בסך הכול רציתי להיות אימא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בסך הכול רציתי להיות אימא
הוספה למועדפים

בסך הכול רציתי להיות אימא

5 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    סופרת, משוררת ומחנכת לגיל הרך - פרסמה בעבר ספרי שירה וילדים.

    נושאים

    תקציר

    הרומן בסך הכל רציתי להיות אמא מאת חנה כהן מגולל מסכת חיים שלמה שבמרכזה אישה, המתמודדת באומץ וגבורה עם טראומות ומשברים רבים הפוקדים אותה בזה אחר זה, עד שהקורא שואל את עצמו: ייתכן שכל אלה קורים בחייה של אישה אחת?
    בשפה עשירה וחושפנית, מרתקת ומותחת, מתארת הסופרת את המשברים והקונפליקטים בין בנות לאבות, עקרות, נישואין כושלים, סודות אפלים, אימוץ, אמונות תפלות, עין הרע וכישופים.
    כבר בתחילה שוקע הקורא בעולמה של הגיבורה, מלווה אותה במסע חייה ועוקב בדאגה אחר התבגרותה מתוך אמפתיה והזדהות, בוכה וצוחק עימה, נע יחד איתה במטוטלת שבין תחושות של בדידות, כאב, בושה, אשמה, חרטה, לבין אומץ, ביטחון עצמי וכבוד.
    הקורא נחשף ללידות השקטות שהגיבורה עוברת זו אחר זו, “שבע יפול צדיק וקם” מתוך כל לידה שקטה היא משילה את הפגיעות  ויוצאת שוב למאבק על אימהות, ובכל מסע היא נחושה ואופטימית יותר מתמיד לממש אימהות, זוגיות ומשפחה.
    חנה, אישה חזקה וחכמה שלוקחת אחריות ושליטה על הגה חייה. בשום שלב אינה מוותרת לעצמה ומגיעה בסוף לחוף מבטחים. יותר מכול חנה כהן ממחישה שיש בכוחם של אנשים לצמוח ולגדול מתוך משברים. מומלץ בחום!
     
    פרופ’ שלמה קניאל
     
    חנה כהן, אשת חינוך, סופרת, משוררת, כתבה עד כה ארבעה ספרים והשתתפה באנתולוגיות רבות. זהו ספרה החמישי והרומן הראשון. זהו ספרה החמישי והרומן הראשון. היא הופיעה עם סיפורה “בסיפור שלי” בערוץ 10 , ובסדרה “מעברות” בערוץ 11 .

    פרק ראשון

    הקדמה לספר
     
     
    אחרי כל כך הרבה שנים אני חשה שהגיע הזמן שאספר.
     
    רוב הדמויות העיקריות בספרי אינן בין החיים ואני מרגישה שיש בי את הצורך החזק, הכוח והאומץ לכתוב על כך.
     
    לכתוב על אותן שנים שבהן כעוף החול נפלתי וקמתי, נפלתי וקמתי, ולא יכולתי להרשות לעצמי להרים ידיים כי חלומי להפוך לאם עדיין לא התגשם.
     
    בעזרת הכוחות שהתברכתי בהם המשכתי לנסות ולהיאבק עד אשר שמעתי את בכיה של התינוקת אחרי הלידה, המיילדת הניחה אותה על בטני, והרופאים אמרו "עכשיו את אימא".
     
    נכון, הזמן מרפא את הפצעים אך הפצעים משאירים צלקות.
     
    אני מקדישה את הספר לכל אותן נשים שעברו את החוויה הכואבת של "לידה שקטה" והן חשות אבודות, מחפשות את התקווה, האמונה, הביטחון ואת קרן האור שתאיר את חייהן.
     
    היום מדברים על כך שלידה שקטה היא כמו אירוע טראומטי, ושהתופעות הנלוות מאוחר יותר דומות לתופעות פוסט טראומטיות. התקשורת מדברת על כך לעיתים רחוקות, הרפואה נוגעת בזה, אך לא מקדישה לכך את החשיבות הראויה.
     
    הלידות השקטות שעברתי, וכל מה שכרוך בכך, הפכו אותי לאדם שאני היום. לוחמת, נחושה, בטוחה ביכולות שלי, מכוונת מטרה, חזקה ולעולם לעולם לא מרימה ידיים.
     
     
     
    ולכן כל דבר שרציתי השגתי
     
    וכל חלום שחלמתי הגשמתי.
     
     
    נשים יקרות
     
    "אל תרימו ידיים"
     
    חיבוק, חנה
     
     
     
     
     
    תִּזְרְמִי,
     
    הֵם אָמְרוּ, תִּזְרְמִי,
     
    זָרַמְתִּי...
     
    וְלֹא הָיִיתִי אֲנִי.
     
    אָז שָׂחִיתִי נֶגֶד הַזֶּרֶם
     
    וְהָפַכְתִּי
     
    לְמִי
     
    שֶׁאֲנִי.*
     
     
     
    * השירים וכתיבתם היו תמיד חלק ממני, מחיי.
    כתיבתם היוותה עבורי פורקן לרגשות שחוויתי. חלקם פורסמו בספרים שיצאו לאור וחלקם מופיעים בספר זה לראשונה.
     
     
     
     
     
     
     
    מתחת לחופה
     
     
    נכנסנו לאולם. הוא היה מלא מפה לפה והנוכחים קיבלו את פנינו בשמחה. פסעתי בצעדים קטנים ומהוססים, נבוכה ומבוישת, שולחת מבט חטוף לעבר חברותיי שעמדו בצד ומחאו כף. אימי ניגשה אליי נרגשת ונשקה לי, ובעקבותיה שתי אחיותיי שחיבקו אותי ולחשו באוזניי מילות עידוד.
     
    לא ראיתי את אבי.
     
    התזמורת ניגנה והזמר בישר, "קבלו את החתן והכלה, חנה ושלומי!"
     
    יד ביד התקרבנו לעבר הרב שחיכה לנו.
     
    נכנסתי לחופה בשמלה לבנה ובנעלי עקב לבנות, שערי הארוך אסוף, ואת צווארי קישטה מחרוזת הפנינים ששלומי קנה לי.
     
    ראיתי את אבי מתקרב לעברנו.
     
    האורחים התקבצו מסביב לחופה והרב נשא קולו והחל לברך. כשהגיע הרגע לענוד את הטבעת פנה שלומי לאחיו שהיה אמור להגיש לו אותה. אחיו חיפש בעצבנות בכיסיו ולא מצא.
     
    "שכחתי את הטבעת בבית," מלמל במבוכה.
     
    שלומי נאלם דום ואחרי כמה שניות שאל, "איך אתה עושה דבר כזה?"
     
    מהומה פרצה באולם. היו שפרצו בצחוק, מלמולים נשמעו מכל עבר, והמשפט "החתן שכח את הטבעת" נישא בפי כול. שלומי היה נבוך ולחש בשקט לאחיו שיזמין מייד מונית וייסע להביא את הטבעת.
     
    טקס החופה נקטע. האורחים התפזרו באולם והסתובבו בחוסר סבלנות, מזגו לעצמם משקאות חריפים וחלקם מלמלו, "זה לא טוב , זה סימן לא טוב."
     
    הבטתי סביבי וראיתי את אבי עומד בקצה האולם ומביט בי. הבנתי את פשר מבטו. הפניתי את ראשי כדי לחמוק ממנו, ליבי הלם בחוזקה וזיעה קרה כיסתה אותי. התהלכתי אנה ואנה חסרת שקט. רציתי שהאדמה תבלע אותי. חשבתי לעצמי שאולי אבי צודק, שאולי החתונה הזו איננה אמורה להתקיים כלל, שאולי אני טועה.
     
    התזמורת שבה לנגן. חלק מהאורחים ניגשו אליי, לחצו את ידי, החמיאו לי על השמלה, על התסרוקת או על מחרוזת הפנינים, ואני חייכתי חיוך מעושה, וכל אותו זמן השתדלתי להתחמק ממבטו של אבי.
     
    רציתי להיעלם. רציתי לברוח אך רגליי לא נשאו אותי.
     
    אחרי המתנה שארכה כנצח הגיע אחיו של שלומי, מתנשם ומתנשף והטבעת בידו. שלומי אחז בידי והוביל אותי שוב אל מתחת לחופה. לא אמרתי דבר, חשתי שאני מובלת למקום שאינני בטוחה שאני רוצה להיות בו. האנשים חזרו להצטופף מסביב לחופה. הוריי עמדו לצידי. הוא ענד לי את הטבעת, האורחים מחאו כפיים והריעו, וכשעיניי פגשו את עיני אבי השפלנו שנינו מבט.
     
    אנשים רקדו, שמחו והיטיבו את ליבם ואני הסתובבתי ביניהם בוהה ומבולבלת, לא בדיוק הבנתי מה קרה זה עתה, מה מתרחש סביבי.
     
    בראשי הדהדו מילותיו של אבי, "הוא לא בשבילך, זה לא המזל שלך."
     
    * * *
     
    "השנה חייבים לצבוע את הבית לקראת פסח," אמרה אימא.
     
    בכל שנה לקראת החג, אנחנו הבנות, נהגנו לקרצף את קירות המטבח, הסלון ופינת האוכל במברשות טבולות במים ובסבון. היינו עומדות יחפות במשך שעות, עובדות ומשחקות לסירוגין, משתעשעות במים, מסלקות כל פירור חמץ וכל מה שנדמה היה כחמץ ומכשירות את הבית לפסח. מדי פעם היינו עושות הפסקה, יוצאות לפטפט עם חברות, לאכול משהו, וגם כדי להתווכח מי עובדת קשה יותר ואימי, שהייתה מתייאשת הייתה אומרת, "תפסיקו לריב, לא רוצות לעזור, לא צריך, אני אסתדר לבד."
     
    המצב הכלכלי בבית לא היה טוב, ולא היה באפשרותנו להזמין צבָּע במשך שנים. הסתפקנו מדי פסח בניקיון יסודי של הקירות, אך כשהייתי בשנה האחרונה ללימודיי בתיכון, החליט אבי שהגיע הזמן להזמין צבע. הוא מצא שני בחורים צעירים, שלומי וציון, שזה עתה סיימו את שירותם הצבאי וחיפשו עבודה. לאחר משא ומתן, ויכוחים והתלוצצויות הם הסכימו לקבל את המחיר שאבי הציע והתחילו לעבוד. אחד מהם, שלומי שחום העור, לא הפסיק ללטוש בי מבטים, לרמוז רמזים ולפזר מחמאות וחיוכים. אבי הבחין בכך ועקב אחר מעשיו בחשדנות מחשש שהרמזים יגלשו למעשים.
     
    זמן מה לאחר שסיים לעבוד אצלנו פגשתי אותו באוטובוס כשהייתי בדרכי חזרה מבית הספר. הוא הציע לי שנצא יחד לסרט, סירבתי כי ידעתי כיצד אבי יגיב. וכשנפגשנו כעבור שבוע, שוב באוטובוס, הוא חזר על הצעתו, ובפעם הזו נעניתי לו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה יצאתי עם בחור. הלכנו לסרט, הוא נהג בי בכבוד והחזיר אותי עד שער הבית.
     
    אבי לא ידע על כך. נפגשנו עוד כמה פעמים במרכז העיר, בקולנוע, בחוף הים, בשכונה שלנו, בשעות הלילה בחסות עצי הרחוב, וכשנודע לו על כך מהשכנים, הוא צעק, נעל דלתות והמתין לי בשעות הלילה עד שחזרתי, הזהיר ואיים, "תתרחקי מהבחור הזה ואוי לו אם יתקרב אלייך." הוא נשבע לעשות הכול כדי להפריד בינינו. הדברים הגיעו לידי כך שבכל פעם שיצאתי הוא עקב אחריי והחזיר אותי הביתה.
     
    אבל זה לא מנע מאיתנו להמשיך להיפגש. מצאנו דרכים אחרות. הרגשתי מחוזרת, נאהבת, מלכה.
     
    ביקרנו במסעדות בתל אביב, טיילנו בשוק הכרמל וערכנו קניות בלי סוף, שטנו בירקון, ביקרנו בגן החיות של תל אביב ובלונה פארק והלכנו להופעות של אומנים שהגיעו מחו"ל — ידו וליבו היו פתוחים ונכונים למלא את כל רצונותיי.
     
    לא ידעתי שהחיים יכולים להיראות כך, לא הכרתי את כל הטוב הזה.
     
    שלומי אהב אותי ועשה הכול כדי שאהיה מאושרת. כל מה שביקשתי וכל מה שרציתי, בכל יום ובכל שעה — קיבלתי. הוא ידע שאני אוהבת מוזיקה וקנה לי את התקליטים הכי פופולריים באותה תקופה. הייתי רק צריכה להצביע על משהו בחלון ראווה והוא היה שלי. אבל לצד זאת, הוא שמר עליי מכל משמר, ועשה הכול כדי שלא אכיר אחרים, וכשהגיע צו הגיוס הוא השביע אותי שלא אתגייס. הוא חשש לאבד אותי אך לא אמר זאת במפורש אלא שכנע אותי שלא כדאי לי, שזה בזבוז זמן, שבזמן הזה אוכל לעשות דברים אחרים, שלנשים אין מה לתרום לצבא. ואני, שתמיד חלמתי לשיר, וראיתי את עצמי מופיעה על במות בפני חיילים במסגרת להקה צבאית, לא רציתי לוותר על החלום הזה. כתבתי שירים, אהבתי לשיר וחשבתי שיש לי סיכוי להתקבל, אבל עצם המחשבה על כך החרידה אותו והוא עשה הכול כדי למנוע זאת.
     
    ביום שבו הייתי צריכה להתייצב בלשכת הגיוס בפתח תקווה הוא ליווה אותי עד פתח הלשכה ואמר, "תגידי שאת דתייה," וכך היה. נכנסתי והצהרתי שאני דתייה ושאני לומדת בבית ספר דתי. לא הייתי שלמה עם מה שעשיתי ועם עצמי, רציתי לחזור על עקבותיי ולבטל את ההצהרה שמסרתי אך לא עשיתי זאת.
     
    ההצהרה שלי התקבלה. הייתי ככל בנות השכונה שהצהירו שהן דתיות ולא התגייסו. גם אחותי הגדולה ראתה בזה בזבוז זמן.
     
    בעיצומן של בחינות הבגרות, כשלמדתי ללא הפסקה, הוא הפגין סבלנות רבה, וכשסיימתי אותן הוא הציע שנתחתן. נישואים בגיל שמונה עשרה לא היו בשנים האלו נדירים במיוחד, גם חברותיי אתי ושולמית נישאו כבר, אבל היססתי, התלבטתי, שקלתי ולבסוף השבתי בחיוב. ידעתי שהוא יעשה הכול למעני, שהוא יצא מעורו כדי שאהיה מאושרת.
     
    כשאבי שמע על כך זעם ואמר, "לעולם לא אסכים לנישואים האלה."
     
    אחר כך ניסה להניא אותי מההחלטה בדרכים רכות יותר, "תראי כמה את יפה והוא מכוער," אמר, "את משכילה, למדת, והוא פועל פשוט," ו"את לא תהיי מאושרת איתו לעולם." כשראה שאני לא מגיבה ולא מתרצה הוא נשבע שלא ישתתף בחתונה שלנו. וכששלומי הגיע יחד עם בני משפחתו לבקש את ידי כנהוג והם ביקשו לשוחח עם אבי ולדבר על ליבו, הוא סירב בתוקף ולא הסכים אפילו לשבת עימם. הם יצאו מביתנו בבושת פנים.
     
    אחרי לכתם אמר לי, "את לא רואה? את עיוורת? הוא לא משלנו, הוא לא מתאים לך, הוא לא מתאים לנו, מגיע לך מישהו הרבה יותר טוב, תעזבי אותו מייד." באותה עת לא הבנתי את משמעות הנישואים, את המחויבות. לא הבנתי שאני עומדת לוותר על החלומות שלי, על החופש שלי, על העתיד שלי. דבקתי בהחלטתי.
     
    בתשרי, כשחגגתי את יום הולדתי השמונה עשר, הציע שלומי שנתחיל בהכנות לחתונה. שתקתי.
     
    הצעתי לו שנמתין קצת כי חששתי מתגובתו של אבי, קיוויתי שהרוחות יירגעו, אבל שלומי לא הרפה, הוא רצה להתחתן בהקדם. הלכנו יחד לראות את אחד האולמות ששלומי בחר — לי לא היו מושג בנושא — והוא קבע תאריך ושילם. הכול נעשה במהירות, ללא מחשבה, ללא שאלות או תהיות. חלפו רק שלושה חודשים מאז סיימתי את בחינות הבגרות, לא היו לי תוכניות לחודשים הקרובים, על השירות הצבאי ויתרתי, וגם עבודה עדיין לא הייתה לי, וחברותיי אתי ושולמית כבר נישאו.
     
    אבי לא מצא מנוח. הוא התהלך בבית בזעם, ומדי פעם הזכיר לי שאני עושה טעות, שאני עדיין יכולה להתחרט, שכל עתידי לפניי, שיש עוד המון בחורים צעירים ויפים בעולם, שאני לא אחראית למעשיי, אך אוזניי היו אטומות.
     
    זמן קצר לפני החתונה הגיעו לארץ בני משפחתה של אימי מאיראן. הם היו אנשים אמידים מאוד, שנהגו לבקר אותנו אחת לכמה שנים וסייעו לנו כלכלית. כששמעו על החתונה המתקרבת ניסו ככל שיכלו לשכנע אותי שאחזור בי מהחלטתי, "אחותך הגדולה עדיין לא התחתנה, זה לא מכובד שאת מתחתנת לפניה." הם דברו על ליבי ברכות ובנעימות ואני הקשבתי ולא אמרתי דבר — הספקות הלכו והתחזקו אך נותרתי בשלי. הכול סגור, הכול מוכן, ואי־אפשר להחזיר את הגלגל אחורה.
     
    "אני לא אגיע לחתונה," הצהיר אבי יום אחד.
     
    אימי הביטה בו ואמרה, "אתה לא יכול לא להגיע, אתה האבא של הכלה."
     
     
     
    אך הוא עמד על שלו. ידעתי שהוא יחזור בו אך הוא ציפה שאני אחזור בי, שאני אתחרט ואבטל את החתונה, וכשהבין שאינני מתכוונת לעשות זאת ניסה את כוחו בדרך אחרת.
     
    באחת השבתות, כשישבנו כהרגלנו במרפסת מול צלחת של גרעיני אבטיח, הוא לקח חופן גרעינים בידו ואמר בקול בטוח ויציב, "שתדעי לך חנה, הבחור הזה חולה, הוא לא יכול להביא ילדים לעולם, לא יהיו לכם ילדים."
     
    כל המשפחה השתתקה והביטה בו, הוא הביט בי ולא מצמץ. הייתי מופתעת ומוטרדת מדבריו הקשים, אך לא הגבתי, "למה הוא אומר את זה?" תהיתי, "למה להגיד משפט כזה? הוא אומר את זה רק כדי להפחיד אותי ולגרום לי לבטל את החתונה. הרי אין סיבה שלא יהיו לנו ילדים, לכולם יש ילדים, כל אחד יכול להביא ילדים לעולם, ממתי אבא חוזה עתידות? או נביא?"
     
    השתדלתי להתעלם מדבריו והמשכנו בהכנות לחתונה.
     
    התחלנו לחפש מקום לגור בו, ומצאנו בית בן שניים וחצי חדרים קרוב להורים, שכרנו אותו ושלומי שילם כמו תמיד את כל ההוצאות. אימי עמדה לצידי, היא לא נאבקה באבי אך קיבלה את החלטתי להינשא למרות המריבות, האיומים והאזהרות. היא סייעה בכול, בשקט, בלי צעקות ובלי ויכוחים.
     
    ביום החתונה נעתר אבי להפצרותיה והגיע. הוא היה שפוף והיה ניכר שהמעמד נכפה עליו. ואני, כלה צעירה ונרגשת, לא הייתי שלמה עם עצמי, הערותיו והזהרותיו הדהדו בי כל הדרך לחופה, אבל חשבתי שמאוחר מדי לחזור בי.
     
    הייתי בת שמונה עשרה וחודשיים כשהפכתי לאישה נשואה. לא ידעתי דבר — לא לבשל, לא לנקות ולא לכבס. תמיד לימדו אותי ואת אחיותיי שאלה הם תפקידיה של האישה, לטפל בכל ענייני הבית, בעיקר אם איננה עובדת, אך עבודות הבית היו זרות לי. גם לא היה לי מקצוע ולא ידעתי מה אעשה בבית מהבוקר עד שובו של שלומי. החלטתי לחפש עבודה ומצאתי משרה של מנהלת חשבונות אך נאלצתי לעזוב אותה מהר מאוד לאחר שהוא הגיע למשרד וראה שעובדים בו גם גברים.
     
    כל ניסיונותיי למצוא עבודה אחרת לא צלחו. הוא לא אהב שיצאתי מהבית וכל משרה שמצאתי לא הייתה לרוחו. הוא ניסה לשכנע אותי שאין צורך שאעבוד, "הרי אני עובד ומרוויח יפה, בשביל מה את צריכה להתאמץ, לקום כל בוקר מוקדם, לנסוע באוטובוס, אולי פשוט תיהני מהחופש שיש לך?"
     
    וכך היה.
     
    יום יום הלכתי לבית הוריי. אהבתי ללכת אליהם, אהבתי לפגוש את האחים והאחיות שלי, לא רציתי להיות "גדולה", ולא "אישה נשואה". רציתי להרגיש שוב ילדה של אימא ואבא. ישבתי איתם, דיברתי איתם, שיחקתי איתם, אכלתי איתם כאילו אני עדיין מתגוררת בבית ההורים. לבית שלי חזרתי רק כששלומי היה חוזר מהעבודה. הייתי משועממת. לא עשיתי עם עצמי דבר, והוריי הביטו בי בלב דואב — לא כך רצו לראות את בתם שנישאה. אכלתי, שמנתי, הזנחתי את עצמי, הפכתי להיות כמו כל נשות השכונה.
     
    אבל רציתי יותר.
     
    שוחחתי עם שלומי והסברתי שאני משועממת ורוצה לצאת לעבודה. הוא ניסה להתנגד אך הסברתי לו שזה יעשה אותי מאושרת. מצאתי עבודה כטלפנית במשרד ממשלתי. ישבתי לבד בתא קטן, רק אני עם עצמי. איש לא עבד לצידי. כששלומי ראה שאני סגורה לבדי בתוך מרכזיית טלפונים קטנה, הוא נרגע והשלים עם המצב. יצאתי בבוקר וחזרתי אחר הצוהריים. דיברתי עם אנשים רק מצידו השני של הקו — בנקאים, יועצי מס, רואי חשבון, בעלי עסקים — כבר זיהיתי אותם על פי קולם, אך בתוכי רציתי מאוד לעבוד במקום מעניין יותר, מקום שמצריך חשיבה ושתהיה לי בו תקשורת אמיתית עם אנשים ולא רק דרך הטלפון.
     
    בין לבין כתבתי שירים — זה היה התחביב שלי מאז ומעולם. החלטתי לשלוח שלושה שירים שגם הלחנתי לפסטיבל הזמר המזרחי. מצאתי מוזיקאי שינגן את הלחן ואני שרתי. הקלטנו את שלושתם, ושלחתי את ההקלטה לרשות השידור בירושלים. כעבור חודש קיבלתי מכתב שבישר לי כי אחד משיריי עבר את הסינון הראשוני. הייתי מאושרת — השיר שכתבתי והלחנתי מצא חן בעיניהם.
     
    בסינון הבא השיר נפסל, היו טובים ממנו מן הסתם, אבל המשכתי לכתוב, אספתי חומרים, כתבתי מילים ללחנים של שירים ידועים, מילאתי מחברות על מחברות, וחלמתי שיום אחד אוציא לאור ספר שירים, ואולי אחד השירים אף יולחן ויושמע ברדיו. אלא שהנסיבות לא אפשרו לי להמשיך לעסוק בכך, חשתי תחושת החמצה והבנתי שאולי יהיה עליי לגנוז את חלומותיי כי שגרת החיים שאבה אותי לתוכה.
     
    היחסים בין שלומי לאבי השתפרו. הם מצאו נושאי שיחה משותפים, שיחקו קלפים ושתו יחד בירה מדי פעם. שלומי סייע להוריי בתיקונים בבית וקנה עבורם דברים על פי בקשתם, ואבי השלים עם המצב וקיבל את שלומי בלית ברירה. אבל היחסים ביני לבין שלומי נעשו יותר ויותר מכבידים, והקנאה שלו הפכה יותר ויותר מפחידה, חולנית וכואבת.
     
    הרגשתי כלואה.
     
    * * *
     
     
     
     
     
    הזמן חלף, ובכל חודש שעבר חשתי את הציפייה מסביבי לבשורת ההיריון, אך המצופה לא קרה, לא הבנתי מדוע. חברותיי, אתי ושולמית, היו כבר אימהות לילדים, ולשאלותיהן של אימי וחמותי נאלצתי להשיב בכל חודש בשלילה. החלטתי לבדוק את הסיבה, פניתי לרופא וביקשתי לדעת מדוע אני לא נכנסת להיריון. הוא בדק אותי וביקש שגם בעלי יגיע אליו לערוך בדיקת פוריות. שלומי התנגד וגיחך, אך הרופא לא היה יכול לאבחן את הבעיה ולסייע בפתרון ללא בדיקת זרע. בלית ברירה הוא ניגש לעשות את הבדיקה.
     
    כעבור שבוע הוזמנו לקבל את התוצאות.
     
    התיישבנו מול הרופא בעודו מעיין בניירות שלפניו. דקות ארוכות הוא שתק. ואז הרים את ראשו, הביט בי ואחר כך בשלומי, זז באי־נוחות במקומו ואמר, "בדרך כלל חושבים שאם אין היריון זה בגלל האישה אבל במקרה שלכם תוצאות הבדיקה מראות שיש לך בעיות פוריות, אדוני."
     
    השתררה דממה. היינו המומים. הרופא חזר על דבריו, "ספירת הזרע שלך חלשה."
     
    כל הדרך הביתה שתקנו. הוא היה נסער ואני פסעתי לצידו מבולבלת. לא הבנתי דבר. מה זה אומר? מה פירוש תוצאות הבדיקה?
     
    גם כשהגענו הביתה שתקנו. לא החלפנו ביננו מילה.
     
    רק בערב, הוא פנה אליי ובקול מהול בחרדה אמר, "אל תדאגי, אני אטפל בבעיה. נעשה הכול על מנת שהדבר יסתדר, אבל אני מבקש ממך לא לשתף אנשים. זה הסוד שלנו. זה עניין פרטי שלי ושלך." בשקט וללא ויכוח אמרתי לו שאני מכבדת את רצונו ושאני מבטיחה למלא את בקשתו לא לספר לאיש.
     
    בלילה, כשהנחתי את ראשי על הכר, ניסיתי לעכל את המשמעות של תוצאות הבדיקה ונזכרתי בדבריו של אבי, "הוא לא יכול להביא ילדים לעולם." הרי זה בדיוק מה שאמר לנו הרופא. האם זו נבואה שהגשימה את עצמה? האם לאבי כוחות־על? נזכרתי באותה שבת שבה ישבנו כל בני המשפחה במרפסת, במבטים שהופנו אל אבי בעקבות דבריו הקשים וכיצד הביט ישירות בעיניי ללא שמץ היסוס כשאמר את שאמר. לפתע חשתי פחד, בהלה, הכיצד זה ייתכן? הרי אבי הוא אדם ככל האדם, האם ידע משהו שאני לא ידעתי? האם חזה את מה שעתיד לקרות? האם? האם? האם?
     
    לא יכולתי לחלוק את פחדיי עם שלומי. הוא לא ידע כלל שמילים אלו יצאו מפיו של אבי, ולא רציתי שידע. לא יכולתי לשתף את אימי או אחיותיי כי הבטחתי לא לספר. המעמסה שהוטלה עליי הייתה כבדה מנשוא אך לא יכולתי להיעזר באיש. רציתי לשאול את אבי המון שאלות אבל נאלצתי לשתוק, רציתי להתייעץ עם אימי ולשאול אותה מה עליי לעשות אך פחדתי לספר לה. וכך המשכתי לבקר בביתם והרגשתי שחומה גדולה מפרידה בינינו, העמדתי פנים שהכול כשורה, חייכתי חיוכים מאולצים, והמשא הפך כבד יותר ויותר. לעיתים חשתי שאינני יכולה לעמוד בזה יותר.
     
    כשעיכלתי את הבשורה המרה, התחלתי לחשוב מה לעשות. ראיתי את שלומי הולך ודועך, והרגשתי שאנחנו חייבים לטפל בבעיה. חברה המליצה לי על רופא בצפון תל אביב ונסענו אליו מלאי תקווה. אחרי שבדק את הממצאים הוא המליץ על זריקות שעשויות לשפר את יכולת הפריון. לא שקלנו את המלצתו, קיבלנו אותה כתורה מסיני והוא התחיל בטיפולים שעלו הון תועפות. במשך חודשים הוא נסע אליו פעם או פעמיים בשבוע לקבל זריקות אך הטיפול לא הביא לפתרון שקיווינו לו.
     
    שלומי החל להגביל אותי יותר ויותר. הוא הפך לאדם חסר שקט, החל להתפרץ על דברים של מה בכך, היה יוצא מהבית וחוזר לאחר כמה דקות, חוקר ושואל למעשיי; הוא ביקש שאסיט את הווילונות כשאני מתלבשת מחשש שמישהו יראה אותי, הוא דרש שבחברה אקפיד לשבת ברגליים צמודות זו לזו, הוא חקר היכן אני נמצאת מחוץ לשעות העבודה, הוא לא היה יכול לראות אותי מדברת עם ילדים קטנים והרחיק אותי מהם.
     
    חמותי, בעלת עיניים חתוליות, אישה קטנת גוף אך חזקה, שנשאה על גבה שקים כבדים מלאי תפוזים מהפרדס לביתה, אמרה לי יום אחד לכאורה כלאחר יד, "אישה שלא מביאה ילדים לעולם היא כמו עץ שלא נותן פרי." ואני שתקתי, לא העזתי להוציא הגה מפי. יכולתי להבהיר לה שאין זו אשמתי, הרי היא איננה אדם זר, היא אימו, אבל הוא השביע אותי, ואני בלעתי את האשמה ואת העלבון.
     
    * * *
     
    אחותי הגדולה בישרה למשפחה שהיא מתחתנת. החתן המיועד היה בן השכונה שגר בסמוך אלינו, בן יחיד להוריו, בחור מבית טוב. הם הכירו שנים רבות אך אחותי העדיפה לסיים את לימודיה, לקבל את תעודת ההוראה ולמצוא מקום עבודה לפני החתונה. כשהחלה לעבוד והרגישה שהיא מוכנה להקים משפחה — הם החליטו להתחתן. העובדה שנישאתי לפניה, על אף היותי צעירה ממנה, לא מצאה חן בעיניה אך היא הבליגה על כך.
     
    כמו לפני נישואיי, הגיעה משפחתה של אימי מאיראן, וכולם יחד תרמו את חלקם וסייעו לזוג הצעיר לרכוש דירה. אחותי, שהייתה תמיד מתוכננת מחושבת, דאגה לכך שהיא ובן זוגה ישתתפו ברכישת הדירה בסכומים שווים.
     
    ההתרגשות הייתה גדולה — אימי תפרה שמלה מאחד הבדים שקיבלה מאיראן, ואני ואחותי הקטנה יצאנו לחפש בגדים תואמים לכבוד החתונה וקבענו עם ספרית שתסרק אותנו לקראת האירוע.
     
    בערב החתונה הגעתי עם שלומי לאולם. מצב רוחו היה ירוד, הוא הביט בסובבים בחוסר עניין והלך לשבת באחת מפינות האולם. השמחה הייתה ממנו והלאה, ואני רציתי להיות חלק ממנה אך הוא ישב מכונס בעצמו ובידו כוס משקה חריף. עמדתי לצידו נטועה במקומי, רציתי לצאת אל רחבת הריקודים כמו כולם אך חששתי מתגובתו, התנועעתי מצד לצד.
     
    דודי, שהגיע לישראל כדי לעשות סטאז' ברפואת ילדים באחד מבתי החולים בארץ ועמד על ידי עם בת זוגו, קרא כנראה את מחשבותיי. הוא הסתובב אליי, הושיט לי יד והזמין אותי לרקוד. היססתי לרגע, הבטתי בשלומי כמבקשת את אישורו אך הוא ישב במבט מושפל. נעניתי לדודי והלכתי לרקוד. כשהסתובבתי ראיתי את שלומי מביט בנו ועוקב אחרי כל תנועה שלנו. כשהריקוד הסתיים חזרתי לשבת. עד סוף הערב הוא לא החליף איתי מילה.
     
    כשקמנו ללכת הביתה שמתי לב שהוא איננו כהרגלו. השתייה כנראה השפיעה עליו והוא הלך והתנדנד. אחותו הציע ללוות אותנו וכשהגענו לפתח הבית ופתחנו את הדלת, הוא הרים את ידו וסטר לי. אחותו עצרה אותו והפרידה בינינו. הוא לא אמר מילה ונכנס הביתה.
     
    נותרתי המומה ומפוחדת. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הרים את ידו עליי. נחרדתי ויחד עם אחותו עזבתי את הבית. לא ידעתי לאן ללכת, אחותו הציעה שאבוא איתה לבית הוריהם, הסכמתי כי לא רציתי ללכת לבית הוריי ולהשבית את שמחתם.
     
    הוריו לא שאלו מה קרה. אחותו הציעה לי את אחת המיטות וניסתה להרגיע אותי. לא הצלחתי להירדם כל אותו לילה, מחשבות התרוצצו במוחי ותהיתי מה קרה לו, הרי בסך הכול רקדתי עם אחיה של אימי ריקוד אחד. ומה אעשה מחר? לאן אלך? המוצא היחיד היה בית הוריי. מה אגיד להם? מה אגיד לאבי? שהוא צדק? שהבחירה שלי הייתה לא נכונה כפי שאמר. אולי אספר להם מה עובר על שלומי, אולי הסיבה למצב שלו היא הבעיה שאנחנו מתמודדים עימה, אבל הבטחתי לו שלא אגלה לאף אחד. לא, לא אגלה.
     
    למוחרת הלכתי לבית הוריי וסיפרתי להם את מה שקרה אמש ולא הוספתי מילה. אימי תמכה בי וביקשה שלא אחזור הביתה. אבי שתק. נשארתי אצלם כמה ימים, בבוקר הייתי יוצאת לעבודה וחוזרת מייד הביתה. פחדתי שהוא יגיע לעבודה ויטריד אותי שם. לאחר כמה ימים כשנוכח לדעת שאינני חוזרת הביתה הוא שלח את הוריו אך אני סירבתי לחזור; יום לאחר מכן שלח את אחותו, ושוב סירבתי, גם הוריי סירבו שאחזור. לבסוף הגיע בעצמו, בכה והתחנן שאשוב הביתה, הודה שטעה, הסביר שהיה שיכור קצת ושלעולם זה לא יקרה שוב. השבתי לו שאחשוב על כך.
     
    הוריי שאלו אותי מה בדעתי לעשות, אם אני רוצה לחזור. בתוכי העדפתי להישאר אצלם כי ידעתי את הסיבה למצוקה שלו אך לא שיתפתי אותם. ייתכן שאילו הייתי מספרת להם הם היו מונעים ממני בתוקף לחזור אליו. כעבור יומיים שבתי הביתה מלאת חששות וסימני שאלה לגבי העתיד.
     
    לכאורה המשכנו כאילו דבר לא קרה, הוא ניסה לפצות אותי על ההתפרצות שלו, הוא היה עדין ורגוע, השתדל למלא את כל בקשותיי, ואני התלבטתי מה אני אמורה לעשות אל מול המציאות הקשה הזאת. הטיפולים לא עזרו, יום רדף יום וחודש רדף חודש, השגרה נמשכה ושנינו ידענו שדבר לא עומד להשתנות. הוא המשיך לעבוד, ואני עבדתי כמזכירה במפעל במושב קרוב. לעיתים נהג לאסוף אותי משם כי רצה להיות צמוד אליי, לראות מי נמצא בסביבתי. הוא לא אפשר לי להיות לבד בחברת אנשים.
     
    התחלתי לטפטף טיפין טיפין שאולי עדיף שניפרד — לא הזכרתי את המילה גירושים. הוא לא הגיב, חזרתי על המילה "להיפרד" פעם אחר פעם והוא שתק. הרגשתי שאני השקולה מבין שנינו ושחייב לבוא שינוי. לאחר מכן דיברתי על גירושים, הסברתי כמה קשה לי ושאני רוצה להיות כמו כל אישה. אני רוצה להרות, אני רוצה ללדת, אני רוצה לטייל ברחוב עם תינוק בעגלה כמו אתי, כמו שולמית. כל בקשה שלי הכאיבה לו אבל ידעתי שאני צריכה לבחור בינו לבין האימהות.
     
    ואני בחרתי להיות אימא.
     
    באחד הימים, כששלומי היה בעבודה, החלטתי לבקר את הוריי. אימי הגישה לי כוס תה ושאלה לשלומי.
     
    "הכול בסדר," עניתי.
     
    "מה קורה איתכם? איך הוא מתנהג אלייך?" שאלה.
     
    "בסדר," עניתי בפנים עגומות.
     
    "את מרגישה טוב?" היא שאלה.
     
    שתקתי.
     
    "את בהיריון?" שאלה בהתרגשות.
     
    פרצתי בבכי. לא יכולתי עוד להתאפק.
     
    הרגשתי שהלחץ, המתח וההבטחה לשמור את הסוד היו חזקים ממני, כבדים מדי. הרגשתי שאני מתפוצצת, מתנפצת.
     
    "אימא, הבטחתי לא לספר לאף אחד. הבטחתי לו. הוא יכעס אם אספר לך."
     
    "מה קרה? מה אסור לך לספר לי? שאת בהיריון?" שאלה בחיוך מלא תקווה.
     
    "לא אימא, אני בחיים לא אהיה בהיריון. הוא לא יכול להביא ילדים לעולם, ככה הרופא אמר," עניתי ודמעות זלגו על לחיי.
     
    אימי התיישבה אט־אט והדיבור ניתק מפיה.
     
    ישבנו כך דקות ממושכות ולא אמרנו דבר. אני המשכתי לדמוע אך הרגשתי שאבן נגולה מעל ליבי.
     
    אחרי שהתאוששה היא מלמלה, "אבל... זה בדיוק מה שאבא אמר."
     
    לאחר דקות שארכו כנצח המשיכה, "מדוע כשברחת אלינו לא סיפרת? לא היינו נותנים לך לחזור הביתה, איך שמרת בלב כל כך הרבה זמן את הסוד? בשביל מה יש לך אימא? בשביל מה יש לך משפחה? אנחנו כאן כדי לייעץ לך, לעזור לך."
     
    שתקתי. אימא צדקה, ואז החלה לספר לי בשקט, כמעט בלחש, "אחותי הקטנה באיראן נישאה לאדם שאיננו יכול להביא ילדים לעולם וחייה אינם חיים, רק שממה ושיממון."
     
    הקשבתי לה ולפתע ראיתי את עצמי בעוד עשרים שנה — מזדקנת, מקומטת, בודדה ללא ילדים, וכל חברותיי מוקפות בילדים ובבני משפחה. התכווצתי.
     
    "אני רוצה להתגרש," אמרתי וחיכיתי לתגובתה.
     
    היא שתקה. לאחר שעיכלה את מה שאמרתי היא ענתה, "אל תדאגי. אני אדבר עם אבא ונראה מה עושים."
     
    הסוד כבר לא היה סוד. הרגשתי הקלה גדולה. סופסוף שיתפתי אדם נוסף בסוד שהלך איתי כמעט שנה, פתאום ראיתי איך אימי שתמכה בי כשהחלטתי להתחתן למרות התנגדותו של אבי, משנסת מותניים ומוכנה לצאת לקרב ולסייע לי בכל דרך על מנת שיהיה לי טוב. היא חשבה כמוני, היא הסכימה איתי, גם היא לא הייתה מוותרת. אין חיים ללא ילדים.
     
    כשעמדתי לחזור הביתה היא הניחה ידה על ראשי ועל כתפי ואמרה, "אל תדאגי, אני לא אסכים שתהיי כמו אחותי, אני לא אסכים שתישארי ללא ילדים."
     
    ידעתי שאינני לבד.
     
    אימא איתי.
     
    * * *
     
    מאיפה מתחילים? אני רק בת עשרים ואחת; לא הכרתי את החוק ולא היה לי מושג כיצד להשתחרר מהנישואים האלו. עם מי מדברים? למי פונים? מי יכול לעזור? לכוון, להדריך?
     
    על מנת לבדוק מה ניתן לעשות, החלטתי עם אימי ואחותי הגדולה לגשת לבית הדין הרבני בתל אביב. בהגיענו, התמלאתי חשש למראה עשרות הזוגות שהתקהלו לפני דלתות הכניסה, חלקם היו שקועים בוויכוח, חלקם שתקו והיו שבכו. לא רציתי להגיע למצב הזה, לא ידעתי מה הוביל אותם לכאן, מדוע החליטו להיפרד זה מזה, אך הרגשתי שהסיבה שלי לגירושים מוצדקת — "אני צודקת," חזרתי ואמרתי לעצמי, "אני לא מוותרת על אימהות."
     
    הצגתי את המקרה שלי בפני הפקיד שקיבל את פנינו, ותשובתו הממה אותי, "צריך לחכות עשר שנים ואם לא יסכים אפשר לכלוא אותו עד שיתרצה."
     
    "ואם אחרי עשר שנים גם לא יתרצה?"
     
    "אי־אפשר לכפות עליו להתגרש," קבע בפסקנות.
     
    נחרדתי. ראיתי את עצמי מחכה עשר שנים, ואולי גם אחרי עשר שנים לא יסכים לתת לי גט. מה אני עושה?
     
    חזרנו הביתה מבולבלות, חוששות ללא פתרון ממשי.
     
    החלטתי ללכת בדרך אחרת; הבנתי כי רצוי שהצעד הזה ייעשה ברוח טובה ובהסכמה, והתחלתי לשוחח על כך עם שלומי. שכנעתי אותו שאין לי כל טינה כלפיו, שהוא לא אשם, אך אני לא אוכל לחיות ללא ילדים; ביקשתי ממנו שיבין אותי ושלא ימנע ממני את האושר הזה כי חיי ללא ילדים לא יהיו חיים. הוא לא ענה. לאחר זמן מה שוב חזרתי לדבר על זה בשקט, בנועם, בתחנונים, הוא הקשיב לי, קם וישב, הלך וחזר, חנק את התרגשותו ולבסוף נתן את הסכמתו בעיניים דומעות ואמר שהוא אוהב אותי ושהוא לא מסוגל למנוע ממני להיות מאושרת.
     
    אחר כך הוסיף, "יש לי רק בקשה אחת."
     
    "מהי?" שאלתי.
     
    "אם ישאלו אותך בשכונה למה התגרשנו תגידי שלא הסתדרנו. אל תזכירי את המשפט בגלל ילדים, אני מבקש ממך."
     
    הבטתי בפניו שותקת, כואבת, מבינה לליבו. הוא רצה לשמור על כבודו ואני לא אקח את זה ממנו. "מבטיחה לך שלא אספר דבר," עניתי.
     
    הוא חיבק אותי ויצא.
     
    התחלנו בהליכים.
     
    ואז החלו להתגנב חששות חדשים לליבי. שאלתי את עצמי מהיכן הביטחון שאוכל ללדת ילדים. אומנם הרופא אמר שהכול נראה תקין אצלי אבל הוא לא בדק אותי ביסודיות; וישנן בוודאי בדיקות שונות שאפשר לעשות כדי לוודא שאין מניעה להיכנס להיריון; ואם אתגרש ואתחתן שוב ואז יסתבר שגם לי יש בעיה כלשהי; ואולי כדאי שאבדוק את עצמי לפני שאני מתגרשת — כך התלבטתי ביני לבין עצמי. "אתגרש רק אם יוכח מעל לכל ספק שאני יכולה להביא ילדים לעולם. אני אלך רק על בטוח," חזרתי ואמרתי לעצמי.
     
    פניתי אל הרופא שטיפל בשלומי והוא הפנה אותי לצילום רחם, בדיקה שלא ידעתי עליה דבר. היא ארכה זמן רב ויצאתי ממנה מסוחררת וכואבת. אחרי כמה ימים התבשרתי שהתוצאה תקינה וכי לא נמצאה כל סיבה שיכולה למנוע ממני ללדת.
     
    התנחמתי ונרגעתי, "אני בסדר. אני בריאה. אין לי בעיה ללדת ולהיות אימא."
     
    המשכנו בהליכי הגירושים.
     
    אבי קיבל את הבשורה בצורה קשה.
     
    הוא שתק, ושתיקתו אמרה הכול. הוא נזכר מן הסתם במה שאמר לי לפני החתונה, בהפחדות, באזהרות, והעובדה שדבריו התממשו הפחידה אותו. האם הייתה זו פליטת פה? האם היה זה סתם ניסיון הפחדה? או אולי הייתה זו נבואה שהגשימה את עצמה? נכון, הוא לא רצה את שלומי מלכתחילה, אך הוא השלים עם קיומו. ועכשיו גירושים? בת גרושה? במשפחה שלנו? זהו כתם. זו בושה. מי ירצה בה?
     
    גירושים לא היו במשפחתנו מעולם.
     
    ואילו אימי, שראתה רק את טובתי, הציגה לו את המצב בפשטות, "אתה רוצה שהילדה שלנו, רק בת עשרים ואחת, תקבור את החיים שלה בלי ילדים? היא צעירה, היא תמצא מישהו אחר, אל תדאג, היא לא תישאר לבד."
     
    אבי הסכים, הוא השפיל את ראשו וחשתי את העצב, את הצער והדאגה על פניו.
     
    גם הוא הבין שגירושים עדיפים על חיים חסרי טעם.
     
    הרגשתי הקלה, משקל כבד הוסר מממני.
     
    לא שיתפנו איש, גם לא את ההורים, בהחלטה למכור את הבית. לא ידענו דבר וחצי דבר בניהול משא ומתן, מכרנו את הבית כמעט על כל תכולתו בסכום מגוחך לתייר מנוסה ומפולפל מצרפת שהתלהב מחצי דונם האדמה שעליו הוא בנוי. כל הכסף הועבר לבנק שניכה את יתרת החוב שלנו, ואת הסכום שנותר חילקנו בינינו שווה בשווה. לא התייעצנו עם מבוגרים מאיתנו, רצינו לשמור על הגירושים בסוד ולמנוע רכילויות בשכונה שבה כולם מכירים את כולם.
     
    נקבע יום לדיון בבית הדין הרבני. אבי הצטרף בלית ברירה כעד. הוא היה שפוף, כואב ודואב, כאילו מישהו הכה בו. בדרכנו לשם הייתי דרוכה וחששתי שמא שלומי ישנה את דעתו, יברח, יפתיע או יסרב, אך התבדיתי, וכשהדיון החל והרבנים שאלו לסיבת הגירושים, ציינו שנינו את הסיבה האמיתית — הוא לא הכחיש. הטקס עצמו היה משפיל, וחיכיתי בקוצר רוח שייגמר.
     
    בדרך חזרה הביתה היה אבי שקט ומכונס בעצמו, וכשהגענו למרכז העיר הוא ביקש מאיתנו להתלוות אליו לשוק. לא הבנו מדוע אבל עשינו כפי שביקש. המתנו לו על אחד הספסלים, והוא חזר אלינו כעבור כמה דקות כשבידו תרנגולת חיה; הוא וסובב אותה סביב ראשנו באומרו, "זו כפרתך, זו חליפתך," כפי שנהג לעשות לילדיו ביום כיפור. אני ושלומי ישבנו שקטים והלומים מהיום הקשה שעבר עלינו, עדיין לא עיכלנו את אשר אירע, לא הוצאנו הגה, הרגשתי כאילו זה עתה בעטו אותי החוצה ממקום כלשהו, ושלומי גם הוא הרגיש כך מן הסתם. הוא היה חסר שקט וחסר סבלנות אך גילה איפוק וכיבד את בקשתו של אבי.
     
    הבנתי את אבי שהיה עייף מהנסיעה, מהטקס, מכל המעמד, הוא היה נתון בתחושת של כאב והרגיש חרדה מאזהרותיו שהתממשו. ידעתי שליבו מלא ברחמים כלפי שלומי ובדאגה לעתידי, בתו רק בת עשרים ואחת וגרושה, מגורשת לבית הוריה.
     
    משם הוא המשיך לביתו ואנחנו הלכנו לביתנו.
     
    התיישבנו על הספה, הבטתי בתמונות שעל הקיר, בקירות שצבע באהבה כה רבה, בדלפק שבנה. יצאתי החוצה, ראיתי את עץ הלימון שהניב פרי ואת בית השכנה שהיה מלא בילדים. הבטתי בחבלי הכביסה הריקים שלנו ובעשב שצמח פרא בגינה. נכנסתי הביתה ומצאתי אותו יושב עדיין על הספה וחופן את ראשו בין ידיו.
     
    פחדתי לדבר.
     
    בשקט שאלתי, "מה עושים, שלומי?" "קחי מה שאת רוצה," ענה בקול סדוק. "קחי הכול, אל תשאירי שום דבר משלך. אני לא רוצה שום דבר שיזכיר לי אותך."
     
    "אלה גם דברים שלך. לא ייתכן שאקח הכול. גם אתה תזדקק לדברים האלה," עניתי.
     
    אט אט ארזתי את החפצים האישיים שלי בתוך שקיות ניילון גדולות והשארתי דברים שהוא עשוי להשתמש בהם.
     
    הוא עדיין ישב על הספה. עמדתי ולא הרגשתי דבר, אטמתי את עצמי, רציתי ללכת, רציתי לברוח, ידעתי שהנישואים האלה היו טעות מיסודם — הרי אבא הזהיר אותי מראש. אומנם שלומי מעולם לא התכוון להרע לי, הוא לא היה מודע לכך שבהתנהגותו האובססיבית וברכושנות שהפגין, הוא חנק אותי. הוא עשה זאת מאהבה אבל אני כבר לא חשתי נאהבת. רציתי לפרוח, לצמוח, לגדול, לעשות דברים, ידעתי שאני מסוגלת ליותר. הרגשתי שאני שווה יותר, וחלומות גדולים החלו להתרקם במוחי לצד החלום הגדול להיות אימא. לא יכולתי לוותר על ילדים, זוהי מהות האישה, לא יכולתי לתאר את עצמי מממשיכה לחיות ללא היריון וללא לידה. חשתי כלפיו צער וחמלה אך לא מצאתי מוצא אחר זולת גירושים.
     
    הוא קם לקראתי, התחבקנו ונפרדנו ללא מילים.
     
    לפני שיצאתי חזרתי והבטחתי שלא אספר לאיש מדוע נפרדנו.
     
    זה נגמר.
     
    * * *
     
     
     
     

    סופרת, משוררת ומחנכת לגיל הרך - פרסמה בעבר ספרי שירה וילדים.

    עוד על הספר

    נושאים

    בסך הכול רציתי להיות אימא חנה כהן
    הקדמה לספר
     
     
    אחרי כל כך הרבה שנים אני חשה שהגיע הזמן שאספר.
     
    רוב הדמויות העיקריות בספרי אינן בין החיים ואני מרגישה שיש בי את הצורך החזק, הכוח והאומץ לכתוב על כך.
     
    לכתוב על אותן שנים שבהן כעוף החול נפלתי וקמתי, נפלתי וקמתי, ולא יכולתי להרשות לעצמי להרים ידיים כי חלומי להפוך לאם עדיין לא התגשם.
     
    בעזרת הכוחות שהתברכתי בהם המשכתי לנסות ולהיאבק עד אשר שמעתי את בכיה של התינוקת אחרי הלידה, המיילדת הניחה אותה על בטני, והרופאים אמרו "עכשיו את אימא".
     
    נכון, הזמן מרפא את הפצעים אך הפצעים משאירים צלקות.
     
    אני מקדישה את הספר לכל אותן נשים שעברו את החוויה הכואבת של "לידה שקטה" והן חשות אבודות, מחפשות את התקווה, האמונה, הביטחון ואת קרן האור שתאיר את חייהן.
     
    היום מדברים על כך שלידה שקטה היא כמו אירוע טראומטי, ושהתופעות הנלוות מאוחר יותר דומות לתופעות פוסט טראומטיות. התקשורת מדברת על כך לעיתים רחוקות, הרפואה נוגעת בזה, אך לא מקדישה לכך את החשיבות הראויה.
     
    הלידות השקטות שעברתי, וכל מה שכרוך בכך, הפכו אותי לאדם שאני היום. לוחמת, נחושה, בטוחה ביכולות שלי, מכוונת מטרה, חזקה ולעולם לעולם לא מרימה ידיים.
     
     
     
    ולכן כל דבר שרציתי השגתי
     
    וכל חלום שחלמתי הגשמתי.
     
     
    נשים יקרות
     
    "אל תרימו ידיים"
     
    חיבוק, חנה
     
     
     
     
     
    תִּזְרְמִי,
     
    הֵם אָמְרוּ, תִּזְרְמִי,
     
    זָרַמְתִּי...
     
    וְלֹא הָיִיתִי אֲנִי.
     
    אָז שָׂחִיתִי נֶגֶד הַזֶּרֶם
     
    וְהָפַכְתִּי
     
    לְמִי
     
    שֶׁאֲנִי.*
     
     
     
    * השירים וכתיבתם היו תמיד חלק ממני, מחיי.
    כתיבתם היוותה עבורי פורקן לרגשות שחוויתי. חלקם פורסמו בספרים שיצאו לאור וחלקם מופיעים בספר זה לראשונה.
     
     
     
     
     
     
     
    מתחת לחופה
     
     
    נכנסנו לאולם. הוא היה מלא מפה לפה והנוכחים קיבלו את פנינו בשמחה. פסעתי בצעדים קטנים ומהוססים, נבוכה ומבוישת, שולחת מבט חטוף לעבר חברותיי שעמדו בצד ומחאו כף. אימי ניגשה אליי נרגשת ונשקה לי, ובעקבותיה שתי אחיותיי שחיבקו אותי ולחשו באוזניי מילות עידוד.
     
    לא ראיתי את אבי.
     
    התזמורת ניגנה והזמר בישר, "קבלו את החתן והכלה, חנה ושלומי!"
     
    יד ביד התקרבנו לעבר הרב שחיכה לנו.
     
    נכנסתי לחופה בשמלה לבנה ובנעלי עקב לבנות, שערי הארוך אסוף, ואת צווארי קישטה מחרוזת הפנינים ששלומי קנה לי.
     
    ראיתי את אבי מתקרב לעברנו.
     
    האורחים התקבצו מסביב לחופה והרב נשא קולו והחל לברך. כשהגיע הרגע לענוד את הטבעת פנה שלומי לאחיו שהיה אמור להגיש לו אותה. אחיו חיפש בעצבנות בכיסיו ולא מצא.
     
    "שכחתי את הטבעת בבית," מלמל במבוכה.
     
    שלומי נאלם דום ואחרי כמה שניות שאל, "איך אתה עושה דבר כזה?"
     
    מהומה פרצה באולם. היו שפרצו בצחוק, מלמולים נשמעו מכל עבר, והמשפט "החתן שכח את הטבעת" נישא בפי כול. שלומי היה נבוך ולחש בשקט לאחיו שיזמין מייד מונית וייסע להביא את הטבעת.
     
    טקס החופה נקטע. האורחים התפזרו באולם והסתובבו בחוסר סבלנות, מזגו לעצמם משקאות חריפים וחלקם מלמלו, "זה לא טוב , זה סימן לא טוב."
     
    הבטתי סביבי וראיתי את אבי עומד בקצה האולם ומביט בי. הבנתי את פשר מבטו. הפניתי את ראשי כדי לחמוק ממנו, ליבי הלם בחוזקה וזיעה קרה כיסתה אותי. התהלכתי אנה ואנה חסרת שקט. רציתי שהאדמה תבלע אותי. חשבתי לעצמי שאולי אבי צודק, שאולי החתונה הזו איננה אמורה להתקיים כלל, שאולי אני טועה.
     
    התזמורת שבה לנגן. חלק מהאורחים ניגשו אליי, לחצו את ידי, החמיאו לי על השמלה, על התסרוקת או על מחרוזת הפנינים, ואני חייכתי חיוך מעושה, וכל אותו זמן השתדלתי להתחמק ממבטו של אבי.
     
    רציתי להיעלם. רציתי לברוח אך רגליי לא נשאו אותי.
     
    אחרי המתנה שארכה כנצח הגיע אחיו של שלומי, מתנשם ומתנשף והטבעת בידו. שלומי אחז בידי והוביל אותי שוב אל מתחת לחופה. לא אמרתי דבר, חשתי שאני מובלת למקום שאינני בטוחה שאני רוצה להיות בו. האנשים חזרו להצטופף מסביב לחופה. הוריי עמדו לצידי. הוא ענד לי את הטבעת, האורחים מחאו כפיים והריעו, וכשעיניי פגשו את עיני אבי השפלנו שנינו מבט.
     
    אנשים רקדו, שמחו והיטיבו את ליבם ואני הסתובבתי ביניהם בוהה ומבולבלת, לא בדיוק הבנתי מה קרה זה עתה, מה מתרחש סביבי.
     
    בראשי הדהדו מילותיו של אבי, "הוא לא בשבילך, זה לא המזל שלך."
     
    * * *
     
    "השנה חייבים לצבוע את הבית לקראת פסח," אמרה אימא.
     
    בכל שנה לקראת החג, אנחנו הבנות, נהגנו לקרצף את קירות המטבח, הסלון ופינת האוכל במברשות טבולות במים ובסבון. היינו עומדות יחפות במשך שעות, עובדות ומשחקות לסירוגין, משתעשעות במים, מסלקות כל פירור חמץ וכל מה שנדמה היה כחמץ ומכשירות את הבית לפסח. מדי פעם היינו עושות הפסקה, יוצאות לפטפט עם חברות, לאכול משהו, וגם כדי להתווכח מי עובדת קשה יותר ואימי, שהייתה מתייאשת הייתה אומרת, "תפסיקו לריב, לא רוצות לעזור, לא צריך, אני אסתדר לבד."
     
    המצב הכלכלי בבית לא היה טוב, ולא היה באפשרותנו להזמין צבָּע במשך שנים. הסתפקנו מדי פסח בניקיון יסודי של הקירות, אך כשהייתי בשנה האחרונה ללימודיי בתיכון, החליט אבי שהגיע הזמן להזמין צבע. הוא מצא שני בחורים צעירים, שלומי וציון, שזה עתה סיימו את שירותם הצבאי וחיפשו עבודה. לאחר משא ומתן, ויכוחים והתלוצצויות הם הסכימו לקבל את המחיר שאבי הציע והתחילו לעבוד. אחד מהם, שלומי שחום העור, לא הפסיק ללטוש בי מבטים, לרמוז רמזים ולפזר מחמאות וחיוכים. אבי הבחין בכך ועקב אחר מעשיו בחשדנות מחשש שהרמזים יגלשו למעשים.
     
    זמן מה לאחר שסיים לעבוד אצלנו פגשתי אותו באוטובוס כשהייתי בדרכי חזרה מבית הספר. הוא הציע לי שנצא יחד לסרט, סירבתי כי ידעתי כיצד אבי יגיב. וכשנפגשנו כעבור שבוע, שוב באוטובוס, הוא חזר על הצעתו, ובפעם הזו נעניתי לו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה יצאתי עם בחור. הלכנו לסרט, הוא נהג בי בכבוד והחזיר אותי עד שער הבית.
     
    אבי לא ידע על כך. נפגשנו עוד כמה פעמים במרכז העיר, בקולנוע, בחוף הים, בשכונה שלנו, בשעות הלילה בחסות עצי הרחוב, וכשנודע לו על כך מהשכנים, הוא צעק, נעל דלתות והמתין לי בשעות הלילה עד שחזרתי, הזהיר ואיים, "תתרחקי מהבחור הזה ואוי לו אם יתקרב אלייך." הוא נשבע לעשות הכול כדי להפריד בינינו. הדברים הגיעו לידי כך שבכל פעם שיצאתי הוא עקב אחריי והחזיר אותי הביתה.
     
    אבל זה לא מנע מאיתנו להמשיך להיפגש. מצאנו דרכים אחרות. הרגשתי מחוזרת, נאהבת, מלכה.
     
    ביקרנו במסעדות בתל אביב, טיילנו בשוק הכרמל וערכנו קניות בלי סוף, שטנו בירקון, ביקרנו בגן החיות של תל אביב ובלונה פארק והלכנו להופעות של אומנים שהגיעו מחו"ל — ידו וליבו היו פתוחים ונכונים למלא את כל רצונותיי.
     
    לא ידעתי שהחיים יכולים להיראות כך, לא הכרתי את כל הטוב הזה.
     
    שלומי אהב אותי ועשה הכול כדי שאהיה מאושרת. כל מה שביקשתי וכל מה שרציתי, בכל יום ובכל שעה — קיבלתי. הוא ידע שאני אוהבת מוזיקה וקנה לי את התקליטים הכי פופולריים באותה תקופה. הייתי רק צריכה להצביע על משהו בחלון ראווה והוא היה שלי. אבל לצד זאת, הוא שמר עליי מכל משמר, ועשה הכול כדי שלא אכיר אחרים, וכשהגיע צו הגיוס הוא השביע אותי שלא אתגייס. הוא חשש לאבד אותי אך לא אמר זאת במפורש אלא שכנע אותי שלא כדאי לי, שזה בזבוז זמן, שבזמן הזה אוכל לעשות דברים אחרים, שלנשים אין מה לתרום לצבא. ואני, שתמיד חלמתי לשיר, וראיתי את עצמי מופיעה על במות בפני חיילים במסגרת להקה צבאית, לא רציתי לוותר על החלום הזה. כתבתי שירים, אהבתי לשיר וחשבתי שיש לי סיכוי להתקבל, אבל עצם המחשבה על כך החרידה אותו והוא עשה הכול כדי למנוע זאת.
     
    ביום שבו הייתי צריכה להתייצב בלשכת הגיוס בפתח תקווה הוא ליווה אותי עד פתח הלשכה ואמר, "תגידי שאת דתייה," וכך היה. נכנסתי והצהרתי שאני דתייה ושאני לומדת בבית ספר דתי. לא הייתי שלמה עם מה שעשיתי ועם עצמי, רציתי לחזור על עקבותיי ולבטל את ההצהרה שמסרתי אך לא עשיתי זאת.
     
    ההצהרה שלי התקבלה. הייתי ככל בנות השכונה שהצהירו שהן דתיות ולא התגייסו. גם אחותי הגדולה ראתה בזה בזבוז זמן.
     
    בעיצומן של בחינות הבגרות, כשלמדתי ללא הפסקה, הוא הפגין סבלנות רבה, וכשסיימתי אותן הוא הציע שנתחתן. נישואים בגיל שמונה עשרה לא היו בשנים האלו נדירים במיוחד, גם חברותיי אתי ושולמית נישאו כבר, אבל היססתי, התלבטתי, שקלתי ולבסוף השבתי בחיוב. ידעתי שהוא יעשה הכול למעני, שהוא יצא מעורו כדי שאהיה מאושרת.
     
    כשאבי שמע על כך זעם ואמר, "לעולם לא אסכים לנישואים האלה."
     
    אחר כך ניסה להניא אותי מההחלטה בדרכים רכות יותר, "תראי כמה את יפה והוא מכוער," אמר, "את משכילה, למדת, והוא פועל פשוט," ו"את לא תהיי מאושרת איתו לעולם." כשראה שאני לא מגיבה ולא מתרצה הוא נשבע שלא ישתתף בחתונה שלנו. וכששלומי הגיע יחד עם בני משפחתו לבקש את ידי כנהוג והם ביקשו לשוחח עם אבי ולדבר על ליבו, הוא סירב בתוקף ולא הסכים אפילו לשבת עימם. הם יצאו מביתנו בבושת פנים.
     
    אחרי לכתם אמר לי, "את לא רואה? את עיוורת? הוא לא משלנו, הוא לא מתאים לך, הוא לא מתאים לנו, מגיע לך מישהו הרבה יותר טוב, תעזבי אותו מייד." באותה עת לא הבנתי את משמעות הנישואים, את המחויבות. לא הבנתי שאני עומדת לוותר על החלומות שלי, על החופש שלי, על העתיד שלי. דבקתי בהחלטתי.
     
    בתשרי, כשחגגתי את יום הולדתי השמונה עשר, הציע שלומי שנתחיל בהכנות לחתונה. שתקתי.
     
    הצעתי לו שנמתין קצת כי חששתי מתגובתו של אבי, קיוויתי שהרוחות יירגעו, אבל שלומי לא הרפה, הוא רצה להתחתן בהקדם. הלכנו יחד לראות את אחד האולמות ששלומי בחר — לי לא היו מושג בנושא — והוא קבע תאריך ושילם. הכול נעשה במהירות, ללא מחשבה, ללא שאלות או תהיות. חלפו רק שלושה חודשים מאז סיימתי את בחינות הבגרות, לא היו לי תוכניות לחודשים הקרובים, על השירות הצבאי ויתרתי, וגם עבודה עדיין לא הייתה לי, וחברותיי אתי ושולמית כבר נישאו.
     
    אבי לא מצא מנוח. הוא התהלך בבית בזעם, ומדי פעם הזכיר לי שאני עושה טעות, שאני עדיין יכולה להתחרט, שכל עתידי לפניי, שיש עוד המון בחורים צעירים ויפים בעולם, שאני לא אחראית למעשיי, אך אוזניי היו אטומות.
     
    זמן קצר לפני החתונה הגיעו לארץ בני משפחתה של אימי מאיראן. הם היו אנשים אמידים מאוד, שנהגו לבקר אותנו אחת לכמה שנים וסייעו לנו כלכלית. כששמעו על החתונה המתקרבת ניסו ככל שיכלו לשכנע אותי שאחזור בי מהחלטתי, "אחותך הגדולה עדיין לא התחתנה, זה לא מכובד שאת מתחתנת לפניה." הם דברו על ליבי ברכות ובנעימות ואני הקשבתי ולא אמרתי דבר — הספקות הלכו והתחזקו אך נותרתי בשלי. הכול סגור, הכול מוכן, ואי־אפשר להחזיר את הגלגל אחורה.
     
    "אני לא אגיע לחתונה," הצהיר אבי יום אחד.
     
    אימי הביטה בו ואמרה, "אתה לא יכול לא להגיע, אתה האבא של הכלה."
     
     
     
    אך הוא עמד על שלו. ידעתי שהוא יחזור בו אך הוא ציפה שאני אחזור בי, שאני אתחרט ואבטל את החתונה, וכשהבין שאינני מתכוונת לעשות זאת ניסה את כוחו בדרך אחרת.
     
    באחת השבתות, כשישבנו כהרגלנו במרפסת מול צלחת של גרעיני אבטיח, הוא לקח חופן גרעינים בידו ואמר בקול בטוח ויציב, "שתדעי לך חנה, הבחור הזה חולה, הוא לא יכול להביא ילדים לעולם, לא יהיו לכם ילדים."
     
    כל המשפחה השתתקה והביטה בו, הוא הביט בי ולא מצמץ. הייתי מופתעת ומוטרדת מדבריו הקשים, אך לא הגבתי, "למה הוא אומר את זה?" תהיתי, "למה להגיד משפט כזה? הוא אומר את זה רק כדי להפחיד אותי ולגרום לי לבטל את החתונה. הרי אין סיבה שלא יהיו לנו ילדים, לכולם יש ילדים, כל אחד יכול להביא ילדים לעולם, ממתי אבא חוזה עתידות? או נביא?"
     
    השתדלתי להתעלם מדבריו והמשכנו בהכנות לחתונה.
     
    התחלנו לחפש מקום לגור בו, ומצאנו בית בן שניים וחצי חדרים קרוב להורים, שכרנו אותו ושלומי שילם כמו תמיד את כל ההוצאות. אימי עמדה לצידי, היא לא נאבקה באבי אך קיבלה את החלטתי להינשא למרות המריבות, האיומים והאזהרות. היא סייעה בכול, בשקט, בלי צעקות ובלי ויכוחים.
     
    ביום החתונה נעתר אבי להפצרותיה והגיע. הוא היה שפוף והיה ניכר שהמעמד נכפה עליו. ואני, כלה צעירה ונרגשת, לא הייתי שלמה עם עצמי, הערותיו והזהרותיו הדהדו בי כל הדרך לחופה, אבל חשבתי שמאוחר מדי לחזור בי.
     
    הייתי בת שמונה עשרה וחודשיים כשהפכתי לאישה נשואה. לא ידעתי דבר — לא לבשל, לא לנקות ולא לכבס. תמיד לימדו אותי ואת אחיותיי שאלה הם תפקידיה של האישה, לטפל בכל ענייני הבית, בעיקר אם איננה עובדת, אך עבודות הבית היו זרות לי. גם לא היה לי מקצוע ולא ידעתי מה אעשה בבית מהבוקר עד שובו של שלומי. החלטתי לחפש עבודה ומצאתי משרה של מנהלת חשבונות אך נאלצתי לעזוב אותה מהר מאוד לאחר שהוא הגיע למשרד וראה שעובדים בו גם גברים.
     
    כל ניסיונותיי למצוא עבודה אחרת לא צלחו. הוא לא אהב שיצאתי מהבית וכל משרה שמצאתי לא הייתה לרוחו. הוא ניסה לשכנע אותי שאין צורך שאעבוד, "הרי אני עובד ומרוויח יפה, בשביל מה את צריכה להתאמץ, לקום כל בוקר מוקדם, לנסוע באוטובוס, אולי פשוט תיהני מהחופש שיש לך?"
     
    וכך היה.
     
    יום יום הלכתי לבית הוריי. אהבתי ללכת אליהם, אהבתי לפגוש את האחים והאחיות שלי, לא רציתי להיות "גדולה", ולא "אישה נשואה". רציתי להרגיש שוב ילדה של אימא ואבא. ישבתי איתם, דיברתי איתם, שיחקתי איתם, אכלתי איתם כאילו אני עדיין מתגוררת בבית ההורים. לבית שלי חזרתי רק כששלומי היה חוזר מהעבודה. הייתי משועממת. לא עשיתי עם עצמי דבר, והוריי הביטו בי בלב דואב — לא כך רצו לראות את בתם שנישאה. אכלתי, שמנתי, הזנחתי את עצמי, הפכתי להיות כמו כל נשות השכונה.
     
    אבל רציתי יותר.
     
    שוחחתי עם שלומי והסברתי שאני משועממת ורוצה לצאת לעבודה. הוא ניסה להתנגד אך הסברתי לו שזה יעשה אותי מאושרת. מצאתי עבודה כטלפנית במשרד ממשלתי. ישבתי לבד בתא קטן, רק אני עם עצמי. איש לא עבד לצידי. כששלומי ראה שאני סגורה לבדי בתוך מרכזיית טלפונים קטנה, הוא נרגע והשלים עם המצב. יצאתי בבוקר וחזרתי אחר הצוהריים. דיברתי עם אנשים רק מצידו השני של הקו — בנקאים, יועצי מס, רואי חשבון, בעלי עסקים — כבר זיהיתי אותם על פי קולם, אך בתוכי רציתי מאוד לעבוד במקום מעניין יותר, מקום שמצריך חשיבה ושתהיה לי בו תקשורת אמיתית עם אנשים ולא רק דרך הטלפון.
     
    בין לבין כתבתי שירים — זה היה התחביב שלי מאז ומעולם. החלטתי לשלוח שלושה שירים שגם הלחנתי לפסטיבל הזמר המזרחי. מצאתי מוזיקאי שינגן את הלחן ואני שרתי. הקלטנו את שלושתם, ושלחתי את ההקלטה לרשות השידור בירושלים. כעבור חודש קיבלתי מכתב שבישר לי כי אחד משיריי עבר את הסינון הראשוני. הייתי מאושרת — השיר שכתבתי והלחנתי מצא חן בעיניהם.
     
    בסינון הבא השיר נפסל, היו טובים ממנו מן הסתם, אבל המשכתי לכתוב, אספתי חומרים, כתבתי מילים ללחנים של שירים ידועים, מילאתי מחברות על מחברות, וחלמתי שיום אחד אוציא לאור ספר שירים, ואולי אחד השירים אף יולחן ויושמע ברדיו. אלא שהנסיבות לא אפשרו לי להמשיך לעסוק בכך, חשתי תחושת החמצה והבנתי שאולי יהיה עליי לגנוז את חלומותיי כי שגרת החיים שאבה אותי לתוכה.
     
    היחסים בין שלומי לאבי השתפרו. הם מצאו נושאי שיחה משותפים, שיחקו קלפים ושתו יחד בירה מדי פעם. שלומי סייע להוריי בתיקונים בבית וקנה עבורם דברים על פי בקשתם, ואבי השלים עם המצב וקיבל את שלומי בלית ברירה. אבל היחסים ביני לבין שלומי נעשו יותר ויותר מכבידים, והקנאה שלו הפכה יותר ויותר מפחידה, חולנית וכואבת.
     
    הרגשתי כלואה.
     
    * * *
     
     
     
     
     
    הזמן חלף, ובכל חודש שעבר חשתי את הציפייה מסביבי לבשורת ההיריון, אך המצופה לא קרה, לא הבנתי מדוע. חברותיי, אתי ושולמית, היו כבר אימהות לילדים, ולשאלותיהן של אימי וחמותי נאלצתי להשיב בכל חודש בשלילה. החלטתי לבדוק את הסיבה, פניתי לרופא וביקשתי לדעת מדוע אני לא נכנסת להיריון. הוא בדק אותי וביקש שגם בעלי יגיע אליו לערוך בדיקת פוריות. שלומי התנגד וגיחך, אך הרופא לא היה יכול לאבחן את הבעיה ולסייע בפתרון ללא בדיקת זרע. בלית ברירה הוא ניגש לעשות את הבדיקה.
     
    כעבור שבוע הוזמנו לקבל את התוצאות.
     
    התיישבנו מול הרופא בעודו מעיין בניירות שלפניו. דקות ארוכות הוא שתק. ואז הרים את ראשו, הביט בי ואחר כך בשלומי, זז באי־נוחות במקומו ואמר, "בדרך כלל חושבים שאם אין היריון זה בגלל האישה אבל במקרה שלכם תוצאות הבדיקה מראות שיש לך בעיות פוריות, אדוני."
     
    השתררה דממה. היינו המומים. הרופא חזר על דבריו, "ספירת הזרע שלך חלשה."
     
    כל הדרך הביתה שתקנו. הוא היה נסער ואני פסעתי לצידו מבולבלת. לא הבנתי דבר. מה זה אומר? מה פירוש תוצאות הבדיקה?
     
    גם כשהגענו הביתה שתקנו. לא החלפנו ביננו מילה.
     
    רק בערב, הוא פנה אליי ובקול מהול בחרדה אמר, "אל תדאגי, אני אטפל בבעיה. נעשה הכול על מנת שהדבר יסתדר, אבל אני מבקש ממך לא לשתף אנשים. זה הסוד שלנו. זה עניין פרטי שלי ושלך." בשקט וללא ויכוח אמרתי לו שאני מכבדת את רצונו ושאני מבטיחה למלא את בקשתו לא לספר לאיש.
     
    בלילה, כשהנחתי את ראשי על הכר, ניסיתי לעכל את המשמעות של תוצאות הבדיקה ונזכרתי בדבריו של אבי, "הוא לא יכול להביא ילדים לעולם." הרי זה בדיוק מה שאמר לנו הרופא. האם זו נבואה שהגשימה את עצמה? האם לאבי כוחות־על? נזכרתי באותה שבת שבה ישבנו כל בני המשפחה במרפסת, במבטים שהופנו אל אבי בעקבות דבריו הקשים וכיצד הביט ישירות בעיניי ללא שמץ היסוס כשאמר את שאמר. לפתע חשתי פחד, בהלה, הכיצד זה ייתכן? הרי אבי הוא אדם ככל האדם, האם ידע משהו שאני לא ידעתי? האם חזה את מה שעתיד לקרות? האם? האם? האם?
     
    לא יכולתי לחלוק את פחדיי עם שלומי. הוא לא ידע כלל שמילים אלו יצאו מפיו של אבי, ולא רציתי שידע. לא יכולתי לשתף את אימי או אחיותיי כי הבטחתי לא לספר. המעמסה שהוטלה עליי הייתה כבדה מנשוא אך לא יכולתי להיעזר באיש. רציתי לשאול את אבי המון שאלות אבל נאלצתי לשתוק, רציתי להתייעץ עם אימי ולשאול אותה מה עליי לעשות אך פחדתי לספר לה. וכך המשכתי לבקר בביתם והרגשתי שחומה גדולה מפרידה בינינו, העמדתי פנים שהכול כשורה, חייכתי חיוכים מאולצים, והמשא הפך כבד יותר ויותר. לעיתים חשתי שאינני יכולה לעמוד בזה יותר.
     
    כשעיכלתי את הבשורה המרה, התחלתי לחשוב מה לעשות. ראיתי את שלומי הולך ודועך, והרגשתי שאנחנו חייבים לטפל בבעיה. חברה המליצה לי על רופא בצפון תל אביב ונסענו אליו מלאי תקווה. אחרי שבדק את הממצאים הוא המליץ על זריקות שעשויות לשפר את יכולת הפריון. לא שקלנו את המלצתו, קיבלנו אותה כתורה מסיני והוא התחיל בטיפולים שעלו הון תועפות. במשך חודשים הוא נסע אליו פעם או פעמיים בשבוע לקבל זריקות אך הטיפול לא הביא לפתרון שקיווינו לו.
     
    שלומי החל להגביל אותי יותר ויותר. הוא הפך לאדם חסר שקט, החל להתפרץ על דברים של מה בכך, היה יוצא מהבית וחוזר לאחר כמה דקות, חוקר ושואל למעשיי; הוא ביקש שאסיט את הווילונות כשאני מתלבשת מחשש שמישהו יראה אותי, הוא דרש שבחברה אקפיד לשבת ברגליים צמודות זו לזו, הוא חקר היכן אני נמצאת מחוץ לשעות העבודה, הוא לא היה יכול לראות אותי מדברת עם ילדים קטנים והרחיק אותי מהם.
     
    חמותי, בעלת עיניים חתוליות, אישה קטנת גוף אך חזקה, שנשאה על גבה שקים כבדים מלאי תפוזים מהפרדס לביתה, אמרה לי יום אחד לכאורה כלאחר יד, "אישה שלא מביאה ילדים לעולם היא כמו עץ שלא נותן פרי." ואני שתקתי, לא העזתי להוציא הגה מפי. יכולתי להבהיר לה שאין זו אשמתי, הרי היא איננה אדם זר, היא אימו, אבל הוא השביע אותי, ואני בלעתי את האשמה ואת העלבון.
     
    * * *
     
    אחותי הגדולה בישרה למשפחה שהיא מתחתנת. החתן המיועד היה בן השכונה שגר בסמוך אלינו, בן יחיד להוריו, בחור מבית טוב. הם הכירו שנים רבות אך אחותי העדיפה לסיים את לימודיה, לקבל את תעודת ההוראה ולמצוא מקום עבודה לפני החתונה. כשהחלה לעבוד והרגישה שהיא מוכנה להקים משפחה — הם החליטו להתחתן. העובדה שנישאתי לפניה, על אף היותי צעירה ממנה, לא מצאה חן בעיניה אך היא הבליגה על כך.
     
    כמו לפני נישואיי, הגיעה משפחתה של אימי מאיראן, וכולם יחד תרמו את חלקם וסייעו לזוג הצעיר לרכוש דירה. אחותי, שהייתה תמיד מתוכננת מחושבת, דאגה לכך שהיא ובן זוגה ישתתפו ברכישת הדירה בסכומים שווים.
     
    ההתרגשות הייתה גדולה — אימי תפרה שמלה מאחד הבדים שקיבלה מאיראן, ואני ואחותי הקטנה יצאנו לחפש בגדים תואמים לכבוד החתונה וקבענו עם ספרית שתסרק אותנו לקראת האירוע.
     
    בערב החתונה הגעתי עם שלומי לאולם. מצב רוחו היה ירוד, הוא הביט בסובבים בחוסר עניין והלך לשבת באחת מפינות האולם. השמחה הייתה ממנו והלאה, ואני רציתי להיות חלק ממנה אך הוא ישב מכונס בעצמו ובידו כוס משקה חריף. עמדתי לצידו נטועה במקומי, רציתי לצאת אל רחבת הריקודים כמו כולם אך חששתי מתגובתו, התנועעתי מצד לצד.
     
    דודי, שהגיע לישראל כדי לעשות סטאז' ברפואת ילדים באחד מבתי החולים בארץ ועמד על ידי עם בת זוגו, קרא כנראה את מחשבותיי. הוא הסתובב אליי, הושיט לי יד והזמין אותי לרקוד. היססתי לרגע, הבטתי בשלומי כמבקשת את אישורו אך הוא ישב במבט מושפל. נעניתי לדודי והלכתי לרקוד. כשהסתובבתי ראיתי את שלומי מביט בנו ועוקב אחרי כל תנועה שלנו. כשהריקוד הסתיים חזרתי לשבת. עד סוף הערב הוא לא החליף איתי מילה.
     
    כשקמנו ללכת הביתה שמתי לב שהוא איננו כהרגלו. השתייה כנראה השפיעה עליו והוא הלך והתנדנד. אחותו הציע ללוות אותנו וכשהגענו לפתח הבית ופתחנו את הדלת, הוא הרים את ידו וסטר לי. אחותו עצרה אותו והפרידה בינינו. הוא לא אמר מילה ונכנס הביתה.
     
    נותרתי המומה ומפוחדת. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הרים את ידו עליי. נחרדתי ויחד עם אחותו עזבתי את הבית. לא ידעתי לאן ללכת, אחותו הציעה שאבוא איתה לבית הוריהם, הסכמתי כי לא רציתי ללכת לבית הוריי ולהשבית את שמחתם.
     
    הוריו לא שאלו מה קרה. אחותו הציעה לי את אחת המיטות וניסתה להרגיע אותי. לא הצלחתי להירדם כל אותו לילה, מחשבות התרוצצו במוחי ותהיתי מה קרה לו, הרי בסך הכול רקדתי עם אחיה של אימי ריקוד אחד. ומה אעשה מחר? לאן אלך? המוצא היחיד היה בית הוריי. מה אגיד להם? מה אגיד לאבי? שהוא צדק? שהבחירה שלי הייתה לא נכונה כפי שאמר. אולי אספר להם מה עובר על שלומי, אולי הסיבה למצב שלו היא הבעיה שאנחנו מתמודדים עימה, אבל הבטחתי לו שלא אגלה לאף אחד. לא, לא אגלה.
     
    למוחרת הלכתי לבית הוריי וסיפרתי להם את מה שקרה אמש ולא הוספתי מילה. אימי תמכה בי וביקשה שלא אחזור הביתה. אבי שתק. נשארתי אצלם כמה ימים, בבוקר הייתי יוצאת לעבודה וחוזרת מייד הביתה. פחדתי שהוא יגיע לעבודה ויטריד אותי שם. לאחר כמה ימים כשנוכח לדעת שאינני חוזרת הביתה הוא שלח את הוריו אך אני סירבתי לחזור; יום לאחר מכן שלח את אחותו, ושוב סירבתי, גם הוריי סירבו שאחזור. לבסוף הגיע בעצמו, בכה והתחנן שאשוב הביתה, הודה שטעה, הסביר שהיה שיכור קצת ושלעולם זה לא יקרה שוב. השבתי לו שאחשוב על כך.
     
    הוריי שאלו אותי מה בדעתי לעשות, אם אני רוצה לחזור. בתוכי העדפתי להישאר אצלם כי ידעתי את הסיבה למצוקה שלו אך לא שיתפתי אותם. ייתכן שאילו הייתי מספרת להם הם היו מונעים ממני בתוקף לחזור אליו. כעבור יומיים שבתי הביתה מלאת חששות וסימני שאלה לגבי העתיד.
     
    לכאורה המשכנו כאילו דבר לא קרה, הוא ניסה לפצות אותי על ההתפרצות שלו, הוא היה עדין ורגוע, השתדל למלא את כל בקשותיי, ואני התלבטתי מה אני אמורה לעשות אל מול המציאות הקשה הזאת. הטיפולים לא עזרו, יום רדף יום וחודש רדף חודש, השגרה נמשכה ושנינו ידענו שדבר לא עומד להשתנות. הוא המשיך לעבוד, ואני עבדתי כמזכירה במפעל במושב קרוב. לעיתים נהג לאסוף אותי משם כי רצה להיות צמוד אליי, לראות מי נמצא בסביבתי. הוא לא אפשר לי להיות לבד בחברת אנשים.
     
    התחלתי לטפטף טיפין טיפין שאולי עדיף שניפרד — לא הזכרתי את המילה גירושים. הוא לא הגיב, חזרתי על המילה "להיפרד" פעם אחר פעם והוא שתק. הרגשתי שאני השקולה מבין שנינו ושחייב לבוא שינוי. לאחר מכן דיברתי על גירושים, הסברתי כמה קשה לי ושאני רוצה להיות כמו כל אישה. אני רוצה להרות, אני רוצה ללדת, אני רוצה לטייל ברחוב עם תינוק בעגלה כמו אתי, כמו שולמית. כל בקשה שלי הכאיבה לו אבל ידעתי שאני צריכה לבחור בינו לבין האימהות.
     
    ואני בחרתי להיות אימא.
     
    באחד הימים, כששלומי היה בעבודה, החלטתי לבקר את הוריי. אימי הגישה לי כוס תה ושאלה לשלומי.
     
    "הכול בסדר," עניתי.
     
    "מה קורה איתכם? איך הוא מתנהג אלייך?" שאלה.
     
    "בסדר," עניתי בפנים עגומות.
     
    "את מרגישה טוב?" היא שאלה.
     
    שתקתי.
     
    "את בהיריון?" שאלה בהתרגשות.
     
    פרצתי בבכי. לא יכולתי עוד להתאפק.
     
    הרגשתי שהלחץ, המתח וההבטחה לשמור את הסוד היו חזקים ממני, כבדים מדי. הרגשתי שאני מתפוצצת, מתנפצת.
     
    "אימא, הבטחתי לא לספר לאף אחד. הבטחתי לו. הוא יכעס אם אספר לך."
     
    "מה קרה? מה אסור לך לספר לי? שאת בהיריון?" שאלה בחיוך מלא תקווה.
     
    "לא אימא, אני בחיים לא אהיה בהיריון. הוא לא יכול להביא ילדים לעולם, ככה הרופא אמר," עניתי ודמעות זלגו על לחיי.
     
    אימי התיישבה אט־אט והדיבור ניתק מפיה.
     
    ישבנו כך דקות ממושכות ולא אמרנו דבר. אני המשכתי לדמוע אך הרגשתי שאבן נגולה מעל ליבי.
     
    אחרי שהתאוששה היא מלמלה, "אבל... זה בדיוק מה שאבא אמר."
     
    לאחר דקות שארכו כנצח המשיכה, "מדוע כשברחת אלינו לא סיפרת? לא היינו נותנים לך לחזור הביתה, איך שמרת בלב כל כך הרבה זמן את הסוד? בשביל מה יש לך אימא? בשביל מה יש לך משפחה? אנחנו כאן כדי לייעץ לך, לעזור לך."
     
    שתקתי. אימא צדקה, ואז החלה לספר לי בשקט, כמעט בלחש, "אחותי הקטנה באיראן נישאה לאדם שאיננו יכול להביא ילדים לעולם וחייה אינם חיים, רק שממה ושיממון."
     
    הקשבתי לה ולפתע ראיתי את עצמי בעוד עשרים שנה — מזדקנת, מקומטת, בודדה ללא ילדים, וכל חברותיי מוקפות בילדים ובבני משפחה. התכווצתי.
     
    "אני רוצה להתגרש," אמרתי וחיכיתי לתגובתה.
     
    היא שתקה. לאחר שעיכלה את מה שאמרתי היא ענתה, "אל תדאגי. אני אדבר עם אבא ונראה מה עושים."
     
    הסוד כבר לא היה סוד. הרגשתי הקלה גדולה. סופסוף שיתפתי אדם נוסף בסוד שהלך איתי כמעט שנה, פתאום ראיתי איך אימי שתמכה בי כשהחלטתי להתחתן למרות התנגדותו של אבי, משנסת מותניים ומוכנה לצאת לקרב ולסייע לי בכל דרך על מנת שיהיה לי טוב. היא חשבה כמוני, היא הסכימה איתי, גם היא לא הייתה מוותרת. אין חיים ללא ילדים.
     
    כשעמדתי לחזור הביתה היא הניחה ידה על ראשי ועל כתפי ואמרה, "אל תדאגי, אני לא אסכים שתהיי כמו אחותי, אני לא אסכים שתישארי ללא ילדים."
     
    ידעתי שאינני לבד.
     
    אימא איתי.
     
    * * *
     
    מאיפה מתחילים? אני רק בת עשרים ואחת; לא הכרתי את החוק ולא היה לי מושג כיצד להשתחרר מהנישואים האלו. עם מי מדברים? למי פונים? מי יכול לעזור? לכוון, להדריך?
     
    על מנת לבדוק מה ניתן לעשות, החלטתי עם אימי ואחותי הגדולה לגשת לבית הדין הרבני בתל אביב. בהגיענו, התמלאתי חשש למראה עשרות הזוגות שהתקהלו לפני דלתות הכניסה, חלקם היו שקועים בוויכוח, חלקם שתקו והיו שבכו. לא רציתי להגיע למצב הזה, לא ידעתי מה הוביל אותם לכאן, מדוע החליטו להיפרד זה מזה, אך הרגשתי שהסיבה שלי לגירושים מוצדקת — "אני צודקת," חזרתי ואמרתי לעצמי, "אני לא מוותרת על אימהות."
     
    הצגתי את המקרה שלי בפני הפקיד שקיבל את פנינו, ותשובתו הממה אותי, "צריך לחכות עשר שנים ואם לא יסכים אפשר לכלוא אותו עד שיתרצה."
     
    "ואם אחרי עשר שנים גם לא יתרצה?"
     
    "אי־אפשר לכפות עליו להתגרש," קבע בפסקנות.
     
    נחרדתי. ראיתי את עצמי מחכה עשר שנים, ואולי גם אחרי עשר שנים לא יסכים לתת לי גט. מה אני עושה?
     
    חזרנו הביתה מבולבלות, חוששות ללא פתרון ממשי.
     
    החלטתי ללכת בדרך אחרת; הבנתי כי רצוי שהצעד הזה ייעשה ברוח טובה ובהסכמה, והתחלתי לשוחח על כך עם שלומי. שכנעתי אותו שאין לי כל טינה כלפיו, שהוא לא אשם, אך אני לא אוכל לחיות ללא ילדים; ביקשתי ממנו שיבין אותי ושלא ימנע ממני את האושר הזה כי חיי ללא ילדים לא יהיו חיים. הוא לא ענה. לאחר זמן מה שוב חזרתי לדבר על זה בשקט, בנועם, בתחנונים, הוא הקשיב לי, קם וישב, הלך וחזר, חנק את התרגשותו ולבסוף נתן את הסכמתו בעיניים דומעות ואמר שהוא אוהב אותי ושהוא לא מסוגל למנוע ממני להיות מאושרת.
     
    אחר כך הוסיף, "יש לי רק בקשה אחת."
     
    "מהי?" שאלתי.
     
    "אם ישאלו אותך בשכונה למה התגרשנו תגידי שלא הסתדרנו. אל תזכירי את המשפט בגלל ילדים, אני מבקש ממך."
     
    הבטתי בפניו שותקת, כואבת, מבינה לליבו. הוא רצה לשמור על כבודו ואני לא אקח את זה ממנו. "מבטיחה לך שלא אספר דבר," עניתי.
     
    הוא חיבק אותי ויצא.
     
    התחלנו בהליכים.
     
    ואז החלו להתגנב חששות חדשים לליבי. שאלתי את עצמי מהיכן הביטחון שאוכל ללדת ילדים. אומנם הרופא אמר שהכול נראה תקין אצלי אבל הוא לא בדק אותי ביסודיות; וישנן בוודאי בדיקות שונות שאפשר לעשות כדי לוודא שאין מניעה להיכנס להיריון; ואם אתגרש ואתחתן שוב ואז יסתבר שגם לי יש בעיה כלשהי; ואולי כדאי שאבדוק את עצמי לפני שאני מתגרשת — כך התלבטתי ביני לבין עצמי. "אתגרש רק אם יוכח מעל לכל ספק שאני יכולה להביא ילדים לעולם. אני אלך רק על בטוח," חזרתי ואמרתי לעצמי.
     
    פניתי אל הרופא שטיפל בשלומי והוא הפנה אותי לצילום רחם, בדיקה שלא ידעתי עליה דבר. היא ארכה זמן רב ויצאתי ממנה מסוחררת וכואבת. אחרי כמה ימים התבשרתי שהתוצאה תקינה וכי לא נמצאה כל סיבה שיכולה למנוע ממני ללדת.
     
    התנחמתי ונרגעתי, "אני בסדר. אני בריאה. אין לי בעיה ללדת ולהיות אימא."
     
    המשכנו בהליכי הגירושים.
     
    אבי קיבל את הבשורה בצורה קשה.
     
    הוא שתק, ושתיקתו אמרה הכול. הוא נזכר מן הסתם במה שאמר לי לפני החתונה, בהפחדות, באזהרות, והעובדה שדבריו התממשו הפחידה אותו. האם הייתה זו פליטת פה? האם היה זה סתם ניסיון הפחדה? או אולי הייתה זו נבואה שהגשימה את עצמה? נכון, הוא לא רצה את שלומי מלכתחילה, אך הוא השלים עם קיומו. ועכשיו גירושים? בת גרושה? במשפחה שלנו? זהו כתם. זו בושה. מי ירצה בה?
     
    גירושים לא היו במשפחתנו מעולם.
     
    ואילו אימי, שראתה רק את טובתי, הציגה לו את המצב בפשטות, "אתה רוצה שהילדה שלנו, רק בת עשרים ואחת, תקבור את החיים שלה בלי ילדים? היא צעירה, היא תמצא מישהו אחר, אל תדאג, היא לא תישאר לבד."
     
    אבי הסכים, הוא השפיל את ראשו וחשתי את העצב, את הצער והדאגה על פניו.
     
    גם הוא הבין שגירושים עדיפים על חיים חסרי טעם.
     
    הרגשתי הקלה, משקל כבד הוסר מממני.
     
    לא שיתפנו איש, גם לא את ההורים, בהחלטה למכור את הבית. לא ידענו דבר וחצי דבר בניהול משא ומתן, מכרנו את הבית כמעט על כל תכולתו בסכום מגוחך לתייר מנוסה ומפולפל מצרפת שהתלהב מחצי דונם האדמה שעליו הוא בנוי. כל הכסף הועבר לבנק שניכה את יתרת החוב שלנו, ואת הסכום שנותר חילקנו בינינו שווה בשווה. לא התייעצנו עם מבוגרים מאיתנו, רצינו לשמור על הגירושים בסוד ולמנוע רכילויות בשכונה שבה כולם מכירים את כולם.
     
    נקבע יום לדיון בבית הדין הרבני. אבי הצטרף בלית ברירה כעד. הוא היה שפוף, כואב ודואב, כאילו מישהו הכה בו. בדרכנו לשם הייתי דרוכה וחששתי שמא שלומי ישנה את דעתו, יברח, יפתיע או יסרב, אך התבדיתי, וכשהדיון החל והרבנים שאלו לסיבת הגירושים, ציינו שנינו את הסיבה האמיתית — הוא לא הכחיש. הטקס עצמו היה משפיל, וחיכיתי בקוצר רוח שייגמר.
     
    בדרך חזרה הביתה היה אבי שקט ומכונס בעצמו, וכשהגענו למרכז העיר הוא ביקש מאיתנו להתלוות אליו לשוק. לא הבנו מדוע אבל עשינו כפי שביקש. המתנו לו על אחד הספסלים, והוא חזר אלינו כעבור כמה דקות כשבידו תרנגולת חיה; הוא וסובב אותה סביב ראשנו באומרו, "זו כפרתך, זו חליפתך," כפי שנהג לעשות לילדיו ביום כיפור. אני ושלומי ישבנו שקטים והלומים מהיום הקשה שעבר עלינו, עדיין לא עיכלנו את אשר אירע, לא הוצאנו הגה, הרגשתי כאילו זה עתה בעטו אותי החוצה ממקום כלשהו, ושלומי גם הוא הרגיש כך מן הסתם. הוא היה חסר שקט וחסר סבלנות אך גילה איפוק וכיבד את בקשתו של אבי.
     
    הבנתי את אבי שהיה עייף מהנסיעה, מהטקס, מכל המעמד, הוא היה נתון בתחושת של כאב והרגיש חרדה מאזהרותיו שהתממשו. ידעתי שליבו מלא ברחמים כלפי שלומי ובדאגה לעתידי, בתו רק בת עשרים ואחת וגרושה, מגורשת לבית הוריה.
     
    משם הוא המשיך לביתו ואנחנו הלכנו לביתנו.
     
    התיישבנו על הספה, הבטתי בתמונות שעל הקיר, בקירות שצבע באהבה כה רבה, בדלפק שבנה. יצאתי החוצה, ראיתי את עץ הלימון שהניב פרי ואת בית השכנה שהיה מלא בילדים. הבטתי בחבלי הכביסה הריקים שלנו ובעשב שצמח פרא בגינה. נכנסתי הביתה ומצאתי אותו יושב עדיין על הספה וחופן את ראשו בין ידיו.
     
    פחדתי לדבר.
     
    בשקט שאלתי, "מה עושים, שלומי?" "קחי מה שאת רוצה," ענה בקול סדוק. "קחי הכול, אל תשאירי שום דבר משלך. אני לא רוצה שום דבר שיזכיר לי אותך."
     
    "אלה גם דברים שלך. לא ייתכן שאקח הכול. גם אתה תזדקק לדברים האלה," עניתי.
     
    אט אט ארזתי את החפצים האישיים שלי בתוך שקיות ניילון גדולות והשארתי דברים שהוא עשוי להשתמש בהם.
     
    הוא עדיין ישב על הספה. עמדתי ולא הרגשתי דבר, אטמתי את עצמי, רציתי ללכת, רציתי לברוח, ידעתי שהנישואים האלה היו טעות מיסודם — הרי אבא הזהיר אותי מראש. אומנם שלומי מעולם לא התכוון להרע לי, הוא לא היה מודע לכך שבהתנהגותו האובססיבית וברכושנות שהפגין, הוא חנק אותי. הוא עשה זאת מאהבה אבל אני כבר לא חשתי נאהבת. רציתי לפרוח, לצמוח, לגדול, לעשות דברים, ידעתי שאני מסוגלת ליותר. הרגשתי שאני שווה יותר, וחלומות גדולים החלו להתרקם במוחי לצד החלום הגדול להיות אימא. לא יכולתי לוותר על ילדים, זוהי מהות האישה, לא יכולתי לתאר את עצמי מממשיכה לחיות ללא היריון וללא לידה. חשתי כלפיו צער וחמלה אך לא מצאתי מוצא אחר זולת גירושים.
     
    הוא קם לקראתי, התחבקנו ונפרדנו ללא מילים.
     
    לפני שיצאתי חזרתי והבטחתי שלא אספר לאיש מדוע נפרדנו.
     
    זה נגמר.
     
    * * *