רויאלס 1 - משפט שדה

פרולוג

להב

עבר

גבר שכולם מעריצים מצליף בגבי בחגורה עם הצד של האבזם, רק כי העזתי להגן על ילד קטן שגנב ממנו אוכל. אני מגונן על אדם הקטן שרועד מפחד ובוכה תחתיי. ילד נוסף שהוא אימץ לא מזמן, ומרעיב אותו כעונש.

אני מרים את הראש והמבט שלי מצטלב בשלה. הוא לא מתאכזר אליה כמו שהוא מתאכזר לילדים שהוא אימץ.

הבת הביולוגית של הגבר שמחזיק בחגורה, לא עושה כלום כדי לעצור אותו, רק עומדת קפואה ומסתכלת עליי מדמם בשביל ילדים שהפכו לאחים שלי.

לא אחים מדם. אחים מבחירה.

ובחירה חזקה יותר מכל דם שזורם על פני האדמה הארורה הזאת.

1

אורי

הווה

הקור הוא הדבר הראשון שאני מרגישה מבעד לערפל השחור של ההכרה. זה לא קור רגיל של חורף או משב רוח. זה קור אכזרי של רצפת בטון מחוספסת שלא ראתה שמש שנים רבות. קור של מקום שלא נועד לבני אדם. מקום שבו החום האנושי מת הרבה לפני שהגוף מפסיק לנשום.

אני מנסה לזוז, להתכרבל, למצוא חום, אבל הגוף שלי כבד כאילו מישהו מילא אותי בעופרת נוזלית. אני עדיין צפה במקום האפל שבין שינה לערות, במים השחורים של חוסר הכרה.

ואז מגיעה הצעקה.

היא מפירה את השקט וכל התאים בגוף שלי מתעוררים בבהלה פראית. הקול של אבא נקרע מתוך הגרון, הולך ונעשה חנוק. הצעקה הזאת מלאה בפחד שאני מכירה יותר מדי טוב. פחד שהיה שם תמיד, מתחת לפני השטח, מאחורי הדלתות הנעולות, בלילות השקטים שלא באמת היו כאלה.

הכול מתעורר.

הגוף שלי מגיב לפני שהמוח מספיק להבין או להתחיל לנתח ולהגיד לי מה קורה. מתוך אינסטינקט טהור אני מתכווצת, מתקפלת אל תוך עצמי. הלב שלי משתולל כמו ציפור כלואה בכלוב צר, דופק נגד הצלעות בכוח שגורם לכאב. הנשימה נתקעת בחזי. החום שהיה חסר לי כל כך לפני רגע חוזר בגל פתאומי של חום וחרדה, וזיעה מתחילה להצטבר על המצח, על הצוואר ועל הגב שלי.

אבא צועק שוב ואני פוקחת עיניים, או לפחות מנסה לעשות את זה. הריסים העליונים דבוקים לתחתונים כאילו מישהו הדביק אותם. האור, אם אפשר לקרוא לזה אור, לא מגיע. יש רק חושך. אני ממצמצת חזק, פעם אחת, פעמיים ושלוש, מנסה לאלץ את העיניים להסתגל. אני מנסה למצוא משהו, אבל החושך מוחלט.

הראש שלי פועם בכאב עמום. הזיכרון מגיע בהבזקים של תמונות קטועות שמתפרצות ונעלמות. הכול קרה מהר מדי, אבל אני די בטוחה שנחטפנו, אבא ואני.

"בוקר טוב." הקול מגיע מאיזשהו מקום בחושך, גברי, עבה כמו דבש שחור, נמוך ועמוק. הוא מחלחל לי לעצמות כמו רטט של מכונה כבדה. הוא נשמע קרוב מדי, אבל אני לא יכולה לראות מאיפה. החושך בולע הכול. "הנסיכה שלך סוף־סוף התעוררה."

הדם שלי קופא בוורידים. לא בגלל הכינוי שנשמע כמו לעג שמתחפש למילת חיבה. זה הטון שבו המילים נאמרות.

הפחד מתפשט בי כמו כתם שחור.

אני מנסה להזדקף, לקום, למצוא איזון. הגוף שלי מסרב לשתף פעולה. כאב חד נורה מהכתפיים, מהמותניים, חותך דרך עמוד השדרה. ככל שאני זזה, הכאב מתעצם באופן מיידי ואלים. רק אז אני מבינה שאני קשורה.

הידיים שלי משוכות לאחור בזווית לא טבעית, מוצמדות זו לזו או לעמוד או למשהו שאני לא יכולה לראות. החבלים או האזיקים, פוצעים לי את העור במפרקי הידיים. אני מנסה להשתחרר, למשוך ולסובב, אבל הקשר חזק מדי. אני נאנקת בצליל חנוק.

עוברות כמה שניות שנמשכות כמו שנים עד שהראייה שלי מתחילה להתבהר. העיניים מתרגלות לחושך, מוצאות צורות, קווים, גבולות. אור חלש מגיע מאיזשהו מקום בחלל.

ואז אני רואה אותם.

חמישה גברים עומדים מולי כמו קיר של שרירים. בהתחלה הם צלליות ענקיות שנראות כמעט לא אנושיות באור החלש. הם לא זזים, רק המבטים מופנים אליי, כמו חיות טרף שבוחנות את השלל. האנרגיה שמגיעה מהם עוינת ומסוכנת.

אני זוכרת כל אחד ואחד מהם. איך אני יכולה לשכוח?

הם כבר לא הילדים שאני זוכרת. הם לא קטנים, שבורים ומפוחדים כמו שהיו פעם בבית שלי, בפינות האפלות של הזיכרון שלי. הם גדולים יותר, רחבים יותר, עצומים ועוצמתיים הרבה יותר. אלה גברים שנבנו מאלימות ומזמן שחישל אותם, מכאב שהתקשה והפך לצלקת, מפחד שהתגבש והפך לזעם. אבל אני עדיין מזהה אותם.

הלב שלי שוקע כמו אבן במים עמוקים.

"את זוכרת אותנו?" אִיתַי הראשון שמתקדם אליי בחיוך שלא מגיע לעיניים. הוא כבר לא צנום עם כתפיים שבורות, עם גב כפוף, עם מבט שתמיד היה מושפל. עכשיו הגוף שלו מוצק, גבוה ורחב. כל שריר מוגדר מתחת לחולצה הצמודה שהוא לובש. הפנים שלו בוגרות יותר. יש לו יופי פראי שנראה כאילו יצא מאיזו אגדה אלימה. העור הכהה שלו זוהר באור העמום. אבא אהב להזכיר לו שהוא שחור. בכל יום, בכל שעה ובכל הזדמנות. בכל דבר קטן או גדול, לא משנה מה הוא עשה. המילה הייתה כלי נשק שאבא השתמש בו כמו בשוט.

אני בולעת את הפאניקה בגרון יבש כל כך שזה כואב אפילו לבלוע.

"למה שהיא תזכור?" ראם נוהם מהצד. הקול שלו עמוק, יוצא מהחזה כמו רעם רחוק. פעם הוא היה צנום מהרעבה מתמשכת, אבל עכשיו הוא ענק. אחד האנשים הענקים ביותר שראיתי. לפחות פי שלושה ממני במסה. הכתפיים שלו רחבות כמו דלת. השיער שלו ארוך יותר משאר הגברים, הוא אסוף ומדגיש את עצמות לחייו. "היא הייתה עסוקה רק בתחת של עצמה. כמו תמיד," הוא אומר והפנים שלו מתעוותות. הזעם בו מורגש היטב.

"עכשיו היא תהיה עסוקה בהישרדות," אדם אומר בשקט. הגמגום שלו שנבע מהפחד לדבר, הצלילים השבורים, המילים שנתקעו בלשון, הכול נעלם כאילו לא היה קיים מעולם. הקול שלו נקי, ברור ומדויק. העיניים הבהירות שלו בוערות על רקע העור הכהה. יופי בלתי אפשרי, כמעט לא אמיתי. הוא תמיד היה יפה. הילד הקטן עם העיניים הגדולות ששכב תחת השמיכה וניסה להיעלם.

גם עליו אבא לא חס במכות. השנאה הגזענית זלגה מהפה שלו כמו רעל. המילים תמיד חתכו עמוק יותר מהאגרופים.

אני מזיזה את המבט הצידה, מחפשת אותו ומוצאת.

דביר, התאום של ראם.

הוא עומד מאחור, צל בתוך צל, אבל אני רואה אותו. הוא גדול כמו ראם, אותה מסגרת כבדה, אבל השיער שלו קצוץ ויש בו משהו שונה. הם תמיד היו שונים. הוא שקט יותר והרבה יותר יפה, בצורה שהרגיזה את אבא ומשכה את תשומת הלב של כולם. השיער הבלונדיני שלו כהה יותר, קצר ונופל לו על המצח. העיניים שלו הן אותן עיניים רכות ועמוקות, אך הן מביטות בי עכשיו בלי שום רכות. רק קור.

אני בטוחה שהיופי שלו הוא הסיבה שאבא חיבב אותו קצת יותר מכולם.

הזיכרונות מתחילים לחזור, רצועות של תמונות שלא רציתי לראות יותר לעולם, שניסיתי לקבור עמוק בתוכי. שיישארו מאחורי הדלת הסגורה.

המבט של דביר אחרי כל פעם שאבא הכה את ראם, רק כי הוא לא היה יפה כמוהו, היה ריק כל כך שזה תמיד הפחיד אותי.

דביר לא מדבר עכשיו, רק מסתכל במבט שורף.

משיכה אכזרית בשיער גורמת לי להשתנק. העורף שלי נמתח והעצבים צועקים במחאה. הכאב חד כל כך שאפילו לא מאפשר לי לחשוב לפני שהצעקה יוצאת. צווחה נפלטת ממני בעוצמה לא מבוקרת, פראית. זה קול שלא זכרתי כשלי.

הידיים שלי נמשכות אחורה עוד יותר, הכאב מתפוצץ במפרקי הכתפיים, הגוף שלי מתעוות בניסיון אינסטינקטיבי להימלט. אני מסובבת את הראש בבהלה, העיניים דומעות מכאב ואז אני רואה אותו.

להב.

הוא עומד קרוב מדי. צמוד כל כך שאני יכולה להריח אותו.

היד שלו אוחזת בשיער שלי, האצבעות שזורות חזק באחיזה בטוחה. כאילו הוא מסמן בעלות, כאילו השיער שלי שייך לו ותמיד היה. הפנים שלו קשות, יפות בצורה שמפחידה אותי יותר מכל דבר אחר כאן. יותר מהחושך, יותר מהחבלים.

הצעקות של אבא עדיין מהדהדות. הלסת של להב מתהדקת כאילו הוא לא אוהב לשמוע את הצלילים שאבא שלי משמיע. העיניים שלו כהות, שחורות כמעט, עמוקות כמו בור שאין לו תחתית, שאפשר ליפול לתוכו ולא להפסיק לעולם.

הוא יודע בדיוק מה הוא עושה. כל תנועה מתוכננת, כל נשימה שלו מדודה ובבירור הוא נהנה מכל שנייה. נהנה מהכאב שלי, מהפחד, מהדרך שבה הגוף שלי רועד מתחת לאחיזה והמבט שלו. החיוך שלו לא גדול, והוא גם לא צריך להיות. זה חיוך קטן שעולה רק בפינה אחת של הפה.

הנשימה שלי רועדת ושבורה, קולות קטנים יוצאים מהגרון. המוח שלי צורח, מנסה למצוא דרך מילוט, אבל השרירים שלי נעולים, מוכנים לברוח אבל לא יכולים.

"ברוכה הבאה לגיהינום, ילדת שמנת." הקול שלו נמוך ואינטימי. הפה שלו צמוד לאוזן שלי, והמילים נופלות כמו גזר דין. זה לא איום, זו הצהרה.

ברגע שהוא מרפה את האחיזה בשיער ומתרומם, כשהצללית שלו נסוגה לאחור אל שאר הצלליות, כשהחמישה עומדים מולנו כמו חומה בלתי עבירה של זעם מזוקק — אני מבינה הכול.

"משפחת גולדברג, ברוכים הבאים לבית החדש שלכם. רשמית, אימצנו אתכם. ואלו החוקים החדשים של הבית שלכם." להב מודיע בטון חגיגי מזויף.

זה תמיד הסוף שאליו הכול הוביל. כל הימים, כל השנים, כל הלילות שחשבתי שנגמרו, שנשארו מאחור. הם לא נגמרו. לא באמת. הם רק חיכו.

ועכשיו הם כאן, באים לדרוש את התשלום שמגיע להם.

הם מקיפים אותי מכל כיוון. אני יושבת על ברכיי על הרצפה, אבא יושב לצידי, קשור. הוא לא מדמם אבל הוא כן חבול. דמעות זולגות על לחיי. בתוך כל הכאוס הזה אני מרגישה הקלה קטנה. הבן זונה שאני קוראת לו 'אבא' סוף־סוף משלם על הפשעים האיומים שהוא ביצע.

ואני משלמת יחד איתו. להב מושך ומרים אותי משערי על רגליי, מחייך אליי כאילו הוא רואה בי את הנקמה המתוקה ביותר שלו.

אני באמת הנקמה המתוקה ביותר שלו.

אני רועדת מפחד ובא לי להקיא. אני בולעת את מיצי המרה שעולים אל פי ומנסה להתרכז במה שהוא פוקד עליי לעשות, אבל אני לא מצליחה להבין מה הוא אומר. אני בפאניקה עד כדי כך שהמוח שלי לא מפרש נכון את דבריו. הוא מתעצבן וזורק אותי על הרצפה ליד אבא. הראש שלי מתנגש בבטון ואני מחזיקה את עצמי בכוח להישאר בהכרה. אני מפחדת ממה שהחמישה האלה יעשו לי ואני לא אדע מזה.

הדמעות לא מפסיקות לזלוג על לחיי ואני מתחילה להתחנן על חיי.

"תכה אותה," אומר אחד מהחמישה. "תענה אותה כמו שאבא שלה עינה אותנו. תכאיב לנסיכה הקטנה שלו מול העיניים המזוינות שלו."

"לא." אני הוזה אם אני חושבת שהתחנונים שלי יעצרו את הזעם שלהם.

"לא. בואו נשחק קצת," להב אומר בחיוך.

אלוהים אדירים רק מלהביט בעיניו של הגבר הזה אני מרגישה... חום מתפשט במכנסיים שלי.

"היא משתינה על עצמה." איתי צוחק ומסתכל על אבא. "אתה זוכר כמה פעמים גרמת לנו להשתין על עצמנו ומנעת מאיתנו גישה לשירותים?"

"בבקשה, אל תפגעו בה. היא לא — " להב משתיק את אבא עם אגרוף.

לאבא לא באמת אכפת ממני. הוא פשוט מראה ללהב שכן כדי שיתעלל בי ולא בו.

להב עומד מעלינו ולא מוציא מילה, רק מביט בנו כאילו הוא מנסה להפשיט מאיתנו את העור.

הוא שולח את ידו לכיס המכנסיים ומוציא משם משהו קטן.

קובייה.

אלוהים, הלוואי שלא הייתי מזהה אותה.

אין עליה מספרים או נקודות כמו ברוב קוביות המשחק. יש רק ציורים קטנים ושחוקים. ציורים של חיות. חיות שחקוקות בזיכרון שלי יותר מכל דבר אחר מהילדות שלי.

"נכון שזה היה חסר לך?" להב שואל בשקט. הוא לא צריך להתאמץ כדי להפחיד אותנו למוות. "לקחתי את זה איתי לפני שברחנו כי ידעתי שיבוא היום שנרצה לשחק איתה שוב. אתה זוכר את המשחק שלך?"

אבא לא עונה. הוא יודע. כולנו יודעים.

"אני אזכיר לך." להב מגלגל את הקובייה בין אצבעותיו. "לכל אחד מאיתנו שייכת חיה." הוא עוצר ומתחיל להעביר את ידו על האחים. "דביר קיבל נשר. ראם קיבל את הצבי. איתי קיבל דוב, אדם גמל ואני," הוא אומר ונוגע בחזה שלו. "קיבלתי את האריה."

אף אחד לא אומר דבר. הוא נותן לשתיקה לשקוע. "בכל יום היית זורק את הקובייה, ולפי החיה שנבחרה, אחד מאיתנו קיבל את העינוי היומי עבור כולנו. קראתי לזה חסד."

הזוי איך בכמה מילים פשוטות אפשר לתאר את הגיהינום שלקחתי בו חלק.

להב זורק את הקובייה באוויר לכיוון שלנו והיא מתגלגלת על הרצפה ועוצרת על דוב.

האחים מביטים באיתי שמביט בקובייה. הוא לא אומר כלום. הוא פשוט צועד קדימה ומכניס לאבא שני אגרופים בפנים. אני גוררת את עצמי לאחור עד שהגב שלי צמוד לקיר, מתכווצת לתוך עצמי ומתפללת שלא אחטוף אחרי אבא שלי.

אני שומעת את איתי מתרחק. "תסתכלי לכאן אורי," להב פוקד. אני מצייתת מהר ומרימה את הראש. להב מרים את הקובייה מהרצפה.

הוא זורק בשנית לכיוון שלי, בלי להוריד ממני את העיניים.

הפעם היא מתגלגלת כאילו בהילוך איטי. מי שיצא עכשיו יענה אותי?

הקובייה עוצרת על הצד הלבן.

הצד הריק.

האחים מביטים זה בזה ואז להב מסתכל על אבא. "מה אומר הצד הלבן?" הוא שואל על אף שהוא כבר יודע את התשובה. או לפחות חושב שהוא יודע את התשובה הנכונה.

"אף אחד מכם. זה לא הצד של אף אחד מכם," אבא אומר בקול מלא הקלה.

הם חושבים שהצד הריק היה החסד שלהם. ההפסקה. היום שבו אף אחד לא מקבל עינוי ויש להם גישה למעט אוכל. היו ימים שאותו צד לבן וריק היה כל מה שהם נאחזו בו. תקווה.

אבל הצד הריק היה שייך לי.

לא חיה, רק ריק.

כי אני לא הייתי אחת מהם.

כשהקובייה הייתה נופלת על הצד הזה, הם היו יוצאים מהחדר ונושמים כאילו ניצלו.

הם לא יודעים שבכל פעם שהקובייה נפלה על הצד הלבן, הגורל עבר אליי.

נראה שהם גם לא ידעו לעולם.

"נכון מאוד." להב עומד מעליי ולא מוציא מילה נוספת.

אני רוצה להתחנן אליו, להתחנן על חיי, אבל גם הם התחננו לאבא, ואבא מעולם לא ריחם עליהם.

אני פורצת בבכי.

רציתי לעזור להם. באמת. אבל איך אוכל להוכיח רצון כשבפועל לא עשיתי דבר שיעצור את הגיהינום שלהם. שלנו. הם לא ידעו שגם אני הייתי חלק מהגיהינום הזה. אבל בניגוד אליהם, כשלהב הצליח להבריח אותם כשהיו נערים, אני נשארתי שם לבד.

אומנם הם לא אחים בדם, אבל לעזאזל, הם נאמנים זה לזה יותר מכל קשר דם אחר.

להב מרים את הקובייה ומכניס לכיס מכנסיו לפני שהוא מסתובב ויוצא.