מעבר לקופה

ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון9
שולחן עורך
יגאל שוורץ

תקציר

את הערות העריכה שכתב על הטקסטים שערך בעידן שלפני המחשב, כתב פרופ׳ יגאל שוורץ, מבכירי עורכי הספרות בישראל, בעיפרון – כלי שמאפשר מחיקה, שינוי ושיג ושיח עם הסופר. אך מאחורי העיפרון המצטנע הסתתרה דבקות דתית כמעט במלאכת העריכה ואחריות עצומה כלפי הספרות העברית.

שוורץ, מי שגילה את יואל הופמן וסלל את דרכו אל לב הקאנון, העמיד את אהרן אפלפלד במרכז הבימה הספרותית והוביל את רות אלמוג אל פסגות יצירתה, ערך במהלך ארבעים שנות עבודתו מאות כתבי יד והטביע את חותמו על המערכת הספרותית בת זמננו.

בשולחן עורך הוא מצייר תמונה חיה וצבעונית של עולם הספרות הישראלי בשנות הזוהר שלו. זהו ספר המתפקע ממידע על עריכת ספרות ועל ספרות בכלל, וזהו גם טקסט אישי החושף את מערכות היחסים המורכבות, האינטימיות והסוערות
של עורך עם כותביו: הוויכוחים עם צרויה שלו, האמביוולנטיות ביחס לכתיבתו של עמוס עוז, העבודה עם בנימין תמוז, עם דוד שיץ, עם דן בניה סרי ועם רבים אחרים. שוורץ מדליק את האור בחדר העריכה, הוא מיטיב לנמק את הכרעותיו כעורך,
לנתח טקסטים ספרותיים שבהם טיפל ולתאר הסכמות, ויכוחים, שתיקות והבנות דקות בינו ובין הסופרים שלו.

שולחן עורך הוא יומן המסע של שוורץ בעולם העריכה והמו"לות של הספרות העברית. מי שיצטרף למסע הזה יפגוש בפנים לא מוכרות של הספרים, הסופרים ושל המערכת הספרותית כולה, וגם ילמד דבר או שניים על התחום העלוּם
והמרתק, המכונה "עריכה ספרותית".

עלמה כהן-ורדי

להציג הכל...
לקריאת הפרק הראשון
איך זה עובד באמת / רן בן נון
עורך העל יגאל שוורץ מספר על תהליך היצירה עם מיטב סופרי ישראל
לקריאת הפרק הראשון
איך זה עובד באמת / רן בן נון
עורך העל יגאל שוורץ מספר על תהליך היצירה עם מיטב סופרי ישראל
  • תקציר מנהלים

  • תקציר מנהלים

  • יגאל שוורץ הוא קוסם של מילים, או ליתר דיוק – רב-מג. בארבעים השנים האחרונות עברו תחת ידי העורך הכל יכול שלו מיטב היצירות בספרות העברית, מרות אלמוג ובנימין תמוז ועד עמוס עוז ורונית מטלון, מאהרון אפלפלד ויואל הופמן ועד דן-בניה סרי וצרויה שלו. בספר המונומנטלי 'שולחן עורך' מתאר שוורץ את מערכת היחסים המורכבת הזו, שבין עורך-העל לסופריו. במסמך המקיף והמיוחד הזה, שהוא בין ממואר לבין מדריך מקצועי מבריק, הוא מסביר במילים את המגע המכושף הזה של העורך המיומן, המושלם, זה שגורם לטקסט לשבת נכון ויודע להאזין למוזיקה הנסתרת של הספר שלפניו. אלו תכונות כמעט מיסטיות, יכולות שהן על גבול העל טבעי, והספר הנדיר הזה הוא הזדמנות מופלאה להבין וללמוד אותן מאיש שהוא לא פחות מאגדה. בהקדמה שוורץ מגדיר את עצמו כעורך של סופרים, בניגוד לעורך של ספרים, כלומר איש מקצוע שהסופרים הקבועים שאיתם הוא עובד נודדים איתו מהוצאת ספרים אחת לאחרת, או נשארים באותה ההוצאה אבל עובדים רק מולו לאורך כל הקריירה שלהם. עורכים של סופרים מודעים למכלול היצירה של הסופר "שלהם"; הם יכולים להציע לו לגנוז ספר או להניח אותו בצד, ב"הקפאה" אם אינו מספיק טוב בעיניהם ואינו תורם למכלול היצירה. אבל שוורץ הוא גם, כהגדרתו, "עורך של מערכת", כלומר אדם שמקושר לאקדמיה ולמוסדות התרבות המובילים ונמנה על קובעי הטעם והקאנון הספרותי בתקופתו. שוורץ הוא מה שנקרא "עורך טוטאלי" כל יכול, אלוהים ספרותי אם תרצו, בתקופת הזוהר היפה ביותר של הספרות העברית החדשה, כלומר מאמצע שנות ה-80 ועד אמצע שנות ה-90, שעתם הגדולה של הענקים האמיתיים.
  • כמו מה זה

  • כמו מה זה

  • קריאת הדורות/ נורית גוברין
  • קל/כבד?

  • קל/כבד?

  • פחות כבד ממה שחשבנו..
  • למה כן?

  • למה כן?

  • הראשונה היא רות אלמוג, שאיתה עבד על הספר 'שורשי אוויר' מ-87' ושוורץ קובע שזהו ספרה הגדול והחשוב ביותר, כמובן, אך גם מעיד בצניעות שיותר משהוא גילה אותה – אלמוג היא זו שגילתה אותו. בהשראת אבותיו הרוחניים, מנחם ברינקר וגרשון שקד, שוורץ פוגש את אלמוג בבית קפה ירושלמי וכך נפתחת מערכת יחסים בת ארבעה עשורים ולא פחות מעשרה ספרים. לראשונה, סופרת אישה בחרה לשלב בין האישי ללאומי, חיבור שעד לאותה עת יצרו רק סופרים גברים, ובכך התייצבה אלמוג בשורה הראשונה של סופרי התקופה. כאן מופיעה גם הטכניקה שבעזרתה שוורץ מקדם את סופריו – כנסים מקומיים ובינלאומיים, אזכורים בכתבי עת מרכזיים, נוכחות בזירות האקדמיה ובכלל מה שהוא מכנה "יוזמות ספרותיות ציבוריות". הכל עניין של כוח, השפעה ופוליטיקה, וזה לגמרי מרתק. גם אופן העבודה של שוורץ מעניין מאוד, אם כי יותר לאנשי מקצוע. העורך המיומן יודע לזהות את מצב רוחו של הסופר ואת רמת הכשירות והכישרון שלו לפי מערך הדימויים והמוטיבים האמנותיים שבנה בכתב היד, מלאכה המתבצעת ברובד מטאפיזי לגמרי. אלמוג טענה שסופרים הם מטבעם אמנים פורעי חוק ואילו עורכים ספרותיים הם טיפוסים יותר ממושטרים ומסודרים. שוורץ טען לעומתה שגם העורך יכול להיות אנרכיסט מטבעו. מי צודק? יש כאן לא מעט פוליטיקה מו"לית, על מערכת היחסים המורכבת שבין העורך הראשי של הוצאה, עורכי הספרים, העורכים הלשוניים, הסופרים עצמם ועובדי ההוצאה. כולם איכשהו תמיד דורכים במשבצת של כל השאר ודוחפים את אפם לעניינים לא להם. זה מסובך. מאוד מסובך. והכי טראגי, שסופרים בישראל לא יכולים להתפרנס מכתיבה ובעצם כותבים מתי שאפשר, בין לבין, לא לגמרי מסוגלים להקדיש את כל-כולם לקראפט, למלאכה עצמה. הלוואי ולכולנו היה עורך כמו יגאל שוורץ, שסידר לרות אלמוג חדר עבודה משלה. ואז מגיע הגדול מכולם, עמוס עוז. שוורץ זוכה לעבוד איתו מיד אחרי המעבר הדרמטי מעם עובד לכתר, מהבית הסוציאליסטי אל זרועות הקפיטליזם הניאו ליברלי, בימים בהם למישהו בכלל היה אכפת ממעברים שכאלה. הגילוי המדהים כאן הוא ששוורץ כלל לא אהב את ספרי עוז שערך ולכן גם נטש לבסוף את הוצאת כתר. אם זה היה תלוי בו, הוא כותב, הספרים האלה בכלל היו נגנזים, אך החוזה עם ההוצאה חייב את הסופר לספר חדש בכל שנתיים. יש כאן הצצה מרעישה ממש אל איך שהדברים עובדים באמת, או עבדו באותם ימים. תקופת הזוהר נראית במבט מרחוק קצת פחות זוהרת. שוורץ מזהה מאחורי תדמית הסופר הקאנוני של עמוס עוז מיני שדים ורוחות, מפלצות רוחשות מתחת לפני השטח הרגועים, הממלכתיים; מיני יצורי בלהה שהקהל הרחב זכה להכיר ב'דבר שמתחפש לאהבה', ספרה השערורייתי של גליה עוז, בתו של הסופר הדגול והאב הדגול פחות. שוורץ מתייחס לפרשה בהרחבה יתרה, כשהוא תומך ללא סייג בעמדת האב, ולא בפעם הראשונה. הוא לא חושש להיות שנוי במחלוקת, תמיד כן במאה אחוז ואומר את אשר על ליבו, אישית ומקצועית, וזו בהחלט תכונה מעוררת הערצה, שגם יוצרת קריאה מרתקת וסוחפת. בפרק הזה ניתן לחוש ביתר שאת עד כמה שוק הספרים הוא ענף רווי אגואים מפלצתיים, מאבקי כוח ויצרים עזים. וכמה פוליטיקה, יותר משניתן להכיל, אבל (או כמו ששוורץ היה קורא לזה: ברם-אולם), בצד הנעים של הפוליטיקה הזו, עוז עזר לשוורץ לעשות את המעבר המדהים לתקופתו מהאוניברסיטה העברית להקמת החוג לספרות בבאר שבע. יש כאן אהבה אדירה, סוחפת, לספרות על כל גווניה וצדדיה, גם הפחות סקסיים ופוטוגניים, והאהבה הזו מדבקת. לצד עצב מסוים על ימים שלא ישובו עוד, שבהם היה קאנון וסופר היה יכול להפוך לדמות איקונית.
  • למה גם כן?

  • למה גם כן?

  • יש שני סופרים ששוורץ אהב במיוחד, והאהבה הזו עוברת גם אלינו הקוראים – אהרן אפלפלד ויואל הופמן. שוורץ כתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית על יצירתו המוקדמת של אפלפלד וכך נפתחה מערכת יחסים של חיים שלמים מ-85' ועד 2018, ו-22 כתבי יד שונים. בזכות אפלפלד, שוורץ יודע יותר על הוריו שלו, ניצולי השואה, מה שלא מפריע לו למזוג לתוך כל הכבדות הזו קצת פולקלור ספרותי על דן פגיס, שכנו המקריפ של אפלפלד, שבביתו שוררת שתיקה כבדה. שוב ושוב לאורך הספר עב הכרס הזה אנו נזכרים שיש לנו כאן עסק עם אדם שהוא קודם כל מספר סיפורים עילאי, שסיפוריו הם במקרה או שלא הסופרים עצמם; וגם מאבחן מדויק של מצב השוק, המתאר בעצב איך הפכה הספרות מ"נושא חם" ל"נושא נישה". אפלפלד נהג לכתוב בבתי קפה ירושלמיים, בשולחן צדדי שממנו יכול היה לבחון את העוברים ושבים, דמויות שלבסוף חדרו גם לספריו במגוון צורות. שוורץ היה פוגש אותו בבתי הקפה האלה ואפלפלד היה מקריא לו בהטעמה ייחודית את הפרקים הראשונים של כתב היד, במעין טקס העברת לפיד שבין כותב לעורכו. כששוורץ עורך את אפלפלד, הוא חש את המקצב הפנימי של קולו המקריא את כתב היד – עוד שלב, מרהיב מקודמיו, באמנות העריכה. אם אתם במקרה חובבי אפלפלד, כעת תוכלו להבין אותו בבהירות מוחלטת ולראות בו, בעקבות שוורץ, הרבה יותר מהתיוג הנצחי "סופר שואה", ומאוד מעניין לגלות גם שזה לא תמיד בריא שהעורך של סופר הוא גם חוקר היצירה שלו; שוורץ למד זאת בדרך הקשה. הפרק המעניין בספר מוקדש ליואל הופמן בניסיון לפענח את דמותו האניגמטית, הסופר של הסופרים, המכשף העלום של הספרות העברית. שוורץ גילה את הופמן אחרי שכתבי יד שלו נדחו בכל ההוצאות ואז שקע בעבודה הטכנית המדוקדקת של מה שנשאר בחוץ ומה שנכנס לסיפור, מה ימשוך ויסקרן את הקורא ומה ידחה וישעמם אותו; כל הוויתורים הקטנים והכואבים שיש לבצע לאורך הדרך, כל הוויכוחים וההתעקשויות, עד שמגיעים לקו הגמר. הופמן היה איש מוזר ששרד ילדות טראומטית, שנהג לכתוב לעצמו פתקים בלילה בהם תיעד את חלומותיו ודרש שספריו יודפסו על נייר מסוים - חוץ מההצעה המהפכנית שסיפוריו הקצרצרים יודפסו על נייר טואלט - וחפצים נשרו מידיו מבלי משים תוך כדי פסיעה בביתו המשונה בצפון; עולם אגדה קסום שבו שוטטו יצורים פלאיים, שדונים כמו יואל עצמו ובנו תומר, כנר מחונן, נגן רחוב שנהרג בתאונה איומה, ונשים חזקות כמו שתי נשותיו, ורדה ונורית, ובתו יסמין, נגרית אמנית. לצד הפולקלור המקסים הזה, יש כאן דיון מרתק בפואטיקה המיוחדת של הופמן, כולל למשל התנועה המתוחכמת בין מציאות לדמיון והחיבה המוזרה לרצפי נתונים בהשפעת פרקי השושלות המשפחתיות במקרא. וגם המוות שתמיד מוטל כצל על החיים ומוביל אותם מתחילתם ועד סופם.
  • למה לא?

  • למה לא?

  • הספר מיועד בעיקר לאנשי ספרות מקצוענים למיניהם, או לפריקים כבדים מאוד של ספרות יפה עברית.
  • דמות לקחת

  • דמות לקחת

  • הפרק הקצר, היפה והנוגע ללב בספר מוקדש לפיה הקסומה של הספרות העברית, רונית מטלון. שוורץ לא היה העורך שלה אך הוקסם מדמותה, אצר כנס שהוקדש לה וליצירתה בקיימברידג' כשנה לפני מותה וסייע בהנצחת פועלה, כדיווה ספרותית מסחררת, רבגונית ומתעתעת, חדת לשון וברוכת כישרון. יפה עד כאב גם הפרק המוקדש לבנימין תמוז, "הכנעני", הילידי, הילדי, שמבין וכותב את איתני הטבע יפה יותר מכל אחד אחר, בן הדור שקדם לסופרים איתם עבד שוורץ. ב-88' שוורץ עסק ב"עריכת מאקרו", סידור ספריו של תמוז וארגונם מחדש. עבורו זה היה מפגש עם מיתוס, מאבות המודרניזם העברי. האם ניתן לערוך מתוך הערצה? שאלה טובה, אבל שוורץ יודע לספר סיפור, עם דמות צבעונית, עסיסית וחיה בעלת אצילות טבעית שהוא קורא לה "קלאסה לבנטינית".
  • משפט לקחת

  • משפט לקחת

  • "במשך כחצי שעה היא שוטטה בעולמו הספרותי כמו צנתר המשוטט בחדרי הלב, מאתר ומסמן פעימות ופרפורים בשרטוטים עדינים, דקים מן הדק".
  • איפה קוראים?

  • איפה קוראים?

  • ירושלים של יגאל שוורץ, של האייטיז-ניינטיז, היא מקום מופלא, צבעוני, רבגוני, עם תרבות עשירה ובתי קפה קסומים. חבל שהעיר הזו כבר לא קיימת מזמן.
  • נחזור לעוד?

  • נחזור לעוד?

  • ברור. נקרא כל מה שיגאל שוורץ יכתוב, ובעיקר יערוך.
  • השורה האחרונה

  • השורה האחרונה

  • חותמת את הספר צרויה שלו. הסופרת האהובה והעורך המיתולוגי נתונים בתוך רשת צפופה של קשרים והקשרים, ביצה סמיכה שבה כולם מכירים את כולם ומתחככים אלה באלה ללא הפסקה. שוורץ הכיר את ענר שלו, אחיה של צרויה, ובאינטואיציה רגעית הזמין אותה להיות לקטורית ועורכת בהוצאת כתר, שיתוף פעולה מקצועי שהיא לידידות רבת שנים, כשבין השאר הם ערכו יחד את כתב העת הספרותי פורץ הדרך "02". שלו בעיניו היא דוגמה לתכונה מיוחדת של סופרים בולטים, המשדרים מעין נוכחות מגנטית ואלגנטיות שקטה, בוטחת (תחשבו על ויזלטיר או אלונה קמחי, למשל) ועד היום הוא מתחרט שלא היה שם לצידה כשספרה הראשון, "רקדתי עמדתי", נקטל על ידי המבקרים (איך, איך הוא לא עושה את הקישור לשם ספר השירים שלה: "מטרה נוחה לצלפים"? שוורץ אף פעם לא בוחר במובן מאליו). כאן אנו זוכים בהצצה חותכת אל תוך קרביה של הברנז'ה הספרותית המחולקת לדורות ו"חבורות" עוינות, גיהינום קטן ורוחש, אבל יש להודות, גם חמים למדי. ויש גם סגירת מעגל: צרויה שלו ערכה מחדש את "רקדתי עמדתי" אחרי 30 שנה, והעריכה העצמית שלה הרבה יותר שמרנית מהגרסה הפרועה והיצרית שיצאה בסדרת "צד התפר" המיתולוגית, ששוורץ היה העורך הראשי שלה. אז בתשובה לאבחנה של רות אלמוג מתחילת הספר: לפעמים דווקא הסופר יכול להיות מרוסן ומאופק, ואילו העורך המסוים הזה – פרוע ונטול מעצורים.
עוד ביקורות לספרים