אחותי, הרוצחת הסדרתית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אחותי, הרוצחת הסדרתית
מכר
מאות
עותקים
אחותי, הרוצחת הסדרתית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אחותי, הרוצחת הסדרתית

4.2 כוכבים (29 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אוינקן ברייתווייט היא בוגרת לימודי משפטים וכתיבה יוצרת באוניברסיטת קינגסטון . לאחר שסיימה את לימודיה עבדה כעורכת בהוצאה לאור, ומאז היא עוסקת בעריכה ובכתיבה. היא מתגוררת בלאגוס, ניגריה.

    תקציר

    אָיוֹלָה מזמנת אותי במילים שקיוויתי שלעולם לא אשמע שוב: קוֹרידֶה, הרגתי אותו.
     
    קוֹרידֶה ממורמרת. איך אפשר שלא? אָיוֹלָה היא הרבה דברים: הבת המועדפת, היפהפייה מבין שתי האחיות וקרוב לוודאי שגם סוציופתית. ועכשיו זהו החבר השלישי שלה שמת.
     
    היעילות והתכליתיות של קורידה הן חבל ההצלה של האחיות. היא יודעת איך להסיר כתמי דם, תא המטען במכונית שלה גדול מספיק כדי להכיל גופה והיא מונעת מאיולה להעלות לאינסטגרם תמונות מארוחת הערב בשעה שהיא אמורה להתאבל על החבר שלה ש"נעלם". לא שקורידה זוכה להכרת תודה על כך.
     
    זה זמן רב שקורידה מאוהבת ברופא חתיך וטוב לב שעובד באותו בית חולים שבו היא עובדת. היא חולמת על היום שבו הוא יבין שרק לה ציפה כל חייו. אבל כשהוא מבקש ממנה את מספר הטלפון של איולה, קורידה חייבת להכיר בפרצופה האמיתי של אחותה ולהתמודד עם השאלה עד כמה היא מוכנה להרחיק לכת כדי להגן עליה.
     
    אחותי, הרוצחת הסדרתית נכלל ברשימת המועמדים לפרס בוקר וברשימת המועמדים ל- Women’s Prize for Fiction, וכן זכה בתואר ספר המתח של השנה של "הלוס אנג'לס טיימס".
     
    אוינקן ברייתווייט היא בוגרת לימודי משפטים וכתיבה יוצרת באוניברסיטת קינגסטון. לאחר שסיימה את לימודיה עבדה כעורכת בהוצאה לאור, ומאז היא עוסקת בעריכה ובכתיבה. היא מתגוררת בלאגוס, ניגריה.
     

     

    "ספר מתח קצבי ומהנה החותר תחת קלישאות ז'אנר מותחני הרוצחים הסדרתיים ומבטיח אחר צהריים מהנה". – הפינגטון פוסט

    פרק ראשון

    אקונומיקה
     
     
    אני מוכנה להתערב שלא ידעתם שאקונימיקה מטשטשת ריח של דם. רוב האנשים משתמשים באקונומיקה ללא הבחנה, מניחים שמדובר במוצר כול־יכול, לא טורחים לקרוא את רשימת המרכיבים ולא שבים למשטח שנוקה זה עתה ובוחנים אותו מקרוב. אקונומיקה אמנם מחטאת, אבל לא מצטיינת בכל הנוגע להסרת שאריות. לכן אני משתמשת בה רק אחרי שאני מקרצפת את חדר האמבטיה מכל סימן חיים — ומוות.
     
    ניכר שהחדר שאנחנו נמצאות בו שופץ לא מזמן. הוא נראה חדש מהניילונים, במיוחד עכשיו אחרי שניקיתי אותו במשך כמעט שלוש שעות. הכי קשה היה להגיע לדם שחלחל בין המקלחת לחומר האיטום. קל לשכוח את החלק הזה.
     
    המשטחים חפים מכל חפץ. סבון הרחצה, משחת השיניים ומברשת השיניים שלו מאוחסנים בארון מעל הכיור. וישנו שטיחון המקלחת — סמיילי שחור על רקע מלבן צהוב, בחדר שכולו לבן.
     
    אַיוּלָה יושבת על קצה מושב האסלה, הברכיים שלה מוגבהות והיא עוטפות אותן בזרועותיה. הדם על השמלה שלה הספיק להתייבש ואין חשש שיטפטף על הרצפות הצחורות, הבוהקות עכשיו. הרסטות שלה מסודרות לה בערימה על הראש כדי שלא יטאטאו את הרצפה. אני כורעת על ארבע, והיא מסתכלת עלי בעיניים החומות הגדולות שלה ולא מסירה את מבטה. היא פוחדת שאני כועסת, שתכף אקום על רגלי ואטיף לה.
     
    אני לא כועסת. אם בכלל, אני עייפה. הזיעה מטפטפת מהגבות שלי לרצפה, ואני מנגבת את הטיפות בספוג הכחול.
     
    עמדתי להתיישב לאכול כשהיא התקשרה אלי. הכנתי וסידרתי את הכול על המגש — המזלג משמאל לצלחת, הסכין מימין. קיפלתי את המפית בצורת כתר והנחתי אותה במרכז הצלחת. השהיתי את הקרנת הסרט בקרדיטים שבהתחלה, ושעון התנור בדיוק צלצל כשהטלפון שלי התחיל לרטוט בפראות על השולחן.
     
    עד שאחזור הביתה, האוכל כבר יתקרר.
     
    אני קמה ושוטפת את הכפפות בכיור, אבל לא מסירה אותן. איולה מתבוננת בהשתקפות שלי במראה.
     
    "אנחנו צריכות להזיז את הגופה," אני אומרת לה.
     
    "את כועסת עלי?"
     
    אדם נורמלי אולי היה כועס, אבל אני מרגישה עכשיו צורך דחוף להיפטר מהגופה. כשהגעתי לכאן, סחבנו אותה לתא המטען של המכונית שלי כדי שאוכל לקרצף ולנגב בלי שאיאלץ להתמודד עם מבטו הקר.
     
    "תביאי את התיק שלך," אני עונה.
     
    אנחנו חוזרות למכונית, והוא עדיין בתא המטען, ממתין לנו.
     
    בשעת לילה כזאת אין כמעט תנועת כלי רכב על הגשר השלישי המחבר את האי לאגוס ליבשת, אם בכלל, וכיוון שאין במקום עמודי תאורה, חשוך כמעט לגמרי, אם כי רואים את אורות הכרך מעבר לקצה הגשר. אנחנו לוקחות אותו למקום שאליו לקחנו את הקודם — מעבר לגשר ולתוך המים. לפחות הוא לא יהיה בודד.
     
    מעט דם חלחל לתוך הריפוד של תא המטען. איולה מרגישה אשמה ומתנדבת לנקות אותו, אבל אני משתמשת בתערובת הביתית שלי, כף אמוניה ושני ספלי מים, ושופכת ממנה על הכתם. אני לא יודעת אם למשטרת לאגוס יש את היכולת הטכנית הדרושה לביצוע בדיקה יסודית של זירת פשע, אבל אין סיכוי שאיולה מסוגלת לנקות באותה היעילות כמוני.
    אוינקן ברייתווייט היא בוגרת לימודי משפטים וכתיבה יוצרת באוניברסיטת קינגסטון . לאחר שסיימה את לימודיה עבדה כעורכת בהוצאה לאור, ומאז היא עוסקת בעריכה ובכתיבה. היא מתגוררת בלאגוס, ניגריה.

    עוד על הספר

    אחותי, הרוצחת הסדרתית אוינקאן ברייתווייט
    אקונומיקה
     
     
    אני מוכנה להתערב שלא ידעתם שאקונימיקה מטשטשת ריח של דם. רוב האנשים משתמשים באקונומיקה ללא הבחנה, מניחים שמדובר במוצר כול־יכול, לא טורחים לקרוא את רשימת המרכיבים ולא שבים למשטח שנוקה זה עתה ובוחנים אותו מקרוב. אקונומיקה אמנם מחטאת, אבל לא מצטיינת בכל הנוגע להסרת שאריות. לכן אני משתמשת בה רק אחרי שאני מקרצפת את חדר האמבטיה מכל סימן חיים — ומוות.
     
    ניכר שהחדר שאנחנו נמצאות בו שופץ לא מזמן. הוא נראה חדש מהניילונים, במיוחד עכשיו אחרי שניקיתי אותו במשך כמעט שלוש שעות. הכי קשה היה להגיע לדם שחלחל בין המקלחת לחומר האיטום. קל לשכוח את החלק הזה.
     
    המשטחים חפים מכל חפץ. סבון הרחצה, משחת השיניים ומברשת השיניים שלו מאוחסנים בארון מעל הכיור. וישנו שטיחון המקלחת — סמיילי שחור על רקע מלבן צהוב, בחדר שכולו לבן.
     
    אַיוּלָה יושבת על קצה מושב האסלה, הברכיים שלה מוגבהות והיא עוטפות אותן בזרועותיה. הדם על השמלה שלה הספיק להתייבש ואין חשש שיטפטף על הרצפות הצחורות, הבוהקות עכשיו. הרסטות שלה מסודרות לה בערימה על הראש כדי שלא יטאטאו את הרצפה. אני כורעת על ארבע, והיא מסתכלת עלי בעיניים החומות הגדולות שלה ולא מסירה את מבטה. היא פוחדת שאני כועסת, שתכף אקום על רגלי ואטיף לה.
     
    אני לא כועסת. אם בכלל, אני עייפה. הזיעה מטפטפת מהגבות שלי לרצפה, ואני מנגבת את הטיפות בספוג הכחול.
     
    עמדתי להתיישב לאכול כשהיא התקשרה אלי. הכנתי וסידרתי את הכול על המגש — המזלג משמאל לצלחת, הסכין מימין. קיפלתי את המפית בצורת כתר והנחתי אותה במרכז הצלחת. השהיתי את הקרנת הסרט בקרדיטים שבהתחלה, ושעון התנור בדיוק צלצל כשהטלפון שלי התחיל לרטוט בפראות על השולחן.
     
    עד שאחזור הביתה, האוכל כבר יתקרר.
     
    אני קמה ושוטפת את הכפפות בכיור, אבל לא מסירה אותן. איולה מתבוננת בהשתקפות שלי במראה.
     
    "אנחנו צריכות להזיז את הגופה," אני אומרת לה.
     
    "את כועסת עלי?"
     
    אדם נורמלי אולי היה כועס, אבל אני מרגישה עכשיו צורך דחוף להיפטר מהגופה. כשהגעתי לכאן, סחבנו אותה לתא המטען של המכונית שלי כדי שאוכל לקרצף ולנגב בלי שאיאלץ להתמודד עם מבטו הקר.
     
    "תביאי את התיק שלך," אני עונה.
     
    אנחנו חוזרות למכונית, והוא עדיין בתא המטען, ממתין לנו.
     
    בשעת לילה כזאת אין כמעט תנועת כלי רכב על הגשר השלישי המחבר את האי לאגוס ליבשת, אם בכלל, וכיוון שאין במקום עמודי תאורה, חשוך כמעט לגמרי, אם כי רואים את אורות הכרך מעבר לקצה הגשר. אנחנו לוקחות אותו למקום שאליו לקחנו את הקודם — מעבר לגשר ולתוך המים. לפחות הוא לא יהיה בודד.
     
    מעט דם חלחל לתוך הריפוד של תא המטען. איולה מרגישה אשמה ומתנדבת לנקות אותו, אבל אני משתמשת בתערובת הביתית שלי, כף אמוניה ושני ספלי מים, ושופכת ממנה על הכתם. אני לא יודעת אם למשטרת לאגוס יש את היכולת הטכנית הדרושה לביצוע בדיקה יסודית של זירת פשע, אבל אין סיכוי שאיולה מסוגלת לנקות באותה היעילות כמוני.