זיווג מלכותי 1 - אהבה נושכת

פרק 1

בלייר

ראשי הולם בכאב לפי קצב המוזיקה, כאילו בכל שנייה שחולפת מישהו נועץ מסמר עמוק יותר ויותר לתוך המוח שלי. האורות המהבהבים סביבנו גורמים לי לרצות לעוף מהמועדון, אבל אני לא יכולה.

אני מפלסת דרך בין ההמון, צועדת לכיוון הבר. למרות שאני כבר חולה מרוב רעב, המחשבה להזין את עצמי באמצעות זר מעוררת בי בחילה, כמו תמיד. אני דוחה את הקץ ככל שאני יכולה, אבל בסופו של דבר אני יודעת שאחת האחיות שלי תגרור לכאן איזה בחור ותכריח אותי לנצל אותו — לא בקטע מיני.

כיוון שאני סירנה, הייתי חייבת לנשק מישהו כדי להיזון מרגשותיו. בדרך כלל זה די מגעיל אותי, אבל אם אני רוצה להישאר בחיים, אין לי באמת דרך להתחמק מזה.

המבט שלי ננעל על כיסא פנוי ממש מולי. אני פונה לעברו ומתעלמת מיד שמתחככת בכתפי וממישהו שקורא מאחוריי, "היי, בלונדינית!"

הם יכולים לקפוץ.

זו לא אשמתי שנולדתי עם שיער זהוב. בדרך כלל אני אפילו אוהבת את השיער שלי, אבל הסטיגמות שמתלוות לצבע שלו עולות לי על העצבים.

כל המשפחה שלי סובלת מסטיגמות שנדבקות אלינו כמו קרטון חלב שפג תוקפו לפני חודש, ועכשיו מסריח את כל הסביבה. המשמעות של להיות סירנה היא שכולם נמשכים אלייך, בני אדם ויצורים קסומים כאחד, וזה ממש לא כיף כמו שזה נשמע.

מיסטווד, העיר שבה אנו גרים, היא גם עיר הבירה וגם העיר האמיתית היחידה בעולם הקסם. אנחנו חבויים לחלוטין מעיני בני האדם, מלבד הסחורות שהם שולחים אלינו.

כל מי שנמצא במועדון הוא יצור קסום כמונו, למרות שסירנות ידועות במיוחד כיוון שהקסם הופך אותנו לפגיעוֹת ביותר מובנים ממה שהיינו רוצות.

לפחות לערפדים יש שיניים.

אנחנו פשוט הגרסה היפה יותר והחלשה יותר שלהם.

זה לא שערפדים הם מכוערים. הרי גם הם מפורסמים ביופי העל טבעי שלהם — למרות שזה נכון לגבי כמעט כל יצור קסום. אני צונחת על הכיסא ומעסה את רקותיי, בזמן שגופי זועק על כך שהתעלמתי מהרעב זמן רב מדי.

"את בסדר?" הבחור שיושב בכיסא לידי מרים את קולו כדי להתגבר על המוזיקה. היא חזקה כל כך, שאני נאלצת להתאמץ בכדי לשמוע את המילים.

"מעולה," אני עונה בקול מבלי לטרוח להביט בו אפילו. אין סיכוי שהוא לא נשבה בקסם הסירנה המחורבן שלי.

"מה תרצי להזמין?" שואל הברמן.

כאב חד בראשי גורם לי להתכווץ. גם אם הייתי רוצה, לא הייתי מצליחה לענות לו. למזלי, השיר שהתנגן מסתיים ומתחיל שיר אחר, קצת יותר שקט.

"תביא לה כוס מים עם מנטה," אומר הבחור שלצידי.

אפילו שאני יודעת שהוא עוזר לי רק בגלל קסם הסירנה המחורבן שלי, אני עדיין מעריכה את המחווה. הוא צודק, אני באמת צריכה מים. ועלי מנטה. זה אחד מהדברים היחידים שיכולים להקהות רעב של סירנה, בלי שום הסבר הגיוני. איכשהו זה קשור לאופן שבו הקסם שלנו פועל.

רגע לאחר מכן הברמן מחליק לעברי את הכוס, ואני תופסת אותה ביד אחת, בעוד שאגודל ידי השנייה לוחץ בחוזקה על הרקה שלי.

אני לוגמת לאט, וכאב הראש נרגע רק מעט. אני חיה על מנטה כבר כמעט שבועיים, כך שהיא לא משפיעה כמו שהייתה אמורה להשפיע, אבל זו אשמתי.

"תודה," סוף־סוף אני מרימה את מבטי אל הבחור שעזר לי, שואפת אוויר בחדות כשאני רואה אותו.

באופן כללי, יצורי קסם מושכים יותר מבני אדם. אנחנו חזקים יותר, הגברים שלנו גבוהים יותר, והכוח שלנו שומר עלינו בריאים ובכושר, ללא קשר למה שאנחנו אוכלים או אם אנחנו מתאמנים. אבל הבחור הזה הוא כבר רמה אחת מעל.

יש לו עיניים כחולות וחודרות שבאופן מוזר מרגיעות אותי, ופניו מאוזנות בצורה מושלמת. הן לא חדות או רכות מדי. עורו בהיר, והשיער שלו כהה וגזור בקפידה, מסודר כאילו הוא יצירת אומנות. הכפתורים העליונים בחולצה הכחולה המכופתרת שלו פתוחים בדיוק במידה הנכונה כדי למשוך את העין מבלי לשדר שהוא מניאק.

משהו בו משהו נראה לי מוכר, אבל אני לא מצליחה לשים את האצבע למה.

"בשמחה. מה עושה סירנה בלי בן זוג במועדון לילה?" הוא שואל, המבט שלו משדר סקרנות יותר מכל דבר אחר.

אני שומעת את השאלה הזו בכל פעם שבה אני יוצאת מהבית, כך שהסקרנות שלו לא מפתיעה אותי. אין הרבה סירנות, ולרוב מתייחסים אלינו יותר כאל חפצים מאשר כאל יצורי קסם. בדרך כלל משדכים אותנו לבני זוג חזקים בגיל צעיר מאוד, כדי להגן עלינו מפני ניצול ותקיפה.

האישה שיושבת מצידי השני מסתובבת אליי ומניחה יד על ירכי. אני הודפת את ידה ומפנה את גופי לעבר הבחור. לפחות נראה שהוא מסוגל לעמוד במשיכת הקסם שלי.

אני לוגמת באריכות מהמים לפני שאני מודה, "עבר כמעט חודש מאז שניזונתי. לא הייתה לי ברירה אלא לבוא לכאן."

"זה הרבה זמן מכדי להילחם בטבע שלך."

"הטבע שלי יכול ללכת להזדיין."

אני מסיימת לשתות את המים ומניחה את הכוס בחזרה על הבר. הבחור שלצידי מסמן לברמן להתקרב, ואני מודה לו כשהוא מגיש לי כוס חדשה.

הברמן מחייך ונשען מעבר לדלפק לכיווני. הקסם שלי כנראה פועל גם עליו. אני נרתעת לאחור, והבחור שלצידי טופח לברמן על הזרוע.

"היא שלי, ת'ור. תמצא מישהי אחרת."

בדרך כלל, משפט כזה מדליק אצלי נורת אזהרה, אבל אני רואה שהבחור רק מנסה להגן עליי, ואני מעריכה את זה. הברמן רוטן, אבל מסתובב.

"תודה." אני מרימה את כוס המים השנייה שלי, אבל לא שותה ממנה מייד.

"בשמחה." המציל שלי בוחן אותי. "איך קוראים לך?"

"בלייר, ולך?"

"דמיאן." השם מתאים לו. אני אוהבת אותו. "יש לי הצעה בשבילך, בלייר."

"וואו. עד עכשיו דווקא הלך לך מצוין."

דמיאן מגחך. "לא הצעה מהסוג הזה. ברור שאת לא אוהבת להיזון. גם אני לא." הוא חושף לרגע את ניביו, ומסגיר את עצם היותו ערפד. "אני יכול לשתות משקיות דם כדי להימנע מזה, אבל את לא יכולה. אם את צריכה מקור הזנה הלילה, אני יכול להיות המקור שלך, בלי מחויבות ובלי ציפיות להמשך. הקסם שלי יהפוך את זה למעט פחות נורא בשבילך."

אני בוחנת אותו בחשדנות, מחכה לשמוע מה המלכוד.

הוא צודק. קסם הערפדים מרגיע את הטרף שלהם, בעוד שקסם הסירנות מעורר את מקור ההזנה שלהן ומסעיר אותו. גם אם הוא לא ישתה ממני, אני עדיין יכולה להפיק תועלת מהכוח שלו וגם לשכך את הרעב שלי.

"מה יצא לך מזה?" אני שואלת לבסוף.

הוא מושך בכתפיו. "אף פעם לא חוויתי קסם של סירנה."

כנראה אני אמורה להגיד לא, אבל זו נראית כמו אפשרות טובה יותר מאשר לחכות שאחת האחיות שלי תגרור לכאן מישהו כדי להזין אותי.

"טוב," אני נאנחת.

אני מניחה את הכוס בחזרה ומחליקה מהכיסא, מעבירה רגל מעל ירכיו ומתיישבת בחיקו. לנשק בחורים גבוהים בעמידה זה לא ממש נוח, בהתחשב בעובדה שהגובה שלי הוא בקושי מטר חמישים וחמישה סנטימטרים.

הזקפה שלו לא מפתיעה אותי בכלל. לקסם שלי יש בדיוק את ההשפעה הזו על אנשים. לפחות לא נראה שדמיאן מצפה ממני למשהו בגלל זה.

"יש לי כאן חדר, אם זה יגרום לך להרגיש יותר בנוח," הוא אומר, מעביר את ידו באיטיות על גבי התחתון. המגע שלו מעביר את הקסם שלו בתוכי ומרגיע את הגוף שלי באופן מיידי.

כל ערפד יכול לקבל חדר בכל אחד ממועדוני הלילה של מיסטווד, כל עוד הוא ממלא את הטפסים המתאימים. מועדוני הלילה נוצרו עבורם, אחרי הכול. הם גם בבעלותם. המנהיג שלהם הוא מלך לכל דבר, גם אם הוא אוסר על כולם לקרוא לו מלך.

המלך ידוע בכך שהוא נוהג לבדוק בעצמו מה קורה במועדונים הללו ואת הערפדים שלו. מעולם לא פגשתי אותו, אבל אומרים שהוא מעורר אימה.

"זה בסדר. כולם מסביבנו כבר יודעים מה אני בכל מקרה." אני אומרת.

הקסם שלו ממשיך להרגיע את העצבים המתוחים בבטני, וככל שהם נרגעים, כך הרעב שלי מתלקח.

אני תופסת אותו בצווארון החולצה. הבד מרגיש נעים תחת אצבעותיי, אני מייחסת גם את זה לכוח שלו. "בחורה עוד עלולה להתמכר לתחושת הקסם שלך תחת העור."

"הבחורה הנכונה, אולי." המילים שלו לא באמת נקלטות במוחי, כי ברגע שבו הוא מסיים לדבר, הפה שלי כבר על שלו והשפתיים שלו נפשקות לקראתי ללא היסוס. הלשונות שלנו מתחככות, ואני גונחת מהטעם שלו. לא הטעם של הפה שלו — למרות שזה נחמד — אלא הטעם של הרגשות שלו.

שעשוע.

התרגשות.

תשוקה.

הקסם שלי דוחק ברגשות שלו לצוף מעלה, טורף את כל מה שגלוי על פני השטח וחופר עמוק פנימה עד שאני מוצאת את מה שאני באמת משתוקקת אליו.

תשישות.

שעמום.

בדידות.

כאב.

הצפה.

אני מרגישה את אחת הידיים שלו לוחצת על הגב התחתון שלי בזמן שאנחנו מתנשקים, ואני מצמידה אותי אליו חזק יותר. ידו השנייה מפלסת את דרכה לשיער שלי, ותחושת האחיזה החזקה שלו בקווצות השיער שלי מרגישה טוב.

פתאום דקירה של כאב מפלחת את שפתי, ואני גונחת כאשר הרגשות שלו משתנים בחדות.

תאווה.

צורך.

עונג.

תקווה.

מישהו מטלטל את כתפי, אבל אני בקושי שמה לב. "הזאבים כאן, בלייר," קול נשי מוכר דוחק בי, וכתפי מנוערת שוב. "האלפא הגיע בשביל קלמנטיין. אנחנו חייבות ללכת, עכשיו."

הזאבים.

האלפא.

קלמנטיין...

אני מנתקת את שפתיי משלו בכוח.

עיניו הכחולות בוערות מצימאון לדם, ואני מעבירה לשון על החתך בשפתי. "נשכת אותי."

"את —" הוא מתחיל לומר, אבל אני כבר מסתובבת אל אחותי. אייברי עומדת לצידי בהבעה קודרת ומודאגת. היא אחת מארבע אחיותיי, ולמרות שאנחנו לא חולקות את אותו דם, אנחנו משפחה לכל דבר.

"אני חייבת ללכת. תודה," אני מחווה בידי על מה שקרה ביני ובין דמיאן בזמן שאני מנסה להחליק מברכיו.

היד שלו לוחצת חזק יותר על הגב התחתון שלי ומשאירה אותי במקומי, למרות שהוא משחרר את האחיזה בשיער שלי. "אני לא יכול —"

אייברי חוטפת את כוס המים עם המנטה שלי מהדלפק ושופכת אותה עליו.

אני מנצלת את הרגע שבו הוא מופתע כדי לדחוף את היד שלו מעליי, ואייברי עוזרת לי להיחלץ מהברכיים שלו.

אדרנלין פועם בי כשאנחנו נבלעות בתוך ההמון, מנצלות את קומתם הגבוהה של הגברים סביבנו כדי להיעלם לבחור כחול העיניים שניזונתי ממנו. כשאנחנו מוזנות, המהירות שלנו משתווה לזו של ערפדים. הוא לא יתפוס אותנו אם לא נאפשר לו, אבל אף אחד לא באמת יכול לרוץ דרך קהל של יצורי קסם. זה מעורר עבור יותר מדי מהם את יצר הציד.

עצם הסיפוק מכך שאני כבר לא רעבה מעלה חיוך על שפתיי. לשם שינוי, אני לא מתחרטת על כך שניזונתי ממישהו.

דמיאן הוא... ובכן, טעים.

"כל השאר כבר במיני־ואן." אייברי קוראת לעברי כשאנחנו סוף־סוף יוצאות מתוך קהל יצורי הקסם הצפוף.

"עד כמה המצב גרוע?"

היא מעווה את פניה בכאב. האורות המהבהבים מעלינו מדגישים את עור הזית שלה ואת שערה החום והארוך, אבל כל מה שאני באמת מבחינה בו הוא הדאגה בעיניה. "גרוע."

אני לא שואלת שום דבר נוסף. גם כך אגלה בקרוב מאוד.

למרות הדאגה לאחותי, הקסם של דמיאן עדיין פועם בתוכי. יש לי תחושה שהכול יהיה בסדר, אף על פי שההיגיון אומר לי שזה ממש לא המקרה. זה לא הגיוני, לכן אני פוטרת את זה בכך שסוף־סוף אני לא מרגישה רעב אחרי חודש שלם, וממשיכה הלאה.

יש לנו צרות גדולות יותר מהערפד ששימש לי כארוחה.

פרק 2

בלייר

הבנות מחכות לנו במיני־ואן שלנו, שחונה ממש על שפת המדרכה מחוץ למועדון. אנחנו נכנסות פנימה במהירות, ואיזי מזנקת מהמקום ומתרחקת מהבניין בנסיעה מהירה.

"מה קרה?" אני שואלת, מסתובבת במושבי כדי להביט באחיותיי מאחור. עיניה של קלמנטיין דומעות, עורה החיוור סמוק ושערה הג'ינג'י נדבק לפניה. זורה מחבקת אותה בחוזקה, ואף שעורה שזוף בדרך כלל, עכשיו הוא חיוור כמעט כמו עורה של קְלֵם. שערה המקורזל, בצבע קינמון, אסוף לפקעת.

למרות השאלה שלי, אני יודעת את התשובה ברגע שבו אני רואה אותן, כי ממש באמצע הצוואר של קלמנטיין מתנוסס סימן זיווג ענקי ונועז.

להתחיל קשר זיווג זה ממש קל.

כל מה שצריך זה מגע קל של היד על הצוואר, ניצוץ קטן של קסם והצהרה בת שתי מילים.

את שלי.

אלא אם בעל הקסם מדמיין בעיני רוחו סימן אסתטי יותר. כאשר זה קורה, וכדי לסמל את הקשר, מופיעה רצועה עבה בצבע כחול כהה סביב הצוואר של הננשך כמו רצועת קולר מכושפת. זה מרגיש כמו קעקוע טרי, כמעט לא מורגש למגע על פני העור, אך אין שום אפשרות להסיר אותו.

אם ההיקשרות לא הדדית בין המזווגים, היא מתפוגגת כעבור שנה. אם יש היענות והרצון להיקשרות הדדי, הצבע הכחול מתחלף לשחור והסימן נשאר לתמיד. קשר הזיווג הוא מה שמקביל בחברה שלנו לנישואין, אלא שהחיבור הקסום הזה עמוק הרבה יותר מהבטחה ומהסכם חתום.

הסימן של קלמנטיין הוא ממש לא אחד מאותם סימנים יפים ואלגנטיים שראיתי על מעט היצורים המזווגים שפגשתי. זהו סימן מכוער של גבר שלא שם זין על הצוואר של המזווגת שלו או על הביטחון העצמי שלה.

סימן זיווג בסיסי הוא לא יותר מאשר כווייה. הסימן הזה שייך למנוול אכזרי ומסוכן שרודף אחרי אחותי כבר הרבה יותר מדי זמן.

"הוא תפס אותה מאחור," אומרת זורה, בעוד דמעותיה של קלם זולגות ללא שליטה. היא רועדת ואני לא מאשימה אותה. גם אני הייתי רועדת במקומה. "חילצנו אותה משם, אבל הוא כבר יצר את הקשר. הסימן הופיע בדרך לוואן."

"הוא עדיין שם?" אני שואלת בתקיפות. "אני פאקינג אהרוג אותו."

"יש סביבו יותר מדי אנשי זאב מהלהקה שלו. הצלחנו לברוח רק כי הוא אפשר לנו," אומרת איזי ממושב הנהג. "אם תחזרי לשם, את עלולה למצוא את עצמך מזווגת לאחד מהם."

"הייתי צריכה להיות איתכן," אני אומרת ומאגרפת את כפות ידיי בחוזקה.

מבין חמישתנו, אני היחידה שיודעת להילחם. ניסיתי ללמד אותן במשך שנים, אבל כיוון שלמדתי להילחם בגיל צעיר כל כך, זה הפך עבורי לאינסטינקט. בנוסף, אני מורה גרועה ולהירשם לשיעורי לחימה פומביים ולהכריז בפני יצורים קסומים היכן אפשר למצוא אותנו, זה פשוט מטומטם.

סירנות נחשבות לחלשות, אבל אנחנו גם נחשבות לבעלות ערך רב. כאשר אנחנו ניזונות מאנשים, הדבר גורם להם להרגיש חיים ועוזר להם להתמודד עם הרגשות שלהם. עבור יצורים בני אלמוות, זו מתנה יקרה מפז.

מתנה שרבים מהיצורים החזקים והאכזריים ביותר רוצים לנכס לעצמם וזאת הסיבה לכך שזיווגים מאורגנים נפוצים כל כך בקרב בנות המין שלנו.

האימהות שלנו היו לכודות בקשרי זיווג אומללים. הן הגנו עלינו מאותו גורל, אף שהדבר העמיד אותן בסכנה, ובסופו של דבר הוביל אותן למותן.

לאחר שהן נהרגו, אחיותיי ואני הצלחנו להגיע לדירת מסתור שהן הכינו מראש, ומאז הסתתרנו שם. שרדנו ככה עשר שנים, ניהלנו עסקים מהבית ויצאנו רק כשלא הייתה לנו ברירה אחרת.

אבל כדי להיזון היינו צריכות לצאת, ואז הזאבים מצאו אותנו.

מאות, אם לא אלפי, להקות של אנשי זאב פזורות ברחבי העולם, אבל רובן די קטנות. להקת הזאבים המרכזית גרה במיסטווד והיא גדולה מכל האחרות בפער עצום.

כיוון שמיסטווד היא בירת העולם הקסום, שוכנים בה חמשת היצורים החזקים ביותר — אחד מכל סוג — והם למעשה מלכי העולם שלנו, למרות שהם דוחים את התואר 'מלכים' ומתעקשים שיקראו להם מנהיגים.

כל חמשת המלכים הם גברים, באשמת איזו תפנית מעצבנת של הגורל.

התמונות שלהם מופיעות בכל מקום, ושמעתי שאנשים מכרכרים סביבם לכל מקום שאליו הם הולכים. מעולם לא הקדשתי תשומת לב רבה מדי לתמונות שראיתי, אבל כולם יודעים את שמותיהם.

טאלון הוא מלך הדרקונים.

קרטיס הוא מלך אנשי הזאב.

הייל הוא מלך הערפדים.

קאי הוא מלך הפיות.

וביין הוא מלך המפלצות.

המלך היחיד שבאמת פגשנו הוא קרטיס, ואנשים בהחלט מכרכרים סביבו. פגשנו אותו לראשונה לפני כמה חודשים, במועדון לילה ואנחנו מתחמקות ממנו מאז. בהתחלה הוא ניסה לשכנע אותנו להצטרף ללהקה שלו, ולאחר מכן ניסה להציע לנו כסף בתמורה. כשזה לא עבד, הוא הציע את קשר הזיווג, למען ה'הגנה' שלנו.

מבחינה חברתית, קלמנטיין היא הסירנה המוכשרת ביותר מבינינו. היא למדה להשתמש בקסם שלה כדי לנווט כל שיחה לכיוון שרצתה. גם איזי ידעה איך לעשות זאת, אך היא פשוט סירבה.

אחרי שראינו את קרטיס הורג ברמנית רק משום שהכינה לו את המשקה הלא נכון, קלמנטיין נהגה להשתמש בקסם הזה לא מעט.

בכל אופן, קלם היא זו שהוא רצה מההתחלה. עם כמה שזה מתסכל אותנו, אין שום דבר שאנחנו יכולות לעשות כדי לשנות או לעצור את זה. לכן אחרי שדחינו אותו, הוא עבר למצב מתקפה.

אנחנו מסתתרות מפניו מאז, אבל אנחנו עדיין צריכות להיזון, וכנראה הוא עלה על עקבותינו.

"לא, את היית צריכה להיזון," קלם אומרת בשקט ומנגבת את עיניה. "זה בסדר. אנחנו נהיה בסדר, נכון?"

"ברור שנהיה," אייברי אומרת ומהנהנת. "אנחנו נמצא פתרון."

היא מביטה בי.

איזי מגניבה לעברי מבט דרך המראה האחורית ופונה לרחוב שלא מוביל לבית שלנו. בגלל ההיקשרות, קרטיס יוכל לאתר את המיקום הפיזי של קלם, כך שאנחנו לא יכולות לחזור הביתה.

קלם מסתכלת עליי, וגם זורה. המבטים שלהן וניסיון העבר שלנו אומרים לי שהן מצפות ממני למצוא פתרון.

אימא שלי הייתה המנהיגה של קבוצת האימהות שלנו, אז אני מניחה שזה טבעי שהתפקיד עבר אליי, גם אם אני לא רוצה אותו יותר ממה שאחיותיי רוצות.

אני משחררת נשימה איטית. אנחנו לא יכולות לחזור הביתה, ואין לנו שום מקום אחר ללכת אליו. בתי מלון אינם בטוחים עבור סירנות. אנשים יכולים להרגיש את הקסם שלנו דרך הקירות. גם אם לינה בבית מלון הייתה אפשרות, קרטיס היה יכול לאתר את קלם שם, מה שמשאיר לנו בדיוק אפשרות אחת.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*