מועדון הרצח של יום חמישי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מועדון הרצח של יום חמישי
מכר
אלפי
עותקים
מועדון הרצח של יום חמישי
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

מועדון הרצח של יום חמישי

4.1 כוכבים (98 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: הדסה הנדלר
    • הוצאה: תכלת
    • תאריך הוצאה: פברואר 2021
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 391 עמ' מודפסים

    ריצ'רד אוסמן הוא איש טלוויזיה בריטי מוכר, מנחה חידונים, קומיקאי ומפיק. 

    תקציר

    בכפר גמלאים מנומנם, המקום האחרון שמשהו מסעיר קורה בו, מתגבשת חבורה: ארבעה קשישים נפגשים מדי שבוע בחדר הפאזלים כדי לדון בפשעי עבר לא מפוענחים. אין להם יומרות של ממש, רק רצון לשמור על המוח עובד. הם קוראים לעצמם "מועדון הרצח של יום חמישי".

     ואז קורה דבר שאיש לא ציפה לו: רצח אמיתי, אלים ואכזרי! ועוד של הקבלן שבנה את כפר הגימלאים. מישהו חבט בראשו בחפץ קהה והותיר ליד גופתו תמונה מסתורית. חברי מועדון הרצח לא מאמינים למזלם הטוב: סוף-סוף הם מוצאים את עצמם במרכזו של תיק רצח חי ובועט. 

     המשטרה עובדת לאט, והגופות נערמות מהר. האם החבורה המבריקה תצליח לתפוס את הרוצח לפני שיהיה מאוחר מדי? וסליחה, מה זה באמת "מאוחר מדי"?

     מועדון הרצח של יום חמישי היה להצלחה מסחררת מיד עם צאתו לאור בבריטניה. הביקורות שיבחו, זכויות התרגום נמכרו לכ-30 מדינות וחברת ההפקה של סטיבן ספילברג רכשה את זכויות ההפקה לסרט. זהו ספרו הראשון של ריצ'רד אוסמן, איש טלוויזיה בריטי מוכר, מנחה חידונים, קומיקאי ומפיק. 

    פרק ראשון

    לרצוח אדם זה קל. להסתיר את הגופה, זה בדרך כלל החלק הקשה. כך נתפסים.
    אבל היה לי מזל ונתקלתי במקום הנכון. במקום המושלם, למען האמת.
    מפעם לפעם מזדמן לי לחזור לפה, רק כדי לוודא שהכול עדיין שלם ומונח במקומו. הכול שלם תמיד, ויש לקוות שכך יישאר לעולם.
    לפעמים אני מרשה לעצמי לעשן סיגריה. אסור לי כמובן, אבל זה החטא היחיד שלי.

    1
    ג'ויס


    נתחיל עם אליזבת, טוב? ונראה לאן זה יוביל אותנו?

    ידעתי מי היא, כמובן, כולם כאן מכירים את אליזבת. יש לה אחת מדירות ארבעת החדרים בלַרְקין קוֹרְט. זו בפינה, עם הדֶק? בנוסף, השתתפתי פעם בחידון והייתי בצוות עם סטיבן, שמכמה וכמה סיבות הוא בעלה השלישי של אליזבת.

    ישבתי בארוחת צהריים, זה היה לפני חודשיים־שלושה, כנראה ביום שני, כי הגישו פאי רועים. אליזבת אמרה שהיא רואה שאני אוכלת, אבל היא רוצה לשאול אותי על פצעי דקירה, אם זה לא מפריע לי.

    אמרתי, "בכלל לא, כמובן, בבקשה," או משהו כזה. לא תמיד אזכור הכול במדויק, כדאי שאגיד לך את זה כבר עכשיו. אז היא פתחה תיקיית קרטון חומה, וראיתי כמה דפים מודפסים ואת השוליים של מה שנראה כמו תצלומים ישנים. ואז היא ניגשה ישר לעניין.

    אליזבת ביקשה ממני לדמיין בחורה שנדקרה בסכין. שאלתי באיזה סכין היא נדקרה, ואליזבת אמרה שכנראה בסכין מטבח רגיל. מחנות הכולבו "ג'ון לואיס". היא לא אמרה את זה, אבל זה מה שראיתי בעיני רוחי. ואז היא ביקשה ממני לדמיין את הבחורה שנדקרה שלוש־ארבע פעמים, ממש מתחת לעצם החזה. פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, ממש נורא, אבל בלי לפגוע בעורק. היא לא הרחיבה בקשר לכל העניין, כי אנשים אכלו, ויש לה קצת גבולות.

    אז ישבתי שם ודמיינתי את פצעי הדקירה, ואליזבת שאלה אותי כמה זמן ייקח לבחורה לדמם עד מוות.

    דרך אגב, פתאום קלטתי שהייתי צריכה לציין שהייתי אחות הרבה שנים, אחרת כל זה לא ייראה לך הגיוני. אליזבת כנראה ידעה את זה מאיפשהו, כי אליזבת יודעת הכול. בכל אופן, לכן היא שאלה אותי. בטח תהית על מה אני מדברת. אני אלמד איך לכתוב את זה, אני מבטיחה.

    אני זוכרת שלפני שעניתי טפחתי על הפה במפית, כמו שרואים לפעמים בטלוויזיה. ככה את נראית יותר חכמה. תנסי את זה. שאלתי כמה שקלה הבחורה.

    אליזבת מצאה את המידע בתיקייה, עקבה בעיניים אחרי האצבע שלה וקראה בקול שהבחורה שקלה ארבעים ושישה קילו. מה שבלבל את שתינו, כי אף אחת מאיתנו לא ידעה כמה זה ארבעים ושישה קילו בסטון.1 בראש שלי חשבתי שזה בטח משהו כמו עשרים ושלושה סטון? שני קילו שווים סטון אחד, זה מה שחשבתי. אבל תוך כדי מחשבה הבנתי שאני כנראה מתבלבלת עם אינצ'ים וסנטימטרים.

    אליזבת אמרה לי שהבחורה בהחלט לא שקלה עשרים ושלושה סטון, כי יש לה תצלום של הגופה בתיקייה. היא טפחה עליה בהפגנתיות, ואז פנתה אל חלל החדר ואמרה, "מישהו מוכן לשאול את ברנרד כמה זה ארבעים ושישה קילו?"

    ברנרד תמיד יושב לבדו ליד אחד השולחנות הקטנים הקרובים ביותר לפטיו. שולחן מספר 8. את לא צריכה לדעת את זה, אבל בכל זאת אספר לך קצת על ברנרד.

    ברנרד קוֹטְל היה חביב אלי מאוד כשרק הגעתי לקוּפֶּרס צֵ'ייס. הוא הביא לי ייחור של זלזלת והסביר לי את לוח הזמנים של המִחזור. יש פה פחים בארבעה צבעים שונים. ארבעה! בזכות ברנרד אני יודעת שהירוק הוא לזכוכית והכחול הוא לקרטון ולנייר. אשר לאדום ולשחור, עדיין אין לי מושג. ראיתי כל מיני דברים כששוטטתי במתחם. מישהו פעם הכניס מכשיר פקס לאחד הפחים האלה.

    ברנרד היה פרופסור, משהו במדעים, ועבד בכל העולם, כולל בדובאי לפני שמישהו שמע עליה בכלל. כיאה לתדמית הפרופסור, הוא לבש חליפה וענב עניבה לארוחת הצהריים, אבל קרא את ה"דיילי אקספרס". מרי מרַסְקין קורט שישבה בשולחן לידו פנתה אליו ושאלה כמה הם ארבעים ושישה קילו בסטון.

    ברנרד הנהן וקרא לעבר אליזבת, "שבע נקודה שלוש סטון ועוד טיפה."

    וזה ברנרד בשבילך.

    אליזבת הודתה לו ואמרה שזה נשמע נכון, וברנרד חזר לתשבץ שלו. אחר כך בדקתי סנטימטרים ואינצ'ים, ולפחות בזה צדקתי.

    אליזבת חזרה לשאלה שלה. הבחורה שנדקרה בסכין מטבח, כמה זמן היא תמשיך לחיות? הערכתי שאם לא יטפלו בה, היא כנראה תמות כעבור ארבעים וחמש דקות בערך.

    "בהחלט, ג'ויס," היא אמרה, ואז היתה לה שאלה נוספת. ואם הבחורה היתה מקבלת עזרה רפואית? לא מרופא, אלא ממישהו שיודע לחבוש פצע. מישהו שאולי שירת בצבא. מישהו כזה.

    ראיתי הרבה פצעי דקירה בזמנו. העבודה שלי לא כללה רק קרסוליים נקועים. לכן אמרתי, אז היא לא היתה מתה. וזה נכון. זה לא היה נעים לה, אבל קל לחבוש פצע כזה.

    אליזבת הנהנה והנהנה ואמרה שזה בדיוק מה שהיא אמרה לאיברהים, אף על פי שבאותה תקופה לא הכרתי את איברהים. כמו שאמרתי, זה קרה לפני חודשיים.

    זה ממש לא נראה בסדר לאליזבת, ודעתה היתה שהחבר שלה רצח אותה. אני יודעת שהרבה פעמים זה עדיין מה שקורה. קוראים על זה.

    אני חושבת שלפני שעברתי הנה הייתי רואה בכל השיחה הזאת דבר בלתי רגיל, אבל זהו דבר די סביר אחרי שלומדים להכיר את כולם כאן. בשבוע שעבר פגשתי את האיש שהמציא את גלידת "מינְט צ'וֹק צ'יפּ", או זה מה שהוא אומר. אין לי שום דרך לבדוק.

    שמחתי שעזרתי לאליזבת בדרכי הצנועה, לכן החלטתי לבקש טובה. שאלתי אם אוכל להציץ בתמונה של הגופה. רק מתוך סקרנות מקצועית.

    אליזבת קרנה, כמו שאנשים פה קורנים כשאת מבקשת לראות את תמונות סיום בית הספר של הנכדים. היא הוציאה דף מהתיקייה שלה, הניחה אותו מולי עם הפנים מטה ואמרה לי להשאיר אותו אצלי, כי כולם קיבלו העתקים.

    אמרתי לה שזה נחמד מאוד מצדה, והיא אמרה שבכלל לא, אבל היא תהתה אם תוכל לשאול אותי שאלה אחרונה.

    "בטח," אמרתי.

    אז היא אמרה, "את פנויה בימי חמישי?"

    וזו, תאמיני או לא, היתה הפעם הראשונה ששמעתי על ימי חמישי.

    ריצ'רד אוסמן הוא איש טלוויזיה בריטי מוכר, מנחה חידונים, קומיקאי ומפיק. 

    עוד על הספר

    • תרגום: הדסה הנדלר
    • הוצאה: תכלת
    • תאריך הוצאה: פברואר 2021
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 391 עמ' מודפסים
    מועדון הרצח של יום חמישי ריצ'רד אוסמן
    לרצוח אדם זה קל. להסתיר את הגופה, זה בדרך כלל החלק הקשה. כך נתפסים.
    אבל היה לי מזל ונתקלתי במקום הנכון. במקום המושלם, למען האמת.
    מפעם לפעם מזדמן לי לחזור לפה, רק כדי לוודא שהכול עדיין שלם ומונח במקומו. הכול שלם תמיד, ויש לקוות שכך יישאר לעולם.
    לפעמים אני מרשה לעצמי לעשן סיגריה. אסור לי כמובן, אבל זה החטא היחיד שלי.

    1
    ג'ויס


    נתחיל עם אליזבת, טוב? ונראה לאן זה יוביל אותנו?

    ידעתי מי היא, כמובן, כולם כאן מכירים את אליזבת. יש לה אחת מדירות ארבעת החדרים בלַרְקין קוֹרְט. זו בפינה, עם הדֶק? בנוסף, השתתפתי פעם בחידון והייתי בצוות עם סטיבן, שמכמה וכמה סיבות הוא בעלה השלישי של אליזבת.

    ישבתי בארוחת צהריים, זה היה לפני חודשיים־שלושה, כנראה ביום שני, כי הגישו פאי רועים. אליזבת אמרה שהיא רואה שאני אוכלת, אבל היא רוצה לשאול אותי על פצעי דקירה, אם זה לא מפריע לי.

    אמרתי, "בכלל לא, כמובן, בבקשה," או משהו כזה. לא תמיד אזכור הכול במדויק, כדאי שאגיד לך את זה כבר עכשיו. אז היא פתחה תיקיית קרטון חומה, וראיתי כמה דפים מודפסים ואת השוליים של מה שנראה כמו תצלומים ישנים. ואז היא ניגשה ישר לעניין.

    אליזבת ביקשה ממני לדמיין בחורה שנדקרה בסכין. שאלתי באיזה סכין היא נדקרה, ואליזבת אמרה שכנראה בסכין מטבח רגיל. מחנות הכולבו "ג'ון לואיס". היא לא אמרה את זה, אבל זה מה שראיתי בעיני רוחי. ואז היא ביקשה ממני לדמיין את הבחורה שנדקרה שלוש־ארבע פעמים, ממש מתחת לעצם החזה. פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, ממש נורא, אבל בלי לפגוע בעורק. היא לא הרחיבה בקשר לכל העניין, כי אנשים אכלו, ויש לה קצת גבולות.

    אז ישבתי שם ודמיינתי את פצעי הדקירה, ואליזבת שאלה אותי כמה זמן ייקח לבחורה לדמם עד מוות.

    דרך אגב, פתאום קלטתי שהייתי צריכה לציין שהייתי אחות הרבה שנים, אחרת כל זה לא ייראה לך הגיוני. אליזבת כנראה ידעה את זה מאיפשהו, כי אליזבת יודעת הכול. בכל אופן, לכן היא שאלה אותי. בטח תהית על מה אני מדברת. אני אלמד איך לכתוב את זה, אני מבטיחה.

    אני זוכרת שלפני שעניתי טפחתי על הפה במפית, כמו שרואים לפעמים בטלוויזיה. ככה את נראית יותר חכמה. תנסי את זה. שאלתי כמה שקלה הבחורה.

    אליזבת מצאה את המידע בתיקייה, עקבה בעיניים אחרי האצבע שלה וקראה בקול שהבחורה שקלה ארבעים ושישה קילו. מה שבלבל את שתינו, כי אף אחת מאיתנו לא ידעה כמה זה ארבעים ושישה קילו בסטון.1 בראש שלי חשבתי שזה בטח משהו כמו עשרים ושלושה סטון? שני קילו שווים סטון אחד, זה מה שחשבתי. אבל תוך כדי מחשבה הבנתי שאני כנראה מתבלבלת עם אינצ'ים וסנטימטרים.

    אליזבת אמרה לי שהבחורה בהחלט לא שקלה עשרים ושלושה סטון, כי יש לה תצלום של הגופה בתיקייה. היא טפחה עליה בהפגנתיות, ואז פנתה אל חלל החדר ואמרה, "מישהו מוכן לשאול את ברנרד כמה זה ארבעים ושישה קילו?"

    ברנרד תמיד יושב לבדו ליד אחד השולחנות הקטנים הקרובים ביותר לפטיו. שולחן מספר 8. את לא צריכה לדעת את זה, אבל בכל זאת אספר לך קצת על ברנרד.

    ברנרד קוֹטְל היה חביב אלי מאוד כשרק הגעתי לקוּפֶּרס צֵ'ייס. הוא הביא לי ייחור של זלזלת והסביר לי את לוח הזמנים של המִחזור. יש פה פחים בארבעה צבעים שונים. ארבעה! בזכות ברנרד אני יודעת שהירוק הוא לזכוכית והכחול הוא לקרטון ולנייר. אשר לאדום ולשחור, עדיין אין לי מושג. ראיתי כל מיני דברים כששוטטתי במתחם. מישהו פעם הכניס מכשיר פקס לאחד הפחים האלה.

    ברנרד היה פרופסור, משהו במדעים, ועבד בכל העולם, כולל בדובאי לפני שמישהו שמע עליה בכלל. כיאה לתדמית הפרופסור, הוא לבש חליפה וענב עניבה לארוחת הצהריים, אבל קרא את ה"דיילי אקספרס". מרי מרַסְקין קורט שישבה בשולחן לידו פנתה אליו ושאלה כמה הם ארבעים ושישה קילו בסטון.

    ברנרד הנהן וקרא לעבר אליזבת, "שבע נקודה שלוש סטון ועוד טיפה."

    וזה ברנרד בשבילך.

    אליזבת הודתה לו ואמרה שזה נשמע נכון, וברנרד חזר לתשבץ שלו. אחר כך בדקתי סנטימטרים ואינצ'ים, ולפחות בזה צדקתי.

    אליזבת חזרה לשאלה שלה. הבחורה שנדקרה בסכין מטבח, כמה זמן היא תמשיך לחיות? הערכתי שאם לא יטפלו בה, היא כנראה תמות כעבור ארבעים וחמש דקות בערך.

    "בהחלט, ג'ויס," היא אמרה, ואז היתה לה שאלה נוספת. ואם הבחורה היתה מקבלת עזרה רפואית? לא מרופא, אלא ממישהו שיודע לחבוש פצע. מישהו שאולי שירת בצבא. מישהו כזה.

    ראיתי הרבה פצעי דקירה בזמנו. העבודה שלי לא כללה רק קרסוליים נקועים. לכן אמרתי, אז היא לא היתה מתה. וזה נכון. זה לא היה נעים לה, אבל קל לחבוש פצע כזה.

    אליזבת הנהנה והנהנה ואמרה שזה בדיוק מה שהיא אמרה לאיברהים, אף על פי שבאותה תקופה לא הכרתי את איברהים. כמו שאמרתי, זה קרה לפני חודשיים.

    זה ממש לא נראה בסדר לאליזבת, ודעתה היתה שהחבר שלה רצח אותה. אני יודעת שהרבה פעמים זה עדיין מה שקורה. קוראים על זה.

    אני חושבת שלפני שעברתי הנה הייתי רואה בכל השיחה הזאת דבר בלתי רגיל, אבל זהו דבר די סביר אחרי שלומדים להכיר את כולם כאן. בשבוע שעבר פגשתי את האיש שהמציא את גלידת "מינְט צ'וֹק צ'יפּ", או זה מה שהוא אומר. אין לי שום דרך לבדוק.

    שמחתי שעזרתי לאליזבת בדרכי הצנועה, לכן החלטתי לבקש טובה. שאלתי אם אוכל להציץ בתמונה של הגופה. רק מתוך סקרנות מקצועית.

    אליזבת קרנה, כמו שאנשים פה קורנים כשאת מבקשת לראות את תמונות סיום בית הספר של הנכדים. היא הוציאה דף מהתיקייה שלה, הניחה אותו מולי עם הפנים מטה ואמרה לי להשאיר אותו אצלי, כי כולם קיבלו העתקים.

    אמרתי לה שזה נחמד מאוד מצדה, והיא אמרה שבכלל לא, אבל היא תהתה אם תוכל לשאול אותי שאלה אחרונה.

    "בטח," אמרתי.

    אז היא אמרה, "את פנויה בימי חמישי?"

    וזו, תאמיני או לא, היתה הפעם הראשונה ששמעתי על ימי חמישי.