מתנת כוכבים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מתנת כוכבים
מכר
אלפי
עותקים
מתנת כוכבים
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

מתנת כוכבים

4.7 כוכבים (59 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ג'וג'ו מויס  נולדה ב־ 1969 וגדלה בלונדון. לאחר קריירה שכללה משרות כמו סדרנית בתחנת מוניות וקלדנית בכתב ברייל, היא למדה עיתונאות ועבדה במשך עשר שנים כעורכת חדשות וככתבת לענייני תקשורת ואמנות. היא גרה באסקס שבאנגליה עם בעלה העיתונאי ושלושת ילדיהם. ספריה נמכרו במיליוני עותקים בכל רחבי העולם וזכו לשבחי הביקורת. "הנערה שהשארתָ מאחור", "ללכת בדרכּךָ", ״אחד ועוד אחד", "החיים אחריךָ״ ו״מכתב אחרון ופרידה״ ראו אור אף הם ב"ידיעות ספרים" ונכנסו מיד לרשימות רבי־המכר.

    תקציר

    בתקווה להימלט מחייה המחניקים באנגליה, נישאת אליס רייט לאמריקאי הנאה בנט ואן קליב. אבל העיירה הקטנה בקנטקי מתגלה כקלאוסטרופובית בה במידה, במיוחד כשבבית מתגורר גם אביו השתלטן של בעלה. לכן כאשר נודע לאליס על היוזמה החדשה של אלינור רוזוולט, שמגייסת נשים למסע של חלוקת ספרים בעיירות שכוחות אל, היא מצטרפת בהתלהבות.

     

    את המשלחת מנהיגה מרג'רי, אישה עצמאית ומלאת תעוזה, שמעולם לא נזקקה לאישורו של גבר כלשהו, ויחד עם שתי נשים נוספות יוצאות הספרניות הרכובות לדרכים, אל הרי קנטקי ומעבר להם.

     

    קורותיהן — וקורות הגברים שהן אוהבות — נרקמים לכדי דרמה בלתי־נשכחת העוסקת בנאמנות, בצדק, בחמלה ובתשוקה. הנשים האמיצות מסרבות לרקוד לחלילם של הגברים או לציית למוסכמות, ואף על פי שהן נאלצות להתמודד עם מצבים מסוכנים בנוף יפהפה אך לפרקים אכזר, הן נשארות מסורות לתפקידן: הענקת ספרים וידע משנה חיים למי שלא יכולים להגיע אליהם בשום צורה אחרת.

     

    מתנת כוכבים מגולל סיפור רחב־יריעה ומרשים הנסמך על אירועים אמיתיים בעברה של ארצות הברית. זהו ספר שעתיד להיהפך לקלאסיקה מודרנית — רומן סוחף, מצחיק, שובר־לב ומסעיר על חברות נשית, על אהבת אמת ועל מה שעשוי לקרות כשאנחנו מושיטים יד אל מעבר לקצה גבול היכולת שלנו, אל הלא־נודע.

    פרק ראשון

    הקדמה
     
     
    20 בדצמבר 1937
     
    תקשיבי. חמישה קילומטרים בעומק היער, ממש מתחת לרכס ארנו, ואת מוקפת דממה כה סמיכה, עד שנדמה שאת משכשכת בתוכה. אחרי עלות השחר לא נשמע עוד ציוץ ציפורים, אפילו לא בשיאו של הקיץ, ובוודאי לא עכשיו, כשהכפור העומד באוויר הצונן מקפיא את העלים הספורים שעוד נאחזים בגבורה בענפים. בין עצי האלון והאגוז אין כל תנועה: חיות הבר מתחפרות כעת עמוק מתחת לקרקע, פרוותיהן הרכות נטמעות במחילות צרות או בגזעים חלולים. השלג כה עמוק עד שרגלי הפרד נעלמות בו עד קרסוליו, וכל כמה צעדים הוא מועד ונוחר בחשדנות, מחפש סלעים לא יציבים ובורות מתחת ללבן האינסופי. רק הנחל הצר שלמטה ממשיך לזרום בביטחון, מימיו הצלולים מפכפכים ומבעבעים על מצע האבן, בדרכם אל נקודת סיום שאיש כאן מעולם לא ראה.
     
    מרג'רי אוהייר מניעה את בהונותיה בתוך המגפיים, אבל התחושה בהן נעלמה לפני זמן רב, והמחשבה על כמה שהן עומדות לכאוב כשיתחממו שוב מכווצת את לבה. שלושה זוגות של גרבי צמר, ובמזג האוויר הזה היא מרגישה כאילו היא הולכת יחפה. היא מלטפת את צווארו של הפרד הגדול, מברישה בכפפות הגבריות הכבדות שעל ידיה את גבישי הקרח שהתהוו על פרוותו הסמיכה.
     
    "הערב תקבל מנה נוספת, צ'רלי, חמוד," היא אומרת ומביטה באוזניו הענקיות מתנועעות לאחור. היא נעה על מקומה, מסדרת את שקי האוכף ומוודאת שהפרד מאוזן כשהם יורדים בזהירות למטה לעבר הנחל. "אני אתן לך מולסה חמה בארוחת הערב. אולי אפילו אקח קצת גם לעצמי."
     
    רק עוד שישה קילומטרים וחצי, היא חושבת לעצמה ומצטערת שלא אכלה ארוחת בוקר גדולה יותר. צריך רק לרדת במדרון האינדיאני, לעלות בשביל האורנים הצהוב, לעבור עוד שני עמקים קטנים, ואז תופיע ננסי הקשישה, בשירת מזמורים כהרגלה - קולה הצלול והחזק יהדהד ביער כשתלך, זרועותיה מתנדנדות לצדי גופה כמו ילדה, בדרכה לפגוש אותה.
     
    "את לא צריכה לצעוד שמונה קילומטרים כדי לפגוש אותי," היא אומרת לאישה פעם בשבועיים. "זאת העבודה שלנו. בגלל זה אנחנו רכובות על סוסים."
     
    "אה, אתן עושות מספיק."
     
    היא יודעת את הסיבה האמיתית. ננסי, כמו אחותה שנפלה למשכב, פיליס, שמתגוררת עמה בבקתת העצים הזעירה ברד ליק, לא יכולה להרשות לעצמה להסתכן אפילו סיכון קלוש שתחמיץ את המשלוח הבא של הסיפורים. היא בת שישים וארבע ונותרו לה שלוש שיניים טובות בפיה וחיבה בלבה לקאובוי יפה תואר: "מאק מקגווייר הזה, הוא גורם ללב שלי לרפרף כמו סדין נקי שתלוי לייבוש על חבל ארוך." היא סופקת כפיים ונושאת את עיניה לשמים. "איך שארצ'ר כותבת אותו, נו, הוא כאילו יוצא מהדפים בספר הזה ומניף אותי יחד איתו על הסוס שלו." היא רוכנת קדימה ומחייכת כקושרת קשר. "אני הייתי שמחה לרכוב עליו, ואני לא מתכוונת לסוס. בעלי אמר שהיה לי ישבן נהדר כשהייתי צעירה!"
     
    "אין לי ספק, ננסי," היא עונה בכל פעם מחדש, והאישה פורצת בצחוק וסוטרת על ירכיה כאילו אמרה זאת לראשונה.
     
    זרד מתפצח ואוזניו של צ'רלי מתנועעות. עם אוזניים בגודל הזה, הוא כנראה יכול לשמוע עד חצי הדרך ללואיוויל. "מכאן, חמוד," היא אומרת ומנחה אותו הרחק מסלע מבצבץ. "אתה תשמע אותה בעוד רגע."
     
    "הולכת לאנשהו?"
     
    ראשה של מרג'רי מסתובב באחת.
     
    הוא מתנודד קלות, אבל מבטו יציב ומופנה ישירות אליה. היא רואה שהרובה שלו דרוך, והוא מחזיק אותו, כמו טיפש, עם האצבע על ההדק. "אז עכשיו את מוכנה פתאום להסתכל עלי, הא, מרג'רי?"
     
    היא שומרת על קול יציב, ומחשבותיה משתוללות. "אני רואה אותך, קלם מק'קאלה."
     
    "אני רואה אותך, קלם מק'קאלה." הוא יורק כשהוא חוזר על דבריה, כמו ילד מרושע בחצר בית הספר. השיער שלו זקור בצד אחד, כאילו ישן עליו. "את מרימה את האף שלך כל כך גבוה, שאת רואה אותי רק כשאת מסתכלת למטה. את רואה אותי כמו שאת רואה לכלוך על הנעל שלך. חושבת לעצמך שאת משו מיוחד."
     
    אין הרבה דברים שמפחידים אותה, אבל היא מכירה את אנשי ההרים האלה טוב מספיק כדי לדעת שלא כדאי להתחיל לריב עם שיכור. בייחוד לא כשהוא מחזיק בידו רובה טעון.
     
    היא מונה בראשה בזריזות רשימה של אנשים שאולי פגעה בהם - אלוהים יודע שיש לא מעט כאלה - אבל מק'קאלה? פרט למובן מאליו, היא לא מצליחה לחשוב על שום דבר.
     
    "אם למשפחה שלך היה סכסוך עם אבא שלי, הוא נקבר יחד איתו. רק אני נשארתי, ואני לא מעוניינת בסכסוכי דמים."
     
    מק'קאלה עומד ממש בדרכה עכשיו, רגליו קבורות בתוך השלג, אצבעו עדיין על ההדק. לעורו יש גוון מנומר סגול־כחול של מישהו ששיכור מכדי להבין כמה קר לו. בוודאי גם שיכור מכדי לקלוע למטרה, אבל זה סיכון שהיא לא מוכנה להסתכן בו.
     
    היא מזיזה את משקלה מצד לצד, מאטה את הפרד ומלכסנת מבט הצדה. גדות הנחל תלולות מדי, והעצים צפופים מכדי שתוכל לעבור. היא תצטרך לשכנע אותו לזוז או פשוט לדרוס אותו, והאפשרות השנייה מפתה ביותר.
     
    אוזניו של הפרד נעות לאחור. בדממה היא שומעת את פעימות לבה, הלמות עיקשת באוזניה. היא חושבת בהיסח הדעת שהיא לא בטוחה ששמעה אותו פועם חזק כל כך עד היום. "אני רק עושה את העבודה שלי, מר מק'קאלה. אודה לך מאוד אם תיתן לי לעבור."
     
    הוא מזעיף פנים, שומע את העלבון המרומז הטמון באופן המנומס מדי שבו ביטאה את שמו, וכשהוא מזיז את הרובה שלו היא מבינה את טעותה.
     
    "העבודה שלך... את חושבת שאת יותר טובה מאיתנו. את יודעת מה את צריכה?"
     
    הוא יורק בקולניות, מחכה לתשובתה. "אמרתי, את יודעת מה את צריכה, אישה?"
     
    "אני חוששת שהגרסה שלי לגבי מה שאני צריכה שונה מאוד משלך."
     
    "אה, את יודעת הכול. את חושבת שאנחנו לא יודעים מה אתן עושות כולכן כל הזמן הזה? את חושבת שאנחנו לא יודעים מה אתן מפיצות בין נשים הגונות ויראות שמים? אנחנו יודעים מה אתן מתכננות. השטן נכנס בך, מרג'רי אוהייר, ויש רק דרך אחת להוציא את השטן מתוך אישה כמוך."
     
    "טוב, אני ממש אשמח לעצור ולגלות מהי, אבל אני עסוקה בסבבים שלי, אז אולי נוכל להמשיך את זה -"
     
    "תשתקי!"
     
    מק'קאלה מרים את הרובה שלו. "תסתמי את הפה הארור שלך."
     
    היא מצמידה את שפתיה זו לזו בחוזקה.
     
    הוא צועד שני צעדים לכיוונה, רגליו פשוקות ודרוכות. "רדי מהפרד."
     
    צ'רלי נע באי־שקט. היא מרגישה את הלב שלה כמו חלוק נחל קפוא בפיה. אם תסתובב ותימלט, הוא יירה בה. הנתיב היחיד כאן הוא בעקבות ערוץ הנחל. רצפת היער קשה כאבן, העצים צפופים מכדי לפלס דרך ביניהם. היא מבינה שאין איש בסביבה במרחק של קילומטרים, אין אף נפש חיה פרט לננסי הקשישה שמתקדמת לאטה לעברה על פסגת ההר.
     
    אין מי שיעזור לה, והוא יודע את זה.
     
    הוא מנמיך את קולו. "אמרתי רדי, עכשיו." הוא מתקרב אליה שני צעדים, ורגליו משמיעות קול גריסה בשלג.
     
    וזאת האמת העירומה, עבורה ועבור כל הנשים בסביבה הזאת. לא משנה כמה את חכמה, כמה את פיקחית, כמה את מסתדרת בכוחות עצמך - את תמיד פחות טובה מכל גבר טיפש שמחזיק רובה ביד. קנה הרובה קרוב כל כך עכשיו עד שהיא מביטה מבעד לשני חורים שחורים אינסופיים. הוא מוריד אותו בבת אחת ברטינה, מניח לו להתנודד מאחוריו על הרצועה שלו ואוחז במושכות שלה. הפרד פונה הצדה, כך שהיא מוטלת קדימה בסרבול על צווארו. היא מרגישה את מק'קאלה חופר בציפורניו בירכה בעת שהוא שולח את ידו השנייה לאחור לרובה שלו. הבל פיו החמוץ מדיף ריח של אלכוהול, וידו מכוסה לכלוך. המגע שלו דוחה כל תא ותא בגופה.
     
    ואז היא שומעת את זה, את קולה של ננסי במרחק.
     
     
     
    הו, על איזו שלווה אנחנו מוותרים לפעמים!
     
    הו, אילו ייסורים מיותרים אנו נושאים -
     
     
     
    ראשו מתרומם. היא שומעת לא! וחלק מרוחק בתוכה מזהה בהפתעה שהוא נפלט מפיה שלה. אצבעותיו תופסות אותה ומושכות אותה, זרוע אחת מושטת אל מותניה ומערערת את שיווי משקלה. כשהיא חשה את אחיזתו הנחושה, את הבל פיו המצחין, היא מרגישה שעתידה משתנה למשהו שחור ונורא. אבל תנועותיו מגושמות בגלל הקור. הוא שולח יד ומגשש שוב אחר רובהו, בגבו אליה, וברגע הזה היא רואה את ההזדמנות שלה. היא שולחת את ידה השמאלית לאחור לתוך שק האוכף, וכשהוא מפנה את ראשו היא עוזבת את המושכות, תופסת את הקצה השני באגרופה הימני ומניפה את הספר הכבד חזק ככל שהיא יכולה, היישר לתוך פרצופו. הרובה שלו פולט ירייה, צליל קראק! תלת־ממדי ניתז בין העצים, והיא שומעת את השירה משתתקת לרגע קט ואת הציפורים עפות אל השמים - ענן שחור מנצנץ של טפיחות כנפיים. כשמק'קאלה נופל על הקרקע, הפרד בועט ומזנק קדימה בבהלה, מועד מעליו, והיא משתנקת ונאלצת לתפוס בקרן האוכף כדי לא ליפול.
     
    ואז היא דוהרת קדימה לאורך ערוץ הנחל, נשימתה נעתקת מגרונה, לבה הולם, היא סומכת על רגליו הבטוחות של הפרד שימצאו מקום אחיזה במי הקרח הניתזים סביבה ולא מעזה להביט לאחור כדי לראות אם מק'קאלה הצליח לקום על רגליו ורודף אחריה.
     
     
     
     
     
     
     
    פרק 1
     
     
     
    שלושה חודשים קודם לכן
     
     
    כל תושבי בייליוויל הסכימו, בעודם משיבים על עצמם רוח מחוץ לחנות או הולכים בצל עצי האיקליפטוס, שספטמבר היה חם מאוד יחסית לעונה. באולם האסיפות בעיר עמדו באוויר ריחות של סבון בורית ובשמים עבשים, של גופים דחוקים יחד בשמלות פופלין חגיגיות ובחליפות קיציות. החום חלחל אפילו לקורות העץ שבקירות, והעץ חרק ונאנח במחאה. אליס היתה דחוקה מאחורי בנט, שדשדש לאורך שורת המושבים העמוסים והתנצל בפני כל אדם שנאלץ לקום ממושבו באנחה בלתי־מוסתרת, ונשבעה שהיא מרגישה את חומו של כל גוף שרכן לאחור כדי שיוכלו לעבור מחלחל אל גופה שלה.
     
    סליחה. סלח לי. סליחה.
     
    בנט הגיע סוף־סוף לשני כיסאות ריקים ואליס התיישבה, בלחיים בוערות ממבוכה, והתעלמה מהמבטים האלכסוניים שנשלחו אליהם מהאנשים סביבם. בנט השפיל מבט אל דש חליפתו וסילק ממנו מוך דמיוני, ואז הבחין בחצאית שלה. "לא החלפת בגדים?" מלמל.
     
    "אמרת שאנחנו מאחרים."
     
    "לא התכוונתי שתצאי לבושה בבגדי הבית שלך."
     
    היא ניסתה להכין פאי רועים כדי לעודד את אנני לשים על השולחן מאכלים נוספים מלבד האוכל הדרומי. אבל תפוחי האדמה נהיו ירוקים, היא לא הצליחה לכוון את הטמפרטורה של התנור, וכל השמן ניתז עליה כשהניחה את הבשר במחבת. וכשבנט הגיע לשם לחפש אותה (היא איבדה כמובן כל תחושת זמן), הוא לא הצליח להבין למה לכל הרוחות היא לא מוכנה להשאיר את כל ענייני הבישול לסוכנת הבית, כשעליה לצאת לאסיפה חשובה.
     
    אליס הניחה את ידה מעל כתם השמן הגדול ביותר בחצאיתה והיתה נחושה בדעתה להשאיר אותה שם למשך השעה הבאה. כי אין ספק בכלל שזה יימשך שעה. או שעתיים. או - שאלוהים יעזור לה - שלוש.
     
    הכנסייה ואסיפות. אסיפות והכנסייה. לפעמים אליס ואן קליב הרגישה שהיא פשוט החליפה עיסוק יומי מייגע אחד באחר. באותו בוקר ממש, בכנסייה, דיבר האב מקינטוש כמעט שעתיים בלהט על החוטאים, שזממו, כך מתברר, השתלטות כופרת על העיר הקטנה, ועכשיו הוא נופף על עצמו במניפה ונראה מוכן באופן מדאיג להתחיל לדבר שוב.
     
    "תנעלי את הנעליים שלך," מלמל בנט. "מישהו עלול לראות אותך."
     
    "חם לי," אמרה. "אלה כפות רגליים אנגליות. הן לא רגילות לטמפרטורות האלה." היא הרגישה, יותר מאשר ראתה, את מורת רוחו של בעלה. אבל היה לה חם והיא היתה עייפה מכדי שיהיה אכפת לה, ולקולו של הדובר היתה השפעה מרדימה, כך שהיא קלטה רק כל מילה שלישית בערך - מנביטים... תרמילים... מוץ... שקיות נייר - והתקשתה להתעניין במיוחד בשאר הדברים.
     
    חיי הנישואים, כך נאמר לה, יהיו הרפתקה. לנסוע לארץ חדשה! היא הרי התחתנה עם אמריקאי. אוכל חדש! תרבות חדשה! חוויות חדשות! היא דמיינה את עצמה בניו יורק, לבושה היטב בחליפת שני חלקים אופנתית, בתוך מסעדות הומות אדם ועל מדרכות סואנות. היא חשבה שתכתוב הביתה ותשוויץ בחוויות החדשות שלה. אה, אליס רייט? היא לא זאת שהתחתנה עם האמריקאי המשגע ההוא? כן, קיבלתי ממנה גלויה - היא היתה באופרה במטרופוליטן או בקרנגי הול...
     
    איש לא הזהיר אותה שיהיו כרוכים בזה כל כך הרבה פטפוטי סרק עם דודות קשישות מעל מערכות חרסינה משובחת, כל כך הרבה תיקונים ותפירות חסרי טעם או גרוע מזה, כל כך הרבה דרשות משעממות עד מוות. דרשות ואסיפות בלתי־נגמרות, שנמשכו שעות על גבי שעות. אוי, כמה שהגברים האלה אהבו לשמוע את עצמם מדברים! היא הרגישה שפשוט נוזפים בה, במשך שעות בכל פעם, ארבע פעמים בשבוע.
     
    משפחת ואן קליב עצרה בלא פחות משלוש־עשרה כנסיות בדרכה חזרה הנה, והדרשה היחידה שאליס נהנתה ממנה נישאה בצ'רלסטון, שם המטיף האריך כל כך בדברים, עד שהקהילה שלו איבדה את סבלנותה והחליטה פה אחד "להוריד אותו מהדוכן בשירה" - להטביע את קולו בשירים עד שהבין את המסר וסגר די בזעם את הסדנה הדתית שלו לאותו יום. היא צחקקה כשראתה את ניסיונותיו חסרי התועלת להישמע מעל לקולותיהם העולים וגוברים בנחישות.
     
    למרבה אכזבתה הבחינה שהקהילה של בייליוויל, קנטקי, דווקא נראית מרותקת לדבריו.
     
    "תנעלי אותן, אליס. בבקשה."
     
    כשלכדה את מבטה של גברת שמידט, שאירחה אותה לתה בחדר האורחים שלה כשבועיים קודם לכן, מיהרה להסיט את עיניה בחזרה קדימה והשתדלה לא להיראות ידידותית מדי כדי שלא תזמין אותה פעם נוספת.
     
    "תודה לך, האנק, על העצה הזאת לאחסון זרעים. אני בטוח שנתת לנו הרבה חומר למחשבה."
     
    כשאליס החליקה את כפות רגליה לתוך נעליה הוסיף הכומר, "אה, לא, אל תקומו, גבירותי ורבותי. גברת בריידי ביקשה רגע מזמנכם."
     
    אליס, שכבר ידעה היטב מה משמעות האמירה הזאת, חלצה שוב את נעליה. אישה נמוכה בגיל העמידה נעה קדימה - אבא שלה היה מכנה אישה כזו "מרופדת היטב", מאחר שהיתה מלאה, רכה ומקומרת - מונחים שמתקשרים בדרך כלל לספה איכותית.
     
    "זה בנוגע לספרייה הניידת," אמרה, נפנפה על צווארה במניפה לבנה וסידרה את כובעה. "היו כמה התפתחויות שהייתי רוצה להביא לתשומת לבכם.
     
    "כולנו מודעים להשפעות ה - אה - מצערות של השפל הכלכלי על המדינה הנפלאה שלנו. נאלצנו להשקיע כל כך הרבה תשומת לב בהישרדות, עד שהרבה מרכיבים אחרים של חיינו נדחקו לשוליים. חלקכם אולי ערים למאמצים הכבירים של הנשיא רוזוולט ואשתו להחזיר את תשומת הלב אל האוריינות והלמידה. ובכן, מוקדם יותר השבוע היתה לי הזכות להשתתף במפגש לתה עם גברת לנה נופסייה, יושבת הראש מטעם שירות הספריות של ועד ההורים של קנטקי, והיא סיפרה לנו שכחלק מיוזמה זו הקים מִנהל עבודות הקִדמה מערכת של ספריות ניידות בכמה מדינות - וכמה מהן אפילו כאן בקנטקי. אולי חלקכם שמעתם על הספרייה שהם הקימו במחוז הרלן, כן? ובכן, היא התגלתה כהצלחה מסחררת. בחסותה של גברת רוזוולט עצמה ושל מנהל עבודות הקד -"
     
    "היא אפיסקופלית."
     
    "מה?"
     
    "רוזוולט. היא אפיסקופלית."
     
    הלחי של גברת בריידי קפצה קצת. "טוב, לא נזקוף זאת לחובתה. היא הגברת הראשונה שלנו והרצון לעשות דברים אדירים למען המדינה שלנו עומד בראש מעייניה."
     
    "מה שצריך להיות בראש מעייניה זה לדעת את המקום שלה ולא לדחוף את האף לכל דבר." גבר בעל סנטר כפול בחליפת כותנה בהירה הניד בראשו, הביט סביב וחיפש הסכמה בקרב הקהל.
     
    מעברו האחר של המעבר רכנה פגי פורמן קדימה כדי לסדר את החצאית שלה, בדיוק ברגע שאליס הבחינה בה, כך שנראה כאילו אליס נעצה בה מבט. פגי הזעיפה פנים והרימה את אפה הקטן באוויר, ואז מלמלה משהו לבחורה שישבה לצדה, וזו רכנה קדימה ושלחה לאליס את אותו מבט לא ידידותי. אליס נשענה לאחור במושבה וניסתה לדכא את הסומק שעלה בלחייה.
     
    אליס, את לא תצליחי להשתלב כאן אם לא תמצאי לך כמה חברות, חזר בנט ואמר לה, כאילו היא יכולה לשנות את דעתן של פגי פורמן וחבורת הפרצופים החמוצים שלה.
     
    "האהובה שלך שוב מנסה להטיל עלי כשפים," מלמלה אליס.
     
    "היא לא האהובה שלי."
     
    "טוב, היא חשבה שכן."
     
    "אמרתי לך. היינו רק ילדים. פגשתי אותך, ו... נו, הכול היסטוריה."
     
    "אולי אתה צריך להגיד את זה לה."
     
    הוא רכן מעליה. "אליס, את לא יוצרת קשרים, ובגלל זה אנשים מתחילים לחשוב שאת קצת... מתנשאת..."
     
    "אני אנגלייה, בנט. אנחנו לא בנויים להיות... מסבירי פנים."
     
    "אני פשוט חושב שעדיף לשנינו שתהיי מעורבת יותר חברתית. גם אבא חושב ככה."
     
    "אה. מה אתה אומר?"
     
    "אל תהיי כזאת."
     
    גברת בריידי ירתה מבט לעברם. "כמו שאמרתי, הודות להצלחה של מיזמים כאלה במדינות שכנות, מנהל עבודות הקדמה הקצה כספים כדי לאפשר לנו להקים ספרייה נודדת משלנו כאן במחוז לי."
     
    אליס החניקה פיהוק.
     
     
     
    על המזנון בבית ניצב תצלום של בנט במדי הבייסבול שלו. הוא צולם בדיוק אחרי שסיים הקפה מלאה, ועל פניו נחה ארשת של עוצמה ואושר יוצאי דופן, כאילו חווה באותו רגע תחושה עילאית. היא השתוקקה שהוא יסתכל עליה ככה שוב.
     
    אבל כשהרשתה לעצמה לחשוב על כך, הבינה אליס ואן קליב כי נישואיה היו שיא בסדרת אירועים אקראיים, שהחלה בכלב חרסינה שבור כשהיא וג'ני פיצוולטר שיחקו בדמינטון בתוך הבית (ירד גשם - מה הן היו אמורות לעשות?), הסלימה כשסולקה מבית הספר למזכירות בשל איחורים חוזרים ונשנים והסתיימה בהתפרצות הלא־נאותה שלה לכאורה על המנהל של אביה במהלך הרמת כוסית לכבוד חג המולד. ("אבל הוא שם את היד שלו על הישבן שלי בזמן שחילקתי את הפחזניות!" מחתה אליס. "אל תהיי גסת רוח, אליס," אמרה אמה והצטמררה.) בשל שלושת האירועים האלה - ותקרית נוספת שהיו מעורבים בה חבריו של אחיה גידאון, יותר מדי פונץ' ושטיח הרוס (היא לא ידעה שבפונץ' יש אלכוהול! אף אחד לא אמר לה!) - הציעו לה הוריה לפרוש למה שהם כינו "תקופה של הסתכלות עצמית", שמהותה היתה למעשה "להשאיר את אליס בבית". היא שמעה אותם מדברים במטבח: "היא תמיד היתה כזאת. היא כמו דודה שלך הרייט," אמר אבא בביטול, ואמא לא דיברה איתו יומיים תמימים, כאילו המחשבה שאליס היא תוצר של השושלת הגנטית שלה היתה פשוט פוגענית באופן בלתי־נסבל.
     
    וכך, במהלך החורף הארוך, כשגידאון הלך לאינסוף נשפים ומסיבות קוקטייל, נעלם לסופי שבוע ארוכים בבתים של חברים או חגג בלונדון, היא נמחקה בהדרגה מרשימת המוזמנים של חבריה, ישבה בבית ורקמה בחוסר חשק רקמות טלאים, והיציאות היחידות שלה מהבית היו בליווי אמה לביקורים אצל קרובי משפחה קשישים או למפגשים של ארגוני נשים, שם היו נושאי הדיון בדרך כלל עוגות, סידור פרחים והספר "חייהם של הקדושים" - זה היה כאילו הם ממש מנסים לשעמם אותה עד מוות. לאחר זמן מה היא הפסיקה לבקש מגידאון לספר לה את הפרטים, כי זה רק החמיר את הרגשתה. במקום זאת היא השתתפה בפנים חמוצות במשחקי קנַסטה, רימתה בזעף במונופול וישבה ליד שולחן המטבח כשפניה קבורות בין אמות ידיה והקשיבה לרדיו, שהבטיח עולם שהיה רחוק מאוד מדאגות היומיום המדכאות שלה.
     
    ולכן, כעבור חודשיים, כשבנט ואן קליב הופיע באופן בלתי־צפוי ביום ראשון אחר הצהריים בפסטיבל האביב של הכומר, עם המבטא האמריקאי, הלסת המרובעת והשיער הבלונדיני שלו, והביא עמו ריחות של עולם ששכן במרחק מיליון קילומטרים מסארי - למען האמת, גם אם הוא היה הגיבן מנוטרדאם, היא ודאי היתה מסכימה שלעבור לגור במגדל פעמונים מצלצל זה פשוט רעיון נפלא, תודה רבה.
     
    גברים נטו לנעוץ מבטים באליס, ובנט נפל שדוד לרגלי האנגלייה הצעירה והאלגנטית בעלת העיניים הענקיות והשיער הבלונדיני הגלי בתספורת הקצרה. הוא מעולם לא שמע בלקסינגטון קול דומה לקולה הצלול המאופק, ואביו העיר שהיא מתנהגת ממש כמו נסיכה בריטית, עם גינוני הנימוס המושלמים שלה והדרך המעודנת שבה הרימה את כוס התה. כשאמה של אליס חשפה את העובדה שהם יכולים לטעון שיש להם דוכסית במשפחה דרך נישואים לפני שני דורות, מר ואן קליב המבוגר כמעט יצא מגדרו מרוב אושר. "דוכסית? דוכסית מלכותית? הו, בנט, אתה מתאר לך כמה זה היה משמח את אמך היקרה?"
     
    האב והבן ביקרו באירופה במסגרת משלחת צדקה של הכנסייה המשולבת של מזרח קנטקי בחסות האל וצפו בעבודת האל של המאמינים מחוץ לגבולות אמריקה. מר ואן קליב מימן כמה מחברי המשלחת לזכר רעייתו המנוחה, דולורס, כפי שחזר והכריז בכל פעם שהשיחה גוועה. הוא אולי איש עסקים אבל אין לכך שום משמעות, שום משמעות, אם זה לא נעשה בחסות אבינו שבשמים. אליס חשבה שהוא נראה מאוכזב מעט מהלהט הדתי המועט ומהבעות הפנים נטולות ההתלהבות בסנט מרי און דה קומון - והקהילה בהחלט נדהמה מהצעקות המשולהבות של הכומר מקינטוש על אש וגופרית (מישהו נאלץ ללוות את גברת ארבתנוט המסכנה החוצה דרך דלת צדדית כדי שתנשום אוויר צח). אבל מר ואן קליב הבחין שעל כל מה שחסרו הבריטים באדיקות, הם פיצו בשפע ובכנסיות, בקתדרלות ובכל ההיסטוריה שלהם. והאין זו חוויה רוחנית בפני עצמה?
     
    באותו זמן היו אליס ובנט עסוקים בחוויה שלהם, שהיתה מעט פחות קדושה. הם נפרדו בידיים לפותות ובביטויי חיבה נלהבים, שהתגברו בשל הפרידה הממשמשת ובאה. הם החליפו מכתבים במהלך עצירותיו בריימס, בברצלונה ובמדריד. חילופי הדברים ביניהם הגיעו לנקודת שיא קדחתנית במיוחד כשהגיע לרומא, ובדרכו חזרה לא הופתע כמעט איש מבני הבית מכך שבנט הציע נישואים לאליס, והיא, בלהיטות של ציפור שרואה את דלת הכלוב שלה נפתחת, היססה חצי שנייה שלמה לפני שאמרה שכן, היא תינשא לו, לאהובה האמריקאי, שערג לה ושהשיזוף שלו עכשיו היה נפלא למדי. מי לא היתה אומרת כן לגבר נאה עם לסת מרובעת, שהסתכל עליה כאילו היא עשויה ממשי בעבודת יד? בחודשים האחרונים הסתכלו עליה כל השאר כאילו היא נגועה במחלה מידבקת.
     
    "את הרי פשוט מושלמת," היה בנט אומר לה, ואז סגר את אגודלו והאצבע המורה שלו סביב מפרק ידה הצר. כך ישבו על הנדנדה בגינה של הוריה, צווארוניהם מורמים בשל הרוח הקרירה ואבותיהם מתבוננים בהם בסלחנות מחלון הספרייה, כששניהם - כל אחד מסיבותיו שלו - חשים בלבם הקלה מהזיווג הזה. "את כל כך עדינה ומעודנת. כמו סוסה גזעית." הוא ביטא את המילים במבטא כבד.
     
    "ואתה נאה עד גיחוך. כמו כוכב קולנוע."
     
    "אמא היתה אוהבת אותך." הוא העביר אצבע במורד לחייה. "את כמו בובת חרסינה."
     
    כעבור חצי שנה אליס היתה בטוחה למדי שהוא כבר לא חשב עליה כעל בובת חרסינה.
     
    הם התחתנו במהירות והסבירו את החיפזון בכך שמר ואן קליב צריך לשוב לעסקיו. אליס הרגישה כאילו כל עולמה התהפך על הראש: היא היתה כעת שמחה ומסוחררת מאושר בה במידה שהיתה מדוכדכת במשך כל החורף הארוך. אמה ארזה את ארגז הנסיעות שלה כמעט באותו תענוג מגונה שבו סיפרה לכל חוג החברים שלה על הבעל האמריקאי המקסים של אליס ועל אביו, התעשיין העשיר. היה יכול להיות נחמד לו היתה מפגינה רק קורטוב של עצב מהמחשבה על כך שבתה היחידה עוברת לגור באמריקה, במקום שאיש ממכריה מעולם לא ביקר בו. אבל מצד שני, אליס היתה כנראה להוטה לעזוב בדיוק באותה מידה. רק אחיה היה עצוב בגלוי, והיא היתה בטוחה למדי שהוא יתאושש בבילוי סוף השבוע הקרוב שלו. "אני אבוא לבקר, כמובן," אמר גידאון. שניהם ידעו שהוא לא יבוא.
     
    ירח הדבש של בנט ואליס כלל הפלגה של חמישה ימים בחזרה לארצות הברית, ומשם נסיעה בכבישים מניו יורק לקנטקי. (היא חיפשה את קנטקי באנציקלופדיה ונדהמה למדי מכל מרוצי הסוסים. זה נשמע כמו אירוע ספורט תחרותי שנמשך כל השנה.) היא צווחה בהתרגשות מכל דבר: המכונית הענקית שלהם, גודלה של אוניית הנוסעים האדירה, תליון היהלומים שבנט קנה לה במתנה בחנות במרכז הקניות היוקרתי ברלינגטון בלונדון. לא הפריע לה שמר ואן קליב התלווה אליהם במשך כל ההפלגה. אחרי הכול, לא היה מנומס להשאיר את האיש המבוגר לבד, והיא היתה כה אחוזת התרגשות מהמחשבה שהיא עוזבת את סארי, עם חדרי ההסבה השקטים של ימי ראשון והאווירה הקבועה של אי־שביעות רצון, שלא הניחה לזה להפריע לה.
     
    אם אליס חשה במעורפל מורת רוח מהאופן שבו מר ואן קליב נצמד אליהם כמו דבק, היא החניקה אותה ועשתה כמיטב יכולתה להיות הגרסה העליזה של עצמה, שנראה ששני הגברים ציפו ממנה להיות. על האונייה, בין סאותהמפטון לניו יורק, הצליחו היא ובנט לפחות לטייל לבד על הסיפונים אחרי ארוחת הערב, בזמן שאביו טיפל במסמכים הקשורים לעסק שלו או דיבר עם המבוגרים שהסבו לשולחן הקברניט. זרועו החזקה של בנט משכה אותה קרוב אליו, והיא הרימה את ידה השמאלית, עם טבעת הזהב החדשה והמבריקה שענדה, והתפעלה מהעובדה שהיא, אליס, אישה נשואה. וכשיגיעו לקנטקי, אמרה לעצמה, היא תהיה אישה נשואה כמו שצריך, כששלושתם לא יצטרכו עוד לחלוק תא, אפילו עם חציצה של וילונות.
     
    "לא בדיוק כתונת הלילה שחשבתי עליה," לחשה כשלגופה גופייה ומכנסי פיג'מה. היא לא הרגישה בנוח ללבוש פחות מזה, אחרי שמר ואן קליב המבוגר קם לילה אחד מתוך שינה והתבלבל בין הווילון שהסתיר את הדרגש הכפול שלהם לבין זה של הכניסה לחדר האמבטיה.
     
    בנט נשק למצחה. "בכל מקרה לא הייתי מרגיש בנוח כשאבא שלי קרוב כל כך," לחש לה בחזרה. הוא הניח ביניהם את הכרית הארוכה ("אחרת אולי לא אצליח לשלוט בעצמי") והם שכבו זה לצד זה, החזיקו ידיים בצניעות בחושך ונשמו בקול כשהספינה הענקית רטטה מתחתיהם.
     
    בדיעבד הבינה שהנסיעה הארוכה היתה ספוגה בכמיהתה המודחקת, עם נשיקות גנובות מאחורי סירות הצלה ודמיונה המשתולל כשהים עלה וירד מתחתיהם. "את כל כך יפה. הכול יהיה שונה כשנגיע הביתה," הוא מלמל באוזנה, והיא הביטה בפניו היפות המפוסלות, טמנה את פניה בצווארו המדיף ניחוח מתוק ותהתה כמה זמן עוד תוכל לשאת זאת.
     
    ואז, אחרי הנסיעה האינסופית במכונית והעצירות אצל הכומר הזה והכומר ההוא לאורך כל הדרך מניו יורק לקנטקי, הודיע בנט שהם לא יגורו בלקסינגטון, כפי ששיערה, אלא בעיירה קטנה מדרום לה. הם חלפו בנסיעה על פני העיר והמשיכו הלאה עד שהכבישים נהיו צרים יותר ומאובקים יותר והמבנים היו פזורים בדלילות בקבוצות אקראיות, בצִלם של הרים עצומים מכוסי עצים. זה בסדר, היא הבטיחה לו והסתירה את אכזבתה למראה הרחוב הראשי של בייליוויל, עם קומץ בנייני לבנים וכבישים צרים שהשתרעו בדרך לשום מקום. היא חיבבה למדי את הכפר. והם יוכלו לנסוע לעיר, כמו שאמה היתה נוסעת למסעדת סימפסון אין דה סטרנד, נכון? היא התאמצה מאוד להיות אופטימית באותה מידה כשגילתה שלפחות בשנה הראשונה הם יגורו עם מר ואן קליב. ("אני לא יכול להשאיר את אבא לבד בזמן שהוא מתאבל על אמא. עדיין לא, בכל אופן. אל תיראי כל כך מאוכזבת, מתוקה. זה הבית השני בגודלו בעיר. ויהיה לנו חדר משלנו.") ואז, ברגע שהיו סוף־סוף בחדר ההוא, הדברים השתבשו, כמובן, בדרך שהיא לא בטוחה שהיו לה אפילו המילים כדי להסביר.
     
     
     
    באותה חשיקת שיניים שבה עמדה בתלאות הפנימייה ומועדון הסוסים לצעירים, ניסתה אליס להסתגל לחיים בעיירה הקטנה בקנטקי. זה היה שינוי תרבותי משמעותי. היא הצליחה לראות, אם התאמצה מאוד, יופי מחוספס מסוים בנוף, עם השמים הענקיים, הכבישים הריקים והאור המשתנה תדיר, וההרים שבין אלפי עציהם שוטטו פרא דובים אמיתיים ומעל צמרותיהם חלפו נשרים במעופם. היא היתה אחוזת יראה מהגודל של הכול, מהמרחקים העצומים שתמיד היו נוכחים בדמיונה, כאילו היתה צריכה להתאים מחדש את כל הפרספקטיבה שלה. אבל למען האמת, כך כתבה במכתבים השבועיים שלה לגידאון, כל השאר היה די בלתי־נסבל.
     
    היא הרגישה שהחיים בבית הלבן הגדול מחניקים, אף על פי שאנני, עוזרת הבית הכמעט אילמת, פטרה אותה מרוב מטלות הבית. הוא אכן היה אחד הבתים הגדולים בעיר, אבל הוא היה עמוס ברהיטים עתיקים כבדים, כל משטח היה מכוסה בתצלומים של גברת ואן קליב המנוחה, בקישוטים או במגוון בובות חרסינה פעורות עיניים שכל אחד משני הגברים הזכיר לה ללא הרף שהיו "האהובות על אמא," אם אליס ניסתה להזיז אותן ולו סנטימטר אחד ממקומן. רוחה המייגעת והצדקנית של גברת ואן קליב עטפה את הבית כמו תכריכים.
     
    אמא לא היתה אוהבת שהכריות יהיו מסודרות ככה, נכון, בנט?
     
    אה, לא. לאמא היו דעות מוצקות מאוד איך לסדר את המצעים.
     
    אמא אהבה מאוד את המזמורים הרקומים שלה. הרי הכומר מקינטוש בכבודו ובעצמו אמר שרקמת השמיכה שלה היתה הרקמה המשובחת ביותר בכל קנטקי!
     
    היא לא יכלה לסבול את נוכחותו המתמדת של מר ואן קליב: הוא החליט מה הם יעשו, מה הם יאכלו וקבע את כל שגרת יומם. הוא לא היה מסוגל להיות רחוק ממוקד ההתרחשויות, גם אם היה המוקד רק היא ובנט המאזינים למוזיקה בגרמופון בחדרם. הוא היה מתפרץ אליו בלי להזהיר: "זאת המוזיקה שאנחנו שומעים עכשיו, הא? אה, אתה צריך לשים קצת ביל מונרו. אי־אפשר לנצח את בילי קשישא. קדימה, בחור, תפסיק את הרעש הזה ושים לנו קצת את בילי שלנו."
     
    אם שתה כוס או שתיים של בורבון, ההצהרות האלה היו יוצאות בקול עבה ומהיר, ואנני היתה מוצאת סיבות להסתתר במטבח בידיעה שהוא עומד לצאת מכליו ולמצוא פגמים בארוחת הערב. הוא פשוט מתאבל, היה בנט ממלמל. את לא יכולה להאשים אדם על כך שהוא לא רוצה להישאר לבד עם המחשבות שלו.
     
    היא גילתה עד מהרה שבנט מעולם לא חולק על אביו. בפעמים היחידות שהעזה לדבר ואמרה, בניחותא, שלא, למעשה היא מעולם לא היתה חובבת גדולה של צלעות חזיר - או שהיא אישית חושבת שמוזיקת ג'אז היא נעימה למדי - שני הגברים היו משליכים את המזלגות שלהם ובוהים בה באותה הבעה של אי־שביעות רצון המומה, כאילו פשטה את כל בגדיה ופצחה בריקוד סוער על שולחן האוכל. "למה את צריכה להיות סרבנית כזאת, אליס?" היה בנט לוחש, כשאביו הלך לצעוק פקודות על אנני. היא הבינה עד מהרה שבטוח יותר עבורה לא להביע דעה כלל.
     
    מחוץ לבית המצב לא היה טוב בהרבה; תושבי בייליוויל בחנו אותה באותו מבט אומד שבו בחנו כל דבר "זר". רוב האנשים בעיירה היו חקלאים; נראה שחיו כל חייהם ברדיוס של כמה קילומטרים וידעו הכול זה על זה. היו ככל הנראה זרים בחברת הכרייה הופמן, ששיכנה בתחומיה כחמש מאות משפחות כורים מכל רחבי העולם, בפיקוחו של מר ואן קליב. אך מכיוון שרוב הכורים התגוררו בבתים שסיפקה להם החברה, השתמשו בחנות שבבעלות החברה, למדו בבית הספר שהקימה, הלכו לרופא שהעסיקה והיו עניים מכדי שיהיו ברשותם כלי רכב או סוסים, מעטים מהם נכנסו אי־פעם לבייליוויל.
     
    בכל בוקר היו מר ואן קליב ובנט יוצאים למכרה במכונית הממונעת של מר ואן קליב וחוזרים מעט אחרי שש. בין לבין, אליס מצאה את עצמה מעבירה את הזמן בבית שלא היה שלה. היא ניסתה להתיידד עם אנני, אך האישה הבהירה לה באמצעות שילוב של שתיקה וניקיון ביתי נמרץ מדי, שאין בכוונתה לנהל עמה שיחה. אליס הציעה לבשל, אך אנני הודיעה לה שמר ואן קליב מקפיד על תזונתו ואוהב אך ורק אוכל דרומי וניחשה נכונה שלאליס אין שום מושג כיצד להכין את האוכל הזה.
     
    במרבית משקי הבית גידלו פירות וירקות, ורק מעטים לא החזיקו בחצר חזיר או שניים או להקת תרנגולות. היתה חנות כולבו אחת, ששקי ענק של קמח וסוכר ניצבו בפתחה, והמדפים בה היו עמוסים בקופסאות שימורים. והיתה רק מסעדה אחת: נייס־אנ־קוויק עם הדלת הירוקה וההוראה התקיפה שהלקוחות חייבים לנעול נעליים, ובה הגישו דברים שמעולם לא שמעה עליהם, כמו עגבניות ירוקות מטוגנות ועלי קולרד ודברים שקראו להם ביסקוויטים אבל היו למעשה הכלאה בין כופתה לעוגייה. היא ניסתה פעם להכין אותם, אך כשיצאו מהתנור החם הם לא היו רכים וספוגיים כמו אלה של אנני, אלא קשים כל כך, עד שנשמע קול נקישה כשהשליכה אותם על הצלחת (היא נשבעה שאנני עשתה להם עין הרע).
     
    גברות מקומיות הזמינו אותה כמה פעמים למפגשי שתיית תה, והיא ניסתה לנהל איתן שיחה אבל גילתה שאין לה כמעט מה לומר, מאחר שהיתה חסרת כל ידע בתפירת שמיכות טלאים - מה שהתברר כעיסוק המקומי העיקרי - ומאחר שלא הכירה אף אחד מהשמות שנזרקו לכל עבר בשיחות הרכילות. אחרי מפגש שתיית התה הראשון היה נדמה שחובה עליהן להתחיל כל מפגש כזה בסיפור על איך שאליס הציעה עם התה שלה "ביסקוויטים" - כפי שהם מכונים באנגליה - במקום "עוגיות" (הנשים האחרות חשבו שזה מצחיק בטירוף).
     
    בסופו של דבר היה לה קל יותר פשוט לשבת על המיטה בחדר שלה ושל בנט ולקרוא שוב את המגזינים המעטים שהביאה עמה מאנגליה או לכתוב לגידאון עוד מכתב שבו ניסתה לא לחשוף עד כמה היא אומללה.
     
    היא הבינה בהדרגה שפשוט החליפה בית סוהר ביתי אחד במשנהו. היו ימים שלא היתה מסוגלת להתמודד עם עוד לילה שבו היא צופה באביו של בנט קורא בכתבי הקודש בכיסא הנדנדה החורק שעל המרפסת (מילותיו של האל צריכות להיות הגירוי המנטלי היחיד שנזדקק לו, נכון שזה מה שאמא אמרה תמיד?), בזמן שהיא ישבה ונשמה את הסמרטוטים ספוגי השמן שנשרפו כדי להרחיק את היתושים ותיקנה את הטלאים השחוקים בבגדיו (אלוהים שונא בזבוז - מה, המכנסיים האלה רק בני ארבע שנים, אליס. הם יכולים לשמש עוד המון זמן). אליס רטנה בלבה שאם אלוהים היה צריך לשבת באפלולית ולתפור חורים במכנסיים של מישהו אחר הוא בוודאי היה קונה לעצמו זוג מכנסיים חדש ויפה מחנות בגדי הגברים של ארתור ג'יי הרמון בלקסינגטון, אבל היא חייכה חיוך מאופק ומצמצה חזק יותר אל התפרים. בנט, בינתיים, עטה לעתים קרובות הבעת פנים של מישהו שהובל במרמה לתוך משהו ולא הצליח ממש להבין למה ואיך זה קרה.
     
     
     
    "אז מה זה בכלל ספרייה נודדת, לכל הרוחות?" אליס נשלפה בבהלה משרעפיה הודות למרפקו החד של בנט שננעץ בה.
     
    "יש אחת במיסיסיפי, הם משתמשים בסירות," קרא קול מירכתי הכנסייה.
     
    "לא תצליחו להעביר סירות הלוך ושוב בנחלים שלנו. המים רדודים מדי."
     
    "אני סבורה שהתוכנית היא להשתמש בסוסים," אמרה גברת בריידי.
     
    "להוליך סוסים הלוך ושוב לאורך הנהר? זה לא נורמלי."
     
    המשלוח הראשון של הספרים הגיע משיקגו, המשיכה גברת בריידי וסיפרה, והיו עוד בדרך. יהיה מבחר נרחב של סיפורת, ממארק טוויין ועד שייקספיר, וספרים מעשיים שיש בהם מתכונים, עצות לעבודות הבית ועזרה בגידול ילדים. יהיו אפילו ספרי קומיקס - גילוי שגרם לחלק מהילדים לצייץ בהתרגשות.
     
    אליס הציצה בשעון היד שלה ותהתה מתי תקבל את שבבי הקרח שלה. הדבר הטוב היחיד במפגשים האלה היה שהם לא היו תקועים בבית כל הערב. היא חשבה איך ייראו החורפים, כשיהיה להם קשה יותר למצוא סיבות לברוח מהבית, ונמלאה אימה.
     
    "לאיזה גבר יש זמן לצאת לרכיבה? אנחנו צריכים לעבוד, לא לערוך ביקורים חברתיים עם המהדורה האחרונה של 'המגזין לטיפוח הבית'." צחוק חרישי עבר בקהל.
     
    "אם כי טום פאראדיי אוהב להסתכל על בגדים תחתונים של נשים בקטלוג של סירס. שמעתי שהוא מבלה שעות בקריאה שלו בבית השימוש!"
     
    "מר פורטיוס!"
     
    "לא מדובר בגברים, אלא בנשים," נשמע קול.
     
    שתיקה קצרה השתררה.
     
    אליס פנתה להסתכל. אישה נשענה על הדלתות האחוריות, לבושה מעיל כותנה כחול כהה, ששרווליו מופשלים. היא לבשה מכנסי עור, ומגפיה לא היו מצוחצחים. היא היתה אולי בסוף שנות השלושים או בתחילת שנות הארבעים לחייה, פניה היו נאות ושערה הארוך הכהה היה קשור לאחור בקשר רופף.
     
    "נשים רוכבות על הסוסים ומחלקות את הספרים."
     
    "נשים?"
     
    "לבד?" נשמע קול של גבר.
     
    "אתה יודע, כשאני מסתכלת על נשים, אני רואה שאלוהים נתן להן שתי ידיים ושתי רגליים, בדיוק כמו לגברים."
     
    מלמולים חפוזים נשמעו בקרב הקהל. סקרנותה של אליס התעוררה והיא הביטה בנעשה בריכוז.
     
    "תודה, מרג'רי. במחוז הרלן לידנו שש נשים עושות את זה, ויש מערכת שלמה שפועלת היטב. וכמו שאמרתי, אנחנו נקים כאן משהו דומה. יש לנו כבר שתי ספרניות, ומר גייסלר הסכים ברוב טובו להלוות לנו שניים מהסוסים שלו. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להודות לו על נדיבותו."
     
    גברת בריידי סימנה לבחורה הצעירה יותר להתקרב אליה. "רבים מכם מכירים גם את מיס אוהייר -"
     
    "אה, כן, אנחנו מכירים טוב מאוד את משפחת אוהייר."
     
    "אז אתם ודאי יודעים שבשבועות האחרונים היא עזרה להקים את הכול. יש לנו גם את בת' פינקר - קומי, בת' -" נערה מנומשת עם אף סולד ושיער שטני נעמדה במבוכה והתיישבה שוב מיד - "שעובדת עם מיס אוהייר. אחת הסיבות הרבות שבגללן זימנתי את האסיפה הזאת היא שאנחנו צריכים עוד נשים שמבינות את עקרונות הספרות ויודעות איך לטפל בספרים כדי שנוכל להתקדם בפרויקט האזרחי הראוי ביותר הזה."
     
    מר גייסלר, סוחר הסוסים, הרים את ידו. הוא נעמד ולאחר היסוס של רגע דיבר בשקט אך בביטחון: "לדעתי זה רעיון מצוין. אמא שלי קראה הרבה ספרים, והצעתי את האסם הישן שלי, ששימש לחליבה, בתור הספרייה. אני חושב שכל האנשים ההגונים כאן צריכים לתמוך בזה. תודה." הוא התיישב בחזרה במקומו.
     
    מרג'רי אוהייר השעינה את ישבנה על השולחן שעמד בחזית ושלחה מבט בוטח אל ים הפרצופים שמולה. אליס הבחינה במלמולים של חוסר שביעות רצון כללית שחלפו בחדר ונראה שהיו מכוונים לעברה. היא הבחינה גם שנראה שהדבר לא מפריע למרג'רי אוהייר כהוא זה.
     
    "אנחנו צריכות לכסות מחוז גדול," הוסיפה גברת בריידי. "לא נוכל לעשות את זה עם שתי בנות בלבד."
     
    אישה שישבה בקדמת האולם קראה: "אז מה הן יצטרכו לעשות בדיוק? הספרניות הרכובות על סוסים האלה?"
     
    "טוב, זה יהיה כרוך ברכיבה לכמה מבתי המגורים המרוחקים יותר שלנו ובאספקת חומרי קריאה למי שאולי לא יכולים להגיע בדרך אחרת לספריות המחוזיות בגלל, למשל, בריאות רופפת, חולשה או חוסר באמצעי תחבורה." היא השפילה את ראשה כדי שתוכל לראות מעל עדשות חצי הירח של משקפיה. "אני רוצה להוסיף שזה נועד לסייע להתפשטות החינוך ולעזור להביא ידע לאותם מקומות שבהם הוא עלול להיות חסר, למרבה הצער. הנשיא שלנו ואשתו מאמינים שהפרויקט הזה יכול להחזיר את הידע והלמידה לקדמת הבמה של החיים בכפר."
     
    "אני לא מתכוון להרשות לאישה שלי לרכוב על שום הר," נשמעה קריאה מאחור.
     
    "למה, אתה מפחד שהיא פשוט לא תחזור, הנרי פורטיוס?"
     
    "אתן יכולות לקבל את האישה שלי. אני אשמח מאוד אם היא תרכב לה ולעולם לא תחזור הביתה!"
     
    פרץ של צחוק עבר ברחבי החדר.
     
    קולה של גברת בריידי התגבר בתסכול. "רבותי. בבקשה. אני מבקשת מכמה מהנשים שלנו לתרום לטובתנו האזרחית ולהירשם. מנהל עבודות הקדמה יספק את הסוס ואת הספרים, וכל אחת תצטרך פשוט להתחייב לארבעה ימים בשבוע לפחות לחלוקתם. העבודה תתחיל מוקדם ותימשך ימים ארוכים, בהתחשב בטופוגרפיה של המחוז היפה שלנו, אבל אני מאמינה שהתגמול יהיה אדיר."
     
    "אז למה שאת לא תעשי את זה?" נשמע קול מאחור.
     
    "אני הייתי מוכנה להתנדב, אבל כמו שרבים מכם יודעים, מפרקי הירך שלי עושים לי את המוות. ד"ר גארנט הזהיר אותי שרכיבה למרחקים כאלה תהיה אתגר פיזי גדול מדי עבורי. באופן אידיאלי אנחנו מחפשים מתנדבות מקרב הנשים הצעירות יותר שלנו."
     
    "זה לא בטוח לגברת צעירה לרכוב לבד. אני נגד זה."
     
    "זה לא בסדר. נשים צריכות לדאוג לבית. מה הלאה? נשים שעובדות במכרות? שנוהגות במשאיות להובלת עצים?"
     
    "מר סימונדס, אם אתה לא מבין שיש הבדל של שמים וארץ בין משאית להובלת עצים לבין עותק של 'הלילה השנים־עשר', אז שאלוהים יעזור לכלכלת קנטקי כי אני לא יודעת לאן מועדות פנינו."
     
    "משפחות צריכות לקרוא בתנ"ך ובברית החדשה. לא בשום דבר אחר. מי הולך להשגיח על מה שהם מחלקים שם, בכל מקרה? את יודעת איך הם שם בצפון. הם עלולים להפיץ כל מיני רעיונות מטורפים."
     
    "אלה ספרים, מר סימונדס. אותם ספרים שלמדת בבית הספר כשהיית ילד. מצד שני, נדמה לי שאני זוכרת שהיית עסוק יותר במשיכה בצמות של הבנות מאשר בקריאת ספרים."
     
    פרץ צחוק נוסף.
     
    איש לא זז. אישה הביטה בבעלה, אך הוא נענע קלות בראשו לעומתה.
     
    גברת בריידי הרימה יד. "אה, שכחתי להגיד. זו עבודה בתשלום. השכר יהיה בסביבות עשרים ושמונה דולר לחודש. אז מי רוצה להירשם?"
     
    מלמול קצר נשמע.
     
    "אני לא יכולה," אמרה אישה בעלת שיער אדום שנאסף בתסרוקת מורכבת להפליא. "לא עם ארבעה ילדים מתחת לגיל חמש."
     
    "אני פשוט לא מבין למה הממשלה שלנו מבזבזת כספי מסים שהרווחנו בעבודה קשה כדי לחלק ספרים לאנשים שבכלל לא יודעים לקרוא," אמר גבר בעל סנטר כפול. "מה, חצי מהם אפילו לא הולכים לכנסייה."
     
    בקולה של גברת בריידי נשזרה נימה נואשת מעט.
     
    "חודש ניסיון. קדימה, גבירותי. אני לא יכולה לחזור ולהגיד לגברת נופסייה שאפילו אישה אחת בבייליוויל לא התנדבה. איזה מין מקום היא תחשוב שאנחנו?"
     
    איש לא דיבר. הדממה התארכה. משמאלה של אליס נחבטה דבורה בעצלתיים בחלון. אנשים החלו לנוע במושביהם בחוסר סבלנות.
     
    גברת בריידי, שסירבה להתייאש, אמדה במבטה את הנוכחים.
     
    "בואו נימנע מעוד תקרית כמו זו שהיתה באירוע ההתרמה ליתומים."
     
    נראה שהמון זוגות נעליים דרשו לפתע תשומת לב וריכוז.
     
    "אפילו לא אחת? באמת? טוב... אז איזי תהיה הראשונה."
     
    ילדה קטנה ועגולה כמעט כמו כדור, שהיתה מוסתרת למחצה בתוך הקהל הצפוף, הרימה את ידיה אל פיה. אליס ראתה את פיה של הילדה מבטא את המחאה יותר מאשר שמעה אותה. "אמא!"
     
    "יש לנו מתנדבת אחת. הילדה הקטנה שלי לא תפחד למלא את חובתה למדינה שלנו, נכון, איזי? עוד מישהי?"
     
    איש לא דיבר.
     
    "אף לא אחת מכן? אתן לא חושבות שחשוב ללמוד? אתן לא חושבות שהכרחי לעודד את המשפחות שפחות שפר עליהן גורלן לנסות לחנך את ילדיהן?" היא נעצה מבט זועם באנשים שמולה. "טוב. זו לא התגובה שציפיתי לה."
     
    "אני אעשה את זה," אמרה אליס לתוך הדממה.
     
    גברת בריידי מצמצה והרימה את ידה מעל עיניה. "האם זו גברת ואן קליב?"
     
    "כן. אליס."
     
    "את לא יכולה להירשם," לחש בנט בדחיפות.
     
    אליס רכנה קדימה. "בעלי בדיוק אמר לי שהוא מאמין בתוקף בחשיבות של מילוי החובה האזרחית, ממש כפי שעשתה אמו היקרה, לכן אשמח להתנדב." עורה עקצץ כשעיני הקהל הזדחלו לכיוונה.
     
    גברת בריידי השיבה על עצמה רוח מעט יותר במרץ. "אבל... את לא מכירה את הדרכים באזורים האלה, יקירתי. אני לא חושבת שזה יהיה הגיוני כל כך."
     
    "כן," סינן בנט. "את לא מכירה את האזור הזה, אליס."
     
    "אני אראה לה." מרג'רי אוהייר הנהנה אל אליס. "אני ארכב איתה במסלולים במשך שבוע־שבועיים. אפשר לשלוח אותה למקומות שקרובים לעיר עד שהיא תתחיל להתמצא בסביבה."
     
    "אליס, אני -" לחש בנט. הוא נראה נרגז ונשא מבט אל אביו.
     
    "את יודעת לרכוב?"
     
    "מגיל ארבע."
     
    גברת בריידי התנדנדה לאחור על עקביה בסיפוק. "ובכן, הרי לך, מיס אוהייר. כבר יש לך שתי ספרניות נוספות."
     
    "זאת התחלה."
     
    מרג'רי אוהייר חייכה אל אליס, ואליס חייכה בחזרה כמעט לפני שקלטה מה היא עושה.
     
    "טוב, אני לא חושב שזה רעיון חכם בכלל," אמר ג'ורג' סימונדס. "ואני אכתוב מחר למושל האץ' כדי להגיד לו מה דעתי. אני סבור שלשלוח נשים צעירות לדרכים לבדן זה מתכון לאסון. ולדעתי הרעיון הנלוז הזה יכול אך ורק לעודד מחשבות כפירה והתנהגות לא ראויה, גברת ראשונה או לא גברת ראשונה. יום טוב לך, גברת בריידי."
     
    "יום טוב, מר סימונדס."
     
    המתכנסים החלו לקום בכבדות ממושביהם.
     
    "ניפגש בספרייה ביום שני בבוקר," אמרה מרג'רי אוהייר, כשיצאו אל אור השמש. היא הושיטה יד ולחצה את ידה של אליס. "את יכולה לקרוא לי מרג'." היא הרימה את מבטה אל השמים, משכה כובע עור רחב שוליים על ראשה וצעדה נמרצות לעבר פרד גדול, שאותו בירכה לשלום בהפתעה נלהבת כאילו היה חבר ותיק שנתקלה בו ברחוב.
     
    בנט התבונן בה מתרחקת. "גברת ואן קליב, אין לי מושג מה את חושבת שאת עושה."
     
    הוא אמר זאת פעמיים לפני שנזכרה שזהו למעשה שמה עכשיו.

    ג'וג'ו מויס  נולדה ב־ 1969 וגדלה בלונדון. לאחר קריירה שכללה משרות כמו סדרנית בתחנת מוניות וקלדנית בכתב ברייל, היא למדה עיתונאות ועבדה במשך עשר שנים כעורכת חדשות וככתבת לענייני תקשורת ואמנות. היא גרה באסקס שבאנגליה עם בעלה העיתונאי ושלושת ילדיהם. ספריה נמכרו במיליוני עותקים בכל רחבי העולם וזכו לשבחי הביקורת. "הנערה שהשארתָ מאחור", "ללכת בדרכּךָ", ״אחד ועוד אחד", "החיים אחריךָ״ ו״מכתב אחרון ופרידה״ ראו אור אף הם ב"ידיעות ספרים" ונכנסו מיד לרשימות רבי־המכר.

    מתנת כוכבים ג'וג'ו מויס
    הקדמה
     
     
    20 בדצמבר 1937
     
    תקשיבי. חמישה קילומטרים בעומק היער, ממש מתחת לרכס ארנו, ואת מוקפת דממה כה סמיכה, עד שנדמה שאת משכשכת בתוכה. אחרי עלות השחר לא נשמע עוד ציוץ ציפורים, אפילו לא בשיאו של הקיץ, ובוודאי לא עכשיו, כשהכפור העומד באוויר הצונן מקפיא את העלים הספורים שעוד נאחזים בגבורה בענפים. בין עצי האלון והאגוז אין כל תנועה: חיות הבר מתחפרות כעת עמוק מתחת לקרקע, פרוותיהן הרכות נטמעות במחילות צרות או בגזעים חלולים. השלג כה עמוק עד שרגלי הפרד נעלמות בו עד קרסוליו, וכל כמה צעדים הוא מועד ונוחר בחשדנות, מחפש סלעים לא יציבים ובורות מתחת ללבן האינסופי. רק הנחל הצר שלמטה ממשיך לזרום בביטחון, מימיו הצלולים מפכפכים ומבעבעים על מצע האבן, בדרכם אל נקודת סיום שאיש כאן מעולם לא ראה.
     
    מרג'רי אוהייר מניעה את בהונותיה בתוך המגפיים, אבל התחושה בהן נעלמה לפני זמן רב, והמחשבה על כמה שהן עומדות לכאוב כשיתחממו שוב מכווצת את לבה. שלושה זוגות של גרבי צמר, ובמזג האוויר הזה היא מרגישה כאילו היא הולכת יחפה. היא מלטפת את צווארו של הפרד הגדול, מברישה בכפפות הגבריות הכבדות שעל ידיה את גבישי הקרח שהתהוו על פרוותו הסמיכה.
     
    "הערב תקבל מנה נוספת, צ'רלי, חמוד," היא אומרת ומביטה באוזניו הענקיות מתנועעות לאחור. היא נעה על מקומה, מסדרת את שקי האוכף ומוודאת שהפרד מאוזן כשהם יורדים בזהירות למטה לעבר הנחל. "אני אתן לך מולסה חמה בארוחת הערב. אולי אפילו אקח קצת גם לעצמי."
     
    רק עוד שישה קילומטרים וחצי, היא חושבת לעצמה ומצטערת שלא אכלה ארוחת בוקר גדולה יותר. צריך רק לרדת במדרון האינדיאני, לעלות בשביל האורנים הצהוב, לעבור עוד שני עמקים קטנים, ואז תופיע ננסי הקשישה, בשירת מזמורים כהרגלה - קולה הצלול והחזק יהדהד ביער כשתלך, זרועותיה מתנדנדות לצדי גופה כמו ילדה, בדרכה לפגוש אותה.
     
    "את לא צריכה לצעוד שמונה קילומטרים כדי לפגוש אותי," היא אומרת לאישה פעם בשבועיים. "זאת העבודה שלנו. בגלל זה אנחנו רכובות על סוסים."
     
    "אה, אתן עושות מספיק."
     
    היא יודעת את הסיבה האמיתית. ננסי, כמו אחותה שנפלה למשכב, פיליס, שמתגוררת עמה בבקתת העצים הזעירה ברד ליק, לא יכולה להרשות לעצמה להסתכן אפילו סיכון קלוש שתחמיץ את המשלוח הבא של הסיפורים. היא בת שישים וארבע ונותרו לה שלוש שיניים טובות בפיה וחיבה בלבה לקאובוי יפה תואר: "מאק מקגווייר הזה, הוא גורם ללב שלי לרפרף כמו סדין נקי שתלוי לייבוש על חבל ארוך." היא סופקת כפיים ונושאת את עיניה לשמים. "איך שארצ'ר כותבת אותו, נו, הוא כאילו יוצא מהדפים בספר הזה ומניף אותי יחד איתו על הסוס שלו." היא רוכנת קדימה ומחייכת כקושרת קשר. "אני הייתי שמחה לרכוב עליו, ואני לא מתכוונת לסוס. בעלי אמר שהיה לי ישבן נהדר כשהייתי צעירה!"
     
    "אין לי ספק, ננסי," היא עונה בכל פעם מחדש, והאישה פורצת בצחוק וסוטרת על ירכיה כאילו אמרה זאת לראשונה.
     
    זרד מתפצח ואוזניו של צ'רלי מתנועעות. עם אוזניים בגודל הזה, הוא כנראה יכול לשמוע עד חצי הדרך ללואיוויל. "מכאן, חמוד," היא אומרת ומנחה אותו הרחק מסלע מבצבץ. "אתה תשמע אותה בעוד רגע."
     
    "הולכת לאנשהו?"
     
    ראשה של מרג'רי מסתובב באחת.
     
    הוא מתנודד קלות, אבל מבטו יציב ומופנה ישירות אליה. היא רואה שהרובה שלו דרוך, והוא מחזיק אותו, כמו טיפש, עם האצבע על ההדק. "אז עכשיו את מוכנה פתאום להסתכל עלי, הא, מרג'רי?"
     
    היא שומרת על קול יציב, ומחשבותיה משתוללות. "אני רואה אותך, קלם מק'קאלה."
     
    "אני רואה אותך, קלם מק'קאלה." הוא יורק כשהוא חוזר על דבריה, כמו ילד מרושע בחצר בית הספר. השיער שלו זקור בצד אחד, כאילו ישן עליו. "את מרימה את האף שלך כל כך גבוה, שאת רואה אותי רק כשאת מסתכלת למטה. את רואה אותי כמו שאת רואה לכלוך על הנעל שלך. חושבת לעצמך שאת משו מיוחד."
     
    אין הרבה דברים שמפחידים אותה, אבל היא מכירה את אנשי ההרים האלה טוב מספיק כדי לדעת שלא כדאי להתחיל לריב עם שיכור. בייחוד לא כשהוא מחזיק בידו רובה טעון.
     
    היא מונה בראשה בזריזות רשימה של אנשים שאולי פגעה בהם - אלוהים יודע שיש לא מעט כאלה - אבל מק'קאלה? פרט למובן מאליו, היא לא מצליחה לחשוב על שום דבר.
     
    "אם למשפחה שלך היה סכסוך עם אבא שלי, הוא נקבר יחד איתו. רק אני נשארתי, ואני לא מעוניינת בסכסוכי דמים."
     
    מק'קאלה עומד ממש בדרכה עכשיו, רגליו קבורות בתוך השלג, אצבעו עדיין על ההדק. לעורו יש גוון מנומר סגול־כחול של מישהו ששיכור מכדי להבין כמה קר לו. בוודאי גם שיכור מכדי לקלוע למטרה, אבל זה סיכון שהיא לא מוכנה להסתכן בו.
     
    היא מזיזה את משקלה מצד לצד, מאטה את הפרד ומלכסנת מבט הצדה. גדות הנחל תלולות מדי, והעצים צפופים מכדי שתוכל לעבור. היא תצטרך לשכנע אותו לזוז או פשוט לדרוס אותו, והאפשרות השנייה מפתה ביותר.
     
    אוזניו של הפרד נעות לאחור. בדממה היא שומעת את פעימות לבה, הלמות עיקשת באוזניה. היא חושבת בהיסח הדעת שהיא לא בטוחה ששמעה אותו פועם חזק כל כך עד היום. "אני רק עושה את העבודה שלי, מר מק'קאלה. אודה לך מאוד אם תיתן לי לעבור."
     
    הוא מזעיף פנים, שומע את העלבון המרומז הטמון באופן המנומס מדי שבו ביטאה את שמו, וכשהוא מזיז את הרובה שלו היא מבינה את טעותה.
     
    "העבודה שלך... את חושבת שאת יותר טובה מאיתנו. את יודעת מה את צריכה?"
     
    הוא יורק בקולניות, מחכה לתשובתה. "אמרתי, את יודעת מה את צריכה, אישה?"
     
    "אני חוששת שהגרסה שלי לגבי מה שאני צריכה שונה מאוד משלך."
     
    "אה, את יודעת הכול. את חושבת שאנחנו לא יודעים מה אתן עושות כולכן כל הזמן הזה? את חושבת שאנחנו לא יודעים מה אתן מפיצות בין נשים הגונות ויראות שמים? אנחנו יודעים מה אתן מתכננות. השטן נכנס בך, מרג'רי אוהייר, ויש רק דרך אחת להוציא את השטן מתוך אישה כמוך."
     
    "טוב, אני ממש אשמח לעצור ולגלות מהי, אבל אני עסוקה בסבבים שלי, אז אולי נוכל להמשיך את זה -"
     
    "תשתקי!"
     
    מק'קאלה מרים את הרובה שלו. "תסתמי את הפה הארור שלך."
     
    היא מצמידה את שפתיה זו לזו בחוזקה.
     
    הוא צועד שני צעדים לכיוונה, רגליו פשוקות ודרוכות. "רדי מהפרד."
     
    צ'רלי נע באי־שקט. היא מרגישה את הלב שלה כמו חלוק נחל קפוא בפיה. אם תסתובב ותימלט, הוא יירה בה. הנתיב היחיד כאן הוא בעקבות ערוץ הנחל. רצפת היער קשה כאבן, העצים צפופים מכדי לפלס דרך ביניהם. היא מבינה שאין איש בסביבה במרחק של קילומטרים, אין אף נפש חיה פרט לננסי הקשישה שמתקדמת לאטה לעברה על פסגת ההר.
     
    אין מי שיעזור לה, והוא יודע את זה.
     
    הוא מנמיך את קולו. "אמרתי רדי, עכשיו." הוא מתקרב אליה שני צעדים, ורגליו משמיעות קול גריסה בשלג.
     
    וזאת האמת העירומה, עבורה ועבור כל הנשים בסביבה הזאת. לא משנה כמה את חכמה, כמה את פיקחית, כמה את מסתדרת בכוחות עצמך - את תמיד פחות טובה מכל גבר טיפש שמחזיק רובה ביד. קנה הרובה קרוב כל כך עכשיו עד שהיא מביטה מבעד לשני חורים שחורים אינסופיים. הוא מוריד אותו בבת אחת ברטינה, מניח לו להתנודד מאחוריו על הרצועה שלו ואוחז במושכות שלה. הפרד פונה הצדה, כך שהיא מוטלת קדימה בסרבול על צווארו. היא מרגישה את מק'קאלה חופר בציפורניו בירכה בעת שהוא שולח את ידו השנייה לאחור לרובה שלו. הבל פיו החמוץ מדיף ריח של אלכוהול, וידו מכוסה לכלוך. המגע שלו דוחה כל תא ותא בגופה.
     
    ואז היא שומעת את זה, את קולה של ננסי במרחק.
     
     
     
    הו, על איזו שלווה אנחנו מוותרים לפעמים!
     
    הו, אילו ייסורים מיותרים אנו נושאים -
     
     
     
    ראשו מתרומם. היא שומעת לא! וחלק מרוחק בתוכה מזהה בהפתעה שהוא נפלט מפיה שלה. אצבעותיו תופסות אותה ומושכות אותה, זרוע אחת מושטת אל מותניה ומערערת את שיווי משקלה. כשהיא חשה את אחיזתו הנחושה, את הבל פיו המצחין, היא מרגישה שעתידה משתנה למשהו שחור ונורא. אבל תנועותיו מגושמות בגלל הקור. הוא שולח יד ומגשש שוב אחר רובהו, בגבו אליה, וברגע הזה היא רואה את ההזדמנות שלה. היא שולחת את ידה השמאלית לאחור לתוך שק האוכף, וכשהוא מפנה את ראשו היא עוזבת את המושכות, תופסת את הקצה השני באגרופה הימני ומניפה את הספר הכבד חזק ככל שהיא יכולה, היישר לתוך פרצופו. הרובה שלו פולט ירייה, צליל קראק! תלת־ממדי ניתז בין העצים, והיא שומעת את השירה משתתקת לרגע קט ואת הציפורים עפות אל השמים - ענן שחור מנצנץ של טפיחות כנפיים. כשמק'קאלה נופל על הקרקע, הפרד בועט ומזנק קדימה בבהלה, מועד מעליו, והיא משתנקת ונאלצת לתפוס בקרן האוכף כדי לא ליפול.
     
    ואז היא דוהרת קדימה לאורך ערוץ הנחל, נשימתה נעתקת מגרונה, לבה הולם, היא סומכת על רגליו הבטוחות של הפרד שימצאו מקום אחיזה במי הקרח הניתזים סביבה ולא מעזה להביט לאחור כדי לראות אם מק'קאלה הצליח לקום על רגליו ורודף אחריה.
     
     
     
     
     
     
     
    פרק 1
     
     
     
    שלושה חודשים קודם לכן
     
     
    כל תושבי בייליוויל הסכימו, בעודם משיבים על עצמם רוח מחוץ לחנות או הולכים בצל עצי האיקליפטוס, שספטמבר היה חם מאוד יחסית לעונה. באולם האסיפות בעיר עמדו באוויר ריחות של סבון בורית ובשמים עבשים, של גופים דחוקים יחד בשמלות פופלין חגיגיות ובחליפות קיציות. החום חלחל אפילו לקורות העץ שבקירות, והעץ חרק ונאנח במחאה. אליס היתה דחוקה מאחורי בנט, שדשדש לאורך שורת המושבים העמוסים והתנצל בפני כל אדם שנאלץ לקום ממושבו באנחה בלתי־מוסתרת, ונשבעה שהיא מרגישה את חומו של כל גוף שרכן לאחור כדי שיוכלו לעבור מחלחל אל גופה שלה.
     
    סליחה. סלח לי. סליחה.
     
    בנט הגיע סוף־סוף לשני כיסאות ריקים ואליס התיישבה, בלחיים בוערות ממבוכה, והתעלמה מהמבטים האלכסוניים שנשלחו אליהם מהאנשים סביבם. בנט השפיל מבט אל דש חליפתו וסילק ממנו מוך דמיוני, ואז הבחין בחצאית שלה. "לא החלפת בגדים?" מלמל.
     
    "אמרת שאנחנו מאחרים."
     
    "לא התכוונתי שתצאי לבושה בבגדי הבית שלך."
     
    היא ניסתה להכין פאי רועים כדי לעודד את אנני לשים על השולחן מאכלים נוספים מלבד האוכל הדרומי. אבל תפוחי האדמה נהיו ירוקים, היא לא הצליחה לכוון את הטמפרטורה של התנור, וכל השמן ניתז עליה כשהניחה את הבשר במחבת. וכשבנט הגיע לשם לחפש אותה (היא איבדה כמובן כל תחושת זמן), הוא לא הצליח להבין למה לכל הרוחות היא לא מוכנה להשאיר את כל ענייני הבישול לסוכנת הבית, כשעליה לצאת לאסיפה חשובה.
     
    אליס הניחה את ידה מעל כתם השמן הגדול ביותר בחצאיתה והיתה נחושה בדעתה להשאיר אותה שם למשך השעה הבאה. כי אין ספק בכלל שזה יימשך שעה. או שעתיים. או - שאלוהים יעזור לה - שלוש.
     
    הכנסייה ואסיפות. אסיפות והכנסייה. לפעמים אליס ואן קליב הרגישה שהיא פשוט החליפה עיסוק יומי מייגע אחד באחר. באותו בוקר ממש, בכנסייה, דיבר האב מקינטוש כמעט שעתיים בלהט על החוטאים, שזממו, כך מתברר, השתלטות כופרת על העיר הקטנה, ועכשיו הוא נופף על עצמו במניפה ונראה מוכן באופן מדאיג להתחיל לדבר שוב.
     
    "תנעלי את הנעליים שלך," מלמל בנט. "מישהו עלול לראות אותך."
     
    "חם לי," אמרה. "אלה כפות רגליים אנגליות. הן לא רגילות לטמפרטורות האלה." היא הרגישה, יותר מאשר ראתה, את מורת רוחו של בעלה. אבל היה לה חם והיא היתה עייפה מכדי שיהיה אכפת לה, ולקולו של הדובר היתה השפעה מרדימה, כך שהיא קלטה רק כל מילה שלישית בערך - מנביטים... תרמילים... מוץ... שקיות נייר - והתקשתה להתעניין במיוחד בשאר הדברים.
     
    חיי הנישואים, כך נאמר לה, יהיו הרפתקה. לנסוע לארץ חדשה! היא הרי התחתנה עם אמריקאי. אוכל חדש! תרבות חדשה! חוויות חדשות! היא דמיינה את עצמה בניו יורק, לבושה היטב בחליפת שני חלקים אופנתית, בתוך מסעדות הומות אדם ועל מדרכות סואנות. היא חשבה שתכתוב הביתה ותשוויץ בחוויות החדשות שלה. אה, אליס רייט? היא לא זאת שהתחתנה עם האמריקאי המשגע ההוא? כן, קיבלתי ממנה גלויה - היא היתה באופרה במטרופוליטן או בקרנגי הול...
     
    איש לא הזהיר אותה שיהיו כרוכים בזה כל כך הרבה פטפוטי סרק עם דודות קשישות מעל מערכות חרסינה משובחת, כל כך הרבה תיקונים ותפירות חסרי טעם או גרוע מזה, כל כך הרבה דרשות משעממות עד מוות. דרשות ואסיפות בלתי־נגמרות, שנמשכו שעות על גבי שעות. אוי, כמה שהגברים האלה אהבו לשמוע את עצמם מדברים! היא הרגישה שפשוט נוזפים בה, במשך שעות בכל פעם, ארבע פעמים בשבוע.
     
    משפחת ואן קליב עצרה בלא פחות משלוש־עשרה כנסיות בדרכה חזרה הנה, והדרשה היחידה שאליס נהנתה ממנה נישאה בצ'רלסטון, שם המטיף האריך כל כך בדברים, עד שהקהילה שלו איבדה את סבלנותה והחליטה פה אחד "להוריד אותו מהדוכן בשירה" - להטביע את קולו בשירים עד שהבין את המסר וסגר די בזעם את הסדנה הדתית שלו לאותו יום. היא צחקקה כשראתה את ניסיונותיו חסרי התועלת להישמע מעל לקולותיהם העולים וגוברים בנחישות.
     
    למרבה אכזבתה הבחינה שהקהילה של בייליוויל, קנטקי, דווקא נראית מרותקת לדבריו.
     
    "תנעלי אותן, אליס. בבקשה."
     
    כשלכדה את מבטה של גברת שמידט, שאירחה אותה לתה בחדר האורחים שלה כשבועיים קודם לכן, מיהרה להסיט את עיניה בחזרה קדימה והשתדלה לא להיראות ידידותית מדי כדי שלא תזמין אותה פעם נוספת.
     
    "תודה לך, האנק, על העצה הזאת לאחסון זרעים. אני בטוח שנתת לנו הרבה חומר למחשבה."
     
    כשאליס החליקה את כפות רגליה לתוך נעליה הוסיף הכומר, "אה, לא, אל תקומו, גבירותי ורבותי. גברת בריידי ביקשה רגע מזמנכם."
     
    אליס, שכבר ידעה היטב מה משמעות האמירה הזאת, חלצה שוב את נעליה. אישה נמוכה בגיל העמידה נעה קדימה - אבא שלה היה מכנה אישה כזו "מרופדת היטב", מאחר שהיתה מלאה, רכה ומקומרת - מונחים שמתקשרים בדרך כלל לספה איכותית.
     
    "זה בנוגע לספרייה הניידת," אמרה, נפנפה על צווארה במניפה לבנה וסידרה את כובעה. "היו כמה התפתחויות שהייתי רוצה להביא לתשומת לבכם.
     
    "כולנו מודעים להשפעות ה - אה - מצערות של השפל הכלכלי על המדינה הנפלאה שלנו. נאלצנו להשקיע כל כך הרבה תשומת לב בהישרדות, עד שהרבה מרכיבים אחרים של חיינו נדחקו לשוליים. חלקכם אולי ערים למאמצים הכבירים של הנשיא רוזוולט ואשתו להחזיר את תשומת הלב אל האוריינות והלמידה. ובכן, מוקדם יותר השבוע היתה לי הזכות להשתתף במפגש לתה עם גברת לנה נופסייה, יושבת הראש מטעם שירות הספריות של ועד ההורים של קנטקי, והיא סיפרה לנו שכחלק מיוזמה זו הקים מִנהל עבודות הקִדמה מערכת של ספריות ניידות בכמה מדינות - וכמה מהן אפילו כאן בקנטקי. אולי חלקכם שמעתם על הספרייה שהם הקימו במחוז הרלן, כן? ובכן, היא התגלתה כהצלחה מסחררת. בחסותה של גברת רוזוולט עצמה ושל מנהל עבודות הקד -"
     
    "היא אפיסקופלית."
     
    "מה?"
     
    "רוזוולט. היא אפיסקופלית."
     
    הלחי של גברת בריידי קפצה קצת. "טוב, לא נזקוף זאת לחובתה. היא הגברת הראשונה שלנו והרצון לעשות דברים אדירים למען המדינה שלנו עומד בראש מעייניה."
     
    "מה שצריך להיות בראש מעייניה זה לדעת את המקום שלה ולא לדחוף את האף לכל דבר." גבר בעל סנטר כפול בחליפת כותנה בהירה הניד בראשו, הביט סביב וחיפש הסכמה בקרב הקהל.
     
    מעברו האחר של המעבר רכנה פגי פורמן קדימה כדי לסדר את החצאית שלה, בדיוק ברגע שאליס הבחינה בה, כך שנראה כאילו אליס נעצה בה מבט. פגי הזעיפה פנים והרימה את אפה הקטן באוויר, ואז מלמלה משהו לבחורה שישבה לצדה, וזו רכנה קדימה ושלחה לאליס את אותו מבט לא ידידותי. אליס נשענה לאחור במושבה וניסתה לדכא את הסומק שעלה בלחייה.
     
    אליס, את לא תצליחי להשתלב כאן אם לא תמצאי לך כמה חברות, חזר בנט ואמר לה, כאילו היא יכולה לשנות את דעתן של פגי פורמן וחבורת הפרצופים החמוצים שלה.
     
    "האהובה שלך שוב מנסה להטיל עלי כשפים," מלמלה אליס.
     
    "היא לא האהובה שלי."
     
    "טוב, היא חשבה שכן."
     
    "אמרתי לך. היינו רק ילדים. פגשתי אותך, ו... נו, הכול היסטוריה."
     
    "אולי אתה צריך להגיד את זה לה."
     
    הוא רכן מעליה. "אליס, את לא יוצרת קשרים, ובגלל זה אנשים מתחילים לחשוב שאת קצת... מתנשאת..."
     
    "אני אנגלייה, בנט. אנחנו לא בנויים להיות... מסבירי פנים."
     
    "אני פשוט חושב שעדיף לשנינו שתהיי מעורבת יותר חברתית. גם אבא חושב ככה."
     
    "אה. מה אתה אומר?"
     
    "אל תהיי כזאת."
     
    גברת בריידי ירתה מבט לעברם. "כמו שאמרתי, הודות להצלחה של מיזמים כאלה במדינות שכנות, מנהל עבודות הקדמה הקצה כספים כדי לאפשר לנו להקים ספרייה נודדת משלנו כאן במחוז לי."
     
    אליס החניקה פיהוק.
     
     
     
    על המזנון בבית ניצב תצלום של בנט במדי הבייסבול שלו. הוא צולם בדיוק אחרי שסיים הקפה מלאה, ועל פניו נחה ארשת של עוצמה ואושר יוצאי דופן, כאילו חווה באותו רגע תחושה עילאית. היא השתוקקה שהוא יסתכל עליה ככה שוב.
     
    אבל כשהרשתה לעצמה לחשוב על כך, הבינה אליס ואן קליב כי נישואיה היו שיא בסדרת אירועים אקראיים, שהחלה בכלב חרסינה שבור כשהיא וג'ני פיצוולטר שיחקו בדמינטון בתוך הבית (ירד גשם - מה הן היו אמורות לעשות?), הסלימה כשסולקה מבית הספר למזכירות בשל איחורים חוזרים ונשנים והסתיימה בהתפרצות הלא־נאותה שלה לכאורה על המנהל של אביה במהלך הרמת כוסית לכבוד חג המולד. ("אבל הוא שם את היד שלו על הישבן שלי בזמן שחילקתי את הפחזניות!" מחתה אליס. "אל תהיי גסת רוח, אליס," אמרה אמה והצטמררה.) בשל שלושת האירועים האלה - ותקרית נוספת שהיו מעורבים בה חבריו של אחיה גידאון, יותר מדי פונץ' ושטיח הרוס (היא לא ידעה שבפונץ' יש אלכוהול! אף אחד לא אמר לה!) - הציעו לה הוריה לפרוש למה שהם כינו "תקופה של הסתכלות עצמית", שמהותה היתה למעשה "להשאיר את אליס בבית". היא שמעה אותם מדברים במטבח: "היא תמיד היתה כזאת. היא כמו דודה שלך הרייט," אמר אבא בביטול, ואמא לא דיברה איתו יומיים תמימים, כאילו המחשבה שאליס היא תוצר של השושלת הגנטית שלה היתה פשוט פוגענית באופן בלתי־נסבל.
     
    וכך, במהלך החורף הארוך, כשגידאון הלך לאינסוף נשפים ומסיבות קוקטייל, נעלם לסופי שבוע ארוכים בבתים של חברים או חגג בלונדון, היא נמחקה בהדרגה מרשימת המוזמנים של חבריה, ישבה בבית ורקמה בחוסר חשק רקמות טלאים, והיציאות היחידות שלה מהבית היו בליווי אמה לביקורים אצל קרובי משפחה קשישים או למפגשים של ארגוני נשים, שם היו נושאי הדיון בדרך כלל עוגות, סידור פרחים והספר "חייהם של הקדושים" - זה היה כאילו הם ממש מנסים לשעמם אותה עד מוות. לאחר זמן מה היא הפסיקה לבקש מגידאון לספר לה את הפרטים, כי זה רק החמיר את הרגשתה. במקום זאת היא השתתפה בפנים חמוצות במשחקי קנַסטה, רימתה בזעף במונופול וישבה ליד שולחן המטבח כשפניה קבורות בין אמות ידיה והקשיבה לרדיו, שהבטיח עולם שהיה רחוק מאוד מדאגות היומיום המדכאות שלה.
     
    ולכן, כעבור חודשיים, כשבנט ואן קליב הופיע באופן בלתי־צפוי ביום ראשון אחר הצהריים בפסטיבל האביב של הכומר, עם המבטא האמריקאי, הלסת המרובעת והשיער הבלונדיני שלו, והביא עמו ריחות של עולם ששכן במרחק מיליון קילומטרים מסארי - למען האמת, גם אם הוא היה הגיבן מנוטרדאם, היא ודאי היתה מסכימה שלעבור לגור במגדל פעמונים מצלצל זה פשוט רעיון נפלא, תודה רבה.
     
    גברים נטו לנעוץ מבטים באליס, ובנט נפל שדוד לרגלי האנגלייה הצעירה והאלגנטית בעלת העיניים הענקיות והשיער הבלונדיני הגלי בתספורת הקצרה. הוא מעולם לא שמע בלקסינגטון קול דומה לקולה הצלול המאופק, ואביו העיר שהיא מתנהגת ממש כמו נסיכה בריטית, עם גינוני הנימוס המושלמים שלה והדרך המעודנת שבה הרימה את כוס התה. כשאמה של אליס חשפה את העובדה שהם יכולים לטעון שיש להם דוכסית במשפחה דרך נישואים לפני שני דורות, מר ואן קליב המבוגר כמעט יצא מגדרו מרוב אושר. "דוכסית? דוכסית מלכותית? הו, בנט, אתה מתאר לך כמה זה היה משמח את אמך היקרה?"
     
    האב והבן ביקרו באירופה במסגרת משלחת צדקה של הכנסייה המשולבת של מזרח קנטקי בחסות האל וצפו בעבודת האל של המאמינים מחוץ לגבולות אמריקה. מר ואן קליב מימן כמה מחברי המשלחת לזכר רעייתו המנוחה, דולורס, כפי שחזר והכריז בכל פעם שהשיחה גוועה. הוא אולי איש עסקים אבל אין לכך שום משמעות, שום משמעות, אם זה לא נעשה בחסות אבינו שבשמים. אליס חשבה שהוא נראה מאוכזב מעט מהלהט הדתי המועט ומהבעות הפנים נטולות ההתלהבות בסנט מרי און דה קומון - והקהילה בהחלט נדהמה מהצעקות המשולהבות של הכומר מקינטוש על אש וגופרית (מישהו נאלץ ללוות את גברת ארבתנוט המסכנה החוצה דרך דלת צדדית כדי שתנשום אוויר צח). אבל מר ואן קליב הבחין שעל כל מה שחסרו הבריטים באדיקות, הם פיצו בשפע ובכנסיות, בקתדרלות ובכל ההיסטוריה שלהם. והאין זו חוויה רוחנית בפני עצמה?
     
    באותו זמן היו אליס ובנט עסוקים בחוויה שלהם, שהיתה מעט פחות קדושה. הם נפרדו בידיים לפותות ובביטויי חיבה נלהבים, שהתגברו בשל הפרידה הממשמשת ובאה. הם החליפו מכתבים במהלך עצירותיו בריימס, בברצלונה ובמדריד. חילופי הדברים ביניהם הגיעו לנקודת שיא קדחתנית במיוחד כשהגיע לרומא, ובדרכו חזרה לא הופתע כמעט איש מבני הבית מכך שבנט הציע נישואים לאליס, והיא, בלהיטות של ציפור שרואה את דלת הכלוב שלה נפתחת, היססה חצי שנייה שלמה לפני שאמרה שכן, היא תינשא לו, לאהובה האמריקאי, שערג לה ושהשיזוף שלו עכשיו היה נפלא למדי. מי לא היתה אומרת כן לגבר נאה עם לסת מרובעת, שהסתכל עליה כאילו היא עשויה ממשי בעבודת יד? בחודשים האחרונים הסתכלו עליה כל השאר כאילו היא נגועה במחלה מידבקת.
     
    "את הרי פשוט מושלמת," היה בנט אומר לה, ואז סגר את אגודלו והאצבע המורה שלו סביב מפרק ידה הצר. כך ישבו על הנדנדה בגינה של הוריה, צווארוניהם מורמים בשל הרוח הקרירה ואבותיהם מתבוננים בהם בסלחנות מחלון הספרייה, כששניהם - כל אחד מסיבותיו שלו - חשים בלבם הקלה מהזיווג הזה. "את כל כך עדינה ומעודנת. כמו סוסה גזעית." הוא ביטא את המילים במבטא כבד.
     
    "ואתה נאה עד גיחוך. כמו כוכב קולנוע."
     
    "אמא היתה אוהבת אותך." הוא העביר אצבע במורד לחייה. "את כמו בובת חרסינה."
     
    כעבור חצי שנה אליס היתה בטוחה למדי שהוא כבר לא חשב עליה כעל בובת חרסינה.
     
    הם התחתנו במהירות והסבירו את החיפזון בכך שמר ואן קליב צריך לשוב לעסקיו. אליס הרגישה כאילו כל עולמה התהפך על הראש: היא היתה כעת שמחה ומסוחררת מאושר בה במידה שהיתה מדוכדכת במשך כל החורף הארוך. אמה ארזה את ארגז הנסיעות שלה כמעט באותו תענוג מגונה שבו סיפרה לכל חוג החברים שלה על הבעל האמריקאי המקסים של אליס ועל אביו, התעשיין העשיר. היה יכול להיות נחמד לו היתה מפגינה רק קורטוב של עצב מהמחשבה על כך שבתה היחידה עוברת לגור באמריקה, במקום שאיש ממכריה מעולם לא ביקר בו. אבל מצד שני, אליס היתה כנראה להוטה לעזוב בדיוק באותה מידה. רק אחיה היה עצוב בגלוי, והיא היתה בטוחה למדי שהוא יתאושש בבילוי סוף השבוע הקרוב שלו. "אני אבוא לבקר, כמובן," אמר גידאון. שניהם ידעו שהוא לא יבוא.
     
    ירח הדבש של בנט ואליס כלל הפלגה של חמישה ימים בחזרה לארצות הברית, ומשם נסיעה בכבישים מניו יורק לקנטקי. (היא חיפשה את קנטקי באנציקלופדיה ונדהמה למדי מכל מרוצי הסוסים. זה נשמע כמו אירוע ספורט תחרותי שנמשך כל השנה.) היא צווחה בהתרגשות מכל דבר: המכונית הענקית שלהם, גודלה של אוניית הנוסעים האדירה, תליון היהלומים שבנט קנה לה במתנה בחנות במרכז הקניות היוקרתי ברלינגטון בלונדון. לא הפריע לה שמר ואן קליב התלווה אליהם במשך כל ההפלגה. אחרי הכול, לא היה מנומס להשאיר את האיש המבוגר לבד, והיא היתה כה אחוזת התרגשות מהמחשבה שהיא עוזבת את סארי, עם חדרי ההסבה השקטים של ימי ראשון והאווירה הקבועה של אי־שביעות רצון, שלא הניחה לזה להפריע לה.
     
    אם אליס חשה במעורפל מורת רוח מהאופן שבו מר ואן קליב נצמד אליהם כמו דבק, היא החניקה אותה ועשתה כמיטב יכולתה להיות הגרסה העליזה של עצמה, שנראה ששני הגברים ציפו ממנה להיות. על האונייה, בין סאותהמפטון לניו יורק, הצליחו היא ובנט לפחות לטייל לבד על הסיפונים אחרי ארוחת הערב, בזמן שאביו טיפל במסמכים הקשורים לעסק שלו או דיבר עם המבוגרים שהסבו לשולחן הקברניט. זרועו החזקה של בנט משכה אותה קרוב אליו, והיא הרימה את ידה השמאלית, עם טבעת הזהב החדשה והמבריקה שענדה, והתפעלה מהעובדה שהיא, אליס, אישה נשואה. וכשיגיעו לקנטקי, אמרה לעצמה, היא תהיה אישה נשואה כמו שצריך, כששלושתם לא יצטרכו עוד לחלוק תא, אפילו עם חציצה של וילונות.
     
    "לא בדיוק כתונת הלילה שחשבתי עליה," לחשה כשלגופה גופייה ומכנסי פיג'מה. היא לא הרגישה בנוח ללבוש פחות מזה, אחרי שמר ואן קליב המבוגר קם לילה אחד מתוך שינה והתבלבל בין הווילון שהסתיר את הדרגש הכפול שלהם לבין זה של הכניסה לחדר האמבטיה.
     
    בנט נשק למצחה. "בכל מקרה לא הייתי מרגיש בנוח כשאבא שלי קרוב כל כך," לחש לה בחזרה. הוא הניח ביניהם את הכרית הארוכה ("אחרת אולי לא אצליח לשלוט בעצמי") והם שכבו זה לצד זה, החזיקו ידיים בצניעות בחושך ונשמו בקול כשהספינה הענקית רטטה מתחתיהם.
     
    בדיעבד הבינה שהנסיעה הארוכה היתה ספוגה בכמיהתה המודחקת, עם נשיקות גנובות מאחורי סירות הצלה ודמיונה המשתולל כשהים עלה וירד מתחתיהם. "את כל כך יפה. הכול יהיה שונה כשנגיע הביתה," הוא מלמל באוזנה, והיא הביטה בפניו היפות המפוסלות, טמנה את פניה בצווארו המדיף ניחוח מתוק ותהתה כמה זמן עוד תוכל לשאת זאת.
     
    ואז, אחרי הנסיעה האינסופית במכונית והעצירות אצל הכומר הזה והכומר ההוא לאורך כל הדרך מניו יורק לקנטקי, הודיע בנט שהם לא יגורו בלקסינגטון, כפי ששיערה, אלא בעיירה קטנה מדרום לה. הם חלפו בנסיעה על פני העיר והמשיכו הלאה עד שהכבישים נהיו צרים יותר ומאובקים יותר והמבנים היו פזורים בדלילות בקבוצות אקראיות, בצִלם של הרים עצומים מכוסי עצים. זה בסדר, היא הבטיחה לו והסתירה את אכזבתה למראה הרחוב הראשי של בייליוויל, עם קומץ בנייני לבנים וכבישים צרים שהשתרעו בדרך לשום מקום. היא חיבבה למדי את הכפר. והם יוכלו לנסוע לעיר, כמו שאמה היתה נוסעת למסעדת סימפסון אין דה סטרנד, נכון? היא התאמצה מאוד להיות אופטימית באותה מידה כשגילתה שלפחות בשנה הראשונה הם יגורו עם מר ואן קליב. ("אני לא יכול להשאיר את אבא לבד בזמן שהוא מתאבל על אמא. עדיין לא, בכל אופן. אל תיראי כל כך מאוכזבת, מתוקה. זה הבית השני בגודלו בעיר. ויהיה לנו חדר משלנו.") ואז, ברגע שהיו סוף־סוף בחדר ההוא, הדברים השתבשו, כמובן, בדרך שהיא לא בטוחה שהיו לה אפילו המילים כדי להסביר.
     
     
     
    באותה חשיקת שיניים שבה עמדה בתלאות הפנימייה ומועדון הסוסים לצעירים, ניסתה אליס להסתגל לחיים בעיירה הקטנה בקנטקי. זה היה שינוי תרבותי משמעותי. היא הצליחה לראות, אם התאמצה מאוד, יופי מחוספס מסוים בנוף, עם השמים הענקיים, הכבישים הריקים והאור המשתנה תדיר, וההרים שבין אלפי עציהם שוטטו פרא דובים אמיתיים ומעל צמרותיהם חלפו נשרים במעופם. היא היתה אחוזת יראה מהגודל של הכול, מהמרחקים העצומים שתמיד היו נוכחים בדמיונה, כאילו היתה צריכה להתאים מחדש את כל הפרספקטיבה שלה. אבל למען האמת, כך כתבה במכתבים השבועיים שלה לגידאון, כל השאר היה די בלתי־נסבל.
     
    היא הרגישה שהחיים בבית הלבן הגדול מחניקים, אף על פי שאנני, עוזרת הבית הכמעט אילמת, פטרה אותה מרוב מטלות הבית. הוא אכן היה אחד הבתים הגדולים בעיר, אבל הוא היה עמוס ברהיטים עתיקים כבדים, כל משטח היה מכוסה בתצלומים של גברת ואן קליב המנוחה, בקישוטים או במגוון בובות חרסינה פעורות עיניים שכל אחד משני הגברים הזכיר לה ללא הרף שהיו "האהובות על אמא," אם אליס ניסתה להזיז אותן ולו סנטימטר אחד ממקומן. רוחה המייגעת והצדקנית של גברת ואן קליב עטפה את הבית כמו תכריכים.
     
    אמא לא היתה אוהבת שהכריות יהיו מסודרות ככה, נכון, בנט?
     
    אה, לא. לאמא היו דעות מוצקות מאוד איך לסדר את המצעים.
     
    אמא אהבה מאוד את המזמורים הרקומים שלה. הרי הכומר מקינטוש בכבודו ובעצמו אמר שרקמת השמיכה שלה היתה הרקמה המשובחת ביותר בכל קנטקי!
     
    היא לא יכלה לסבול את נוכחותו המתמדת של מר ואן קליב: הוא החליט מה הם יעשו, מה הם יאכלו וקבע את כל שגרת יומם. הוא לא היה מסוגל להיות רחוק ממוקד ההתרחשויות, גם אם היה המוקד רק היא ובנט המאזינים למוזיקה בגרמופון בחדרם. הוא היה מתפרץ אליו בלי להזהיר: "זאת המוזיקה שאנחנו שומעים עכשיו, הא? אה, אתה צריך לשים קצת ביל מונרו. אי־אפשר לנצח את בילי קשישא. קדימה, בחור, תפסיק את הרעש הזה ושים לנו קצת את בילי שלנו."
     
    אם שתה כוס או שתיים של בורבון, ההצהרות האלה היו יוצאות בקול עבה ומהיר, ואנני היתה מוצאת סיבות להסתתר במטבח בידיעה שהוא עומד לצאת מכליו ולמצוא פגמים בארוחת הערב. הוא פשוט מתאבל, היה בנט ממלמל. את לא יכולה להאשים אדם על כך שהוא לא רוצה להישאר לבד עם המחשבות שלו.
     
    היא גילתה עד מהרה שבנט מעולם לא חולק על אביו. בפעמים היחידות שהעזה לדבר ואמרה, בניחותא, שלא, למעשה היא מעולם לא היתה חובבת גדולה של צלעות חזיר - או שהיא אישית חושבת שמוזיקת ג'אז היא נעימה למדי - שני הגברים היו משליכים את המזלגות שלהם ובוהים בה באותה הבעה של אי־שביעות רצון המומה, כאילו פשטה את כל בגדיה ופצחה בריקוד סוער על שולחן האוכל. "למה את צריכה להיות סרבנית כזאת, אליס?" היה בנט לוחש, כשאביו הלך לצעוק פקודות על אנני. היא הבינה עד מהרה שבטוח יותר עבורה לא להביע דעה כלל.
     
    מחוץ לבית המצב לא היה טוב בהרבה; תושבי בייליוויל בחנו אותה באותו מבט אומד שבו בחנו כל דבר "זר". רוב האנשים בעיירה היו חקלאים; נראה שחיו כל חייהם ברדיוס של כמה קילומטרים וידעו הכול זה על זה. היו ככל הנראה זרים בחברת הכרייה הופמן, ששיכנה בתחומיה כחמש מאות משפחות כורים מכל רחבי העולם, בפיקוחו של מר ואן קליב. אך מכיוון שרוב הכורים התגוררו בבתים שסיפקה להם החברה, השתמשו בחנות שבבעלות החברה, למדו בבית הספר שהקימה, הלכו לרופא שהעסיקה והיו עניים מכדי שיהיו ברשותם כלי רכב או סוסים, מעטים מהם נכנסו אי־פעם לבייליוויל.
     
    בכל בוקר היו מר ואן קליב ובנט יוצאים למכרה במכונית הממונעת של מר ואן קליב וחוזרים מעט אחרי שש. בין לבין, אליס מצאה את עצמה מעבירה את הזמן בבית שלא היה שלה. היא ניסתה להתיידד עם אנני, אך האישה הבהירה לה באמצעות שילוב של שתיקה וניקיון ביתי נמרץ מדי, שאין בכוונתה לנהל עמה שיחה. אליס הציעה לבשל, אך אנני הודיעה לה שמר ואן קליב מקפיד על תזונתו ואוהב אך ורק אוכל דרומי וניחשה נכונה שלאליס אין שום מושג כיצד להכין את האוכל הזה.
     
    במרבית משקי הבית גידלו פירות וירקות, ורק מעטים לא החזיקו בחצר חזיר או שניים או להקת תרנגולות. היתה חנות כולבו אחת, ששקי ענק של קמח וסוכר ניצבו בפתחה, והמדפים בה היו עמוסים בקופסאות שימורים. והיתה רק מסעדה אחת: נייס־אנ־קוויק עם הדלת הירוקה וההוראה התקיפה שהלקוחות חייבים לנעול נעליים, ובה הגישו דברים שמעולם לא שמעה עליהם, כמו עגבניות ירוקות מטוגנות ועלי קולרד ודברים שקראו להם ביסקוויטים אבל היו למעשה הכלאה בין כופתה לעוגייה. היא ניסתה פעם להכין אותם, אך כשיצאו מהתנור החם הם לא היו רכים וספוגיים כמו אלה של אנני, אלא קשים כל כך, עד שנשמע קול נקישה כשהשליכה אותם על הצלחת (היא נשבעה שאנני עשתה להם עין הרע).
     
    גברות מקומיות הזמינו אותה כמה פעמים למפגשי שתיית תה, והיא ניסתה לנהל איתן שיחה אבל גילתה שאין לה כמעט מה לומר, מאחר שהיתה חסרת כל ידע בתפירת שמיכות טלאים - מה שהתברר כעיסוק המקומי העיקרי - ומאחר שלא הכירה אף אחד מהשמות שנזרקו לכל עבר בשיחות הרכילות. אחרי מפגש שתיית התה הראשון היה נדמה שחובה עליהן להתחיל כל מפגש כזה בסיפור על איך שאליס הציעה עם התה שלה "ביסקוויטים" - כפי שהם מכונים באנגליה - במקום "עוגיות" (הנשים האחרות חשבו שזה מצחיק בטירוף).
     
    בסופו של דבר היה לה קל יותר פשוט לשבת על המיטה בחדר שלה ושל בנט ולקרוא שוב את המגזינים המעטים שהביאה עמה מאנגליה או לכתוב לגידאון עוד מכתב שבו ניסתה לא לחשוף עד כמה היא אומללה.
     
    היא הבינה בהדרגה שפשוט החליפה בית סוהר ביתי אחד במשנהו. היו ימים שלא היתה מסוגלת להתמודד עם עוד לילה שבו היא צופה באביו של בנט קורא בכתבי הקודש בכיסא הנדנדה החורק שעל המרפסת (מילותיו של האל צריכות להיות הגירוי המנטלי היחיד שנזדקק לו, נכון שזה מה שאמא אמרה תמיד?), בזמן שהיא ישבה ונשמה את הסמרטוטים ספוגי השמן שנשרפו כדי להרחיק את היתושים ותיקנה את הטלאים השחוקים בבגדיו (אלוהים שונא בזבוז - מה, המכנסיים האלה רק בני ארבע שנים, אליס. הם יכולים לשמש עוד המון זמן). אליס רטנה בלבה שאם אלוהים היה צריך לשבת באפלולית ולתפור חורים במכנסיים של מישהו אחר הוא בוודאי היה קונה לעצמו זוג מכנסיים חדש ויפה מחנות בגדי הגברים של ארתור ג'יי הרמון בלקסינגטון, אבל היא חייכה חיוך מאופק ומצמצה חזק יותר אל התפרים. בנט, בינתיים, עטה לעתים קרובות הבעת פנים של מישהו שהובל במרמה לתוך משהו ולא הצליח ממש להבין למה ואיך זה קרה.
     
     
     
    "אז מה זה בכלל ספרייה נודדת, לכל הרוחות?" אליס נשלפה בבהלה משרעפיה הודות למרפקו החד של בנט שננעץ בה.
     
    "יש אחת במיסיסיפי, הם משתמשים בסירות," קרא קול מירכתי הכנסייה.
     
    "לא תצליחו להעביר סירות הלוך ושוב בנחלים שלנו. המים רדודים מדי."
     
    "אני סבורה שהתוכנית היא להשתמש בסוסים," אמרה גברת בריידי.
     
    "להוליך סוסים הלוך ושוב לאורך הנהר? זה לא נורמלי."
     
    המשלוח הראשון של הספרים הגיע משיקגו, המשיכה גברת בריידי וסיפרה, והיו עוד בדרך. יהיה מבחר נרחב של סיפורת, ממארק טוויין ועד שייקספיר, וספרים מעשיים שיש בהם מתכונים, עצות לעבודות הבית ועזרה בגידול ילדים. יהיו אפילו ספרי קומיקס - גילוי שגרם לחלק מהילדים לצייץ בהתרגשות.
     
    אליס הציצה בשעון היד שלה ותהתה מתי תקבל את שבבי הקרח שלה. הדבר הטוב היחיד במפגשים האלה היה שהם לא היו תקועים בבית כל הערב. היא חשבה איך ייראו החורפים, כשיהיה להם קשה יותר למצוא סיבות לברוח מהבית, ונמלאה אימה.
     
    "לאיזה גבר יש זמן לצאת לרכיבה? אנחנו צריכים לעבוד, לא לערוך ביקורים חברתיים עם המהדורה האחרונה של 'המגזין לטיפוח הבית'." צחוק חרישי עבר בקהל.
     
    "אם כי טום פאראדיי אוהב להסתכל על בגדים תחתונים של נשים בקטלוג של סירס. שמעתי שהוא מבלה שעות בקריאה שלו בבית השימוש!"
     
    "מר פורטיוס!"
     
    "לא מדובר בגברים, אלא בנשים," נשמע קול.
     
    שתיקה קצרה השתררה.
     
    אליס פנתה להסתכל. אישה נשענה על הדלתות האחוריות, לבושה מעיל כותנה כחול כהה, ששרווליו מופשלים. היא לבשה מכנסי עור, ומגפיה לא היו מצוחצחים. היא היתה אולי בסוף שנות השלושים או בתחילת שנות הארבעים לחייה, פניה היו נאות ושערה הארוך הכהה היה קשור לאחור בקשר רופף.
     
    "נשים רוכבות על הסוסים ומחלקות את הספרים."
     
    "נשים?"
     
    "לבד?" נשמע קול של גבר.
     
    "אתה יודע, כשאני מסתכלת על נשים, אני רואה שאלוהים נתן להן שתי ידיים ושתי רגליים, בדיוק כמו לגברים."
     
    מלמולים חפוזים נשמעו בקרב הקהל. סקרנותה של אליס התעוררה והיא הביטה בנעשה בריכוז.
     
    "תודה, מרג'רי. במחוז הרלן לידנו שש נשים עושות את זה, ויש מערכת שלמה שפועלת היטב. וכמו שאמרתי, אנחנו נקים כאן משהו דומה. יש לנו כבר שתי ספרניות, ומר גייסלר הסכים ברוב טובו להלוות לנו שניים מהסוסים שלו. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להודות לו על נדיבותו."
     
    גברת בריידי סימנה לבחורה הצעירה יותר להתקרב אליה. "רבים מכם מכירים גם את מיס אוהייר -"
     
    "אה, כן, אנחנו מכירים טוב מאוד את משפחת אוהייר."
     
    "אז אתם ודאי יודעים שבשבועות האחרונים היא עזרה להקים את הכול. יש לנו גם את בת' פינקר - קומי, בת' -" נערה מנומשת עם אף סולד ושיער שטני נעמדה במבוכה והתיישבה שוב מיד - "שעובדת עם מיס אוהייר. אחת הסיבות הרבות שבגללן זימנתי את האסיפה הזאת היא שאנחנו צריכים עוד נשים שמבינות את עקרונות הספרות ויודעות איך לטפל בספרים כדי שנוכל להתקדם בפרויקט האזרחי הראוי ביותר הזה."
     
    מר גייסלר, סוחר הסוסים, הרים את ידו. הוא נעמד ולאחר היסוס של רגע דיבר בשקט אך בביטחון: "לדעתי זה רעיון מצוין. אמא שלי קראה הרבה ספרים, והצעתי את האסם הישן שלי, ששימש לחליבה, בתור הספרייה. אני חושב שכל האנשים ההגונים כאן צריכים לתמוך בזה. תודה." הוא התיישב בחזרה במקומו.
     
    מרג'רי אוהייר השעינה את ישבנה על השולחן שעמד בחזית ושלחה מבט בוטח אל ים הפרצופים שמולה. אליס הבחינה במלמולים של חוסר שביעות רצון כללית שחלפו בחדר ונראה שהיו מכוונים לעברה. היא הבחינה גם שנראה שהדבר לא מפריע למרג'רי אוהייר כהוא זה.
     
    "אנחנו צריכות לכסות מחוז גדול," הוסיפה גברת בריידי. "לא נוכל לעשות את זה עם שתי בנות בלבד."
     
    אישה שישבה בקדמת האולם קראה: "אז מה הן יצטרכו לעשות בדיוק? הספרניות הרכובות על סוסים האלה?"
     
    "טוב, זה יהיה כרוך ברכיבה לכמה מבתי המגורים המרוחקים יותר שלנו ובאספקת חומרי קריאה למי שאולי לא יכולים להגיע בדרך אחרת לספריות המחוזיות בגלל, למשל, בריאות רופפת, חולשה או חוסר באמצעי תחבורה." היא השפילה את ראשה כדי שתוכל לראות מעל עדשות חצי הירח של משקפיה. "אני רוצה להוסיף שזה נועד לסייע להתפשטות החינוך ולעזור להביא ידע לאותם מקומות שבהם הוא עלול להיות חסר, למרבה הצער. הנשיא שלנו ואשתו מאמינים שהפרויקט הזה יכול להחזיר את הידע והלמידה לקדמת הבמה של החיים בכפר."
     
    "אני לא מתכוון להרשות לאישה שלי לרכוב על שום הר," נשמעה קריאה מאחור.
     
    "למה, אתה מפחד שהיא פשוט לא תחזור, הנרי פורטיוס?"
     
    "אתן יכולות לקבל את האישה שלי. אני אשמח מאוד אם היא תרכב לה ולעולם לא תחזור הביתה!"
     
    פרץ של צחוק עבר ברחבי החדר.
     
    קולה של גברת בריידי התגבר בתסכול. "רבותי. בבקשה. אני מבקשת מכמה מהנשים שלנו לתרום לטובתנו האזרחית ולהירשם. מנהל עבודות הקדמה יספק את הסוס ואת הספרים, וכל אחת תצטרך פשוט להתחייב לארבעה ימים בשבוע לפחות לחלוקתם. העבודה תתחיל מוקדם ותימשך ימים ארוכים, בהתחשב בטופוגרפיה של המחוז היפה שלנו, אבל אני מאמינה שהתגמול יהיה אדיר."
     
    "אז למה שאת לא תעשי את זה?" נשמע קול מאחור.
     
    "אני הייתי מוכנה להתנדב, אבל כמו שרבים מכם יודעים, מפרקי הירך שלי עושים לי את המוות. ד"ר גארנט הזהיר אותי שרכיבה למרחקים כאלה תהיה אתגר פיזי גדול מדי עבורי. באופן אידיאלי אנחנו מחפשים מתנדבות מקרב הנשים הצעירות יותר שלנו."
     
    "זה לא בטוח לגברת צעירה לרכוב לבד. אני נגד זה."
     
    "זה לא בסדר. נשים צריכות לדאוג לבית. מה הלאה? נשים שעובדות במכרות? שנוהגות במשאיות להובלת עצים?"
     
    "מר סימונדס, אם אתה לא מבין שיש הבדל של שמים וארץ בין משאית להובלת עצים לבין עותק של 'הלילה השנים־עשר', אז שאלוהים יעזור לכלכלת קנטקי כי אני לא יודעת לאן מועדות פנינו."
     
    "משפחות צריכות לקרוא בתנ"ך ובברית החדשה. לא בשום דבר אחר. מי הולך להשגיח על מה שהם מחלקים שם, בכל מקרה? את יודעת איך הם שם בצפון. הם עלולים להפיץ כל מיני רעיונות מטורפים."
     
    "אלה ספרים, מר סימונדס. אותם ספרים שלמדת בבית הספר כשהיית ילד. מצד שני, נדמה לי שאני זוכרת שהיית עסוק יותר במשיכה בצמות של הבנות מאשר בקריאת ספרים."
     
    פרץ צחוק נוסף.
     
    איש לא זז. אישה הביטה בבעלה, אך הוא נענע קלות בראשו לעומתה.
     
    גברת בריידי הרימה יד. "אה, שכחתי להגיד. זו עבודה בתשלום. השכר יהיה בסביבות עשרים ושמונה דולר לחודש. אז מי רוצה להירשם?"
     
    מלמול קצר נשמע.
     
    "אני לא יכולה," אמרה אישה בעלת שיער אדום שנאסף בתסרוקת מורכבת להפליא. "לא עם ארבעה ילדים מתחת לגיל חמש."
     
    "אני פשוט לא מבין למה הממשלה שלנו מבזבזת כספי מסים שהרווחנו בעבודה קשה כדי לחלק ספרים לאנשים שבכלל לא יודעים לקרוא," אמר גבר בעל סנטר כפול. "מה, חצי מהם אפילו לא הולכים לכנסייה."
     
    בקולה של גברת בריידי נשזרה נימה נואשת מעט.
     
    "חודש ניסיון. קדימה, גבירותי. אני לא יכולה לחזור ולהגיד לגברת נופסייה שאפילו אישה אחת בבייליוויל לא התנדבה. איזה מין מקום היא תחשוב שאנחנו?"
     
    איש לא דיבר. הדממה התארכה. משמאלה של אליס נחבטה דבורה בעצלתיים בחלון. אנשים החלו לנוע במושביהם בחוסר סבלנות.
     
    גברת בריידי, שסירבה להתייאש, אמדה במבטה את הנוכחים.
     
    "בואו נימנע מעוד תקרית כמו זו שהיתה באירוע ההתרמה ליתומים."
     
    נראה שהמון זוגות נעליים דרשו לפתע תשומת לב וריכוז.
     
    "אפילו לא אחת? באמת? טוב... אז איזי תהיה הראשונה."
     
    ילדה קטנה ועגולה כמעט כמו כדור, שהיתה מוסתרת למחצה בתוך הקהל הצפוף, הרימה את ידיה אל פיה. אליס ראתה את פיה של הילדה מבטא את המחאה יותר מאשר שמעה אותה. "אמא!"
     
    "יש לנו מתנדבת אחת. הילדה הקטנה שלי לא תפחד למלא את חובתה למדינה שלנו, נכון, איזי? עוד מישהי?"
     
    איש לא דיבר.
     
    "אף לא אחת מכן? אתן לא חושבות שחשוב ללמוד? אתן לא חושבות שהכרחי לעודד את המשפחות שפחות שפר עליהן גורלן לנסות לחנך את ילדיהן?" היא נעצה מבט זועם באנשים שמולה. "טוב. זו לא התגובה שציפיתי לה."
     
    "אני אעשה את זה," אמרה אליס לתוך הדממה.
     
    גברת בריידי מצמצה והרימה את ידה מעל עיניה. "האם זו גברת ואן קליב?"
     
    "כן. אליס."
     
    "את לא יכולה להירשם," לחש בנט בדחיפות.
     
    אליס רכנה קדימה. "בעלי בדיוק אמר לי שהוא מאמין בתוקף בחשיבות של מילוי החובה האזרחית, ממש כפי שעשתה אמו היקרה, לכן אשמח להתנדב." עורה עקצץ כשעיני הקהל הזדחלו לכיוונה.
     
    גברת בריידי השיבה על עצמה רוח מעט יותר במרץ. "אבל... את לא מכירה את הדרכים באזורים האלה, יקירתי. אני לא חושבת שזה יהיה הגיוני כל כך."
     
    "כן," סינן בנט. "את לא מכירה את האזור הזה, אליס."
     
    "אני אראה לה." מרג'רי אוהייר הנהנה אל אליס. "אני ארכב איתה במסלולים במשך שבוע־שבועיים. אפשר לשלוח אותה למקומות שקרובים לעיר עד שהיא תתחיל להתמצא בסביבה."
     
    "אליס, אני -" לחש בנט. הוא נראה נרגז ונשא מבט אל אביו.
     
    "את יודעת לרכוב?"
     
    "מגיל ארבע."
     
    גברת בריידי התנדנדה לאחור על עקביה בסיפוק. "ובכן, הרי לך, מיס אוהייר. כבר יש לך שתי ספרניות נוספות."
     
    "זאת התחלה."
     
    מרג'רי אוהייר חייכה אל אליס, ואליס חייכה בחזרה כמעט לפני שקלטה מה היא עושה.
     
    "טוב, אני לא חושב שזה רעיון חכם בכלל," אמר ג'ורג' סימונדס. "ואני אכתוב מחר למושל האץ' כדי להגיד לו מה דעתי. אני סבור שלשלוח נשים צעירות לדרכים לבדן זה מתכון לאסון. ולדעתי הרעיון הנלוז הזה יכול אך ורק לעודד מחשבות כפירה והתנהגות לא ראויה, גברת ראשונה או לא גברת ראשונה. יום טוב לך, גברת בריידי."
     
    "יום טוב, מר סימונדס."
     
    המתכנסים החלו לקום בכבדות ממושביהם.
     
    "ניפגש בספרייה ביום שני בבוקר," אמרה מרג'רי אוהייר, כשיצאו אל אור השמש. היא הושיטה יד ולחצה את ידה של אליס. "את יכולה לקרוא לי מרג'." היא הרימה את מבטה אל השמים, משכה כובע עור רחב שוליים על ראשה וצעדה נמרצות לעבר פרד גדול, שאותו בירכה לשלום בהפתעה נלהבת כאילו היה חבר ותיק שנתקלה בו ברחוב.
     
    בנט התבונן בה מתרחקת. "גברת ואן קליב, אין לי מושג מה את חושבת שאת עושה."
     
    הוא אמר זאת פעמיים לפני שנזכרה שזהו למעשה שמה עכשיו.