הקדמה
ההתערבות הוא קומדיה רומנטית בסדרת האחים וינסלו. הספר מלא ברגעים משעשעים, ולוהט בטירוף.
ואנחנו מדברות פה על סקס.
עכשיו שאתם יודעים את זה, לא להתקשר לרשויות ולהלשין שההתערבות מחמם לכם את המנוע, גורם לכם להרגיש כאילו המזגן בבית התקלקל ודורש מכם לקרוא אותו מול המאוורר. אם מונרו תצרוך כמות לא חוקית כמעט של קפה, ותצטרך להתייצב באופן קבוע אצל קצין המבחן — זה יפגע באופן משמעותי ביעילות שלנו — כלומר יקשה עלינו מאוד לכתוב עוד קומדיות רומנטיות בשבילכם.
וגם, בשל האופי המשעשע והממכר של הספר הזה, הדברים הבאים לא מומלצים: לקרוא במקומות ציבוריים, לקרוא במיטה ליד בן זוג או חיית מחמד או ילד עם שינה קלה, לקרוא בדייט, לקרוא ביום החתונה, לקרוא בזמן הלידה שלך, לקרוא בזמן אכילה או שתייה, לקרוא בעבודה, לקרוא את הספר לבוס או לקרוא בזמן הפעלת מיכון כבד. וגם, למי שסובל משלפוחית שתן בעייתית בשל גיל או היריון ולידה וכן הלאה, אנחנו ממליצות להתמגן או לקרוא בזמן ישיבה על האסלה.
קריאה מהנה!
שלכם באהבה רבה,
מקס ומונרו
מבוא
שבת, 17 בפברואר
ג‘וד
אני לא יודע מה בדיוק, אבל אני מרגיש שהלילה יש מזל באוויר — טוב, גם מזל וגם חזית ארקטית קרה ומזוינת. אני מחייך מהמחשבה הזאת, ומייד מגביר את צעדיי כדי לקצר את זמן השהייה ברוח החורפית הקרה והמצמררת הזאת.
שני רחובות מהיעד, הטלפון שלי רוטט בכיס הז‘קט, וכשאני מוציא אותו ורואה הודעה על גבי המסך.
ביאנקה: אתה עסוק הלילה? הייתי שמחה לחֶברה...
אני מגחך ומטלטל את ראשי, וכותב לה תשובה מהירה.
אני: מצטער, מותק. אני עובד.
ביאנקה: ☹
אני מחייך.
ביאנקה היא אישה יפה, אבל היא לא בת הזוג שלי או בת הזוג שלי לשעבר. היא גם לא באמת חברה, אם לומר את האמת.
היא חמודה ומתוקה ואנחנו מבלים יחד מדי פעם, אבל היא אחת מתוך מיליון. מיליון שיכולות בדיוק כמוה להעביר איתי זמן כיפי או לשמש לי חברה, או להסיח את דעתי מהסיבוכים של החיים.
בכל מה שקשור לנשים — בכנות, ככה אני אוהב את הדברים.
בלי מחויבות.
בלי מערכות יחסים.
פשוט כיף בלי חשבון. למדתי לפני שלוש־עשרה שנים, אחרי שראיתי את אחי הגדול רֶמי נזנח מול המזבח בחתונה שלו, שעדיף ככה. שום תקווה שיכולה למוטט את הנפש שלך, שום גילויי אהבה, שום המתנה ליהלום האחד שיאפיל על כל היתר.
כי לא שובר לי את הלב לאכזב את ביאנקה, וגם לא ישבור לי את הלב אם היא זאת שתדחה אותי.
היא ניתנת להחלפה, וגם אני. כולנו בעצם. ואני בר־מזל שאני חי בניו יורק, אחת מהערים הגדולות והעמוסות בעולם, שהאפשרויות בה בלתי מוגבלות.
אני מנסה לפלס את דרכי בתוך קהל קטן שהתאסף בחוץ כדי להקפיא לעצמו את הביצים, בהמתנה להיכנס למסעדה הטרנדית התורנית ויגוום, ואני מהדק את הז‘קט שלי לגופי. אומנם אני בתנועה, אבל הכפור בלילה המזוין הזה יכול ממש להקפיא את האף.
פאק, קר בטירוף.
אני שם לב שאני עדיין מחזיק את הטלפון שלי ביד באוויר הקפוא כמו איזה אידיוט, ואני מכניס את היד והטלפון לכיס ודוחף אותם עמוק לתוך החמימות, קצת מעל מחממי הידיים שהכנסתי לשם לפני שעזבתי את הדירה שלי. הטלפון רוטט שוב, ואני מוכן לגמרי להתעלם ממנו — עד שהוא רוטט שוב, ושוב ושוב.
אני נאנח ומוציא שוב את ידי מהכיס ומביט במסך. חמש הודעות ממתינות לי מהצ‘אט הקבוצתי של האחים שלי. אני סקרן מכדי לא לבדוק אותן, ומתחיל לקרוא בזמן שאני מנסה לפלס בזהירות את הדרך בתוך ההמון שעל המדרכה העמוסה.
ויני: יום ההולדת של דוד בראד מתקרב, ואני לא מתכוונת לקחת שוב את כל האחריות על המסיבה ועל המתנה. אתם עוזרים לי הפעם, חארות.
טיי: אבל ויני, את עושה את זה כל כך טוב.
ויני: טיי, אני נשבעת לך, אני אחסל אותך.
טיי: את יכולה לפחות להבטיח שתחסלי אותי אחרי שתתכנני את המסיבה לדוד בראד ותחליטי מה לקנות לו?
רמי: קורע.
אני צוחק בקול רם. גם אני יכול להצטרף למשחק הזה — בסך הכול אני האח הכי מצחיק והכי כיפי מכולם — אבל דלתות הכניסה של מועדון קרייז קרובות כל כך, והחום שבפנים נראה כמו רעיון טוב. במקום זה, אני מחליק את הטלפון חזרה לכיס הז‘קט ומתמקד במשימה העליונה בסדר העדיפויות שלי — עבודה.
אני פותח את דלת הזכוכית הגדולה ונכנס פנימה, ובן רגע הפעימות הקצביות של שיר ההיפ־הופ ממלאות את אוזניי. אני לא יכול שלא להניע את ראשי עם קצב הבס, כשאני הולך על פני המרחב החשוך לעבר המסדרון האחורי שבו ממוקמים המשרדים וחדרי ההלבשה של הרקדנים.
אה, כן, אני אוהב את חיי הלילה של ניו יורק.
״ג‘וד!״ קיקי, הדי־ג‘יי הקבועה, צועקת מהעמדה שלה ומסיטה את האוזניות כדי לנופף לי לשלום בזמן שהיא ממשיכה להתנועע לקצב המוזיקה הקצבית. בהחלקה קלילה, השיר מתחלף ועכשיו מתנגן
Do I Wanna Know? של הארקטיק מאנקיז. אחר כך היא מחברת אותו בגאוניות לשיר ישן של הביסטי בויז.
״כן, מותק!״ אני מרים את ידיי באוויר. ״זה הורס, קיקס!״
שדת המוזיקה עם השיער הוורוד מחייכת אליי חזרה, זוקפת אגודלים ואז מסדרת את האוזניות שלה, וחוזרת להכין את המוזיקה שלה לעוד לילה עמוס של שבת בערב.
מאחר שהשעה היא רק קצת אחרי שבע, יש לה עדיין זמן לארגן את הדברים לפני שאנחנו פותחים את הדלתות, אבל ברגע שהשעון יראה תשע, קיקי תהיה חייבת להיות מוכנה לעבודה ולקצב. למזלי, היא יודעת את זה ומתייחסת לעניין ברצינות, אחרת לא היינו מצליחים להביא כל כך הרבה קהל.
ולהביא את הקהלים הגדולים — זה התפקיד שלי.
מועדון קרייז הוא חדש לגמרי, אבל חברת ג‘יי. וינסלו קידום ידועה בעבודה עם המועדונים הכי חמים, ולא סתם. אני צריך שהמקום הזה יכיל אנשים מקיר לקיר. יש לו פוטנציאל להפוך לאחת הנקודות הכי חמות במנהטן, ואם נעשה הכול כמו שצריך לקראת ההשקה, הבעלים אמר שהוא יהיה מוכן לחתום על חוזה עם החברה שלי לקידום מועדוני לילה למשך ארבע השנים הבאות.
המשימה שלי היא ליצור את המסיבה, לעזור לאנשים להשתחרר ולוודא שהם ירצו לחזור ולעשות את זה שוב ושוב.
אני לא יכול לחשוב על משהו שמתאים לבחור כמוני יותר מזה.
אחרי שאני עובר על פני העמדה של קיקי, אני פונה ימינה בחדות לעבר אזור העובדים. כעבור כמה צעדים אני רואה את מאבריק, חבר חדש יחסית שלי — כזה שהתחברתי אליו בקלות כשחיפשתי צוות למועדון הזה. הוא נכנס מהדלת האחורית שמובילה פנימה ממגרש חניה קטן בצד הבניין. על כתפו יש תיק אפור, ואת שערו החום־בלונדיני מכסה כובע צמר הדוק.
מאבריק בחור מצחיק וכיפי, והוא רקדן במועדון קרייז. דמיינו את צ‘אנינג טייטום ב״מג‘יק מייק״ רוקד את Pony, ותקבלו מושג די טוב לגבי הריקודים שהוא רוקד.
״מה הולך, וינסלו?״ הוא צועק כשאנחנו יוצרים קשר עין. ״מה אתה עושה פה מאחורה?״
״למעשה, חיפשתי אותך.״ זה לא נכון. ״אתה מבין, נזכרתי שאתה עדיין חייב לי כסף ממשחק הפלייאוף בחודש שעבר, וחשבתי שהגיע הזמן שאזכיר לך.״ אני מגחך, מושך בכתפי ועוצר כדי להישען על הקיר ממש מחוץ לחדר ההלבשה של הרקדנים, לשם אני יודע שהוא רוצה להגיע.
״ברור, ממזר קמצן.״ הוא מטה את ראשו לאחור וצוחק.
״ממזר קמצן?״ אני שואל ומניח יד על החזה. ״אתה מדבר עליי? על הבחור שאמר לך שהמאבריקס עומדים לנצח במשחק הפלייאוף הזה, ושאתה בשום אופן לא צריך להיכנס להתערבות המזוינת הזאת?״
זו לא הפעם הראשונה שהתערבנו על משהו. וזו גם לא תהיה האחרונה, מן הסתם. מאבריק מכור לניסיונות לנצח אותי, ואני מכור להימורים ולאתגרים.
הוא צוחק, מגלגל עיניים ועוצר לידי. ״כן, אבל הסיבה היחידה שידעת את זה, היא שאחותך נשואה לווס לנקסטר. וזה כמו מידע פנימי לא חוקי.״
״אל תהיה מריר, גבר. אמרתי לך לא להמר נגדי. לעזאזל, הקבוצה הזאת נושאת את השם שלך.״
״שיהיה.״ הוא מגלגל עיניים. ״כמה אני חייב לך שוב?״
״מאה דולר. עגול,״ אני עונה. ״ואל תתחיל להתבכיין שאתה עני מסכן. אפילו שאתה רקדן איום ונורא, ראיתי איך הנשים דוחפות לך שטרות של דולר. לתוך התחתונים. אני יודע שאתה טוב בזה.״
מאב מנענע את הגבות שלו. ״מקנא, אחי?״
״מקנא? במה בדיוק? בזה שאתה מבלה את הלילות שלך כשאתה נותן לנשים לפנטז על הרעיון של הזין שלך, כדי שלא תצטרך לבכות כשהן יראו כמה הוא קטן באמת?״
״לך תזדיין,״ הוא עונה. ״שנינו יודעים שיש סיבה לכך שאתה זה שמכניס את האנשים למסיבה, אבל אני זה שמשעשע אותם. רק לאחד מאיתנו יש כישרון אמיתי.״
צחוק פורץ מגרוני. ״בחייך. אני יכול לרקוד. אני יכול ללמד אותך לרקוד. אתה חושב שהטיפים שלך טובים? הצחקת אותי. הטיפים שאני יכול להשיג בלילה אחד יעיפו לך את המוח.״
״אחי, הייתי שמח לראות אותך מוכיח את השטויות שהפה שלך פולט,״ הוא צוחק. ״יש הערב מסיבת רווקות. זה אולי יאכזב את הכלה, אבל זו תהיה הזדמנות נפלאה לראות איך אתה נכשל.״
״אני אדהים את הכלה הזאת.״
מאב מתפוצץ מצחוק. ״ג‘וד, עם כל הכבוד, אף פעם לא רקדת. ואתה בטח לא רוקד כמוני. זה יהיה כישלון מפואר.״
אני מנענע את הגבות שלי. אני לא יכול לעצור בעד עצמי. הריגוש הזה שאני רודף אחריו כל הזמן, השיאים שאני חייב לכבוש. והחרא הזה הולך לשלם על שהוא מטיל ספק ביכולות שלי.
אני זוקף את הכתפיים ורוכן, מקרב את פניי לפניו. ״רוצה להתערב?״
1
סופי
״עשר בנות על שם סופי סייג‘,״ אני אומרת לסלקטור המוצק שעומד מאחורי החבל הקטיפתי.
האיש לבוש כולו בשחור, ועל פניו הבעה זועפת שנראית קבועה, אבל אני מניחה שזה מגיע עם העבודה. בכל שישי ושבת בשעות הערב הוא ניצב בפני המשימה למלא את המועדון הזה בחוגגים שיהנו, אבל שלא יתנהגו כמו אידיוטים גמורים.
נכון, זה נשמע די פשוט, אבל צריך רק לעמוד בתור האין־סופי בחוץ — בקור האכזרי של פברואר — לחמש דקות בלבד, לצד אנשים שצורחים וצועקים לעבר הסלקטורים שליד הדלת, כדי להבין שזה לא פשוט בכלל. למעשה הוא מקבל כסף כדי לסבול התעללות מילולית, כל מיני דרישות הזויות ואידיוטים שיכורים. כל הלילה. נוסיף לזה בני נוער מחוצ‘קנים עם תעודות זהות מזויפות וכרטיס אשראי שהם גנבו מההורים שלהם, כשאלה לא שמו לב, ואני מעדיפה למרוח סרפד על המרפקים שלי מאשר להיות במקומו.
הוא מביט אל הרשימות שבידיו ואז שוב אליי. ״אני מניח שאת סופי?״
״נכון. אני היא והיא אני,״ אני עונה בצורה קצת מוזרה ובלסת רועדת. הנשימה שלי תלויה באוויר כמה שניות, ואני תוחבת את זרועותיי עמוק יותר אל מעיל הפרווה הסינתטית שלי, כדי לנסות למנוע מהרעד לנדוד לברכיים שלי.
הוא מביט מאחוריי, אל אחותי התאומה בל, אחותנו הגדולה יותר קייטלין, ואז לכל יתר הקבוצה הקטנה שלנו שכוללת שבע מהחברות הקרובות ביותר של בל — לורה, טאשה, קירסטין, ג‘קי, טניה, ברי ודוון.
כולן למדו עם בל ב־NYU, או שעבדו איתה בסוכנות הדוגמנות MK. אני מכירה כמה מהן יותר מהאחרות, מאחר שבל ואני מבלות הרבה יחד, אבל הנשים האלו נחשבות יותר ל״שלה״ מאשר ל״שלי״.
״מי הכלה המיועדת?״
״הבחורה המהממת הזאת כאן עם הסרט,״ אני אומרת, פוסעת צעד אחד לאחור וכורכת את זרועי סביב אחותי התאומה.
בל מחייכת, ושאר החבורה שלנו שכבר קצת שתויה, מריעה וצועקת, וזה גורם לאחותי לקבור את פניה בכתפי.
אני מצחקקת ומרגיעה אותה בחיבוק.
הודות למסיבת הרווקות המדהימה שתכננתי לאחותי, הקבוצה שלנו ממש נהנית הערב וכולן בדרך להיות שיכורות ומוכנות לסיים את הלילה המוצלח בתחנה הרביעית והאחרונה שלנו, במועדון החדש והכי חם בניו יורק, הקרייז.
״וואו, אתן שתיכן...״ הסלקטור מתחיל לומר, ואני מייד מזהה את ההקדמה הזאת כמבשרת את מה שכולם אומרים כשהם רואים את בל ואותי יחד.
״תאומות זהות,״ אני עונה לו בחיוך. ״אתה יודע, הגרסה הכהה יותר של האחיות אולסן.״
בל נוחרת בקול. ״אם כי עדיין לא פגשנו את דוד ג‘סי. ואנחנו לא זאבות בודדות ומבוגרות.״
אני כמעט מתפתה לגלגל עיניים, כי נראה לי שאנחנו נותנות את הנאום הזה בכל שעה, אבל התגובה של הסלקטור גוברת על המאבק הפנימי שלי בהומור העצמי. אני לא יודעת אם הבחור הזה ראה אי פעם תאומות זהות במציאות, אבל הוא פשוט ממשיך להעביר את מבטו מבל אליי ואז שוב אליה, כאילו אנחנו חייזריות שנחתו ויצאו מתוך חללית ברגע זה. אומנם העיניים שלנו ירוקות, אבל העור לא. לפחות עדיין לא. אולי עוד כמה שעות של שתייה זה יקרה.
למזלנו, טניה מציעה לאיש בצורה דוחה לראות את הציצי הענק שלה, אם הוא יסכים להכניס אותנו לפני שיהפוך לציצי של מכשפה. הוא מתרכז שוב ברשימות שלפניו, וההבעה הזעופה שלו כמעט הופכת לחיוך.
״הבגדים צריכים להישאר עליכן, בינתיים,״ הוא אומר ומטלטל את ראשו. ״אבל ברגע שתיכנסו וילוו אתכן לחדר האח״מים הפרטי שלכן...״ הוא קורץ לטניה. ״את יכולה לעשות כל מה שבא לך.״ הוא מלקק את שפתיו וממלמל לעצמו, ״אני באמת צריך לחשוב על תפקיד אחר פה.״
טניה צוחקת, נעמדת על קצות בהונותיה ומדביקה נשיקה שיכורה ללחי שלו.
״חדר אח״מים פרטי?״ בל לוחשת באוזני, כשהיא בפאניקה גדולה מכדי להתמקד בפרק של ״הרווק: סלקטור במועדון לילה״ שמתרחש מול עינינו. אני מסתובבת אליה כדי להביט בה ברוגע וללחוץ על כתפיה, וכשאני מסתובבת חזרה, הסלקטור שלנו מסיט את חבל הקטיפה ומכניס אותנו, והפלרטוט עם טניה מסתיים.
אני קצת עצובה על שפספסתי חלק מההצגה, אבל הללויה! אל עבר החימום.
״תיהנו, בנות.״
״ברור!״ קירסטין מריעה וכורכת את זרועותיה סביב לורה וברי. ״קודם משקאות, אחר כך ריקודים!״
קייטלין דוחפת בדיסקרטיות שטר של עשרים דולר לכיס החולצה של הסלקטור וטופחת לו על החזה. ״תזכור את זה ואת השדיים של טניה מאוחר יותר, כשתצטרך להעיף את אחת הבנות מהמועדון שלך.״
הפעם חיוך אמיתי מתפשט על פניו, ואני אוחזת בידה של בל.
״בואי, אחותי! הגיע הזמן לשיא של מסיבת הרווקות הזאת!״
כשאני נכנסת מבעד לדלתות הגדולות, פרץ של אוויר חם פוגע בפניי ואני נאנחת בהקלה.
תודה לאל.
מוזיקת ההאוס הקצבית הולכת ונעשית עצבנית יותר, כשאנחנו הולכות במסדרון מואר חלקית שמוביל אל תוך המועדון. ככל שאנחנו מתקרבות, המוזיקה משתלטת על האוזניים, והבנות שלפניי מזיזות יותר את המותניים והירכיים וצועקות באישור.
מועדון קרייז מלא וגדוש, והוא אפילו לא נפתח רשמית עדיין. זאת רק ההרצה, לעזאזל. הסיבה היחידה שהבאתי אותנו לכאן היא ששמעתי על הפתיחה הקרובה, נכנסתי לאתר שלהם כדי לחקור קצת בשביל העבודה שלי, ונתקלתי בקריאה להזמנת אירועים פרטיים. לא חשבתי שיבחרו בנו, אבל בחרו.
אני רק מקווה שזה יצדיק את כל הרעש שיש סביבו.
כשאנחנו מגיעות לקצה, נפתח לפנינו מרחב גדול ועמוס באורחים, ובלונדינית יפה לבושה בבגדים שחורים צמודים ואלגנטיים מקבלת אותנו בחיוך.
כדי שאוכל לשמוע את קולה מעל לכל הרעש סביב, אני נדחפת מעט לראש החבורה הרעשנית שלנו ורוכנת אליה כשהיא מדברת. ״בנות, בואו אחריי בבקשה, אני אקח אתכן לחדר האח״מים הפרטי שלכן.״
מתברר שכבר נודע לה על בואנו מהסלקטור, ואני מסמנת בידי לקבוצה שתבוא אחרינו. אני סופרת בזהירות את הבנות ושולחת אותן קדימה כדי לוודא שכולנו נישאר יחד. אני שולחת את כולן מלבד אחת, כשמישהו תופס את המעיל שלי מאחור ומושך אותי לכיוון השני.
״מה לעזא —״ אני צורחת כמו חתול גוסס. אבל זה לא משנה בכלל, כי המקום כל כך רועש ואני לא חושבת שהנשים בחבורה שלי היו שמות לב אם פצצה הייתה מתפוצצת מאחוריהן.
אני כמעט מועדת כשאני מנסה לאזן את עצמי ולא ליפול, ואז אני מריחה את הבושם של אחותי על התוקף שלי, ואני נרגעת.
לפני שאני מספיקה להגיב, בל מושכת אותי אל שירותי הנשים הקרובים. ברגע שהדלת נסגרת מאחורינו, היא נועלת את הדלת כדי שאיש לא יוכל להיכנס.
״סופי, אני לא יכולה לעשות את זה,״ היא לוחשת בתקיפות באוזני ומתרחקת לכיוון הכיורים והמראות.
״על מה את מדברת?״
היא מטלטלת את ראשה. ״אני לא יכולה לעשות את זה.״
״את לא יכולה לעשות מה?״
״אני יודעת שאמרתי שאני רוצה את כל הבלגן של מסיבת רווקות, אבל די, סיימתי.״
אני מסובבת את ראשי בהפתעה. ״למה את מתכוונת שסיימת?״
״אני מתכוונת שסיימתי! אני לא יכולה להרשות לאיזה חשפן עם עור משומן לרקוד לי על הברכיים מול כולן!״
אני ממצמצת כמה פעמים, פותחת וסוגרת את הפה כמו דג, מרימה אצבע כדי לדבר, ואז שומטת אותה. מה לעזאזל?
״סופי,״ היא אומרת ואוחזת בכתפיים שלי. ״אני לא צוחקת איתך. אם אני אצטרך לשבת בחדר האח״מים הפרטי הזה בזמן שכל החברות שלי רואות איך איזה גבר מחכך את הזין שלו ברגליים שלי, אני אחרבן במכנסיים. או שיהיה לי התקף לב. או מפרצת. או —״
״בל,״ אני קוטעת אותה לפני שהיא דוחפת את עצמה לתוך התקף חרדה. ״תנשמי עמוק. תירגעי.״
״תירגעי?״ היא חוזרת אחריי בעיניים פעורות וקצת מוטרפות. ״אני לא יכולה להירגע! בקרוב מאוד, כל אחת בחדר האח״מים המטופש ששכרת תראה אותי מזדיינת על יבש עם חשפן. אני לא רוצה להיות כרית אנושית או גרב או סמרטוט או מה שזה לא יהיה. אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא יכולה.״
״אני די בטוחה שהמונח הפוליטיקלי־קורקט הא רקדן אקזוטי, וזה לא כאילו הוא הולך להשפריץ לך לתוך הפופיק. בשביל זה יש את מאחורי הקלעים.״
״סופי, זה לא הזמן להיות חכמולוגית.״
אני משמיעה נחרה. ״תקשיבי. אני לא רוצה להיות מניאקית עכשיו, אבל אני מרגישה שחשוב מאוד שאני אזכיר לך שאת אמרת שאת רוצה את זה. אני זוכרת את זה במדויק, למעשה.״ אני משנה את טון הדיבור שלי כדי לחקות אותה, וממשיכה כשאני חוזרת בפניה על המילים שהיא בעצמה אמרה לי. ״אני רק רוצה להשתגע קצת, סופי. לחיות את החיים! זו ההזדמנות האחרונה שלי לחגוג בלי חשבון!״
״אני יודעת!״ היא מניפה את שתי ידיה באוויר. ״אני יודעת. חשבתי שזה מה שאני רוצה. אבל אני לא. אני רק רוצה להגיע הביתה ולהניח לג‘ון לעסות לי את כפות הרגליים.״
״בל.״ צחוק של הלם נפלט מריאותיי. ״מותק, אנחנו לא יכולות ללכת הביתה עכשיו. כולן באו לכאן הערב כדי לחגוג איתך, ונהג הלימוזינה שלנו יהיה כאן רק בעוד שלוש שעות. ואני די בטוחה שטניה תעשה פה סצנה אם היא לא תוכל להשתמש בשטרות הדולר שהיא הביאה איתה הלילה. את ראית אותם בלימוזינה. יש לה שלוש מאות בערך שהיא דחפה למערה שבין השדיים שלה.״
בל פולטת אנחה ומעבירה יד על שערה הכהה. היא לחוצה. עצבנית. אבל היא מתחילה לעכל את מה שאני מסבירה לה. לפחות אני חושבת שזה מה שהיא עושה.
״אין לך ממה להילחץ. קודם כול, את נראית מדהים,״ אני אומרת ומסובבת אותה מכתפיה, כך שהיא תראה את ההשתקפות שלה במראה. ״ושנית, אף אחד לא שופט אותך. כולן כאן רק רוצות שיהיה לך כיף. זה הכול. וזה לא כאילו שילמתי לרקדן האקזוטי שייתן לך סוף טוב עם הזין שלו. רק ריקוד, אני מבטיחה,״ אני מתגרה בה, ומנסה להחזיר את הרגשות שלה למקום שבו הם היו קודם, אבל היא אפילו לא מציעה לי חיוך.
מבין שתינו אחותי היא המופנמת, ואני יותר מוחצנת. לכן כנראה אני עוסקת בתכנון אירועים והיא בחיפוש דוגמניות שישתתפו באירועים. היא אף פעם לא אהבה להיות במרכז תשומת הלב, ותמיד העדיפה להיות זבוב על הקיר מאשר מוקד ההתעניינות. זה לא אומר שהיא לא מדברת באופן חופשי עם אנשים שנוח לה איתם — עם קייטלין, עם הארוס שלה ג‘ון ואיתי היא מדברת בחדות ובתקיפות ואומרת לנו את האמת בפנים — אבל עם החברות שלה ועם זר מוחלט — אין מצב.
גם כשהיינו ילדות, אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים שהצגתי במקומה בכיתה את העבודות שלה בעל־פה, כי המורים לא יכלו להבדיל בינינו והחרדות החברתיות שלה היו קשות מדי בשביל הבטן הרגישה שלה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
