וילכו ויבואו בית אישה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
וילכו ויבואו בית אישה

וילכו ויבואו בית אישה

4.5 כוכבים (2 דירוגים)

תקציר

אנתולוגיה ספרותית חברתית המאגדת שירה, עדויות וסיפורים קצרים של א.נשים מכל המגדרים העוסקים בטראומה מינית והשלכותיה במטרה לתת ביטוי פואטי לשורדות ולהעלות את המודעת להשלכותיה של הפגיעה המינית והעולם הטראומטי המתלווה אליה.

המשוררת לורן מילק, שיזמה וערכה את האנתולוגיה, קיבצה טקסטים של 52 יוצרים ויוצרות, ביניהם של יוצרות ויוצרים מרכזיים ומוערכים כמו אפרת מישורי, הילה לולו לין, רועי חסן וטקסטים של משוררים צעירים כמו שמואל מוניץ, סתיו אתלן, גל אמת וניסן אליהו כהן.

פרק ראשון

רחל פרץ
זמר הפיה הרעה
 
נוּמִי, נוּמִי, בַּת הַפֶּלֶךְ, נוּמִי כְּמוֹ אֲגַם רֵאשִׁית,
שְׁתִי כָּחֹל נִמְתָּח מִמַּעַל, עֵרֶב צֵל בַּקַּרְקָעִית,
כִּי צְלוּלָה אַתְּ, חֲמִימָה אַתְּ, אֶת שְׁנָתֵךְ חוֹפֵן הַחוֹף,
הַקְּלָלָה, כָּל עוֹד תָּנוּמִי, לֹא תּוֹסִיף אוֹתָךְ לִרְדֹּף.
 
נוּמִי, נוּמִי, אֶל הַהֵלֶךְ אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ,
שְׁתֵּי יָדָיו חוֹתְרוֹת בַּסֶּבֶךְ, הוּא דּוֹרֵךְ, שׁוֹבֵר, מוֹעֵךְ,
אֶת הַשִּׁיר גַּם הוּא יוֹדֵעַ, כִּי הֵיטֵב הֵיטֵב שִׁנֵּן
אֵיךְ נֵעוֹרָה בַּת נֶחְלֶמֶת מִמַּגַּע שְׂפָתָיו שֶׁל בֵּן.
 
נוּמִי כִּי שֵׁנָה הִיא מֶרֶד, נוּמִי כִּי חֲלוֹם הוּא סוֹד,
נוּמִי כִּי נִגְאַלְתְּ, נִדְקֶרֶת, מֵעָרִיץ שֶׁאֵין בּוֹ הוֹד,
כִּי אֵלָיו תְּשׁוּקָה נִלְפֶּתֶת, חִבּוּקוֹ צְבַת אֲזִקַּיִם,
לְשׁוֹנוֹ סַם שִׁכְחָה, הֵד קוֹלוֹ סַכְסַךְ קְרָבַיִם,
אֵשׁ זַרְעוֹ סוֹפָהּ לַחֲנֹק בִּנְקָבִים שֶׁל אֵשׁ כִּירַיִם,
בַּת דְּמוּתֵךְ שֶׁבְּעֵינָיו לֹא אַחַת תִּהְיֶה, כִּי שְׁתַּיִם.
הַסַּכִּין שֶׁבְּיָדוֹ, שֶׁעַכְשָׁו וְרָדִים עוֹרֶפֶת,
תַּעֲקֹר בְּבוֹא יוֹמָהּ כָּל אֲנִיץ כָּנָף רוֹשֶׁפֶת.
 
נוּמִי, נוּמִי, צִלְלִי לִמְחוֹזוֹת שֶׁאֵין בָּם דֶּרֶךְ,
אַט יָסוּכוּ מֵי אֲגַם אֶת מָתְנַיִךְ, טַבּוּרֵךְ,
יִכָּרְכוּ עַל שֵׁת, קַרְסֹל, עַל הָרֹךְ בְּאֹפֶל יֶרֶךְ,
עַד כִּי קַשְׂקַשֵּׂי זָהָב יְכַסּוּךְ עַד קְצֵה זְנָבֵךְ.
וילכו ויבואו בית אישה מחברים שונים
רחל פרץ
זמר הפיה הרעה
 
נוּמִי, נוּמִי, בַּת הַפֶּלֶךְ, נוּמִי כְּמוֹ אֲגַם רֵאשִׁית,
שְׁתִי כָּחֹל נִמְתָּח מִמַּעַל, עֵרֶב צֵל בַּקַּרְקָעִית,
כִּי צְלוּלָה אַתְּ, חֲמִימָה אַתְּ, אֶת שְׁנָתֵךְ חוֹפֵן הַחוֹף,
הַקְּלָלָה, כָּל עוֹד תָּנוּמִי, לֹא תּוֹסִיף אוֹתָךְ לִרְדֹּף.
 
נוּמִי, נוּמִי, אֶל הַהֵלֶךְ אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ,
שְׁתֵּי יָדָיו חוֹתְרוֹת בַּסֶּבֶךְ, הוּא דּוֹרֵךְ, שׁוֹבֵר, מוֹעֵךְ,
אֶת הַשִּׁיר גַּם הוּא יוֹדֵעַ, כִּי הֵיטֵב הֵיטֵב שִׁנֵּן
אֵיךְ נֵעוֹרָה בַּת נֶחְלֶמֶת מִמַּגַּע שְׂפָתָיו שֶׁל בֵּן.
 
נוּמִי כִּי שֵׁנָה הִיא מֶרֶד, נוּמִי כִּי חֲלוֹם הוּא סוֹד,
נוּמִי כִּי נִגְאַלְתְּ, נִדְקֶרֶת, מֵעָרִיץ שֶׁאֵין בּוֹ הוֹד,
כִּי אֵלָיו תְּשׁוּקָה נִלְפֶּתֶת, חִבּוּקוֹ צְבַת אֲזִקַּיִם,
לְשׁוֹנוֹ סַם שִׁכְחָה, הֵד קוֹלוֹ סַכְסַךְ קְרָבַיִם,
אֵשׁ זַרְעוֹ סוֹפָהּ לַחֲנֹק בִּנְקָבִים שֶׁל אֵשׁ כִּירַיִם,
בַּת דְּמוּתֵךְ שֶׁבְּעֵינָיו לֹא אַחַת תִּהְיֶה, כִּי שְׁתַּיִם.
הַסַּכִּין שֶׁבְּיָדוֹ, שֶׁעַכְשָׁו וְרָדִים עוֹרֶפֶת,
תַּעֲקֹר בְּבוֹא יוֹמָהּ כָּל אֲנִיץ כָּנָף רוֹשֶׁפֶת.
 
נוּמִי, נוּמִי, צִלְלִי לִמְחוֹזוֹת שֶׁאֵין בָּם דֶּרֶךְ,
אַט יָסוּכוּ מֵי אֲגַם אֶת מָתְנַיִךְ, טַבּוּרֵךְ,
יִכָּרְכוּ עַל שֵׁת, קַרְסֹל, עַל הָרֹךְ בְּאֹפֶל יֶרֶךְ,
עַד כִּי קַשְׂקַשֵּׂי זָהָב יְכַסּוּךְ עַד קְצֵה זְנָבֵךְ.