מעטה של צניעות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מעטה של צניעות
הוספה למועדפים

מעטה של צניעות

4.7 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    עינת ליפשיץ שם טוב, בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי, הכותבת על מערכות יחסים מורכבות ועל אנשים שמתעקשים לחיות על פי אמונתם מתוך נכונות לשלם מחיר על האמת הפנימית שלהם. "מעטה של צניעות" הוא ספרה השני. ספרה הראשון, “חיים בתוך קופסה“ תורגם לאנגלית ונמכר באתר “אמזון“.

    תקציר

    “דלת חדרי נפתחה לאיטה. קרן אור מטושטשת ששלחה הנורה שדלקה במסדרון חדרה פנימה. הדלת נפתחה בדממה. רק אתמול שימן אבי את הצירים שחרקו. עכשיו בטוח שאף אחד לא ישמע, חלפה בי מחשבה. בפעמים הקודמות נעורה בי בשעה הזו תקווה שמישהו יתעורר וישמע, אבל זה מעולם לא קרה והתקווה נותרה עקרה.“
     
    כך נפתח סיפורה של פרלה, נערה צעירה השייכת לחסידות גדולה, שתחושת הזרות שלה הולכת ומעמיקה ככל שרצונה לחיות על פי תפיסתה סותר את חוקי החברה הנוקשים ואת הערכים שעל פיהם התחנכה.
     
    לאחר שמלאו לה שמונה-עשרה והוריה מתקשים למצוא לה שידוך, היא מושלכת אל בין זרועותיו של בחור ישיבה מנוכר, שהחיים לצדו קשים מנשוא. בהדרגה מעמיקה תחושת הניתוק שלה מחייה, והקונפליקט הפנימי שהיא שרויה בו מאיים לפרוץ אל פני השטח. הצורך להשתחרר מהכבלים שכולאים אותה בתוך עולם צר ומוגדר, מוביל להיכרות עם עולם אחר לגמרי. היא מחוללת משבר עמוק ביחסיה עם האנשים הקרובים לה ועם העולם שבתוכו היא חיה. פגישה מקרית עם גבר והרגשות הבאים בעקבותיה מרחיבים את הסדק שנבקע בעולמה, ולבסוף היא מקבלת החלטה.
     
    הספר אינו מהווה כתב אישום כנגד חברה כזו או אחרת. הוא פורש בפני הקורא סיפור על נערה אמיצה אחת, שמחליטה להישמע לצו ליבה ולא לוותר למרות המחיר הגדול שעליה לשלם

    פרק ראשון

    1
     
     
    דלת חדרי נפתחה לאיטה. קרן אור מטושטשת ששלחה הנורה שדלקה במסדרון חדרה פנימה. הדלת נפתחה בדממה. רק אתמול שימן אבי את הצירים שחרקו. עכשיו בטוח שאף אחד לא ישמע, חלפה בי מחשבה. בפעמים הקודמות נעורה בי בשעה הזאת תקווה שמישהו יתעורר וישמע, אבל זה מעולם לא קרה והתקווה נותרה עקרה. הוא נכנס כהרגלו לחדר, דילג מעל המזרנים הפזורים על הרצפה וכנמר המאתר את טרפו בחשכה ניגש היישר למיטתי. כתמיד העמדתי פני ישנה, אף שמעולם לא נרדמתי. חושיי היו מחודדים וכל רחש ותנועה בבית נקלטו באוזניי כרעשנים בעת קריאת המגילה.
     
    "זוזי קצת!" תבע, ואני השמעתי קול נחירה דק כדי לשכנע אותו שאני ישנה. הדממה בחדר ומונוטוניות הנשימות סביבי ניסרו את האוויר בחדות. ההכרה שדבר לא יעצור בעדו גם הפעם חבטה בי בעוצמה, כמו שקרה כמעט כל לילה בשנה האחרונה.
     
    שכבתי על צִדי והוא נשכב לאורכי והצמיד את גופו אל גבִּי. כפות ידיו המתבגרות החלו לחטט בגופי. תחילה ליטף את רגליי, ובהדרגה טיפס במעלה גופי עד שהגיע לחזי הלא מפותח. חשתי משהו קשה שנצמד לאחוריי ופחדתי לזוז, שמא אפָּצע מהדבר הזה. ידיו חרתו על בטני, צובטות את העור ללא רחם. גופו נע מעלה ומטה, מתחכך ושורט את גופי ואת נפשי הרכה. הייתי כמו סלע כבד שגם רוחות עזות לא יזיזו אותו ממקומו. עצמתי את עיניי בחוזקה והידקתי את שפתיי בגועל, כל גופי מכווץ וממתין שהכול ייגמר. כמו שקרה תמיד, שמעתי לפתע אנחה ממושכת ודקה. לאחר מכן נפתחה שוב הדלת ונסגרה אחריו, מותירה אותי דומעת ותוהה מה בדיוק התרחש.
     
    למחרת כיסתה מהומת הבוקר על אירועי הלילה וכמו דבר לא קרה. אמי הייתה טרודה עם הקטנים, מחלקת הוראות לכל עבר. הבית התנהל מעצמו בשגרה המוכרת, ארוכת השנים. לחלל האוויר נזרקו משפטים. "תביאי לי את התיק שלך"; "אל תשכחי לקחת את יוסל'ה מהגן"; "שמתי לך גבינה צהובה"; "לא לשכוח לברך...". איש־איש בענייניו. רק אני הסתובבתי במבט מושפל ותחושת בושה עצומה חנקה את גרוני בגלל מעשה שאף לא ידעתי מהו. היינו תשעה אחים ואחיות. הוא היה השני אחרי הבן הבכור.
     
    האירוע שחזר על עצמו במשך כמעט שנה צילק את זיכרוני לעד. עם הזמן הבנתי מה התרחש בחדר החשוך, ובהמשך למדתי להתמודד עם מה שקרה.
     
    אצלנו לא נהוג לדבר על נושאים שקשורים ולו ברמז ליחסים שבינו לבינה. היה זה איסור מוחלט להשמיע — אפילו בצחוק — מילים שעלולות לרמז על קשר בין נער לנערה או בין בעל ואישה.
     
    באחד הימים ניסיתי, בזמן שניגבתי את פיו של אחי הקטן, לספר לאמי על אירועי הלילה. חשתי שאיני יכולה להמשיך להחריש. ידעתי שמשהו לא טוב נעשה בי, אך החינוך שקיבלנו גָּבר על כל רצון או כאב שנשאתי בלבי. באותו בוקר אמי הפגינה מצב רוח קליל ואפילו נשקה לי על לחיי, דבר שנמנעה לעשות בדרך כלל. התנהגותה הקלילה נסכה בי אומץ, ולפתע יצאו המילים מפי בלי שניסחתי אותן קודם בראשי. "אימא," אמרתי, "את יודעת שברוך מגיע אליי כל לילה למיטה ועושה לי כל מיני דברים?"
     
    אמי, שבדרך כלל תנועותיה איטיות, הסתובבה אליי באחת. הכריך שהכינה נשמט מידה ועיניה רשפו אליי מבט שלא הכרתי בפניה עד אז. נבהלתי כל כך שחשתי לפתח המטבח בניסיון לנוס על נפשי, אך היא הייתה מהירה ממני ותפסה בזרועי.
     
    "מה אמרת?" זרקה לעברי בחריקת שיניים.
     
    קולי הפך ללחישה דקה. "ברוך בא אליי לחדר בלילה..."
     
    לפני שסיימתי את המשפט עפה ידה באוויר ונחתה בחוזקה על לחיי. ההלם שלי היה גדול עד כדי כך שהמשכתי לעמוד במקומי, נטועה כעץ שעלעליו נטשוהו והותירוהו עירום. אחיזתה בזרועי התהדקה והיא משכה אותי בכוח אל מחוץ למטבח. נגררתי אחריה ולחיי שורפת את פניי. הגענו לחדר של הבנות. היא זרקה אותי על המיטה, תפסה בשתי זרועותיי והושיבה אותי תוך שהיא מפנה את פניי לעברה. ידיה טלטלו את גופי כאילו הייתי סחבה שצריך לנער.
     
    "תקשיבי אליי!" היא אמרה ושפתיה צרות כנייר. "ותקשיבי טוב. לעולם — אבל לעולם — את לא מדברת על זה. לא אִתי ולא עם אף אחד אחר. שמעת?"
     
    כשנוכחה שאינני עונה, חזרה שוב על דבריה. הפעם קולה נשמע כקולו של העורב שמטריד אותנו בכל בוקר בצרחותיו. "שמעת?" ידיה שוב טלטלו את גופי הסמרטוטי. "תעני לי כשאני מדברת אלייך!"
     
    חשתי בידיו המפשפשות בגופי ובאיברו הקשה הנצמד לגבי. שוב עברתי את הלילה המגעיל, אך הפעם היה זה בוקר ואמי עמדה מולי, מאיימת וכופה.
     
    "תבטיחי לי שלעולם לא תדברי על זה!"
     
    הנהנתי בראשי. זה כל מה שיכולתי לעשות באותו רגע.
     
    "לא שמעתי," התעקשה.
     
    "טוב," לחשתי וכל מה שרציתי היה לשכב לאחור ולעצום את עיניי.
     
    "בקול רם!" ציוותה.
     
    "טוב!" צרחתי.
     
    לא יכולתי לשאת את מבטה על פניי. שחררתי את ידיי, דחפתי אותה לאחור ויצאתי מהחדר דרך הדלת שציריה השקטים מכסים על חטאים שנעשים בִּכְסות החשיכה.
     
    בלילה הבא וגם באלה שבאו אחריו הוא לא הגיע לחדרי. לפני שנרדמתי שמעתי את אמי מזרזת את הבנים לסיים את סידורי הלילה שלהם ואז שמעתי טריקת דלת ורשרוש של מפתח. אמי נעלה את חדר הבנים ולקחה את המפתח אִתה.
     
    חמש שנים חלפו מאז. במהלכן נטמעו המעשים בתוך שגרה של הוראות, חוקים ומוסכמות. מדי פעם בפעם הֵרים הזיכרון את ראשו במחשבות, בהחלטות שקיבלתי ובעיקר בהתנהגותי. במשפחה נחשבתי לשונה. גם בקהילה. את שמי ביטאו בנימה לגלגנית, שאחריה הגיעו נענוע הראש וצקצוק הלשון שהעידו ללא מילים עד כמה הוריי מסכנים שיש להם ילדה כמוני.
     
    באחד הימים קרא לי אבי וביקש שאקדיש לו זמן. זה היה מנהגו. "פרלה", היה אומר, "את יכולה להקדיש לי כמה דקות מהזמן שלך?" הייתי נערה בגיל העשרה, תלמידת תיכון שהראש שלה מלא בשאלות שלא מצאתי להן תשובות. מבולבלת, חסרת זהות ברורה ונוטה להתווכח כמעט על כל דבר. הרגשתי כאילו אני חיה על אי בודד, מוקפת מים גועשים שבאים והולכים וכל אחד מהגלים מנסה למשוך אותי אליו. ניסיתי בכל כוחי להימלט מהמלכודת האין־סופית שסביבי. הבדידות הפכה לחלק בלתי נפרד מהווייתי.
     
    אמנם היו לי כמה חברות מהכיתה ורוב הזמן הייתי עסוקה, אך תחושת הבדידות שכנה בקרבי כמו איבר נוסף. תהיתי אם כולם מרגישים כך, שכמו קיבה ולב ומעיים וסרעפת, יש לנו בגוף גם בדידות. חששתי לשאול את חברותיי על כך, שמא ילעגו לדבריי כמו שקרה לעתים כאשר שאלתי אותן כל מיני שאלות. לא היה זה מקובל לדבר על התאהבות או על זוגיות. מונחים כאלו היו שייכים לעולם החילוני שממנו היינו אמורים להתרחק. החיים שלנו היו מאורגנים באמצעות הוראות וחוקים שקבעו את סדר היום ואת צורת הלבוש; איך להתנהג, עם מי להתחתן, במי מותר להסתכל ובמי אסור.
     
    היינו חיילים ממושמעים וצייתנים, לפחות כלפי חוץ. מה שהתרחש בתוך לבנו היה משהו אחר. למרות הסדר והארגון הנוקשים, בפנים היינו מבולבלים. זאת למדתי בשלב מאוחר יותר, כשאזרתי אומץ ודיברתי עם כמה חברות על מה שהרגשתי. נוכחתי לדעת שגם הן מלאות שאלות שאין להן תשובות עליהן. שעמוק בתוך הלב הן מפוחדות, כמוני. שגם הן חולמות על אהבה והתאהבות. רוחל'ה אפילו העזה והודתה שהיא בכלל לא אוהבת את החיים האלה. היא סיפרה שיום אחד היא עברה באחד הרחובות בעיר וראתה זוג שנעצר והתנשק. היא הייתה בהלם נורא, אבל אמרה שזה נראה לה ממש יפה. שגם היא הייתה רוצה ככה, להתנשק עם מישהו. מובן שאחרי שהיא אמרה את הדברים נאלמנו כולנו דום ואני קינאתי בה על האומץ שהיה לה לבטא את רגשותיה בקול. מעט יותר משנה לאחר אותה שיחה, רוחל'ה כבר הייתה נשואה לבחור שהכירה חודשיים קודם לכן. כאשר פגשתי אותה לאחר נישואיה, אמרה שמה שהיא רוצה עכשיו זה לשאת ברחמה תינוק ואחריו עוד אחד ועוד אחד.
     
    נכנסתי לסלון. אבי ישב, עטוף בחלטל1 שלו וידיו מלטפות את זקנו האפור. מבטו ליווה את תנועותיי עד אשר התיישבתי מולו בציפייה. האורלוגין שעל הקיר תקתק את דקותיו. ספרי הקודש שהצטופפו על המדפים במזנון שניצב מאחורי גבו של אבי בהקו מניקיון. השולחן שסביבו ישבנו היה עטוף בניילון שקוף שהגן על מפת הכותנה שמתחתיו. ידיו של אבי יישרו את הניילון וראשו המורכן, העסוק במחשבות, האיץ את פעימות לבי. ידעתי שהשיחה חשובה. תמיד לפני שיחות חשובות אבי התמהמה לפני שדיבר, כאילו בחן את מגילת המזוזה כדי לבדוק שלא נפל בה מום.
     
    "פרלה," פתח לבסוף תוך שהרים את ראשו ויישר את עיניו בקו אחד עם שלי, "הגיע זמן לקידושין." ההלם שלי היה כה גדול שלא הגבתי דקות ארוכות. אבי פירש את שתיקתי כהסכמה והמשיך. "עוד מעט תהיי בת שבע־עשרה. הגיע זמן לחשוב על העתיד. פניתי אתמול לבקש בעבורך שידֵךְ. זה לא יהיה קל, אבל צריך סבלנות. בסוף יהיה בסדר," ניסה להרגיע אותי.
     
    "אבל אבא, אני עוד צעירה, אני לא רוצה שידוך."
     
    אבי הופתע מתגובתי. הוא הרים את ראשו ועיניו כבר לא היו חמות כמקודם. "פרלה, תסתכלי מסביב. החברות שלך כבר רובן מאורסות ולך אין אפילו חתן."
     
    "אבל אבא, אני עוד ילדה, אני לא יודעת כלום..." התחננתי.
     
    אבי החל לאבד את סבלנותו. "פרלה, מה שצריך לדעת את יודעת ומה שלא, תלמדי כשתהיי נשואה. אין הרבה מה לדעת והגיע הזמן לחתן."
     
    "אבל אבא..." דמעות של פחד ותסכול זלגו על לחיי.
     
    "פרלה, אני לא רוצה לשמוע כלום. קבעתי עם מרדכי למחר וזהו. אין יותר מה לדבר."
     
    במשפט זה חתם את דבריו. הוא קם מהכיסא ובלי להעיף לעברי מבט נוסף הפנה אליי את גבו ועזב את החדר. נותרתי נזופה ונטועה בכיסא שהפך בִּן רגע לסד עינויים. הלב שלי פעם בטירוף, הקיבה רעשה וגעשה, גרוני יבש וחרחר אבל בעיקר, בעיקר כאבה לי הבדידות. זו שיש לה כוח רב יותר מכל כאב פיזי אחר. השַליטה הבלתי מעורערת.
     
    בימים שלאחר אותה שיחה הייתי מטושטשת. פעלתי על אוטומט. עשיתי כל מה שנדרש ממני. בבוקר קמתי בשש, עזרתי לאמי עם הקטנים, לקחתי את יוסל'ה למעון ואת אסתי ושמואל לגן. נפגשתי עם החברות בבית הספר, נכחתי בכיתה, כתבתי כאשר הייתי צריכה לכתוב והנהנתי כאשר נדרשתי להנהן. אחר הצהריים אספתי את הקטנים הביתה וסייעתי לאמי בהכנת ארוחת הערב. ככה עברו הימים, יום אחרי יום. החברות שלי הרגישו שמשהו לא בסדר, אך הן ידעו שלעתים אני מסתגרת בתוך עצמי ולא שאלו מה קרה.
     
    הקהילה היא גוש של אנשים שנדרשים לחיות על פי קודים מוסכמים שנשמרים על ידי בעלי תפקידים האמונים על כך שאף אחד לא יסטה מהדרך שנקבעה. גם בבית הספר יש לנו אחראית שבודקת את אורך החצאית ואורך השיער, עד כדי מדידת הרווח הראוי בין החצאית לברך ובין השיער לכתף. הכול חייב להיות מדויק וידוע. החיים כל כך קלים, אין צורך לחשוב כמעט על דבר. אין צורך להחליט. כל התלבטות יכולה להיפתר בפנייה לרב. אפילו הלבוש שלנו קבוע. מה נלבש ביום חול ומה בשבת קודש. כמו פתירת תשבץ שבשעת קושי תשובותיו נתונות. אפשר לנסות לחשוב, אך אם קשה התשובה נמצאת בהינף של יד.
     
    באחת השיחות שקיימתי עם חברה העזתי ואמרתי לה שאני לא אוהבת שקובעים לי מה לעשות. "אני רוצה לחשוב בעצמי, אני רוצה להחליט על עצמי," אמרתי לה. דבורה הסתכלה בי כאילו היא לא מכירה אותי ואמרה, "אבל פרלה, איזה כיף זה שאת לא צריכה להתמודד עם החלטות קשות ויש מי שאומר לך מה נכון לעשות." לא המשכתי את השיחה, כי ידעתי בדיוק כיצד היא תסתיים. ואכן זה מה שהיה. "טוב, פרלה, תמיד היית מוזרה..."
     
    עד גיל עשר או אחת־עשרה לא ידעתי שאני מוזרה. בפעם הראשונה גיליתי שכך חושבים עליי ביום אחד, כאשר הייתי עם דבורה בחצר בית הספר. יצאנו מאחד השיעורים ואמרתי לה שאני נורא אוהבת את המורה כי היא ממש יפה. ואז דבורה אמרה לי שהיא יותר מדי מתקשטת ושאימא שלה אמרה לה שזה לא בסדר. "למה?" שאלתי בתמימות, ודבורה משכה בכתפה ואמרה, "אני לא יודעת, אבל ככה אימא שלי אמרה." "אני דווקא חושבת שזה יפה," קבעתי, ודבורה הסתכלה בי ככה, מלמעלה, ואמרה, "טוב, פרלה, כולם יודעים שאת משונה." למה משונה?" שאלתי בטון נעלב. "כי תמיד את חושבת הפוך מכולם," ענתה מיד. "למה את מתכוונת?" התעקשתי.
     
    אני חושבת שבאותה שיחה התחלתי להבין מדוע יש כאלה שמתרחקים ממני או מעיפים לעברי מבט מזלזל. תמיד חשבתי שזה קשור למראה שלי, אך באותה שיחה קצרה בין השיעורים למדתי שהמשפטים הישירים שאני מוציאה מפי הפכו לכותרת שתלויה מעל ראשי כזר קוצים.
     
    מאז אותה שיחה עם דבורה התחלתי לתת את דעתי לַדיבורים סביבי. נוכחתי שאף אחת מבין חברותיי לא דיברה כמוני. אף אחת מבין חברותיי לא ירתה כמוני את המחשבות שלה. לכל אחת מהן היה מנגנון הגנה פעיל. אצלי המנגנון לא עבד. כל מה שחשבתי יצא החוצה, ללא סינון.
     
    כאשר התקרבנו לגיל שבע־עשרה נסבו השיחות על אלה שהתארסו כבר, על חתנים מיועדים, על השאיפות בתחום הנישואין, על ילדים. נושאים רציניים. נחשבנו כבר נשים שמועמדות לנישואין והשטויות עזבו לנו את הראש, כמו איזה טקס פנימי שהיה טבוע בתוכנו ולא הייתה לנו שליטה עליו. הוא היה חלק מהגֵנים שלנו, שהגוף יָדע להתנהל אתו מאז ומתמיד. שטויות עד גיל מסוים, התפכחות מגיל זה ואילך. כשדיברתי עם הבנות על זה שלפעמים אני רוצה להיות לבד ורק לשבת ולחשוב, הן היו מחליפות ביניהן מבטים ועיניהן אמרו את שחשבו בלִבּן.
     
    גם בשכונה חשתי במבטי הילדים. אני גם יודעת למה, כי לפעמים, כשיצאתי מהבית, הנחתי על אוזני פרח שקטפתי בחצר העזובה הסמוכה לביתנו. הילדים הקטנים היו רודפים אחרי ומנסים לחטוף את הפרח בקריאות בוז וצחקוקים.
     
    הגדרות שתחמו את הקהילה שלנו דקרו אותי חזק והכאיבו לי נורא. רציתי להיות כמו כולם, לחשוב כמו כולם ולקבל את החוקים כדבר מובן מאליו. אך לא ידעתי איך. משהו בפנים רצה לזעוק, להשמיע קול. קול פרטי, אישי. קול אחר. לא רציתי כלל להיות שונה. זה היה קשה ומסובך. לא אהבתי את מבטי הלגלוג שהפנו לעברי ואת מבטי החמלה שהפנו כלפי הוריי על עצם זה שיש להם אותי. ראיתי הכול. ולמרות האדישות שהפגנתי, אוכְּלה נשמתי מבפנים כסנה בוער. חסתי על הוריי, אך לא יכולתי לעזור להם. ידעתי בדיוק מדוע אבי הזדרז כל כך להיפגש עם מרדכי השדכן. הוא חשש שככל שיעבור הזמן ילכו סיכויַי להינשא ויפחתו.
     
     
     
    גרתי בעיר ששכנה לא רחוק מהים. בהליכה מהירה אפשר היה להגיע אל החוף בתוך עשרים דקות. לאורך החוף נבנו מגדלי מגורים גבוהים ויפים, וביניהם ניצבו בתים בני קומה אחת שפניהם אל הים. אני גרתי באזור פנימי יותר שבָּתיו הישנים והמוזנחים בני ארבע קומות. אם חילוני הגיע באחד החגים לשכונה שלנו, בוודאי היה סבור שהגיע לכוכב אחר. היינו שונים בצורת הלבוש, בשלטים שנתלו על עמודי המדרכות, במוצרים שבמכולת השכונתית. כמעט בכל דבר.
     
    אני זוכרת שבאחד מימי חג הפורים הסתובבתי עם אבי ברחוב, מחופשת לאסתר המלכה. לפתע הבחין בשתי נשים לבושות במכנסי ג'ינס ובחולצות קצרות. היה זה יום חם מאוד. אבי, שעדיין אחז בידי, התקרב אליהן ושאל אם אפשר להזמין אותן להתארח בביתנו. הנשים הופתעו ולרגע בהו בנו בחוסר הבנה. אבי הסביר להן שבפורים מצווה להזמין אורחים ולתת מעות לעניים. הנשים היססו רק עוד רגע ואז ענתה אחת מהן שישמחו להתארח בביתנו. כאשר נכנסו פנימה ביקשה אמי שייטלו את ידיהן ונתנה לכל אחת מהן כיסוי ראש. השתיים כיבדו את בקשתה וישבו עמנו סביב השולחן. את הדג שהוגש להן אכלו בתיאבון ותוך כדי כך הודו להוריי על הכנסת האורחים. אני ישבתי לצד אבי, מעט מוסתרת, ולא יכולתי להסיר את עיניי מהן. ידיהן החשופות והאיפור בעיניהן היו לי לזרא.
     
    שערן, שבצבץ מבעד לכיסוי הראש, היה צהבהב. אף אחת מהן לא טרחה להחביא את השערות הנמלטות. הן ישבו והקשיבו לאבי שמלמל דברי תפילה. מדי פעם בפעם נכנס מישהו לביתנו ואבי הניח בידו כמה מעות. לאחר זמן מה קמו הנשים ונפרדו מאתנו בהבעת תודה. לפני שיצאו מן הבית הסירו את כיסויי הראש ושערן הצהוב התפזר בריקוד על כתפיהן. הייתי מהופנטת מהקלילות שבצעדיהן ומהנוחות שחשו בבית הזר להן. הצטערתי כשעזבו. בזמן ששהו בביתנו הרגשתי שמשהו השתנה בו. כאילו האוויר השקוף חייך פתאום ונשף מתוכו עיגולי צמר גפן קטנטנים שהתערסלו בפינוק בכל מקום ופיזרו שלווה. החלטתי שהשתיים היו מלאכים בתחפושת.
     
    בחזית ביתנו הייתה רחבה גדולה שבה התרוצצנו בילדותנו בלי לחשוש ממכוניות חולפות. מאחורי הבית, מעבר לכביש, במרחק הליכה של כמה דקות, נפרשׂ שדה ולצִדו אזור תעשייה. השדה שימש מזבלה, ובעלי העסקים שפעלו מסביבו השליכו בו שאריות אשפה. איש לא התלונן על הלכלוך, כך שערימות האשפה הלכו והתרבו. דווקא בזוהמה הזאת מצאתי נחמה. ידעתי שאף אחד לא יגיע למקום והפכתי אותו לשלי. באחת מפינות השדה הייתה תלולית קטנה שאהבתי להתיישב עליה ולצפות קדימה, אל האַיִן, והצִדה, אל העסקים הקטנים שנראו כמו קופסאות גפרורים הנושקות זו לזו. אהבתי את העולם הצר הזה. יכולתי להקיף אותו בזרועותיי ולחוש כאילו אני מחבקת משהו ששייך רק לי. זו הייתה תחושה נהדרת, היחידה שבה הרגשתי את עצמי באמת. תחושה שיש לי משהו שאף אחד לא יכול לגעת בו או לקחת פיסה ממנו. השדה המטונף היה כממלכה בעבורי. קיבלתי באהבה את החרציות והסביונים שצמחו בו בתפזורת חסרת היגיון, אהבתי את העזובה ובירכתי על האדישות שהפגינו כולם כלפי המקום. הערצתי אותו על שהצליח להתגבר ביופיו המנוקד בצהוב על החפצים המיותרים שהושלכו בו כלאחר יד.
     
    באחד הימים הגעתי למקום. היה זה יום אביבי. לא חם ולא קר. כיפת השמים שמעליי אספה את השדה אל חיקה ועטפה אותו בכחול מרגיע. רוח כמעט בלתי מורגשת הניעה את קצות הגבעולים והם הנהנו בראשיהם, פעם לימין ופעם לשמאל. חשתי בתנועה שמולי כסדין משי בשעת ניעור. יישרתי את זרועותיי והשדה דגדג את כפות ידיי. עצמתי את עיניי וחשתי שגם אותי עוטפים השמים אל חיקם. לפתע הפר את השלווה קול לא מוכר. עיניי העצומות מיאנו להיפתח. גופי היה חם מהמחשבה שמישהו פה אוהב אותי, מאמץ אותי לחיקו ללא כל שיפוטיות. לא רציתי להתנתק מהתחושה המציאותית כל כך, אך הרעש שחדר להכרתי הפך לפעימות עקשניות וקצובות. "טח, טח, טח..." הפסקה, ושוב. "טח, טח, טח..." יכולתי לחבר את הפעימות למוזיקה שהתנגנה בראשי, אך עתה נוסף להן קול אנושי. מישהו צעק ואחר ענה. ואז מישהו זרק הוראה ואחר הביע התנגדות וחוזר חלילה. שיחה מקוטעת, לא מובנת. דו־קרב לא אלים של מילים. פקחתי עיניי והבטתי לכיוון אזור התעשייה. ראשים כהים התרוצצו בו אנה ואנה. מסור חשמלי פילח את השלווה ומשאית פרקה מישבנה לוחות מתכת. קמתי בחוסר רצון מתלוליתי ושלחתי מבט לעבר הפעילות שרחשה לא הרחק ממני. מהר מאוד הבנתי שעסק נוסף מצטרף לשורת העסקים. עוד זבל, הייתה המחשבה הראשונה שחלפה בראשי. ניערתי את חצאיתי ויישרתי את קפליה. העפתי מבט מהיר לעבר העסק הנולד ועזבתי את מפלטי.
     
    ברגע שדרכה כף רגלי בבית, ידעתי שמשהו אירע. אבי ישב בסלון ואמי ניגשה לקבל את פניי. ידיה מוללו את הסינר שעטף את מותניה ועיניה השפילו מבט ברגע שפגשו בעיניי. דלת השירותים נפתחה ואדם שלא הכרתי יצא משם, ממלמל דברי ברכה. האיש חלף על פניי. אבי שתק וראשו המושפל בהה בידיו. ברגע שיצא הזר מן הבית, קם אבי ממקום מושבו וקרא לי, "פרלה, בואי שבי!" המתח ניכר על פניו.
     
    "מי שראית עכשיו הוא מרדכי השדכן..." פתח.
     
    נשמתי עמוק ונותרתי שקטה.
     
    "הוא מצא לך חתן," אמר אבי. ונדמה היה שקולו צרוד לפתע.
     
    "אבל אני לא רוצה להתחתן, אבא," אמרתי בתחינה.
     
    "פרלה, זה דרכו של עולם. את הגעת לפרקך ועכשיו את צריכה בעל." הוא דיבר כאילו דִקלם בית מתוך שיר.
     
    "אני לא רוצה, אני לא רוצה!" צעקתי.
     
    בזווית עיני ראיתי את אמי נשענת על הקיר ומציצה במתרחש בסלון. היא לא התערבה בנעשה.
     
    אבי פכר את ידיו ופרקי אצבעותיו הלבינו. הוא הרים את ראשו ואז אמר, "ביום שלישי, פעמיים כי טוב, אנחנו נפגשים עם הורי החתן. רק אני ואימא ואז נראה..." ראיתי שאין לו כוח להתמודד עם ההתנגדות שלי. הוא ליטף את זקנו הארוך, שחרר אנחה, קם והותיר אותי עם עיסה מבעבעת של רגשות חרדה, פחד, תסכול, בהלה ועצב. וכמובן, בדידות.
     
    בימים שבאו לאחר מכן, אבי ואני לא החלפנו מילה. כאילו לא אירע דבר. אבל בתוכי ספרתי את הימים עד שהגיע יום שלישי בערב. אבי חזר מן הכולל שבו לימד ומיד נכנס לחדר האמבטיה. אמי ישבה בפינת האוכל, ראשה שעון על ידיה. אחרי כשעה יצא אבי מחדרו. זקנו היה עשוי למשעי ועל ראשו הניח כיפה חדשה שרכש במיוחד לכבוד האירוע. לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה יפה הוא נראה בגובהו, בשערו המאפיר ובבגדיו המרהיבים. כל אותה עת לא העיפו לעברי הוריי מבט ולא אמרו דבר. רגע לפני שיצאו מהבית הסתובב אבי לעברי ואמר, "שיהיה בהצלוחה".
     
    שעה. שעה בלבד אחרי שיצאו חזרו הביתה. אמי נכנסה מיד לחדרם. אבי התיישב על הספה בסלון, הסיר את הכובע מראשו וגירד את פדחתו המבהיקה. הכיפה נפלה לרצפה. הוא התכופף, הרים אותה והניח אותה על ראשו. את כל זה עשה כשמבטו מושפל. מילה הוא לא החליף אתי. דקות ארוכות עברו עלינו בדממה, עד אשר ראיתי שאין בכוונתו לפנות אליי. יצאתי מהחדר ונכנסתי לחדרי. תנועותיו הכבדות ומבטו המושפל עוררו בי רחמים כלפיו. כמעט קיוויתי שהפגישה תצליח, רק כדי שהוא יהיה שמח. לא אהבתי את מפח הנפש שהיה צרוב על פניו כמו זפת על כביש לוהט. הבנתי ש"הצלוחה" לא הייתה בפגישה. שמחתי כמובן, אך גם עצבתי.

    עינת ליפשיץ שם טוב, בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי, הכותבת על מערכות יחסים מורכבות ועל אנשים שמתעקשים לחיות על פי אמונתם מתוך נכונות לשלם מחיר על האמת הפנימית שלהם. "מעטה של צניעות" הוא ספרה השני. ספרה הראשון, “חיים בתוך קופסה“ תורגם לאנגלית ונמכר באתר “אמזון“.

    עוד על הספר

    מעטה של צניעות עינת ליפשיץ שם טוב
    1
     
     
    דלת חדרי נפתחה לאיטה. קרן אור מטושטשת ששלחה הנורה שדלקה במסדרון חדרה פנימה. הדלת נפתחה בדממה. רק אתמול שימן אבי את הצירים שחרקו. עכשיו בטוח שאף אחד לא ישמע, חלפה בי מחשבה. בפעמים הקודמות נעורה בי בשעה הזאת תקווה שמישהו יתעורר וישמע, אבל זה מעולם לא קרה והתקווה נותרה עקרה. הוא נכנס כהרגלו לחדר, דילג מעל המזרנים הפזורים על הרצפה וכנמר המאתר את טרפו בחשכה ניגש היישר למיטתי. כתמיד העמדתי פני ישנה, אף שמעולם לא נרדמתי. חושיי היו מחודדים וכל רחש ותנועה בבית נקלטו באוזניי כרעשנים בעת קריאת המגילה.
     
    "זוזי קצת!" תבע, ואני השמעתי קול נחירה דק כדי לשכנע אותו שאני ישנה. הדממה בחדר ומונוטוניות הנשימות סביבי ניסרו את האוויר בחדות. ההכרה שדבר לא יעצור בעדו גם הפעם חבטה בי בעוצמה, כמו שקרה כמעט כל לילה בשנה האחרונה.
     
    שכבתי על צִדי והוא נשכב לאורכי והצמיד את גופו אל גבִּי. כפות ידיו המתבגרות החלו לחטט בגופי. תחילה ליטף את רגליי, ובהדרגה טיפס במעלה גופי עד שהגיע לחזי הלא מפותח. חשתי משהו קשה שנצמד לאחוריי ופחדתי לזוז, שמא אפָּצע מהדבר הזה. ידיו חרתו על בטני, צובטות את העור ללא רחם. גופו נע מעלה ומטה, מתחכך ושורט את גופי ואת נפשי הרכה. הייתי כמו סלע כבד שגם רוחות עזות לא יזיזו אותו ממקומו. עצמתי את עיניי בחוזקה והידקתי את שפתיי בגועל, כל גופי מכווץ וממתין שהכול ייגמר. כמו שקרה תמיד, שמעתי לפתע אנחה ממושכת ודקה. לאחר מכן נפתחה שוב הדלת ונסגרה אחריו, מותירה אותי דומעת ותוהה מה בדיוק התרחש.
     
    למחרת כיסתה מהומת הבוקר על אירועי הלילה וכמו דבר לא קרה. אמי הייתה טרודה עם הקטנים, מחלקת הוראות לכל עבר. הבית התנהל מעצמו בשגרה המוכרת, ארוכת השנים. לחלל האוויר נזרקו משפטים. "תביאי לי את התיק שלך"; "אל תשכחי לקחת את יוסל'ה מהגן"; "שמתי לך גבינה צהובה"; "לא לשכוח לברך...". איש־איש בענייניו. רק אני הסתובבתי במבט מושפל ותחושת בושה עצומה חנקה את גרוני בגלל מעשה שאף לא ידעתי מהו. היינו תשעה אחים ואחיות. הוא היה השני אחרי הבן הבכור.
     
    האירוע שחזר על עצמו במשך כמעט שנה צילק את זיכרוני לעד. עם הזמן הבנתי מה התרחש בחדר החשוך, ובהמשך למדתי להתמודד עם מה שקרה.
     
    אצלנו לא נהוג לדבר על נושאים שקשורים ולו ברמז ליחסים שבינו לבינה. היה זה איסור מוחלט להשמיע — אפילו בצחוק — מילים שעלולות לרמז על קשר בין נער לנערה או בין בעל ואישה.
     
    באחד הימים ניסיתי, בזמן שניגבתי את פיו של אחי הקטן, לספר לאמי על אירועי הלילה. חשתי שאיני יכולה להמשיך להחריש. ידעתי שמשהו לא טוב נעשה בי, אך החינוך שקיבלנו גָּבר על כל רצון או כאב שנשאתי בלבי. באותו בוקר אמי הפגינה מצב רוח קליל ואפילו נשקה לי על לחיי, דבר שנמנעה לעשות בדרך כלל. התנהגותה הקלילה נסכה בי אומץ, ולפתע יצאו המילים מפי בלי שניסחתי אותן קודם בראשי. "אימא," אמרתי, "את יודעת שברוך מגיע אליי כל לילה למיטה ועושה לי כל מיני דברים?"
     
    אמי, שבדרך כלל תנועותיה איטיות, הסתובבה אליי באחת. הכריך שהכינה נשמט מידה ועיניה רשפו אליי מבט שלא הכרתי בפניה עד אז. נבהלתי כל כך שחשתי לפתח המטבח בניסיון לנוס על נפשי, אך היא הייתה מהירה ממני ותפסה בזרועי.
     
    "מה אמרת?" זרקה לעברי בחריקת שיניים.
     
    קולי הפך ללחישה דקה. "ברוך בא אליי לחדר בלילה..."
     
    לפני שסיימתי את המשפט עפה ידה באוויר ונחתה בחוזקה על לחיי. ההלם שלי היה גדול עד כדי כך שהמשכתי לעמוד במקומי, נטועה כעץ שעלעליו נטשוהו והותירוהו עירום. אחיזתה בזרועי התהדקה והיא משכה אותי בכוח אל מחוץ למטבח. נגררתי אחריה ולחיי שורפת את פניי. הגענו לחדר של הבנות. היא זרקה אותי על המיטה, תפסה בשתי זרועותיי והושיבה אותי תוך שהיא מפנה את פניי לעברה. ידיה טלטלו את גופי כאילו הייתי סחבה שצריך לנער.
     
    "תקשיבי אליי!" היא אמרה ושפתיה צרות כנייר. "ותקשיבי טוב. לעולם — אבל לעולם — את לא מדברת על זה. לא אִתי ולא עם אף אחד אחר. שמעת?"
     
    כשנוכחה שאינני עונה, חזרה שוב על דבריה. הפעם קולה נשמע כקולו של העורב שמטריד אותנו בכל בוקר בצרחותיו. "שמעת?" ידיה שוב טלטלו את גופי הסמרטוטי. "תעני לי כשאני מדברת אלייך!"
     
    חשתי בידיו המפשפשות בגופי ובאיברו הקשה הנצמד לגבי. שוב עברתי את הלילה המגעיל, אך הפעם היה זה בוקר ואמי עמדה מולי, מאיימת וכופה.
     
    "תבטיחי לי שלעולם לא תדברי על זה!"
     
    הנהנתי בראשי. זה כל מה שיכולתי לעשות באותו רגע.
     
    "לא שמעתי," התעקשה.
     
    "טוב," לחשתי וכל מה שרציתי היה לשכב לאחור ולעצום את עיניי.
     
    "בקול רם!" ציוותה.
     
    "טוב!" צרחתי.
     
    לא יכולתי לשאת את מבטה על פניי. שחררתי את ידיי, דחפתי אותה לאחור ויצאתי מהחדר דרך הדלת שציריה השקטים מכסים על חטאים שנעשים בִּכְסות החשיכה.
     
    בלילה הבא וגם באלה שבאו אחריו הוא לא הגיע לחדרי. לפני שנרדמתי שמעתי את אמי מזרזת את הבנים לסיים את סידורי הלילה שלהם ואז שמעתי טריקת דלת ורשרוש של מפתח. אמי נעלה את חדר הבנים ולקחה את המפתח אִתה.
     
    חמש שנים חלפו מאז. במהלכן נטמעו המעשים בתוך שגרה של הוראות, חוקים ומוסכמות. מדי פעם בפעם הֵרים הזיכרון את ראשו במחשבות, בהחלטות שקיבלתי ובעיקר בהתנהגותי. במשפחה נחשבתי לשונה. גם בקהילה. את שמי ביטאו בנימה לגלגנית, שאחריה הגיעו נענוע הראש וצקצוק הלשון שהעידו ללא מילים עד כמה הוריי מסכנים שיש להם ילדה כמוני.
     
    באחד הימים קרא לי אבי וביקש שאקדיש לו זמן. זה היה מנהגו. "פרלה", היה אומר, "את יכולה להקדיש לי כמה דקות מהזמן שלך?" הייתי נערה בגיל העשרה, תלמידת תיכון שהראש שלה מלא בשאלות שלא מצאתי להן תשובות. מבולבלת, חסרת זהות ברורה ונוטה להתווכח כמעט על כל דבר. הרגשתי כאילו אני חיה על אי בודד, מוקפת מים גועשים שבאים והולכים וכל אחד מהגלים מנסה למשוך אותי אליו. ניסיתי בכל כוחי להימלט מהמלכודת האין־סופית שסביבי. הבדידות הפכה לחלק בלתי נפרד מהווייתי.
     
    אמנם היו לי כמה חברות מהכיתה ורוב הזמן הייתי עסוקה, אך תחושת הבדידות שכנה בקרבי כמו איבר נוסף. תהיתי אם כולם מרגישים כך, שכמו קיבה ולב ומעיים וסרעפת, יש לנו בגוף גם בדידות. חששתי לשאול את חברותיי על כך, שמא ילעגו לדבריי כמו שקרה לעתים כאשר שאלתי אותן כל מיני שאלות. לא היה זה מקובל לדבר על התאהבות או על זוגיות. מונחים כאלו היו שייכים לעולם החילוני שממנו היינו אמורים להתרחק. החיים שלנו היו מאורגנים באמצעות הוראות וחוקים שקבעו את סדר היום ואת צורת הלבוש; איך להתנהג, עם מי להתחתן, במי מותר להסתכל ובמי אסור.
     
    היינו חיילים ממושמעים וצייתנים, לפחות כלפי חוץ. מה שהתרחש בתוך לבנו היה משהו אחר. למרות הסדר והארגון הנוקשים, בפנים היינו מבולבלים. זאת למדתי בשלב מאוחר יותר, כשאזרתי אומץ ודיברתי עם כמה חברות על מה שהרגשתי. נוכחתי לדעת שגם הן מלאות שאלות שאין להן תשובות עליהן. שעמוק בתוך הלב הן מפוחדות, כמוני. שגם הן חולמות על אהבה והתאהבות. רוחל'ה אפילו העזה והודתה שהיא בכלל לא אוהבת את החיים האלה. היא סיפרה שיום אחד היא עברה באחד הרחובות בעיר וראתה זוג שנעצר והתנשק. היא הייתה בהלם נורא, אבל אמרה שזה נראה לה ממש יפה. שגם היא הייתה רוצה ככה, להתנשק עם מישהו. מובן שאחרי שהיא אמרה את הדברים נאלמנו כולנו דום ואני קינאתי בה על האומץ שהיה לה לבטא את רגשותיה בקול. מעט יותר משנה לאחר אותה שיחה, רוחל'ה כבר הייתה נשואה לבחור שהכירה חודשיים קודם לכן. כאשר פגשתי אותה לאחר נישואיה, אמרה שמה שהיא רוצה עכשיו זה לשאת ברחמה תינוק ואחריו עוד אחד ועוד אחד.
     
    נכנסתי לסלון. אבי ישב, עטוף בחלטל1 שלו וידיו מלטפות את זקנו האפור. מבטו ליווה את תנועותיי עד אשר התיישבתי מולו בציפייה. האורלוגין שעל הקיר תקתק את דקותיו. ספרי הקודש שהצטופפו על המדפים במזנון שניצב מאחורי גבו של אבי בהקו מניקיון. השולחן שסביבו ישבנו היה עטוף בניילון שקוף שהגן על מפת הכותנה שמתחתיו. ידיו של אבי יישרו את הניילון וראשו המורכן, העסוק במחשבות, האיץ את פעימות לבי. ידעתי שהשיחה חשובה. תמיד לפני שיחות חשובות אבי התמהמה לפני שדיבר, כאילו בחן את מגילת המזוזה כדי לבדוק שלא נפל בה מום.
     
    "פרלה," פתח לבסוף תוך שהרים את ראשו ויישר את עיניו בקו אחד עם שלי, "הגיע זמן לקידושין." ההלם שלי היה כה גדול שלא הגבתי דקות ארוכות. אבי פירש את שתיקתי כהסכמה והמשיך. "עוד מעט תהיי בת שבע־עשרה. הגיע זמן לחשוב על העתיד. פניתי אתמול לבקש בעבורך שידֵךְ. זה לא יהיה קל, אבל צריך סבלנות. בסוף יהיה בסדר," ניסה להרגיע אותי.
     
    "אבל אבא, אני עוד צעירה, אני לא רוצה שידוך."
     
    אבי הופתע מתגובתי. הוא הרים את ראשו ועיניו כבר לא היו חמות כמקודם. "פרלה, תסתכלי מסביב. החברות שלך כבר רובן מאורסות ולך אין אפילו חתן."
     
    "אבל אבא, אני עוד ילדה, אני לא יודעת כלום..." התחננתי.
     
    אבי החל לאבד את סבלנותו. "פרלה, מה שצריך לדעת את יודעת ומה שלא, תלמדי כשתהיי נשואה. אין הרבה מה לדעת והגיע הזמן לחתן."
     
    "אבל אבא..." דמעות של פחד ותסכול זלגו על לחיי.
     
    "פרלה, אני לא רוצה לשמוע כלום. קבעתי עם מרדכי למחר וזהו. אין יותר מה לדבר."
     
    במשפט זה חתם את דבריו. הוא קם מהכיסא ובלי להעיף לעברי מבט נוסף הפנה אליי את גבו ועזב את החדר. נותרתי נזופה ונטועה בכיסא שהפך בִּן רגע לסד עינויים. הלב שלי פעם בטירוף, הקיבה רעשה וגעשה, גרוני יבש וחרחר אבל בעיקר, בעיקר כאבה לי הבדידות. זו שיש לה כוח רב יותר מכל כאב פיזי אחר. השַליטה הבלתי מעורערת.
     
    בימים שלאחר אותה שיחה הייתי מטושטשת. פעלתי על אוטומט. עשיתי כל מה שנדרש ממני. בבוקר קמתי בשש, עזרתי לאמי עם הקטנים, לקחתי את יוסל'ה למעון ואת אסתי ושמואל לגן. נפגשתי עם החברות בבית הספר, נכחתי בכיתה, כתבתי כאשר הייתי צריכה לכתוב והנהנתי כאשר נדרשתי להנהן. אחר הצהריים אספתי את הקטנים הביתה וסייעתי לאמי בהכנת ארוחת הערב. ככה עברו הימים, יום אחרי יום. החברות שלי הרגישו שמשהו לא בסדר, אך הן ידעו שלעתים אני מסתגרת בתוך עצמי ולא שאלו מה קרה.
     
    הקהילה היא גוש של אנשים שנדרשים לחיות על פי קודים מוסכמים שנשמרים על ידי בעלי תפקידים האמונים על כך שאף אחד לא יסטה מהדרך שנקבעה. גם בבית הספר יש לנו אחראית שבודקת את אורך החצאית ואורך השיער, עד כדי מדידת הרווח הראוי בין החצאית לברך ובין השיער לכתף. הכול חייב להיות מדויק וידוע. החיים כל כך קלים, אין צורך לחשוב כמעט על דבר. אין צורך להחליט. כל התלבטות יכולה להיפתר בפנייה לרב. אפילו הלבוש שלנו קבוע. מה נלבש ביום חול ומה בשבת קודש. כמו פתירת תשבץ שבשעת קושי תשובותיו נתונות. אפשר לנסות לחשוב, אך אם קשה התשובה נמצאת בהינף של יד.
     
    באחת השיחות שקיימתי עם חברה העזתי ואמרתי לה שאני לא אוהבת שקובעים לי מה לעשות. "אני רוצה לחשוב בעצמי, אני רוצה להחליט על עצמי," אמרתי לה. דבורה הסתכלה בי כאילו היא לא מכירה אותי ואמרה, "אבל פרלה, איזה כיף זה שאת לא צריכה להתמודד עם החלטות קשות ויש מי שאומר לך מה נכון לעשות." לא המשכתי את השיחה, כי ידעתי בדיוק כיצד היא תסתיים. ואכן זה מה שהיה. "טוב, פרלה, תמיד היית מוזרה..."
     
    עד גיל עשר או אחת־עשרה לא ידעתי שאני מוזרה. בפעם הראשונה גיליתי שכך חושבים עליי ביום אחד, כאשר הייתי עם דבורה בחצר בית הספר. יצאנו מאחד השיעורים ואמרתי לה שאני נורא אוהבת את המורה כי היא ממש יפה. ואז דבורה אמרה לי שהיא יותר מדי מתקשטת ושאימא שלה אמרה לה שזה לא בסדר. "למה?" שאלתי בתמימות, ודבורה משכה בכתפה ואמרה, "אני לא יודעת, אבל ככה אימא שלי אמרה." "אני דווקא חושבת שזה יפה," קבעתי, ודבורה הסתכלה בי ככה, מלמעלה, ואמרה, "טוב, פרלה, כולם יודעים שאת משונה." למה משונה?" שאלתי בטון נעלב. "כי תמיד את חושבת הפוך מכולם," ענתה מיד. "למה את מתכוונת?" התעקשתי.
     
    אני חושבת שבאותה שיחה התחלתי להבין מדוע יש כאלה שמתרחקים ממני או מעיפים לעברי מבט מזלזל. תמיד חשבתי שזה קשור למראה שלי, אך באותה שיחה קצרה בין השיעורים למדתי שהמשפטים הישירים שאני מוציאה מפי הפכו לכותרת שתלויה מעל ראשי כזר קוצים.
     
    מאז אותה שיחה עם דבורה התחלתי לתת את דעתי לַדיבורים סביבי. נוכחתי שאף אחת מבין חברותיי לא דיברה כמוני. אף אחת מבין חברותיי לא ירתה כמוני את המחשבות שלה. לכל אחת מהן היה מנגנון הגנה פעיל. אצלי המנגנון לא עבד. כל מה שחשבתי יצא החוצה, ללא סינון.
     
    כאשר התקרבנו לגיל שבע־עשרה נסבו השיחות על אלה שהתארסו כבר, על חתנים מיועדים, על השאיפות בתחום הנישואין, על ילדים. נושאים רציניים. נחשבנו כבר נשים שמועמדות לנישואין והשטויות עזבו לנו את הראש, כמו איזה טקס פנימי שהיה טבוע בתוכנו ולא הייתה לנו שליטה עליו. הוא היה חלק מהגֵנים שלנו, שהגוף יָדע להתנהל אתו מאז ומתמיד. שטויות עד גיל מסוים, התפכחות מגיל זה ואילך. כשדיברתי עם הבנות על זה שלפעמים אני רוצה להיות לבד ורק לשבת ולחשוב, הן היו מחליפות ביניהן מבטים ועיניהן אמרו את שחשבו בלִבּן.
     
    גם בשכונה חשתי במבטי הילדים. אני גם יודעת למה, כי לפעמים, כשיצאתי מהבית, הנחתי על אוזני פרח שקטפתי בחצר העזובה הסמוכה לביתנו. הילדים הקטנים היו רודפים אחרי ומנסים לחטוף את הפרח בקריאות בוז וצחקוקים.
     
    הגדרות שתחמו את הקהילה שלנו דקרו אותי חזק והכאיבו לי נורא. רציתי להיות כמו כולם, לחשוב כמו כולם ולקבל את החוקים כדבר מובן מאליו. אך לא ידעתי איך. משהו בפנים רצה לזעוק, להשמיע קול. קול פרטי, אישי. קול אחר. לא רציתי כלל להיות שונה. זה היה קשה ומסובך. לא אהבתי את מבטי הלגלוג שהפנו לעברי ואת מבטי החמלה שהפנו כלפי הוריי על עצם זה שיש להם אותי. ראיתי הכול. ולמרות האדישות שהפגנתי, אוכְּלה נשמתי מבפנים כסנה בוער. חסתי על הוריי, אך לא יכולתי לעזור להם. ידעתי בדיוק מדוע אבי הזדרז כל כך להיפגש עם מרדכי השדכן. הוא חשש שככל שיעבור הזמן ילכו סיכויַי להינשא ויפחתו.
     
     
     
    גרתי בעיר ששכנה לא רחוק מהים. בהליכה מהירה אפשר היה להגיע אל החוף בתוך עשרים דקות. לאורך החוף נבנו מגדלי מגורים גבוהים ויפים, וביניהם ניצבו בתים בני קומה אחת שפניהם אל הים. אני גרתי באזור פנימי יותר שבָּתיו הישנים והמוזנחים בני ארבע קומות. אם חילוני הגיע באחד החגים לשכונה שלנו, בוודאי היה סבור שהגיע לכוכב אחר. היינו שונים בצורת הלבוש, בשלטים שנתלו על עמודי המדרכות, במוצרים שבמכולת השכונתית. כמעט בכל דבר.
     
    אני זוכרת שבאחד מימי חג הפורים הסתובבתי עם אבי ברחוב, מחופשת לאסתר המלכה. לפתע הבחין בשתי נשים לבושות במכנסי ג'ינס ובחולצות קצרות. היה זה יום חם מאוד. אבי, שעדיין אחז בידי, התקרב אליהן ושאל אם אפשר להזמין אותן להתארח בביתנו. הנשים הופתעו ולרגע בהו בנו בחוסר הבנה. אבי הסביר להן שבפורים מצווה להזמין אורחים ולתת מעות לעניים. הנשים היססו רק עוד רגע ואז ענתה אחת מהן שישמחו להתארח בביתנו. כאשר נכנסו פנימה ביקשה אמי שייטלו את ידיהן ונתנה לכל אחת מהן כיסוי ראש. השתיים כיבדו את בקשתה וישבו עמנו סביב השולחן. את הדג שהוגש להן אכלו בתיאבון ותוך כדי כך הודו להוריי על הכנסת האורחים. אני ישבתי לצד אבי, מעט מוסתרת, ולא יכולתי להסיר את עיניי מהן. ידיהן החשופות והאיפור בעיניהן היו לי לזרא.
     
    שערן, שבצבץ מבעד לכיסוי הראש, היה צהבהב. אף אחת מהן לא טרחה להחביא את השערות הנמלטות. הן ישבו והקשיבו לאבי שמלמל דברי תפילה. מדי פעם בפעם נכנס מישהו לביתנו ואבי הניח בידו כמה מעות. לאחר זמן מה קמו הנשים ונפרדו מאתנו בהבעת תודה. לפני שיצאו מן הבית הסירו את כיסויי הראש ושערן הצהוב התפזר בריקוד על כתפיהן. הייתי מהופנטת מהקלילות שבצעדיהן ומהנוחות שחשו בבית הזר להן. הצטערתי כשעזבו. בזמן ששהו בביתנו הרגשתי שמשהו השתנה בו. כאילו האוויר השקוף חייך פתאום ונשף מתוכו עיגולי צמר גפן קטנטנים שהתערסלו בפינוק בכל מקום ופיזרו שלווה. החלטתי שהשתיים היו מלאכים בתחפושת.
     
    בחזית ביתנו הייתה רחבה גדולה שבה התרוצצנו בילדותנו בלי לחשוש ממכוניות חולפות. מאחורי הבית, מעבר לכביש, במרחק הליכה של כמה דקות, נפרשׂ שדה ולצִדו אזור תעשייה. השדה שימש מזבלה, ובעלי העסקים שפעלו מסביבו השליכו בו שאריות אשפה. איש לא התלונן על הלכלוך, כך שערימות האשפה הלכו והתרבו. דווקא בזוהמה הזאת מצאתי נחמה. ידעתי שאף אחד לא יגיע למקום והפכתי אותו לשלי. באחת מפינות השדה הייתה תלולית קטנה שאהבתי להתיישב עליה ולצפות קדימה, אל האַיִן, והצִדה, אל העסקים הקטנים שנראו כמו קופסאות גפרורים הנושקות זו לזו. אהבתי את העולם הצר הזה. יכולתי להקיף אותו בזרועותיי ולחוש כאילו אני מחבקת משהו ששייך רק לי. זו הייתה תחושה נהדרת, היחידה שבה הרגשתי את עצמי באמת. תחושה שיש לי משהו שאף אחד לא יכול לגעת בו או לקחת פיסה ממנו. השדה המטונף היה כממלכה בעבורי. קיבלתי באהבה את החרציות והסביונים שצמחו בו בתפזורת חסרת היגיון, אהבתי את העזובה ובירכתי על האדישות שהפגינו כולם כלפי המקום. הערצתי אותו על שהצליח להתגבר ביופיו המנוקד בצהוב על החפצים המיותרים שהושלכו בו כלאחר יד.
     
    באחד הימים הגעתי למקום. היה זה יום אביבי. לא חם ולא קר. כיפת השמים שמעליי אספה את השדה אל חיקה ועטפה אותו בכחול מרגיע. רוח כמעט בלתי מורגשת הניעה את קצות הגבעולים והם הנהנו בראשיהם, פעם לימין ופעם לשמאל. חשתי בתנועה שמולי כסדין משי בשעת ניעור. יישרתי את זרועותיי והשדה דגדג את כפות ידיי. עצמתי את עיניי וחשתי שגם אותי עוטפים השמים אל חיקם. לפתע הפר את השלווה קול לא מוכר. עיניי העצומות מיאנו להיפתח. גופי היה חם מהמחשבה שמישהו פה אוהב אותי, מאמץ אותי לחיקו ללא כל שיפוטיות. לא רציתי להתנתק מהתחושה המציאותית כל כך, אך הרעש שחדר להכרתי הפך לפעימות עקשניות וקצובות. "טח, טח, טח..." הפסקה, ושוב. "טח, טח, טח..." יכולתי לחבר את הפעימות למוזיקה שהתנגנה בראשי, אך עתה נוסף להן קול אנושי. מישהו צעק ואחר ענה. ואז מישהו זרק הוראה ואחר הביע התנגדות וחוזר חלילה. שיחה מקוטעת, לא מובנת. דו־קרב לא אלים של מילים. פקחתי עיניי והבטתי לכיוון אזור התעשייה. ראשים כהים התרוצצו בו אנה ואנה. מסור חשמלי פילח את השלווה ומשאית פרקה מישבנה לוחות מתכת. קמתי בחוסר רצון מתלוליתי ושלחתי מבט לעבר הפעילות שרחשה לא הרחק ממני. מהר מאוד הבנתי שעסק נוסף מצטרף לשורת העסקים. עוד זבל, הייתה המחשבה הראשונה שחלפה בראשי. ניערתי את חצאיתי ויישרתי את קפליה. העפתי מבט מהיר לעבר העסק הנולד ועזבתי את מפלטי.
     
    ברגע שדרכה כף רגלי בבית, ידעתי שמשהו אירע. אבי ישב בסלון ואמי ניגשה לקבל את פניי. ידיה מוללו את הסינר שעטף את מותניה ועיניה השפילו מבט ברגע שפגשו בעיניי. דלת השירותים נפתחה ואדם שלא הכרתי יצא משם, ממלמל דברי ברכה. האיש חלף על פניי. אבי שתק וראשו המושפל בהה בידיו. ברגע שיצא הזר מן הבית, קם אבי ממקום מושבו וקרא לי, "פרלה, בואי שבי!" המתח ניכר על פניו.
     
    "מי שראית עכשיו הוא מרדכי השדכן..." פתח.
     
    נשמתי עמוק ונותרתי שקטה.
     
    "הוא מצא לך חתן," אמר אבי. ונדמה היה שקולו צרוד לפתע.
     
    "אבל אני לא רוצה להתחתן, אבא," אמרתי בתחינה.
     
    "פרלה, זה דרכו של עולם. את הגעת לפרקך ועכשיו את צריכה בעל." הוא דיבר כאילו דִקלם בית מתוך שיר.
     
    "אני לא רוצה, אני לא רוצה!" צעקתי.
     
    בזווית עיני ראיתי את אמי נשענת על הקיר ומציצה במתרחש בסלון. היא לא התערבה בנעשה.
     
    אבי פכר את ידיו ופרקי אצבעותיו הלבינו. הוא הרים את ראשו ואז אמר, "ביום שלישי, פעמיים כי טוב, אנחנו נפגשים עם הורי החתן. רק אני ואימא ואז נראה..." ראיתי שאין לו כוח להתמודד עם ההתנגדות שלי. הוא ליטף את זקנו הארוך, שחרר אנחה, קם והותיר אותי עם עיסה מבעבעת של רגשות חרדה, פחד, תסכול, בהלה ועצב. וכמובן, בדידות.
     
    בימים שבאו לאחר מכן, אבי ואני לא החלפנו מילה. כאילו לא אירע דבר. אבל בתוכי ספרתי את הימים עד שהגיע יום שלישי בערב. אבי חזר מן הכולל שבו לימד ומיד נכנס לחדר האמבטיה. אמי ישבה בפינת האוכל, ראשה שעון על ידיה. אחרי כשעה יצא אבי מחדרו. זקנו היה עשוי למשעי ועל ראשו הניח כיפה חדשה שרכש במיוחד לכבוד האירוע. לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה יפה הוא נראה בגובהו, בשערו המאפיר ובבגדיו המרהיבים. כל אותה עת לא העיפו לעברי הוריי מבט ולא אמרו דבר. רגע לפני שיצאו מהבית הסתובב אבי לעברי ואמר, "שיהיה בהצלוחה".
     
    שעה. שעה בלבד אחרי שיצאו חזרו הביתה. אמי נכנסה מיד לחדרם. אבי התיישב על הספה בסלון, הסיר את הכובע מראשו וגירד את פדחתו המבהיקה. הכיפה נפלה לרצפה. הוא התכופף, הרים אותה והניח אותה על ראשו. את כל זה עשה כשמבטו מושפל. מילה הוא לא החליף אתי. דקות ארוכות עברו עלינו בדממה, עד אשר ראיתי שאין בכוונתו לפנות אליי. יצאתי מהחדר ונכנסתי לחדרי. תנועותיו הכבדות ומבטו המושפל עוררו בי רחמים כלפיו. כמעט קיוויתי שהפגישה תצליח, רק כדי שהוא יהיה שמח. לא אהבתי את מפח הנפש שהיה צרוב על פניו כמו זפת על כביש לוהט. הבנתי ש"הצלוחה" לא הייתה בפגישה. שמחתי כמובן, אך גם עצבתי.