ההתמחות

פרולוג

אמילי

"היי, אני אמילי דיין, ויש לי פגישה עם מוטי חיוט," אני אומרת לבחורה החייכנית בקבלה ומתבוננת סביבי, מתקשה להבין למה הוא ביקש ממני להגיע למשרד שלו מוקדם כל כך בבוקר.

"תצטרכי להמתין כמה דקות, הוא בדיוק עולה מהחניון."

"הבנתי. איפה המשרד שלו?" אני מתופפת באצבעות על הדלפק הגבוה. ידעתי שמוטי, בעלה של אימא שלי, הוא רואה חשבון עשיר מאוד, אבל לא תיארתי לעצמי שמתחם המשרדים שלו מפואר ויוקרתי כל כך.

"אני לא יכולה להכניס אותך למשרד שלו לפני שהוא מגיע," הבחורה מהקבלה אומרת, אבל אני מתעלמת ומתחילה לשוטט בחלל הגדול, חולפת על פני עובדים מנומנמים שכנראה רק הגיעו. אני נעצרת מול אחת הדלתות, שעליה כתוב באותיות מודגשות ׳מוטי חיוט, רואה חשבון׳, פותחת אותה ונכנסת.

"סליחה," הבחורה מתנשפת מאחוריי. "שמעת מה אמרתי?"

אני מסתובבת ומעלה על פניי חיוך מזויף. "אשמח לקפה בכוס זכוכית."

היא מעוותת את פניה ומתכוונת לענות בדיוק כשמוטי נכנס ומחייך אליי.

"ניסיתי לעצור אותה מלהיכנס—"

"זה בסדר, מיטל. תכיני לנו בבקשה פעמיים הפוך," הוא אומר בטון סמכותי ומחזיר אליי את המבט. "רוצה עוגה או משהו?"

לא נמאס לו להיות נחמד אליי? האיש הזה מוזר. אני מנידה בראשי, והוא משחרר את המזכירה.

"בואי נשב." הוא מחווה בידו לעבר הספה הכחולה הגדולה.

אני בוחנת אותו בחשדנות. "אני חייבת להבין מה הסיפור, ולמה לא יכולנו לדבר על ה'עניין החשוב' הזה בארוחת הערב מחר." לפני יומיים הוא התקשר וביקש שאגיע למשרד שלו כדי לדבר איתי בארבע עיניים על משהו חשוב.

"אני רוצה להציע לך הצעה שלא תוכלי לסרב לה."

"אני מקשיבה,״ אני אומרת בסקרנות ומתיישבת על הספה.

"אני יודע—" הוא נעצר כשהמזכירה נכנסת עם מגש קפה וצלוחית עוגיות, ומניחה אותם על שולחן הקפה הקטן שמפריד בינינו. "תודה." הוא ממתין עד שהיא יוצאת וסוגרת את הדלת, ומחזיר אליי את מלוא תשומת הלב. "אני יודע שלאבא שלך יש חובות עצומים."

ברגע שהוא מזכיר את אבא, הדם שלי מתחיל לרתוח. איך הוא יודע על החובות אם אפילו אימא לא יודעת עליהם? היא בחרה להתחתן איתו, אבל אבא ואני לא חלק מעסקת חבילה. למה זה נראה לו לגיטימי לחטט בעניינים שלא קשורים אליו? אני קמה מייד, אפילו לא מנסה להסתיר את הכעס.

"חשבתי שקרה משהו עם אימא, שאתה אולי מתכנן לה הפתעה. לרגע לא חשבתי שתעז לדבר על אבא שלי—"

"אמילי, שבי." הוא אפילו לא מתרגש מההתפרצות שלי. "אני בסך הכול רוצה לעזור ולשלם את החובות שלו."

"מה?" אני שואלת בבלבול. כל מה שאני רוצה בעולם זה לראות את אבא מסודר, בלי עול החובות שרובץ עליו. אבל לרגע לא דמיינתי שמוטי יציע משהו כזה. "אימא לא יודעת על החובות האלו, כך שהמחווה לא תרשים אותה וחוץ מזה, היא כבר נשואה לך, אתה יכול להפסיק להשתדל כל כך." הטון שלי קר, מרוחק, כמעט עוין.

"אני לא מנסה להרשים את אימא שלך, והיא גם לא יודעת על השיחה שלנו." עכשיו הוא באמת מצליח לבלבל אותי.

"למה שתעשה את זה? מה יוצא לך מזה?" אני שואלת. ״אתה עד כדי כך עשיר שאתה מוכן לפזר כסף על הגרוש של אשתך? אף אחד לא יחזיר לך את הכסף הזה."

"פה את טועה." זווית פיו מתרוממת לחיוך מוזר. "את תחזירי לי את הכסף."

"אני?" אני פורצת בצחוק. "בקרוב אני מתחילה התמחות ומשכורת של מתמחה בקושי מספיקה לשכר דירה, אז להחזיר סכומים כאלה?"

"ההצעה שלי היא כזאת." הוא קם ומשלב את ידיו על החזה. הבעת פניו רצינית, והעיניים הירוקות שלו נעוצות בי בחדות. "אשלם כבר השבוע את כל החובות מול הנושים השונים, ובתמורה תתחילי את ההתמחות שלך כאן. אחרי השנתיים של ההתמחות, תמשיכי לעבוד אצלי כרואת חשבון שלוש שנים נוספות."

"אתה רוצה שאעבוד במשרד הזה? למה?" אני זזה באי נוחות על הספה. "אימא שלחה אותך? היא דואגת שלא אמצא עבודה? היא יודעת מה ממוצע הציונים שלי. אין משרד שיסרב להעסיק אותי." אני אומרת ביהירות. לא אתן לו להקטין אותי כמו שהבן שלו עושה בכל פעם שאנחנו נפגשים. אני יודעת מה הערך שלי, ואף אחד לא יערער עליו.

"זו בדיוק הסיבה שאני רוצה שתעבדי אצלי. אני מעסיק רק מתמחים שסיימו בהצטיינות." מוטי מעביר יד בשערו המאפיר, מתקרב אליי ומניח יד על הכתף שלי. "לא הייתי מציע לך לעבוד אצלי אם לא הייתי חושב שאת באמת טובה. אני יודע כמה אבא שלך חשוב לך, ואני רוצה לעזור." אני מתרחקת, מופתעת מהמחווה.

"יש כאן קאץ', נכון? אני בטוחה שיש עוד משהו שאתה לא אומר."

"צודקת." הוא מתיישב שוב, וגם אני. "לא תוכלי להתפטר. רק בסוף חמש השנים, אם תרצי לעזוב, לא אעמוד בדרכך."

אני פוערת עיניים, לא בטוחה ששמעתי נכון. שיט, אני רוצה כל כך לסרב לו, אבל איך אסרב לעזור לאבא? הדבר שאני הכי רוצה הוא לעזור לו להתחיל מחדש. שובר לי את הלב לראות אותו נובל.

"יש לי גם תנאי," אני אומרת.

"אני מקשיב."

"אבא לעולם לא ידע שאתה זה ששילם את החובות שלו." אני יודעת שזה ישבור אותו סופית.

"נספר לו מה שתרצי. שפרסת את החובות לתשלומים, שהלוויתי לך, מה שתרצי."

"נספר לו על פריסת תשלומים. זה נשמע יותר אמין." אני שומעת את עצמי אומרת, ומבינה שזו כנראה הדרך היחידה לעזור לאבא, ואולי גם לזכות לראות אותו מאושר שוב. הלב שלי מתכווץ, אבל יחד איתו מתעורר גם ניצוץ קטן של תקווה. אבא יחזור לעמוד על הרגליים רק אם אחתום על העסקה הזאת. "ואימא? היא באמת לא יודעת? כי גם היא לא תאהב לשמוע על זה."

"אם את לא תספרי לה, אז גם אני לא אספר." אני שוב מסתכלת עליו בחשדנות. זה נשמע טוב מדי, ודברים כאלה אף פעם לא קורים לי. כל דבר שהשגתי בחיים השגתי רק אחרי מלחמה, ובזכות עבודה קשה. שום דבר אף פעם לא הוגש לי על מגש של כסף. אחרי שעה של הסברים וקריאת החוזה שמוטי הכין מראש, כי ידע שאחתום עליו, אני יוצאת לרחוב ונושמת עמוק. חתמתי על חוזה שאומר שאסור לי להתפטר, אבל לא כתוב בו שום דבר על כך שאסור לי לגרום לו לפטר אותי. ועל זה בדיוק אני בונה. שיהיה לו בהצלחה.

פרק 1

אדר

״מחפש את זה?״ שני נשענת על המשקוף, עטופה במגבת ומחזיקה בידה את הנעליים שלי. הייתי בטוח שאספיק להתלבש ולברוח לפני שהיא תסיים להתקלח, אבל לא זכרתי לאן זרקתי את הנעליים כשנכנסנו לדירה. ״שוב התכוונת ללכת בלי לומר שלום?״

אני נאנח בתסכול, לוקח אותן ממנה ומתיישב על קצה המיטה המבולגנת.

״כבר מאוחר,״ אני זורק. היא מכירה אותי מספיק זמן ויודעת שאני אף פעם לא נשאר אחרי הסקס.

״מחר חבר טוב שלי חוגג יום הולדת במועדון חדש שנפתח.״ המיטה שוקעת מעט כשהיא מתיישבת לצידי. ״אולי תבוא איתי?״

״אני לא בקטע של מסיבות. תזמיני את אחת החברות שלך.״ אני נעמד, מחפש את מפתחות הרכב ואת הארנק.

״אתה בקטע של לשכב איתי כמעט בכל לילה, אבל פחות בקטע של לצאת איתי לדרינק או למסעדה?״ היא יורה בכעס לא מובן ונעמדת.

״זאת לא זוגיות, שני. אנחנו רק נהנים יחד.״

״ואם זה כבר לא מתאים לי?״ היא מתקרבת אליי בצעדים מהוססים, אבל לא מסירה ממני את מבטה.

"אז לא נשכב יותר." אני אוסף את המפתחות ותוחב את הארנק לכיס מכנסי הג'ינס. "אני זז. לילה טוב.״ אני רוכן ללחייה, והיא מתרחקת בתגובה. "אל תעשי את זה. אל תסיימי את הקשר בצורה מכוערת."

"אתה יודע איפה הדלת,״ היא עונה ומסתובבת.

אני מניד בראשי והולך. איך תמיד אני מסתבך איתן בסוף?

"אדר, אתה יכול לעזור בבר?" אחי הצעיר מבקש בכעס. לא הייתי אמור לעבוד הערב, אבל שני התקשרה אליו ועדכנה אותו שהיא לא מגיעה למשמרת.

"כן, אין בעיה.״ בשעתיים האחרונות מלצרתי במקומה את אזור המרפסת והבנתי למה אחי לחוץ כל כך. הבחורה עובדת כמו שלושה מלצרים. ״תעביר לי את הבונים,״ אני מבקש מתומר, הברמן, ומתחיל לעבוד על ההזמנות.

"לאיזה שולחן זה?" בחורה צעירה שואלת ונעצרת מול הבר. אני אפילו לא בטוח שהיא עובדת כאן.

"שולחן תשע־עשרה, במרפסת."

״תודה.״ היא אוספת את המשקאות למגש.

״רגע, את עובדת פה?״ אני עוצר אותה לפני שהיא פונה ללכת.

״לא, אני סתם נכנסת לברים ועוזרת למלצריות להגיש משקאות.״ היא צוחקת.

״לא ראיתי אותך קודם.״

היא מניחה את המגש ומושיטה את ידה. ״אביגיל.״ היא מחייכת וחושפת גומות חן עמוקות.

״אדר.״ אני לוחץ את כף ידה העדינה.

״נתראה בהמשך,״ היא אומרת בטון פלרטטני, מרימה את המגש ונעלמת. אני מרים את הראש ונתקל במבט הזועם שאמיר שולח לעברי מהכניסה לבר. מתחילת הערב הוא מסתובב כמו אריה בכלוב ושואג על כולם.

אני מסיים להכין את ההזמנות ומסדר את המשקאות על הבר לפי הבונים, מוזג כוס יין ויוצא לפינת העישון. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהתרוצצתי ללא הפסקה ב׳טורו׳.

״היי.״ אני שומע קול נשי. המלצרית החדשה יושבת לבד ליד אחד השולחנות. ״לילה קשוח. זה תמיד ככה פה?״

אני מושך כיסא ומתיישב מולה. ״בדרך כלל עמוס בסופי השבוע.״

״אני אוהבת את הוויב של המקום.״ היא מחייכת. ״ביליתי כאן הרבה לפני שהתחלתי ללמוד.״

״מה את לומדת?״ אני בוחן את פניה היפות ומתפלא שפספסתי אותה.

״מנהל עסקים ברייכמן.״

״יפה.״ אני מצית סיגריה. ״את חדשה בעבודה? אני לא זוכר שראיתי אותך לפני.״ אני ממקד את מבטי בעיניה החומות.

״סיימתי את ההתלמדות לפני יומיים, וזו המשמרת הראשונה שלי.״ היא נעמדת ומביטה אל הכניסה בהיסוס. ״אני מקווה שעכשיו תזכור אותי,״ היא מוסיפה בשקט כשאמיר מתקרב אלינו.

״תפני את שולחן שבע־עשרה,״ הוא דורש בקשיחות, והיא ממהרת לעזוב. אני מועך את הסיגריה במאפרה ונעמד, מביט בה נחפזת פנימה.

"אתה לא שם לב שהגזמתַ?" אמיר פונה אליי בכעס.

״הגזמתי? אני? אתה זה שנובח על כולם,״ אני מחזיר בטון שקט. ״מה עובר עליך?״

"אתה באמת שואל מה עובר עליי? קרן, ליה, שירי," הוא מתחיל למנות באצבעותיו. ידעתי שהוא לא יתעלם ממה שקרה עם שני. זו לא הפעם הראשונה שמלצרית עוזבת את העבודה בגללי, אבל אף פעם לא ראיתי אותו כועס כל כך. "המלצרית הכי טובה שלי התפטרה! העובדת שהכי סמכתי עליה. נתתי לה פאקינג מפתח לעסק!״

הוא צודק. הייתי תמים לחשוב שהקשר בינינו לא ישפיע על העבודה, וטעיתי.

"אדבר איתה ואשכנע אותה לחזור."

"מיותר, היא לא תחזור. תפסיק להתערבב עם המלצריות, כי בסוף אני משלם את המחיר.״

אני מהנהן, שונא לדעת שדפקתי את אחי הקטן.

"ביום ראשון תתחיל התמחות במשרד של מוטי. אל תהרוס את ההזדמנות, ושמור מרחק מהעובדות שלו."

"אל תדאג, למדתי את הלקח,״ אני מבטיח. ״אין לי שום כוונה לערבב שוב בין הנאה לעבודה.״

"אדר, אני צריכה שתבטל הזמנה במחשב,״ דריה המלצרית קוראת לעברי, ואני נכנס חזרה לבר.

"הצעת להם משהו אחר?" אני נעצר ליד המחשב, מבטל את ההזמנה.

"כן, הם הזמינו קוקטיילים. רוצה לקפוץ לאכול משהו אחרי המשמרת?" דריה מתחככת בכתפי תוך כדי שהיא מקלידה הזמנה נוספת במחשב.

"לא, אני עייף." אני דוחה אותה בפעם המאה. היא מסיימת להקליד את ההזמנה, ובמקום להמשיך בעבודה, היא פוגשת את עיניי ומעפעפת בריסים הארוכים שלה.

"נהיית כבד לאחרונה,״ היא אומרת בטון בלתי נסבל. אני מתעלם ממנה, נכנס חזרה לבר ומשתלט על ההזמנות החדשות. הזמן חולף מהר, ואני מנצל עוד רגע של שקט כדי למזוג כוס יין נוספת ולצאת שוב לעשן.

״משמרת אחרונה,״ אני ממלמל, מרגיש שאני נפרד מהמקום שהיה לי בית בשנים האחרונות.

כשאמיר ביקש מאבא הלוואה כדי לפתוח את הבר, אף אחד מאיתנו לא ציפה שהוא יצליח כל כך. בדרך כלל ברים בתל אביב מחזיקים שנתיים או שלוש לכל היותר ונסגרים, אבל אמיר מצליח, בנחישות ובחריצות, לשמור על הביקוש ועל האיכות של המקום.

אני מוציא את הטלפון הנייד מהכיס ושולח הודעה לאחותי הקטנה, ליר.

אני: הגעת הביתה?

ליר: אני לא הבת שלך.

אני: זאת שאלה של כן ולא.

ליר: לא, אחזור מאוחר יותר.

אני: תעדכני אותי כשתגיעי.

אני נאנח בעצבים. מהרגע שהיא סיימה את הלימודים, היא החליטה להטריף אותי.

"יש לך סיגריה?" שואלת בחורה צעירה מדי.

"יש לך תעודת זהות?" אני מחזיר בשאלה. היא מחייכת ומתקרבת אליי.

"זוז קצת,״ היא דורשת, ואני מרים גבה בשאלה. מאיפה היא צצה? היא דוחפת אותי מעט ומתיישבת על חצי מהכיסא שלי. "תעמיד פנים שאתה מפלרטט איתי, אוקיי?"

היא לא נראית או נשמעת שתויה, מה שאומר שהיא סתם מטורללת. רק זה היה חסר לי הערב.

"למה? לא הצלחת למצוא מישהו שיפלרטט איתך באמת?"

היא זורקת את ראשה לאחור, צוחקת וחובטת בכתפי. "אתה מצחיק."

אפשר לומר עליי הרבה דברים, מצחיק זה לא אחד מהם. אני מבין שההפסקה הסתיימה, מכבה את הסיגריה וקם מהכיסא, אבל נעצר כשהיא נעמדת מולי וחוסמת את המעבר.

"לאן אתה הולך?" הקטנטונת שואלת ונראית מופתעת.

"אני לא יודע מאיפה נפלת עליי, אבל אני חוזר לעבודה,״ אני מתחיל לאבד את הסבלנות.

במקום לפנות את הדרך, היא מתרוממת על קצות האצבעות, כורכת את זרועותיה הדקיקות סביב צווארי ומצמידה את שפתיה הרכות לשפתיי.

אני קופא לרגע עם הידיים לצידי גופי. "מה את עושה?" אני מתעשת ומרחיק אותה.

"מנשקת אותך,״ היא מתבוננת בי כאילו זאת הייתה שאלה דפוקה.

"את רגילה להסתובב בלילות מחוץ לברים ולנשק גברים זרים?" אני משלב את זרועותיי מתחת לחזה ונועץ בה מבט זועם.

"רק כשהאקס שלי מסתכל."

אני נאנח בחוסר אמון ובודק מבעד לדלתות הזכוכית של הבר אם מישהו מסתכל עלינו.

"נעים מאוד, אני אמילי,״ היא אומרת בקולה העדין ומושיטה את כף ידה. לחייה סמוקות ועיניה ירוקות. היא נמוכה ממני לפחות בעשרים וחמש סנטימטרים ולבושה במכנסי ג׳ינס כהים וצמודים, ובחולצה רחבה ושחורה שחושפת את הכתף. אני די בטוח שאם היא תתכופף מעט, אגלה שהיא לא לובשת חזייה.

"אדר." אני לוחץ את ידה, מתקשה להפסיק לבחון את הבחורה הלא שפויה הזאת. עבר יותר מדי זמן מאז שמישהי הצליחה לסקרן אותי.

"מצטערת שנפלתי עליך,״ עיניה סוקרות את חלל הבר. ״אבל הייתי חייבת להיפטר ממנו." היא מחזירה אליי את תשומת הלב ונראית רגועה יותר.

"הכול טוב."

"אז יש לך?" היא שואלת.

"מה?" אני מרים גבות, מנסה להבין על מה היא מדברת.

"סיגריה, או שאתה עדיין רוצה לראות תעודת זהות?" היא מחייכת וחושפת שיניים ישרות ולבנות.

"בת כמה את?" אני שולף סיגריה מהחפיסה ונותן לה.

"עשרים וארבע." היא מניחה אותה בין שפתיה הבשרניות, ושוב אני בוהה בהן כמו דפוק.

"את לא נראית."

"אש?" היא מסמנת בידה. עיניי לא עוזבות אותה כשאני מקרב אליה את המצית, וכפות ידיה הקטנות עוטפות את ידיי.

"אני רגילה לתגובה הזו, קיבלתי את הגנים מאימא שלי." היא נושפת את עשן הסיגריה בבת אחת. "בוא נגיד שאתה לא הראשון שמבקש ממני תעודת זהות." עיניה היפות נעוצות בשלי, ואני מתכוון לומר משהו כשדלת הזכוכית הגדולה של ה׳טורו׳ נפתחת.

"אדר, אני צריכה ביטול נוסף." דריה עומדת בכניסה ל׳טורו׳ ומחזיקה את הדלת ברגלה. בחוסר רצון אני מסיט את מבטי מעיניה הירוקות של אמילי. הבחורה הקטנה הזו הצליחה לבלבל אותי. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבחורה הביטה בי בכזה ביטחון או עוצמה.

"אני כבר בא," אני משיב וחוזר להביט באמילי. היא מסמנת לי בראשה לעבר הדלת. אני מפנה את ראשי ורואה את דריה עדיין שם, בוהה בנו. "תיכנסי, אגיע בעוד רגע."

היא מעיפה מבט זועף לכיוונה של אמילי ונכנסת.

"תן לי לנחש, שכבת איתה והחלטת להתעלם ממנה כי אתה הבוס שלה," היא שואלת, ובלי להתכוון נוגעת בנקודה רגישה.

"יש לך פה מלוכלך." אני לא רגיל לבחורות שמדברות בבוטות ובפתיחות כזאת, ובטח שלא עם מישהו שפגשו לפני רגע. שפתיה נמתחות לחיוך רחב ומהפנט. היא מניחה את הסיגריה במאפרה ושוב נצמדת אליי.

"אני צודקת?" היא מתרוממת על קצות האצבעות, ומתקרבת לפה שלי באופן מסוכן. הקטנטנה נותנת לי יותר מדי קרדיט. היא לא יודעת שהאיפוק העצמי שלי מוגבל מאוד, אבל אם היא תמשיך לבחון אותי, לא תהיה לי ברירה מלבד לטרוף את השפתיים האדומות שלה.

"לא, את טועה." אני תופס במותניה הצרים ומקרב אותה אליי, רוכן ומשתלט על פיה. הלשון שלי צוללת פנימה ואצבעותיי נקברות בשערה הבהיר. היא משמיעה אנחה עדינה בתגובה ומתמסרת בלהט, מעמיקה את הנשיקה וגונבת ממני את השליטה. הדם זורם למפשעה שלי, והצורך לזיין אותה משתלט על כל תא במוחי. כבר יותר מדי זמן לא הרגשתי את התחושה הזאת, כאילו הר געש התפוצץ בתוכי. אני נושך את שפתה התחתונה ומתרחק קצת, מזהה את הצורך בעיניה הירוקות. "חכי לי עד שאסיים את המשמרת," אני דורש, לא מבקש.

היא משחררת את החולצה שלי ולא מסיטה ממני את מבטה. השפתיים הבשרניות שלה נפוחות מהנשיקה ונשימותיה קצרות. "אולי," היא מסרבת להתחייב ונכנסת חזרה ל׳טורו׳.

אני מחייך לעצמי ומסדר את הבליטה במכנסי הג׳ינס. לא זכור לי מתי בפעם האחרונה מישהי הצליחה להעמיד לי את הזין בלי לבלות איתו זמן מכובד בתוך הפה, אבל הקטנטנה הזאת הצליחה ברגע אחד להטריף אותי.

אני נכנס לבר וניגש למחשב, מבטל את המנה שדריה ביקשה ממני לבטל.

"אדר, תן יד." תומר דוחף אליי ערמת בונים, ואני מתחיל להכין את המשקאות. כל מה שאני אוהב בעבודה הזאת מתנקז לרגעים האלו, שבהם הכול זז באותה אינטנסיביות שבה אני חי, כזאת שלא אמצא בשום משרד. ובכל זאת, הגיע הזמן להתקדם לשלב הבא, להתחיל את הקריירה האמיתית שלי ולבנות לעצמי עתיד. שום דבר לא יעצור אותי בדרך לפסגה.

"מרשים, כמו תמיד." תומר טופח על גבי. הוא כנראה שכח מי לימד אותו את כל מה שהוא יודע. "יחסרו לי הערבים שלנו."

תומר הוא הברמן הכי ותיק שלנו בבר, וגם הוא מסיים בקרוב את תפקידו ב׳טורו׳ ומתחיל עבודה חדשה במשרד פרסום.

"אדר, שולחן תשע־עשרה קורא למנהל." דריה מניחה בכעס את המגש על הדלפק.

"מה עשית?" אני שוטף את הידיים בכיור הקטן ומנגב אותן.

"למה אתה חושב שעשיתי משהו?" היא שואלת ושולחת לעברי מבט רצחני לפני שהיא מסתובבת וחוזרת לעבודה.

אני יוצא מהבר וצועד אל עבר השולחן, מתקרב לחבורת נשים רועשת במיוחד, ומבחין באמילי. עיניה פוגשות את עיניי והיא מזדקפת, לא מראה מבוכה או אי נעימות, להפך, היא מלאת ביטחון.

"היי, איך אני יכול לעזור לכן?" אני שואל בקול כדי לגבור על המוזיקה, לא מסיט את מבטי מחיוכה הקטן.

"שמענו שיש לכם קוקטייל מפורסם ומוצלח שלא מופיע בתפריט, והמלצרית לא ידעה על מה אנחנו מדברות," אומרת מישהי שנראית לי מוכרת מאוד, אבל אני לא זוכר מאיפה.

"אבקש מהברמן להכין לכן," אני עונה בנימוס ומסתובב כדי לחזור לבר.

"חכה," הבחורה עוצרת אותי. אני מסתובב חזרה ומביט בה בשאלה.

"הכרת את אמילי שלנו?" היא שואלת בחיוך יודע דבר.

"שלום־שלום, לא מעבר."

אמילי מחייכת, והבנות צוחקות. אני חוזר לבר ומבקש מתומר להכין את הקוקטייל המיוחד שלנו. הבחורה הזאת היא חידה שאשמח לפתור עוד הלילה.