שולחן עורך

דברי פתיחה

א.

עריכה ספרותית היא מקצוע המבוסס על הנחת עבודה שההיגיון שלה נראה עקום. איך עורך, שפעמים רבות אינו סופר בעצמו, יכול לומר לסופר, שהוא בראש ובראשונה אומן מילים, שהטקסט שלו אינו כתוב "נכון"?

ובכן, העורך אולי אינו מבין בכתיבת ספרות יותר מהסופר, אבל העורך המוכשר, המיומן, מסוגל לזהות, לרוב טוב יותר מן הסופר, את הפער בין הרושם שהסופר ביקש לייצר בטקסט שכתב ובין הרושם שהטקסט מייצר הלכה למעשה. העורך הוא קורא פוטנציאלי, שלא לומר "הקורא הפוטנציאלי". בזכות כישוריו, ניסיונו ובזכות הכשרה ראויה בתחומים הרלוונטיים — ספרות, לשון ובלשנות — הוא יצר לעצמו ארגז כלים ביקורתי ומעשי שבאמצעותו הוא מסוגל להצביע על הרכיבים שבעטיים לא נוצר הרושם שהסופר רצה ליצור, ולהציע דרכים להתגבר על התקלה האומנותית הזו.

העורך הוא "סוכן כפול". מצד אחד, נאמנותו נתונה לסופר שלו. הוא צריך "להיכנס לראש" של הסופר, לזהות את "וקטור התשוקה" שלו ולעשות כל מה שלאל ידו כדי שקולו הייחודי של הסופר יישמע. מצד שני, נאמנותו של העורך נתונה לקוראים. עליו לעמוד על המשמר שהסופר "לא יאבד" את הקוראים שלו במהלך מסע החיפוש אחר קולו הייחודי.

ארגז הכלים שכל עורך נדרש לו מגוון למדי, ברם כל הכלים בארגז הזה נבחרים על פי קריטריון אחד: מידת התאמתם לעריכה נכונה של כתב היד הרלוונטי. זהו עניין חשוב, ואני מבקש להבהיר אותו. לכל אדם יש, הן אם מודע לכך והן אם לא, מושג מוביל, מושג דומיננטי, שמצוי בבסיס מערך שיפוטי הערך האומנותיים שלו, והוא זה שקובע את זהותם ומעמדם של כל המושגים הרלוונטיים האחרים בהקשר הזה, ואת אופיים של הקשרים בינם לבין עצמם. למשל, יש מי שעבורם המושג המוביל הוא ה"יפה". מושגים רלוונטיים אחרים, כמו ה"צודק", ה"אמיתי", ה"אותנטי" או ה"נכון", הם חשובים, אבל משניים למושג ה"יפה" וצריכים לשרת אותו. אלה הם "אסטתיקונים". עבור אחרים המושג המוביל הוא ה"צודק", ואלה אנשים חברתיים ופוליטיים יותר מקבוצת ה"אסטתיקונים".

המושגים המובילים, הדומיננטיים, במערך שיפוט הערך האומנותי של עורכי ספרות, הם ה"נכון" או ה"הרמוני". עורכי ספרות לא מתלבטים בשאלות כמו "מי צודק", "אם זה יפה" וכו', אלא בשאלה אם הטקסט שלפניהם הוא מערכת שבה המרכיבים מתקיימים בהתאמה. בודליר קרא לזה Correspondances, כלומר, "יושבים נכון", "חיים נכון" בכפיפה טקסטואלית אחת. זאת, כמובן, על פי כוונתו האומנותית של הסופר ומתוך התחשבות בקהל הקוראים הפוטנציאליים שלו. לדוגמה, עורך יכול להפנות את תשומת ליבו של סופר לקטע — שורה, פסקה, פרק בכתב היד — שהוא יפה להלל, כזה המשקף בצורה מחודדת להפליא את עמדותיו הפוליטיות והחברתיות של הסופר וכל היוצא באלה, אך אינו מופיע במקום האופטימלי בטקסט או אינו מתאים כלל לטקסט כמכלול. במילים אחרות — הוא לוקה ביחסיו עם רכיבים טקסטואליים אחרים.

ב.

מנעד הפעילות משתנה מעורך לעורך. אפשר להצביע על שלושה "זנים" של עורכים ספרותיים, שעצם קיומם ומעמדם משתנים מסביבה ספרותית אחת לסביבה ספרותית אחרת: את עורכי הזן הראשון אפשר לכנות "עורכים של ספרים", את עורכי הזן השני — "עורכים של סופרים", ואת עורכי הזן השלישי אפשר לכנות "עורכים של המערכת הספרותית".

"עורכים של ספרים", כלומר העורכים הספרותיים מהזן הראשון, עומדים בבסיס הפירמידה של המקצוע הזה, שכן גם העורכים הספרותיים משני הזנים האחרים הם "עורכים של ספרים", או ליתר דיוק, עורכים של כתבי יד שיהפכו לספרים. "עורכים של ספרים" עסוקים "רק" בעריכת כתבי יד. הם לא בוחרים את כתבי היד, אלא מקבלים אותם לידיהם באורח לא סדיר, אקראי, דרך מערכות של הוצאות ספרים או ישירות מהמחברים או מידי מי ממכריהם שיש לו גישה לעורך. העורכים מן הזן הזה ממוקדים בכתב היד המסוים ובו בלבד. לעיתים הם אפילו אינם פוגשים את הכותבים. הם מעירים את הערותיהם, והכותבים מקבלים מהם כתב יד ערוך, משתמשים ב"עקוב אחר שינויים" ומתייחסים להערות הללו בשיחה עם העורכים או בהתכתבות. שני הצדדים מגיעים להסכמות, ואז כתב היד נשלח לתחנה הבאה שלו במסלול הייצור.

"עורכי סופרים" הם כבר סיפור אחר. כאן אין עניין של אקראיות, אלא של שיתופי פעולה בין סופרים מסוימים לעורכים מסוימים, שיתופי פעולה שיכולים להימשך עשרות שנים. יש דוגמאות מפורסמות של צמדים כאלה בעולם וגם אצלנו. למשל, אברהם יבין, שבמשך 20 שנים (1973‏-1993) היה העורך הראשי של סדרת "ספריה לעם" של "עם עובד", היה גם העורך של כמה מהסופרים הבולטים של ההוצאה, וביניהם מאיר שלו, יהושע קנז וחיים באר. על טיב הקשר האישי והמקצועי שלו עם הסופרים הללו אפשר ללמוד, בין היתר, מן העובדה שהוא המשיך לערוך את כתביהם גם לאחר שיצא לגמלאות. דוגמה בולטת דומה היא יחסי העבודה הנמשכים בין מנחם פרי, העורך הראשי של ספרי "סימן קריאה", ובין כמה מהסופרים הבולטים של ההוצאה הזאת, כאלה שהחלו בה את דרכם וכאלה שהצטרפו אליה, קרוב לוודאי משום שרצו לעבוד עם פרי, וביניהם: א.ב. יהושע, יוסל בירשטיין, דויד גרוסמן, יהודית קציר וסמי ברדוגו. יבין ופרי עבדו במשך רוב הקריירה שלהם באותו בית הוצאה. לעומתם יש עורכים שעברו בין כמה הוצאות ספרים, ולעיתים עברו איתם גם "הסופרים שלהם". דוגמה לתופעה זו היו, לתקופה תחומה, ה"צמד" חיים פסח ואורלי קסטל־בלום. פסח ערך את ספריה הראשונים של קסטל־בלום בהוצאת "זמורה ביתן", וכשעבר להוצאת "כתר" לקח אותה איתו וערך שם ספרים נוספים שלה.

השיא שקבע עורך בנדודים עם סופרים מבית הוצאה אחד לבית הוצאה אחר שייך כנראה לי. כך אירע משום שאני, על פי טבעי, ובשונה מ"עורכים של סופרים" אחרים, לא נצמדתי להוצאת ספרים אחת. אחת התוצאות של העובדה הזו היא מסלולי הנדודים של "הסופרים שלי". דוגמאות לנדודים ארוכי טווח כאלה הן, למשל: רות אלמוג ("כתר", "כנרת־זמורה", "בית הסופרים"), צרויה שלו ("כתר", "קשת"), אהרן אפלפלד ("כתר", "כנרת־זמורה"), מירה מגן ("כתר", "מחברות לספרות", "כנרת־זמורה"), חנה בת שחר ("כתר", "כנרת־זמורה"), דן־בניה סרי ("כתר", "זמורה ביתן"), גבריאלה אביגור־רותם ("כתר", "קשת", "כנרת־זמורה"), איתמר לוי ("כתר", הוצאה עצמאית, "כנרת־זמורה", "פרדס"), ראובן מירן ("כתר", "נהר ספרים"), יצחק בן נר ("כתר", "כנרת־זמורה"), סלין אסייג ("פרדס", "ידיעות אחרונות"), אודי טאוב ("כנרת־זמורה", "פרדס") ושמעון אדף ("כנרת־זמורה", "פרדס", "דביר", "ידיעות ספרים"). וגם מסלולי נדודים קצרי טווח: לילי פרי ("כתר", "כנרת־זמורה"), אבנר שץ ("כתר", "כנרת־זמורה"), איריס לעאל ("כתר", "כנרת־זמורה"), טלי עוקבי ("כנרת־זמורה", "פרדס"), בנימין שבילי ("שוקן", "זמורה־ביתן"), ענת עינהר ("כנרת־זמורה", "אפרסמון") ועילאי ראונר ("כנרת־זמורה", "פרדס"). וכן, אני מבקש לציין שלא כל הסופרים, שאני מרשה לעצמי לחשוב שהם "סופרים שלי", נאלצו לנדוד איתי בין הוצאות ספרים שונות. כוונתי גם לסופרים שאני ממשיך לעבוד איתם באותו בית הוצאה שבו עבדתי איתם מראשית דרכם (הילה בלום) או מתחילת דרכם באותה ההוצאה (נורית גרץ), או לסופרים שעבדתי איתם בתקופה משמעותית בקריירה הספרותית שלהם ולאחר מכן דרכינו נפרדו, מסיבות ספרותיות ואחרות, שעל כמה מהן אספר בפרקי הספר הזה. כוונתי, בין היתר, ללאה איני, יואל הופמן, אברהם הפנר, דוד שיץ, בתיה גור, יוכי ברנדס, יצחק בר־יוסף, רונית ידעיה, מתן חרמוני, איילת גונדר־גושן ועודד וולקשטיין.

עבודתם של "עורכי סופרים" שונה מעבודתם של "עורכי ספרים" בכמה היבטים מהותיים וחופפת במובנים מסוימים לעבודתם של "עורכים של מערכת".

עורכי סופרים רואים את כתב היד שלפניהם לא בבידודו, אלא במסגרת מכלול כתביו של "הסופר שלהם". אי לכך גם עריכת כתב היד שלהם שונה. זאת משום שהם מודעים בזמן העריכה לפואטיקה של הסופר שהתגבשה בספריו הקודמים, וברגע שהם מזהים "סטייה" מה"נוסח", הם מבררים, בינם לבין עצמם ובינם ובין הסופר, מה מְקורה ואז מחליטים עם הסופר מה יהיה גורלה של ה"סטייה" הזאת. אם להסיר אותה כי היא אינה "יושבת טוב" עם סביבתה הטקסטואלית, ומקורה הוא לעיתים אולי בהשפעה לא מודעת של סופר אחר. או שמא להפך, צריך להתייחס ל"סטייה" הזאת כמסמנת כיוון חדש ורענן בפואטיקה של הסופר, ובמקום לסלק אותה צריך להרבות בה ולהוסיף לה "סטיות" כדי לבסס "נוסח" חדש.

עבודתם של "עורכי סופרים" יכולה לגעת גם בשאלות קרדינליות יותר. למשל, אם להוציא לאור את כתב היד שלפניהם, גם אם אינו טוב דיו בעיניהם, או להציע לסופר לשים אותו בשלב הזה ב"מקפיא", ובשלב מאוחר יותר "להכניס אותו להיריון מחודש". ושאלה דומה, כאשר מדובר בסופר שיש לו יותר מכתב יד אחד זמין וראוי לעבודה — איזה כתב יד להוציא לאור קודם ואיזה לדחות.

"עורך של סופרים" צריך לעשות כל אשר לאל ידו, בגבולות אתיים ראויים, כמובן, כדי לקדם את מעמדם של "הסופרים שלו". זאת, כמובן, משום שהוא רוצה ביקרם, ומשום — והדברים קשורים זה בזה — ש"הסופרים שלו" משקפים את האג'נדה התרבותית שלו. אי לכך "עורך של סופרים" ישתמש בכל "הפונקציות המתווכות" העומדות לרשותו בתוקף מעמדו במערכת הספרותית־תרבותית. כוונתי, בעקבות ההמשגה המוצלחת של זוהר שביט, לכל האמצעים במישור המו"לי, במישור התקשורתי, במישור האקדמי ובמישור הכלכלי, המשפיעים על מיצובם של הסופרים במערכת הספרותית־תרבותית בת זמנם.

"עורכים של מערכת" הם עורכים המבקשים להיות קובעי טעם, קאנוניזטורים. משמע, עורכים המבקשים להשפיע על היררכיית הטעם הספרותי בתקופתם. זהו ניסיון יומרני, המחייב פעולות שחלקן ספרותיות וחלקן גבול־ספרותיות. רשימת משימותיו של "עורך של מערכת" כוללת את משימותיהם של "עורך הספרים" ו"עורך הסופרים", ובנוסף עליו להיות רגיש ומודע לשינויים החברתיים והתרבותיים־אסטתיים המתרחשים במרחב העשייה שלו. על עורך כזה, שאני מכנה אותו גם "עורך טוטלי" או "קובע טעם", מוטל, למשל, ליזום ראיונות ורשימות ביקורת על "הסופרים שלו" בכתבי עת שונים, לדאוג לרווחתם של הסופרים שהוא עובד איתם, ובכלל זה, לעיתים, לוודא שיהיה להם "חדר משלהם", לעשות שימוש במעמדו במערכת הספרותית ובמערכות קרובות לה (מו"לות, תקשורת, כלכלה, אקדמיה) כדי לקדם פרויקטים הקשורים בסופרים הללו. למשל, אם העורך הוא גם איש אקדמיה — מעמד שאפיין רבים מן העורכים הבכירים בהוצאות הספרים הגדולות ברוב שנות הפעילות שלי, הוא יזום כנסים בארץ ובחו"ל לספרים ולסופרים החשובים בעיניו, לכינוס קובצי מאמרים על יצירותיהם, לדאוג לכך שיצירות של יוצרים שהוא חפץ ביקרם יופיעו ברשימות הקריאה של תלמידיו ושל תלמידי הקולגות שלו וכל כיוצא באלה.

כדי לבצע את שלל הפעולות האלה, המערכת הספרותית צריכה להיות גם יציבה, גם דינמית ופתוחה לשינויים וגם בעלת ערך סמלי גבוה ביחס למערכות תרבותיות אחרות. לא תמיד זהו המצב, אך למזלי, זה היה מצבה של המערכת הספרותית במחצית השנייה של שנות ה־80 ובמחצית הראשונה של שנות ה־90 במאה הקודמת, כשעשיתי את צעדיי הראשונים בדרך להגשמת חלומי להיות "עורך של מערכת".

ג.

אופייה המיוחד של המערכת הספרותית באותו עשור מרתק בסוף המאה הקודמת היה, כאמור, אידיאלי ל"עורך טוטלי", כזה המשתוקק לנסות ולהטביע את חותמו במערכת הספרותית בת זמנו. אני חלמתי למלא את התפקיד הזה לקראת סוף שנות ה־20 שלי, כשהתחלתי לכתוב דוקטורט בספרות עברית באוניברסיטה העברית, ובה־בעת שימשתי כמנהלו הראשון של בית עגנון בירושלים.

המערכת הספרותית בעת ההיא הייתה "גן עדן" ל"עורכים טוטליים". מצד אחד, היא נהנתה מערך סמלי גבוה והייתה עשירה, מגוונת ויציבה יחסית, ומשום כך לרשות "העורכים הטוטליים" עמדו שפע אמצעים במישור התקשורתי, במישור האקדמי ובמישור הכלכלי, שיכלו לסייע להם במימוש מדיניות העריכה שלהם. מצד שני, המערכת החברתית־תרבותית כולה, ובכללה המערכת התרבותית־ספרותית, עמדה בפני שינויים דרמטיים. את מקומה של המערכת השלטונית הסוציאליסטית תפס מערך שלטוני ניאו־ליברלי, עובדה שהתבטאה במערכת הספרותית, למשל, בכך שאת מקומן של ההוצאה לאור ההסתדרותית ("עם עובד") ושל אחיותיה הקיבוציות ("הקיבוץ המאוחד" ו"ספרית פועלים"), שנהנו עד אז מיוקרה רבה, תפסו בהדרגה הוצאות ספרים פרטיות, משפחתיות ותאגידיות ("כתר", "כנרת", "זמורה", "ידיעות אחרונות"), שכמה מהן אף התאגדו בהמשך ויצרו קונגלומרטים עתירי כוח שיווקי. שינויים דרמטיים אחרים שהשפיעו על המערכת הספרותית היו, בין היתר, עלייה דרמטית במעמדן התרבותי של הנשים, כניסה של קבוצות, שנחשבו עד אז לקבוצות שוליים, למרכז המערכת הספרותית, ירידה במעמדו של המודרניזם העילי ועלייה מרשימה של הפוסט־מודרניזם.

ההזדמנות לממש את החלום להיות עורך טוטלי, "עורך של מערכת", נקרתה בדרכי כאשר במאי 1984 צלצל אליי מנכ"ל הוצאת הספרים הירושלמית "כתר", אליאב כהן. אליאב הציע לי לעמוד בראש תחום הסיפורת העברית בהוצאה. הוא אמר שנועץ בכמה מחבריו, ובהם גרשון שקד ומנחם ברינקר, ידידו מנוער, ששימש בתפקיד הזה עד שאני גויסתי, והם המליצו עליי. הייתי מאושר והסכמתי מייד, וכעבור שבועיים התחלתי לעבוד. מאז עברו יותר מ־40 שנים.

בארבעת העשורים הללו ערכתי כמעט 350 ספרים בכל ההוצאות לאור הגדולות בארץ וגם בכמה קטנות יותר. שני מקומות העבודה העיקריים שלי היו "כתר" ו"כנרת־זמורה".

אני מאוד מקווה שהיה לי חלק ביצירת אחד המפעלים הגדולים והחשובים ביותר של הקוממיות התרבותית העברית במדינת ישראל, הספרות העברית, שעבורי היא עולם ומלואו. בעמודים הבאים אנסה לתאר מקצת ממסעותיי עם סופרים וספרים ישראליים שעבדתי איתם ועליהם, וכולי תקווה שכשתצטרפו אליי למסעות האלה, תפגשו בפנים לא מוכרות של הספרים, של הסופרים ושל המערכת הספרותית כולה בתקופה הנסקרת כאן, וגם תלמדו דבר או שניים על התחום העלוּם והמרתק, המכונה "עריכה ספרותית".

אני מבקש לסיים את דברי הפתיחה שלי בנימה מחויכת, בציטוט מעצמי. מדובר בכמה קטעים שכתבתי בחודש אפריל 1991, שהתבררו בדיעבד כנבטיו של יומן שניהלתי במשך 40 שנים — לא ברציפות, ולעיתים אפילו בהפסקות ארוכות — והוא היווה את הבסיס לספר הזה. לקטעים הבוסריים (המצונזרים) הללו סיפחתי כותרת: "שולחן עורך", ממעמדו ההלכתי של הספר שאליו שולחת הכותרת הזאת — "שולחן ערוך" של יוסף קארו — ומאופיים של הקטעים, או ליתר דיוק, מאופיו של הקול המספר בהם, קל לזהות שכבר אז אימצתי את מודל "העורך הטוטלי" עם שלל גינוני יוהרה, אבל גם עם אהבה עזה לספרות העברית ועם דבקות ותחושת אחריות עצומה כלפיה.

מתוך מחברת "שולחן עורך", יגאל שוורץ

שולחן עורך

1.4.91

סוף־סוף אחרי כך וכך היסוסים וכך וכך התעצלויות, קניתי, הבאתי, התחלתי לכתוב. קטעים־קטעים של זיכרונות עורך "על חם", תוך כדי התרחשות.

בשבוע הקודם, שלישי רביעי (26-27.3), ביליתי עם יואל הופמן. תחילה בצפת ואחר כך במעיינות דן. דיברנו על הא ועל דא. הוא טען, בין היתר, שב"ברנהרט" הוא שאל "מי אני", וב"כריסטוס [של דגים] "מי מסביבי". בכלל הוא מבסוט פחות מ"כריסטוס", שבו הלך לדעתו יותר לעבר הקהל. הלוז, השלד, של "ברנהרט", לדעתו, הוא ה"אני" שממנו הוא יכול להפליג לכל מקום. ב"כריסטוס" חשב על הקורא — הביטוי של זה הוא, בין היתר, בעלילה (מבנה מהודק יותר) ברקע ובטון המפויס יחסית.

איך שהוא, נדמה לי, יואל מתחיל להרגיש — על רקע הביקורות הנפלאות על "כריסטוס" ותופעת העלייה לרגל לצפת וכו' — כמי שהספרות העברית מתחילה להתרכז סביבו — וכך ניבא, יש להודות, דן מירון. אני מצידי מנסה לעשות לו put down מתוך חשש שיאבד את תחושת האי־ביטחון והחשש, החשובים כל כך ליצירה.

5.4.91

עיון ראשון בכתבי יד של עמוס עוז ("המצב השלישי" — אני אוהב אותו יותר מ"לדעת אישה", שגם אותו ערכתי), אריה אקשטיין ("דודה אסתר" — אחר ומרענן, תשובת נגד "אשכנזית־פולנית" לספרות ההווי ה"מזרחית") ויצחק בן־נר ("בוקר של שוטים").

12.4.91

דוד שיץ וחמוטל, בת זוגו, ביקרו אצלנו. שיץ סיפר שהוא כותב רומן דמיוני, שזמנו יהיה 2013 או 2021, וגיבורו כותב ספר באמריקה על תהליך ההתמוטטות של מדינת ישראל — בשל ריב בין שלושה פלגים: אשכנזים, ספרדים וגוש אמונים.

זה יהיה, לדבריו, טקסט שייכתב בעקבות "ספר הישר", חיבור מימי הביניים שלא יודעים מי חיבר אותו, ועניינו תולדות עם ישראל מראשית ימיו (אברהם אבינו) ועד ימי השופטים. תגובתי הייתה זהירה. אמרתי שאם יש לומר דברי הגות, אולי כדאי שיכתוב אותם במסגרת מסה ולא כרומן. איני בטוח שצדקתי. מכל מקום [ברור לי] שהוא "חולה היסטוריה", תרתי משמע.

אני עובד כעת על מהדורה חדשה של "העשב והחול" — ספר ענק, על כתיבת גב לבתיה גור ("רצח בקיבוץ") ועל גבי רותם, הלא היא גבריאלה אביגור־רותם — "חמסין וציפורים משוגעות", ספר אדיר.

כמו כן הבטחתי לעמליה כהנא־כרמון שאקרא את כתב היד החדש שלה "ליוויתי אותה בדרך לביתה". היא ביקשה ממני לקרוא אותו ולשלוח לה הערות עריכה, וזאת... כדי למנוע ממנחם פרי להתערב מדי בכתב היד שלה. מביך. לא יודע מה אעשה.

יום שישי, 26 באפריל 1991

פגישה עם אהרן אפלפלד בקפה "עטרה" בירושלים.

הוא דיבר על תפיסת העולם ועל הפואטיקה שלו. לדבריו, המבע הגופני עדיף על הדיבור. תנועה תמימה של בעל חיים אומרת הרבה יותר מאשר דיבור מהוקצע של בני אדם. הוא הוסיף ואמר שהוא חותר אל המשפט הנקי, הבהיר והפשוט.

לדבריו, קובץ סיפוריו הראשון, "עשן", היה ריאליסטי ואולי אפילו נטורליסטי מדי. ב"בגיא הפורה" הוא חרג לספירה המיתולוגית. גם זה, לטענתו, לא היה זה. רק ב"אישון העין" מצא את האיזון הנכון ביו הריאליסטי למיתולוגי, ולכן גם עלה בידו להתקדם מהסיפור הקצר אל הנובלה.

הוא העלה פרטים על סיפורים שהוא רוצה לכתוב שרקעם ימי הביניים. לאחר מכן סיפר על ראשית רומן שעלילתו נרקמת בראשו. במרכזו יהיו אח ואחות, השומרים על בית קברות של צדיקים שעולים אליו לרגל. בסוף הסיפור האחות תחלה בטיפוס, והאח יוריד אותה לשפלה לטיפול. כמו כן אמר — להפתעתי, שלא לומר לתדהמתי — שהוא גם יתאר את חיי המין ביניהם.

בכל אחד מעשרת הפרקים של ספר זה ניסיתי להאיר פנים אחרות בעבודתו של "עורך טוטלי", כאלה שהתגלו לי בעבודתי עם תשעה מתוך עשרת הסופרים שאותם זימנתי לספר הזה. בחרתי בתשעה האלה לספר הזה — שאני מקווה שהוא הראשון בסדרה קצרה — משום שרובם, למעשה, כמעט כולם, מוכרים לציבור הרחב, וגם משום שעבדתי איתם עשרות שנים שבהן צצו, מטבע הדברים, רבות מהסוגיות שאיתן אמור להיות מסוגל להתמודד עורך מהסוג ה"טוטלי". כמה מן הסופרים הללו ליוויתי מראשית דרכם, לאחרים התוודעתי בשלב מאוחר יותר. אני מרשה לעצמי לחשוב שהייתי לעזר לכולם הן בעבודה על כתבי היד והן, לפחות לאחדים, בפילוס הדרך במערכת הספרותית בת הזמן. את רונית מטלון לא ערכתי. כנראה גם לא הייתי יכול לערוך בשל כמה פרטים שנרמזים בפרק הקצר שכתבתי עליה ועליי. מטלון שייכת לקבוצה לא גדולה של סופרים שצר לי שלא ערכתי אותם.

פתחתי את הספר עם רות אלמוג וסיימתי עם צרויה שלו, משום שבשתי מערכות היחסים האלה התרחשו אירועים מו"ליים מקבילים ויוצאי דופן, כל אחד כשלעצמו, שמסגרו את הספר שלי. אלמוג כתבה סיפור קצר על פי דברים שסיפרתי לה על ילדותי, ואני, מקץ 20 שנה, כתבתי רומן הבנוי על מונו־דיאלוג אינטימי ופולמוסי איתה — כמעט עם כל מילה שרות כתבה בסיפור שלה על ילדותי.

פרשה מקבילה, בהפרש זמנים דומה, התרחשה בין צרויה שלו וביני. אני ערכתי את ספרה הראשון "רקדתי עמדתי" (1993), וכעבור 30 שנים צרויה ערכה אותו מחדש. בפרק המוקדש כאן ליחסים בין שנינו אני משווה בין שני מעשי העריכה כדי להאיר את יחסי הגומלין בין העורך והסופרת־עורכת, וגם כדי לתאר את מסלול ההתפתחות בסיפורת של צרויה, שראינו אותו מזוויות אחרות.

אני מקווה שקוראי הספר הזה ישתכנעו שעריכה ספרותית היא עיסוק חשוב, מרגש ומרתק. חשוב לי שהקוראים יגלו את מורכבותה ועושרה של המערכת הספרותית, שבמסגרתה התרחשו רוב האירועים הנסקרים והמפורשים בספר הזה. כוונתי למערכת הספרותית שהתקיימה בישראל ממחצית שנות ה־80 של המאה הקודמת ועד אמצע שנות ה־90 של אותה המאה. זה היה, לדעתי (כפי שהראיתי בספרי "משואה לתקומה", 2026), העשור הספרותי הישראלי העשיר, המגוון והמשובח ביותר.

ולבסוף, אומנם כתבתי בספר לא מעט על מה שאני מעריך כתכונות הנדרשות לעורך ספרותי "טוטלי", אך את אחת מהן אני מבקש להציג כבר בתחילה. "עורך טוטלי" חייב להיות מסוגל לקלוט, תחילה באורח אינטואיטיבי ואחר כך גם במושגים ברורים, את הדנ"א של כתב היד שלפניו, של הסופר שאיתו הוא עובד, וגם של המערכת הספרותית שבתוכה הוא פועל, ולהתאים עצמו להם בדרכי פעולה נכונות. האינטואיציה היא בבחינת תנאי אולטימטיבי. יכולת ההמשגה היא תכונה נדרשת משתי סיבות. ראשית, העורך צריך להיות מסוגל להסביר לסופרים מדוע כל פעולה פואטית שהם נקטו נכונה או לא. שנית, "העורך הטוטלי" צריך להיות מסוגל לנסח, באורח ברור ומשכנע, את האג'נדה הספרותית־תרבותית שלו ולנסות לקדם אותה, את הסופרים המייצגים אותה ובמידה מסוימת גם את עצמו כ"קובע טעם" (קאנוניזטור) בזירה המרכזית של המערכת הספרותית־תרבותית בת זמנו.

אני מבקש להודות מקרב לב לכל הסופרים והסופרות שזכיתי לעבוד איתם. תודה מיוחדת שמורה לסופרים ולסופרות שהתירו לי לכתוב עליהם ולחשוף קצת ממה שהתרחש בדיאלוגים בינינו בתקופות העריכה של ספריהם וגם בזמנים שחצצו בין התקופות האלה. כידוע, בין העורך ל"סופרים שלו" קיימת הסכמת חיסיון, גם אם אין לה ביטוי מפורש. אי לכך גם דאגתי לקבל את הסכמות הסופרים והסופרות — בכתב ו/או בעל פה — להפרת החיסיון הזה, וגם השתדלתי, ככל יכולתי, לומר דברים עקרוניים על סודות המקצוע הזה בעזרת דוגמאות עריכה מינוריות ככל האפשר. אין בדברים להלן, על פי מיטב הבנתי, אף אמירה או קביעה הפוגעות בערכם של היוצרים או ממעיטות ממקצועיותם.

זה המקום להודות גם לעמיתיי, חבריי וחברותיי שקראו את כתב היד או חלקים ממנו, בשלבים שונים של כתיבתו, והעירו הערות מאירות עיניים, שעזרו לי לתקן את מה שדרש תיקון, להרחיב את מה שדרש הרחבה וכל כיוצא באלה. יבואו על הברכה: שמעון אדף, מיכל בן־נפתלי, יובל שמעוני, מיה סלע, הילה בלום, חביבה ישי, לי ממן, שהעירה לי הערות עריכה חשובות ושקדה יחד עם אילן בר־דוד רחב הלב על שיבוץ הפרטים הארכיוניים בטקסט הכתוב, רות אלמוג וצרויה שלו שקראו את הפרקים "שלהן", שמחו בהם והורידו את מפלס החרדה שלי, וגם אודי טאוב שאישר לי לפרסם את הפרק "שלו", אפילו בלי לקרוא אותו. הרבה תודה לגיא בן־נון, המו"ל שלי, שקרא את כתב היד בקפדנות, אהב אותו והציג לי שאלות מהותיות. תודה לאורי שגיא שעזרה לי בפרק על צרויה שלו. תודה ענקית לעלמה כהן־ורדי, שנחלצה לערוך את כתב היד בזמן קצוב ועשתה מלאכה מושלמת, ותודה גם למי שתומכים בי בכל ימות השנה. רווית לוין, דנה בן זקן, ילדיי, בן, יואב וזהר, כלתי לירון, נכדיי, איתי, מאיה ודניאל (דובי־דוב), ואחרונה ברשימה אך ראשונה בתור: גלית, רעייתי האהובה.

אופקים, מרץ 2026