אלילי הוקי 1 - אובססיה ברוטלית

כמה מילים מהסופרת...

שלום, קוראים יקרים!

אובססיה ברוטלית הוא הספר האפלולי ביותר שכתבתי עד כה. שימו לב, אם יש טריגרים מסוימים שנפוצים בז'אנר, הסיפור הזה כולל בתוכו די הרבה מהם! אנא הפעילו שיקול דעת.

אה, וגרייסון ביקש ממני לעדכן אתכם שהוא לא מתחנן ומתנצל, לא משנה מהן הנסיבות.

תודה לכם, וקריאה מהנה!

פרולוג

גרייסון

המזומנים מחליקים מכף היד שלי אל תוך זו של סדרן החניה. אצבעותיו נכרכות סביב צרור השטרות כשהוא נסוג לאחור ומסיט את מבטו.

אוי, כמה חמוד. הוא נבוך.

הבחורה שאוחזת בזרועי שׂמצחקקת ונשענת עליי.

כסף ומראה טוב יעזרו לאנשים להתחמק כמעט מכל דבר. למדתי את זה בגיל חמש מאבא שלי, תודה רבה. הוא הסתובב איתי והשוויץ בחיוך או בעושר שלו, ודלתות נפתחו בשבילנו.

לפעמים פשוטו כמשמעו.

לפעמים באופן מטפורי.

היינו בלתי מנוצחים.

תקראו את המשפט הזה. עכשיו תקראו אותו שוב. היינו. בלתי. מנוצחים.

כשהייתי ילד, אבא שלי ואני לבשנו שריון מוזהב. הוא היה מלך, ואני הייתי נסיך. ריחפנו מעל שאר החבְרה והכול היה בהישג ידינו.

חוויתי את העולם דרך נקודת המבט של אבא, שקיבל את כל מה שהוא פאקינג רצה. באופן טבעי, הפכתי להיות בדיוק כמוהו.

תראו, אני לא אומר שזה הדבר הנכון. אני רק אומר שככה זה עובד. אנשים הם כמו כבשים, להוטים שיקריבו אותם לזאבים. והזאבים... טוב, הם ישרדו רק אם יהיו מוכנים להתלכלך קצת.

הבחורה משחררת את אחיזתה בי כדי להקיף תוך כדי נענוע אגן את מכסה המנוע של המכונית שלי. היא כמעט נופלת למושב הנוסע, והשמלה שלה זזה כדי לאפשר לי — ולסדרן החניה — הצצה לציצים שלה.

זאת בדיוק הסיבה שהיא כאן.

מצלמות פפראצי מבזיקות מעבר לרחוב, ואני מחייך את החיוך הזוהר שלי. זה שעבד על הבחורה בבר. ועל המלצרית. ועל השוטר שעצר אותי לפני כמה שעות בגלל מהירות מופרזת. הוא שחרר אותי רק באזהרה.

אני מרים את היד כשמישהו קורא בשמי בניסיון לגרום לי ליצור קשר עין ולהשיג את התמונה המושלמת. כולם רוצים משהו, אבל שיזדיינו אם הם חושבים שיוכלו להשיג את זה. הם מקבלים את היחס המינימלי שלי, וזה כנראה מעמיד להם את הזין.

דלת הנוסע נסגרת. אני מעיף עוד מבט אחד אל הסדרן כדי לוודא שהוא יודע. ראיתי אותו מכניס את הכסף לכיס. אני רוצה שהוא ידע שהכסף לא קונה שירות מהיר — הוא קונה את השתיקה שלו.

הסדרן מהנהן פעם אחת ומסיט את המבט שוב.

אני נכנס למכונית שלי ויוצא מחניון המסעדה בחריקת צמיגים. הריח המוכר והמשכר של גומי שרוף נישא בעקבותיי. אני מת על זה — המשמעות היא שאנשים ישימו לב שאני יוצא — ויזכרו את זה.

הבחורה חסרת השם רוכנת לעברי ומלקקת את הלחי שלי. אני לא יודע אם זה לוהט או דוחה, אז אני מתעלם ממנה. היא לוחשת משהו שאני מתעלם גם ממנו, ולוחץ חזק יותר על דוושת הגז. היא לא מעניינת אותי כרגע.

בעוד שני רחובות נעלה על הכביש המהיר ואוכל לדהור במהירות של מאה וחמישים קילומטרים לשעה. המכונית הזאת משמיעה גרגור בזמן נסיעה מהירה כל כך. ההגה רוטט בידיים שלי.

זה פרץ אדרנלין שאני אף פעם לא מוותר עליו.

מאוחר יותר, כשהבחורה תמצוץ לי את הזין ותגנח את השם שלי, אולי אעמיד פנים שאכפת לי ממנה.

אני מזיז אותה ממני ומשנה את אחיזתי בהגה, פונה במהירות ורואה שהאור ירוק. רגלי לוחצת על הגז, ואנחנו טסים לאורך הרחוב החשוך. הכביש מולי ריק — עד שהוא לא.

המכונית מגיעה משום מקום. הפנסים של הרכב שלי מאירים את פניה החיוורות של הנהגת שניות לפני שאני מתנגש ברכב שלה.

כריות האוויר מתפוצצות ורק חגורת הבטיחות, שלא זכרתי שחגרתי אותה, עוצרת אותי מלעוף דרך השמשה הקדמית. ראשה של הנוסעת שלי נחבט בכרית האוויר שלה, והיא נופלת לאחור על המושב. דם זולג מהאף על פניה.

אני מתקשה לשאוף. חגורת הבטיחות הדוקה מדי, ועשן ממלא את המכונית שלי.

אני משחרר את החגורה, דוחף את הדלת שלי ונופל החוצה.

פאק.

האספלט משתפשף בכפות ידיי, אבל באורח פלא אני לא פצוע. ליתר ביטחון אני טופח על גופי, וחוץ ממה שכנראה תהיה חבלה די איומה על החזה שלי, הכול בסדר.

גם הבחורה במכונית שלי נראית בסדר. היא חוזרת להכרה, ממצמצת באיטיות ונוגעת בשפתה העליונה.

אני מועד לקדמת המכונית, שכרגע מעוכה מול המכונית השנייה. מכונית קטנה, כסופה וישנה, כנראה בת מעל עשור. פגעתי בצד הנהג, לפני המושב. נראה כאילו כיוונתי לצמיג הקדמי בכוונה להתחמק ממנה לגמרי, וכנראה פשוט טעיתי בחישוב. ככה אוכל לטעון, בכל אופן. אם יהיה צורך.

"הצילו." קולה חלש וצרוד. כאילו היא צרחה לפני הפגיעה, ומיתרי הקול שלה קרועים.

אני מתכווץ.

דם זולג על פניה, ואני לא מצליח לראות אם העיניים שלה פקוחות או לא. כריות האוויר שלה לא נפתחו, אבל החלון שבור. פצעים מרסיסי זכוכית, ככל הנראה. ואף על פי שלא פגעתי בה, יש שקע בדלת.

הרחוב ריק. אין מכוניות, אין אנשים. מתי זה קורה בעיר כזאת? עיר שבדרך כלל חיי הלילה בה סוערים — טוב, כנראה כל האנשים במרחק של כמה רחובות ממקום התאונה.

אני מהנהן לעצמי ומתחיל לחשב. אני תמיד מחשב.

עוד מתנה מאבא היקר.

אני חוזר למכונית שלי, פותח את דלת הנוסע כדי למשוך את הבחורה החוצה, מוביל אותה סביב המכונית ומושיב אותה במושב הנהג. אני מכופף אותה כדי שתיכנס לתוכו, אפילו בזמן שהיא בוהה בי. הבלבול מעווה את פניה ומכער אותן.

בלבול דומה לטיפשות. אם אתה לא יכול להבין משהו, אתה פשוט לא חושב על זה מספיק טוב.

"איפה הטלפון שלך, בייב?"

תודה לאל, היא מתעוררת אחרי שאני קורא לה ככה. זאת לא אשמתה שהיא לא יודעת שזה הכיסוי שלי לכך שאין לי מושג איך קוראים לה. היא מצביעה על רצפת מושב הנוסע. על התיק שלה.

"את נהגת," אני אומר, רוכן אליה ומניח יד על העורף שלה. "אני צריך שתגידי להם את זה, בסדר?"

היא מכווצת את הגבות. "למה?"

"כי אני אדאג שהחלומות הכי פרועים שלך יתגשמו אם תעשי את זה בשבילי." אני מביט בעיניה, האגודל שלי מלטף בעדינות את צווארה ממש מתחת לאוזן. היא נשענת על היד שלי, בקושי, ומוצצת את שפתה התחתונה. "שאלת ממני את המכונית הערב. התכוונת להחזיר לי אותה מחר."

"מחר," היא חוזרת.

אני מהנהן פעם אחת, משחרר אותה וסוגר בחזרה את הדלת. לאחר מכן, אני מתקשר למשטרה מהטלפון שלה, מושיט לה את המכשיר ונסוג צעד אחד אחורה. ברגע שאני באמצע הרחוב, אני מתקשר לאבא שלי.

חשבתי שזה יהיה סוף הסיפור. הוא לא יאשים אותי על שעזבתי את המקום. זה לא רק כדי לקבל את מה שאנחנו רוצים. זאת שמירה על התדמית שלו. התדמית שלנו.

בדיוק כמו שחשבתי, הוא לא אומר מילה על המזל הרע שלי. או עם מי הייתי. אני שולח לו את הכתובת של הבית שאני יושב מולו, והוא שולח אליי מכונית.

אני מגיע הביתה חצי שעה אחרי, והוא לא שואל מה קרה. כמו עורך דין, הוא לא מוכן להפליל את עצמו עם האותיות הקטנות. אם משהו יעלה, הוא יצפה ממני לפתור את זה. אם לא אצליח, הוא יעשה את זה.

שעתיים לאחר מכן, ניידות נכנסות ברעש צורם אל שביל הגישה שלנו. אני נעצר במקום.

1ויולט

כשישה חודשים מאוחר יותר

עובדה אחת ידועה עליי — אני לא אוהבת הפתעות. אני נבהלת בקלות ומשמיעה קולות נוראים. הפנים שלי מאדימות כמו עגבנייה, הגוף שלי מתחמם ומעקצץ, ולפעמים אני מרגישה שנגמר לי האוויר. לרוע מזלי, השילוב הזה הוא התגובה המושלמת עבור אנשים שכן אוהבים הפתעות.

וזאת הסיבה שהפתיעו אותי רוב חיי. מסיבות יום הולדת, הבהלות מכוונות, מבקרים שלא ציפיתי להם... אנשים אוהבים לראות את התגובה הדרמטית, ונראה שאני לא יכולה שלא לתת להם אותה.

וברוב תמימותי, אני כל הזמן מצפה שאנשים יזכרו שאני מתעבת אותן.

לא היום.

אני בקושי פותחת את דלת הדירה כשהאורות נדלקים ויותר מעשרה אנשים צועקים, "ברוכה השבה!"

אני צועקת איתם. הקפה שלי נשפך לכל עבר, והרגליים שלי מתפתלות תחתיי. ידיים מהירות אוחזות בזרועותיי ומונעות ממני ליפול.

ובהתחשב בנסיבות שלי, נפילה כנראה תהיה מבאסת מאוד.

אחרי שליבי מפסיק לנסות לפרוץ מתוך החזה המכווץ שלי, אני רואה את השותפה היקרה והחברה הכי טובה שלי עומדת במרכז הקבוצה ומחייכת בערמומיות. וילו יודעת מה דעתי לגבי הפתעות, וממשיכה בשמחה. אני מנידה בראשי לעברה וצוחקת. אם היא הייתה מגיבה ככה להפתעות, גם אני הייתי מפתיעה אותה בלי סוף.

אני מעיפה מבט בחדר בחיוך רחב. פרצופים מוכרים שהתגעגעתי אליהם בחצי השנה האחרונה ממלאים את המקום. אלה האנשים שהייתי רוצה שיפתיעו אותי. וילו יודעת. לפעמים היא יודעת מה אני רוצה עוד לפניי.

פתאום אני קולטת שמישהו עדיין אוחז בזרועותיי ומביטה מעבר לכתפי, כבר מרגישה נבוכה, ופוגשת במבטו של ג'ק. נדרשת לי שנייה כדי לעכל שזה באמת הוא, והבטן שלי מתהפכת.

"את בסדר, ויולט?" השפתיים שלו מתעקלות כשהוא מנסה לא לצחוק עליי, אבל עיניו עדיין מתכווצות. ולעזאזל, הוא נראה טוב בדיוק כמו שזכרתי.

אני מוצאת את שיווי המשקל ומתרחקת בזהירות. "אני בסדר. תודה."

אני לא בסדר. ממש לא. אבל אין לי כל כוונה לשפוך את הלב בפני החבר שלי לשעבר. כנראה שכחתי לציין את זה בפני וילו...

"מפתיע לראות אותך כאן," אני אומרת.

ג'ק זז ומשפשף את העורף שלו. עכשיו תורו להיראות מבויש. הכרנו כאן, בקולג׳ קראון פוינט, בשנת הלימודים הראשונה שלנו, וזו הייתה תשוקה ממבט ראשון. הייתי בנבחרת הריקוד, והוא היה שחקן פוטבול. הייתי מופיעה בין כל מחצית, ולא עבר הרבה זמן עד שהבחנו זה בזה.

ולמה שלא אבחין בו? הוא מהמם. שיער כהה וגלי, ארוך קצת יותר מרוב הבחורים, עיני דבש חמימות, לסת מסותתת, אף בולט. והוא גבוה ממני. אנשים תמיד אמרו שאנחנו נראים טוב יחד.

אנחנו הפכים במראה החיצוני. הוא שרירי, ואני רזה. השילוב הקלאסי של שיער בלונדיני ועיניים כחולות שאימא שלי תמיד התלוננה עליו. אולי זאת הסיבה לכך שתמיד הצטמררתי באי־נוחות בכל פעם שמישהו אמר שאנחנו זוג מושך. זה היה יותר קשור אליי מאשר אלינו.

ג'ק מסיט את שערי מהמצח שלי. המחווה אינטימית, ואני המומה מכדי לעצור אותו. הוא מעביר את האגודל על הצלקת ברקה שלי ואומר, "דאגתי לך. לא הרשית שאבקר אותך בבית החולים. או אחר כך."

אנחה נפלטת ממני לפני שאני מספיקה להשתלט על הבעת פניי שתסגיר פחות... חרטה. "טוב, התביישתי."

זה שקר. פשוט לא רציתי להתמודד עם סערת הרגשות המחורבנת שהכבידה עליי בששת החודשים האחרונים. ברצינות. החיים שלי הפכו מנורמליים לנוראים בשבריר שנייה. אם הייתי צריכה להתמודד עם ג'ק, נוסף על העובדה שחשבתי שהחיים שהכרתי עד לאותו רגע נהרסו לגמרי כשהתעוררתי בבית החולים, עוצמת הכאב הייתה מעבר למה שהייתי מסוגלת להכיל.

"ויולט!"

אני מתרחקת מג'ק, מתעלמת מהבעתו הפגועה ומסתובבת אל החברים האחרים שלי. מחצית מנבחרת הריקוד כאן, וכולם מצטופפים סביבי. מישהי מושכת בחולצה שלי, שמוכתמת בקפה, ומישהי אחרת ממהרת קדימה כדי לנקות את הקפה שנשפך על הרצפה. מרוב ההלם שלי מג'ק שכחתי מזה.

"מזל שהקפה לא היה חם." וילו דוחפת אותי.

"המזל ואני לא מדברים."

וילו ביקרה אותי בבית החולים בכל יום ויום. היא עזרה לי לשמור על השפיות ועדכנה אותי בכל הרכילות. היא היחידה שיודעת מה עברתי, ואני רוצה שזה יישאר ככה. אני לא נוהגת לשתף אחרים בבעיות שלי — או בסיוטים החדשים שנכנסו לחיי. אורות גבוהים רודפים אותי, רעש של מתכת שנמעכת ועצמות מתפרקות.

היא מגלגלת עיניים בתגובה להערה שלי על המזל. "את צריכה להחליף בגדים. אנחנו יוצאות לבלות."

אוי לא. האינסטינקט הראשון שלי הוא לסרב, אבל בכנות? אשמח להיאחז בנורמליות כלשהי. הפסיכולוגית שלי אמרה משהו על חזרה לשגרה. טוב, בשנתיים האחרונות יצאתי עם הבנות בימי שישי בערב. אין דבר יותר נורמלי מזה.

למען האמת, אני מצפה לזה.

וילו מובילה את הדרך לחדר השינה שלא הייתי בו מאז... אותו יום. היא זזה הצידה ונותנת לי את הכבוד. פתיחת הדלת היא כמו פתיחה של קפסולת זמן.

פאקינג ממוֹטטת.

היא עומדת מאחוריי, ידה מונחת על כתפי, ואני בוהה סביבי בשאריות של האדם שהייתי פעם. אם לא הייתי מודעת לשינוי הגדול שעברתי בששת החודשים האחרונים, אני בהחלט מודעת עכשיו. נפשית, פיזית.

הבגדים שהשארתי על הרצפה עדיין שם. הכיסא שלי נמשך לאחור ומכוסה בעוד בגדים. ערמה של ספרים שתכננתי לקרוא במהלך הקיץ עומדת במרכז השולחן. המיטה שלי מסודרת.

"השארתי את הדלת פתוחה לפעמים," אומרת וילו. "בעיקר בשבוע האחרון. אז לא אמור להיות כאן ריח מעופש מדי... אה, והחלפתי את המצעים שלך. בבקשה."

אני מחייכת. "תודה."

המזוודה שגררתי פנימה מוקדם יותר היום נמצאת עכשיו למרגלות המיטה שלי — כנראה באדיבות וילו.

אני נכנסת וניגשת ישירות לקיר התמונות. תחרויות של נבחרת הריקוד, סלפי עם הבנות, תמונות של ג'ק ושלי כמעט בכל אירוע שאפשר לחשוב עליו — הופעות, משחקי פוטבול, מסיבות חוף ובית, ומדורות על האגם.

"את יודעת שאני אוהבת הפתעות. אז תודה על זה."

וילו מגחכת. הכרנו בתיכון, ועברנו הרבה דברים יחד. ראינו זו את זו בזמנים הטובים ביותר... והרעים ביותר שלנו. אין ספק.

"הנבחרת רצתה להיות כאן כשתחזרי." היא מחייכת. "טוב, רובן."

וילו ואני מעולם לא התחברנו לכמה מהבנות מנבחרת הריקוד. הן חושבות שהשמש זורחת להן מהתחת, אז למה שנהיה חברות שלהן? אכפת להן רק לרדוף אחרי כל קבוצה שהצליחה. פוטבול, הוקי, לקרוס.

משעמם.

אני ניגשת לארון שלי. "ג'ק ואני נפרדנו."

"אני יודעת."

"ברור שאת יודעת," אני רוטנת. "ובכל זאת, הזמנת אותו." אני פותחת את הארון ועוברת בין הבגדים. ירדתי במשקל בזמן שלא הייתי כאן, בעיקר מסת שריר. הגוף שלי רך במקומות שבהם הייתי חזקה פעם. הפיזיותרפיה שיפרה את המצב, אבל לא מספיק. לא מספיק כדי להחזיר את השרירים שהיו לי קודם.

"הוא התחנן. וג'ק בהחלט נראה חמוד כשהוא על הברכיים..."

אני נועצת בה מבט. "ברצינות?"

היא מושכת בכתפיה, עדיין מחייכת. "אני חושבת שהוא התגעגע אלייך. הוא אמר שאת אוהבת להתבודד כשאת בלחץ, וזה נכון. את לא יכולה להכחיש את זה. אנחנו רק מנסים למנוע מזה לקרות, זה הכול."

לעזאזל. אני לא יכולה להסביר את הכיווץ בחזה שלי, אבל אני צריכה להסביר לה את זה. "הוא התגעגע לגרסה התוססת שלי מנבחרת הריקוד. אני קצת יותר..." אני נאבקת למצוא את המילים הנכונות, ולבסוף מסתפקת במילה, "אפורה."

"אז ויולט עברה לצד האפל? טוב, כדי להמשיך עם קו החשיבה הזה, מה דעתך על זה?" היא מוציאה שמלת פייטים שחורה.

לבשתי אותה רק כמה פעמים. היא קצרה וסקסית, ומייד טעם מר ממלא את פי. אני בולעת רוק.

"לא." הקול שלי תקיף.

היא מרימה גבה. "זה כי..."

"אני לא מתכוונת להראות את הרגל שלי כבר ביום הראשון. או אי פעם." הרגל שלי. אני באמת לא רוצה לדבר על הרגל שלי. "הימים של מכנסיים קצרים וחצאיות נגמרו."

אני מתפשרת ובוחרת במכנסי עור שחורים וסוודר ורוד. שלג מכסה בחוץ את הקרקע, ואני לא רוצה לקפוא למוות כשנצא.

וילו סוגרת את הדלת שלי, נשענת עליה ומעדכנת אותי בדרמה האחרונה בזמן שאני מחליפה בגדים. היא לא נרתעת כשאני פושטת את המכנסיים וחושפת את הצלקת העבה בחלק התחתון של הרגל שלי. המנתחים עשו כמיטב יכולתם, אבל הם נאלצו לחתוך אותי. עצמות השוקה והשוק נשברו, עד שכמעט נחצו לגמרי.

הרגל שלי ספגה את הפגיעה הישירה של התאונה.

היה לי מזל שהרופאים לא נאלצו להשתמש בעזרים חיצוניים כדי לחבר את העצמות ולשחזר אותן. אחרי הניתוח עברתי טיפולי פיזיותרפיה בבית החולים, ואחר כך נעזרתי בקביים במשך שבועות בזמן שהרגל החלימה, עם הוראות קפדניות לא לדרוך עליה. לאחר מכן, עברתי טיפולי פיזיותרפיה נוספים כדי לעזור לשרירים שלי להתרגל להליכה, לכפיפה... לתפקוד.

הנהלת קולג׳ קראון פוינט אישרה לי לצאת לחופשת מחלה למשך סמסטר הסתיו. וכדי לסיים את הלימודים בזמן, איאלץ להוסיף קורס למערכת השעות שלי בסמסטר הזה ובשני הסמסטרים בשנה הבאה.

זאת נקודת האור היחידה בכל העניין.

"את נראית טוב," אומרת וילו ומושיטה לי אודם.

אני מפזרת את השיער הבלונדיני הגלי שלי, מסרקת אותו באצבעותיי ומורחת את השפתון האדום־כהה על שפתיי. הוא נועז יותר ממה שהייתי בוחרת בדרך כלל, אבל אני סומכת על שיקול הדעת של החברה הטובה שלי. הצבע גורם לסוודר הוורוד שלי להיראות קצת יותר מגניב.

כנראה.

אולי זאת רק התקווה שלי.

וילו משלבת את הזרוע שלה בזרועי. בסלון, החברים שלנו מפוזרים על הספות ועל הרצפה. עכשיו, כשאני מסתכלת עליהם מקרוב, נראה שהם מוכנים לצאת. איפור מושלם, בגדים יפים. שמלות, מגפיים עם עקבים.

"לאן אנחנו הולכים?" אני שואלת.

"הייבן. יש משחק הערב, אבל זה בסדר אם נגיע לשם לפני שהוא יסתיים. שנזמין מונית או שאת יכולה ללכת ברגל?"

הייבן הוא בר מקומי שכמעט תמיד מוצף בסטודנטים של קראון פוינט.

"אני יכולה ללכת." אשלם על זה מחר, אבל הדם שלי קופא מהמחשבה להיכנס למכונית. הדרך לכאן במושב הנוסע במכונית של אימא הייתה מאבק. שתיקה מתוחה עמדה בינינו. הרגל שלי קפצה לאורך כל הנסיעה, עד שעצרנו הבוקר מול בניין הדירות שלי.

מאז, הלכתי לקמפוס כדי להירשם לשיעורים ולאשר את הסיוע הכלכלי שאני זכאית לו, הגשתי מועמדות לשלוש משרות ליד הקולג׳, ופינקתי את עצמי בקפה. פספסתי את וילו כשהבאתי לכאן את הדברים שלי קודם לכן, ובהחלט לא העזתי לשוטט בדירה שלנו. לא רציתי שהזיכרונות יציפו אותי בשלב מוקדם כל כך.

הרגל שלי כבר כואבת, אבל אני מתעלמת ממנה. סמסטר האביב מתחיל ביום שני, ולכן אנצל את סוף השבוע כדי לנוח ולהתאושש.

זאת חוויית הקולג' שלי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*