגו מצא את עצמו בצד המפסיד. כששמעה אמי שבעלה הפסיד ונלקח בשבי, היא שלחה את בני-הבית למקום מבטחים; ואז, על מנת למנוע מהאחוזה ליפול לידי האויב, היא העלתה אותה בלהבות במו ידיה וצפתה בה מן ההרים נשרפת עד אפר.
לאחר שחלפו ימי המלחמות הסוערים חזר אבי אל מה שנותר משטחי המשפחה, ובנה בית זמני על אדמתו הישנה. הוא שתל חורשת עצי תות על מספר דונמים של אדמה לא רחוקה, והתגאה על הצטרפותו למעמד החקלאים. אולם גברים ממעמד הסמוראים לא הבינו דבר בעסקים. זו תמיד נחשבה חרפה עבורם להתעסק עם כספים, ולכן ניהול עסקי המשפחה נותר כולו בידי ג'ייה הנאמן אך חסר הניסיון, בעוד אבי הקדיש את חייו לקריאה, לנוסטלגיה, ולהצגת רעיונות "מתקדמים" לא-רצויים לשכניו הפחות-מודרניים.
עם זאת, המשיך אבי במנהג מותרות אחד: המסע הרשמי הדו-שנתי אל הבירה, אשר לפני הרסטורציה היה מחויב על פי חוק עבור גברים במעמדו, אולם כעת הפך לטיול לא פורמלי שאבי כינה בחיוך "חלון אל העתיד." כינוי זה אכן התאים למדי משום שביקורי אבי בבירה העניקו למשפחה כולה מבט מרחוק על יפן המתפתחת. הוא נהג לחזור עם סיפורים מופלאים ונשא עמו גם מתנות עבורנו של חפצים מוזרים ולא מוכרים— תכשיטים זולים עבור המשרתים, צעצועים לילדים, דברי-בית שימושיים עבור אמא, וחפצים מיובאים נדירים עבור סבתא המכובדת.
ג'ייה נהג להתלוות לאבי במסעותיו, ומתוקף תפקידו כמנהל העסק המשפחתי הוא בא במגע עם סוחרים ושמע סיפורים רבים על עסקי הזרים עם היפנים. כולם הכירו בפקחותם של הזרים בניהול עסקיהם, ולמרות שהיא פגעה לעיתים קרובות ביפנים, רבים העריצו אותה וניסו לחקותה. מעולם לא נברא אדם ישר יותר מג'ייה, אולם בשל שאיפתו לתרום לאינטרסים של אדונו האהוב, הוא סיבך את משפחתנו בחרפה כזו שרק כסף וזמן רב הצליחו לבסוף לפתור. אכן, אני בספק אם העניין הובהר אי פעם למישהו מן הצדדים. אני בטוחה שהיה זה עניין כואב עבור ג'ייה עד לסוף ימיו. והדבר שקרה כך קרה:
ג'ייה הכיר בחור יפני ששימש כסוכן עבור תושב זר וקנה גיליונות ביצים של תולעי משי מהכפריים בסביבה. כל גיליון נשא את סמל משפחת העסק טבוע בדיו מיוחדת. הגיליונות הונחו תחת הפרפרים אשר הטילו עליהם אלפי ביצים זעירות דמויות-זרע. לאחר מכן מוינו הגיליונות ונמכרו לסוחרים.
הסוכן המדובר, אשר היה אדם אמיד למדי, הבטיח לג'ייה שאם הביצים יוחלפו בזרעי חרדל, הגיליונות יימכרו ברווח גדול ויהפכו את אדונו לעשיר. הסוכן הסביר שזו היתה דרכם של הזרים לעשות עסקים, וכך נהגו גם הסוחרים ביוקוהמה.3 שיטה זו נודעה בכינוי: "הפיכת יפן לחזקה מספיק כך שהברברים בעלי האפים הגדולים לא יוכלו עוד לעלות עליה במסחר."
משום שחורשת עצי התות של אבי סיפקה מאכל לרבים מתולעי המשי של כפרי הסביבה, היה שם משפחתנו מועיל עבור הסוכן, וג'ייה המסכן שהתרגש לעשות עסקים בשיטה הפקחית החדשה, נפל בפח. הסוכן קיבל גיליונות בשווי של מאות ין, כולם עם סמלו של אבי עליהם, וכנראה שהוא לקח את כל הכסף לעצמו. אולם הפעם הראשונה שהמקרה הובא לתשומת ליבנו היה כשאדם זר גבוה מאוד ובעל פנים אדומות, לבוש בבגדים משונים דמויי-מקטרת, הגיע לפגוש את אבי. כמה טוב אני עוד זוכרת את היום המיוחד ההוא! באצבעות לחות המסנו אחותי ואני חורים קטנטנים בדלתות הנייר על מנת להציץ על הזר המופלא. ידענו שזה גס רוח ולא מתאים למעמדנו, אך היתה זו הזדמנות של פעם בחיים!
אין לי שום סיבה להאמין שאותו אדם זר היה אשם במשהו, ואולי – הלוואי – גם הסוכן בסך-הכול סבר שהוא מתחרה בפקחותו עם הזרים. אחרי הכול, דברים רבים לא היו ברורים באותה תקופה מוזרה. כמובן שאבי, שלא ידע על העניין דבר, שילם את המחיר במלואו ושמר על שמו הטוב, אך אני בספק אם הוא אי פעם הבין מה בעצם אירע. היה זה רק אחד מאותם הניסיונות הכושלים שנעשו על ידי משרתים פשוטים באותם הימים, משרתים אשר בליבם הנאמן היתה יותר חיבה מאשר שכל ישר.
***
בערבי החורף הארוכים של ילדותי אהבתי לחמוק לאולם המשרתים, לצפות במלאכתם ולהקשיב לסיפוריהם. אולם-המשרתים היה חדר רחב ידיים. חציו היה מכוסה בפרקט עץ ועליו פוזרו מזרני קש. זה היה החלק בו בוצעו מלאכת הטוויה, ניפוי האורז, והבישול. בחצי השני, שרצפתו היתה עשויה חומר, נעשתה העבודה המלוכלכת. במרכז האולם עמדה אח – תיבת חרס גדולה שקועה ברצפה – ולצדה הונח סל עצי ההסקה. מקורה גבוהה השתלשלה רשת בה הונחו כלי הבישול. העשן יצא דרך פתח במרכז הגג, אשר מעליו הוצבה פיסת גג נוספת להגנה מפני הגשם.
כשנכנסתי אל האולם הגדול, האוויר נמלא בשאון העבודה מלווה בפטפוט ובצחוק. אחת המשרתות עמדה בפינה וכתשה אורז עבור הכיסונים של מחר; אחרת הכינה סמרטוטים מקימונו ישן; שתיים אחרות התמסרו בסל שטוח וכך שקשקו והפרידו את השעועית הכהה מהלבנה; ובמרחק מה מהשאר ישבה אישי וסובבה את גלגל הטוויה בעזרת מקל קטן.
כניסתי התקבלה ברחש קל. המשרתים כולם שמחו על ביקורה של "אטסו-בו סאמה," כפי שהם כינו אותי. אחת מיהרה להביא עבורי כרית לישיבה, ואחרת זרקה חופן קליפות ערמונים יבשות אל האש היוקדת. אהבתי את גווניהם המשתנים בלהבה של קליפות הערמונים, ובהיתי בהן לרגע ארוך.
"בואי לכאן, אטסו-בו סאמה!" קרא קול רך.
היתה זו אישי. היא עברה לשבת על אחד המזרנים והשאירה את כרית הישיבה שלה עבורי. היא ידעה שאני אוהבת לסובב את גלגל הטוויה והניחה את פקעת הכותנה בידי. אני עדיין יכולה להרגיש את משיכת החוט הקלה והחלקתו דרך אצבעותיי בעודי מסובבת את הגלגל הגדול. אולם אני חוששת שלא הייתי מיומנת מספיק בטוויה וזה וודאי הציל את עבודתה של אישי שדעתי הוסחה עד מהרה בשל כניסתו של ג'ייה. הוא משך מזרן לרצפת החומר, התיישב עם רגליו מתוחות קדימה, והחל לשזור חבל מקני אורז בעודו אוחז את קצהו באצבעות רגליו.
"ג'ייה סאן!" קראה אישי, "יש לנו כאן אורחת מכובדת!"
ג'ייה הרים את עיניו במהירות, קשר לולאה מצחיקה בקצה החבל המתוח, והציג בפני בחיוך זוג נעלי קש מתנדנדות מחוט.
"אה!" קראתי בקול, ומיד קפצתי על רגלי ורצתי על רצפת החומר לעברו, "האין אלו נעלי השלג שלי? כבר סיימת להכין אותן עבורי!"
"אכן כן, אטסו-בו סאמה," הוא ענה והניח בידי זוג מגפי קש קטנות, "סיימתי בדיוק בזמן! הלילה הולך לרדת השלג הכבד ביותר של השנה. כשתלכי לבית הספר מחר תוכלי לעשות קיצור דרך ישר מעל הנחלים והשדות, לא יישארו שבילים בשום מקום."
וכרגיל, נבואתו של ג'ייה התגשמה. ללא מגפי השלג, אנו הבנות לא היינו יכולות ללכת לבית הספר כלל. מטר וחצי נוספים של שלגים ירדו במשך הלילה, כיסו את השבילים, ונערמו על פסגת הרכס הלבן והארוך שבמרכז הרחוב.