הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • קופסה שחורה
  • קופסה שחורה
    כתר | 1996 | פרוזה מקור | 232 עמ' מודפסים

    "למה כתבתי לך על הנשכחות האלה? לגרד צלקות עתיקות? לחטט לחינם בפצעינו? לפענח קופסה שחורה? להכאיב לך מחדש? לעורר את געגועיך? אולי גם זו תחבולה ללכוד אותך שוב ברשתי? אני מודה בכל ששת סעיפי האישום. אין לי נסיבות מקילות. לבד אולי מאחת: אני אהבתיך.." רומן המכתבים הידוע של עמוס עוז מנסה לפענח את פרשת נישואיהם האומללים של אילנה ואלכס, ואת פשר התכחשותו לבנם המשותף. היא נישאה מחדש וגרה בירושלים, אלכס גר בשיקאגו, ואחרי שנים של נתק ביניהם אילנה כותבת לו - ופותחת בכך סודות ישנים, עלבונות ושקרים. לתכתובת הענפה - עשרות מכתבים ומברקים - מצטרפות דמויות נוספות: בנם בועז, בעלה השני של אילנה, אחותה רחל ועורך דינו של אלכס, כל אחד כותב בסגנונו הייחודי ומוסיף עוד נדבך לדרמה המהפנטת הזאת. המכתבים חושפים בהדרגה עלילה נפתלת ופצעי עבר, חשבון נפש שאינו יכול אלא להיכתב, ואהבה שמבקשת חסד אחרון. קופסה שחורה, הנחשב להישג לשוני נדיר, ראה אור לראשונה בשנת 1986. עמוס עוז, חתן פרס ישראל לספרות, הסופר הישראלי המוכר והנקרא ביותר בעולם, זכה בפרסים ספרותיים בינלאומיים רבים, ובהם פרס גתה, פרס היינה ופרס נסיך אסטוריאס. ספריו תורגמו לשלושים ושבע שפות.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • ד׳׳ר אלכסנדר א. גדעון
    המחלקה למדעי המדינה
    אוניברסיטת מדינת אילינוי,
    שיקאגו, אילינוי, ארה״ב.
    ירושלים 5.2.76
    שלום אַלק. אם לא השמדת את המכתב הזה ברגע שזיהית את כתב־ידי על המעטפה, סימן שהסקרנות חזקה אפילו מן השנאה. או שהשנאה שלך זקוקה לדלק טרי.
    עכשיו אתה מחויר, מהדק כמנהגך את הלסתות הזאביות שלך עד ששפתיך נעלמות פנימה, ומסתער על השורות האלה כדי למצוא מה אני רוצה ממך, מה אני מעיזה לרצות ממך, אחרי שבע שנים של שתיקה גמורה בינינו.
    ומה שאני רוצה הוא שתדע שבועז במצב לא טוב. שתעזור לו בדחיפות. בעלי ואני לא יכולים לעשות שום דבר מפני שהוא ניתק כל מגע. כמוך.
    עכשיו תוכל להפסיק לקרוא, ולזרוק את המכתב הזה ישר אל תוך האש (משום־מה אני מדמה אותך תמיד בתוך חדר מוארך, מלא ספרים, יושב לבדך ליד מכתבה שחורה ומולך בחלון משתרעים מישורים ריקים מכוסים שלג לבן. מישורים בלי גבעה, בלי עץ, שלג בוהק וצחיח. ואש בוערת באח לשמאלך וכוס ריקה ובקבוק ריק על השולחן הריק לפניך. כל התמונה היא אצלי בשחור־לבן. וגם אתה: נזירי, מסוגף, גבוה, וכולך בשחור־לבן).
    אתה מקמט כרגע את המכתב הזה, פולט המהום מהסוג הבריטי, וקולע בדייקנות אל האש: כי מה אכפת לך בועז. ומלבד זאת, הלא אינך מאמין לאף מלה שלי. הנה אתה נועץ את עיניך האפורות באש המהבהבת ואומר לעצמך: שוב היא מנסה לעבוד עלי. הנקבה הזאת לא תותר ולא תתן מנוחה.
    ובכן למה לי לכתוב אליך?
    מרוב יאוש, אלק. ולעניני יאוש הלא אתה מומחה עולמי. (כן, ודאי שקראתי - כמו כל העולם - את ספרך ״האלימות הנואשת - מחקר בקנאות השוָאתית״), אבל אני לא מתכוונת עכשיו לספר שלך אלא לחומר שנשמתך קורצה ממנו: יאוש קפוא. יאוש ארקטי.
    עדיין אתה ממשיך לקרוא? להחיות את שנאתך אלינו? לטעום את השמחה־לאיד בלגימות קטנות, כמתענג על ויסקי טוב? אם כן, מוטב לי להפסיק להתגרות בך. מוטב לי להתרכז בבועז.
    האמת היא שאין לי מושג מה ידוע לך ומה לא. לא אתפלא אם יתברר שאתה יודע כל פרט, דורש ומקבל מעורך־דין זקהיים שלך דין־וחשבון חדשי על חיינו, מחזיק אותנו כל השנים האלה על מסך הראדאר שלך. מצד שני, לא אופתע אם אינך יודע כלום: לא שהתחתנתי עם אדם ששמו מיכאל סומו, לא שנולדה לי בת, ולא מה קרה לבועז: די מתאים לך להסב את גבך במחוה אחת ברוטלית ולרטש אותנו פעם ולתמיד מחייך החדשים.
    אחרי שגירשת אותנו, הלכתי עם בועז לקיבוץ של אחותי ובעלה. (לא היה לנו שום מקום בעולם, וגם לא כסף). אני חייתי שם ששה חדשים וחזרתי לירושלים. עבדתי בחנות ספרים. ואילו בועז נשאר בקיבוץ חמש שנים, עד אחרי שמלאו לו שלוש עשרה. מדי שלושה שבועות הייתי נוסעת אליו. כך היה עד שהתחתנתי עם מישֶׁל, ומאז הילד קורא לי זונה. כמוך. אפילו פעם אחת לא בא אלינו לירושלים. כשנולדה בתנו (מַדלֶן יפעת) טרק את הטלפון.
    ולפני שנתים הופיע אצלנו פתאום בליל חורף באחת לפנות בוקר כדי להודיע לי שהוא גמר להיות בקיבוץ: או שארשום אותו לבית־ספר חקלאי, או שהוא הולך ״לחיות ברחוב ויותר לא אשמע ממנו״.
    בעלי התעורר ואמר לו שיוריד את הבגדים הרטובים, שיאכל איזה דבר ויתרחץ וישכב לישון ומחר בבוקר נשוחח. והילד (כבר אז, בגיל שלוש־עשרה וחצי, הוא היה רחב וגבוה הרבה יותר ממישל) ענה לו כמו רומס מקק: ״ומי אתה בכלל? מי דיבר אליך?״ מישל צחק והציע: ״תצא רגע מהבית, חביבי, תירגע, תחליף קאסֶטָה, תדפוק עוד פעם על הדלת ותיכנס מהתחלה על תקן בן־אדם במקום על תקן גורילה.״
    בועז פנה אל הדלת, אבל אני נעמדתי בינו ובין היציאה. ידעתי שהוא לא יגע בי. התינוקת התעוררה ובכתה, ומישל הלך להחליף לה חיתול ולחמם חלב במטבח. אמרתי: ״בסדר בועז. אתה תלך לבית־ספר חקלאי אם זה מה שאתה רוצה.״ מישל, בגופיה ותחתונים לגופו, התינוקת רגועה בזרועותיו, הוסיף: ״רק בתנאי שלפני זה תגיד סליחה לָאמא שלך ותבקש יפה ואחרי זה תגיד תודה. מה, אתה סוס?״ ובועז, בהעויית התיעוב הנואש והלעג, שירש ממך, לחש לי: ״ולדבר הזה את נותנת לדפוק אותך כל לילה?״ ומיד הושיט את ידו ונגע לי קלות בשערותי ואמר בקול אחר, קול שלבי מתכווץ לזכרו: ״אבל התינוקת שלכם די יפה.״
    אחר־כך הכנסנו את בועז (בפרוטקציה של אחיו של מישל) לבית־הספר החקלאי ״תלמים׳׳. זה היה לפני שנתים, בתחילת שבעים וארבע, זמן קצר אחרי המלחמה, שאתה - כך סיפרו לי - חזרת לארץ כדי להשתתף בה כמג״ד־טנקים בסיני ואחריה שוב ברחת. וגם נכנענו לדרישתו שלא נבוא לבקר. שילמנו שכר לימוד ושתקנו. זאת אומרת, מישל שילם. וגם לא בדיוק מישל.
    אף גלוית־דואר אחת לא קיבלנו מבועז במשך השנתים האלה. רק אזעקות מהמנהלת: הילד אלים. הילד הסתכסך ופתח את הראש לשומר־הלילה של המוסד. הילד מסתלק בלילות. לילד יש תיק במשטרה. הילד נמצא בפיקוח קצין־מבחן. הילד הזה יצטרך לעזוב את המוסד. הילד הזה הוא מפלצת.
    ומה אתה זוכר, אלק? הלא הדבר האחרון שראית היה יצור בן שמונה, בהיר ודק וארוך כמו גבעול, שעות־על־שעות עומד בשתיקה על שרפרף, רכון אל מכתבתך, מרוכז, בונה למענך דגמי מטוסים מעץ בַּאלזָה על־פי חוברות ״עשה זאת בעצמך״ שאתה היית מביא לו - ילד זהיר, ממושמע, כמעט פחדן, אף כי כבר אז, בגיל שמונה, מסוגל לכבוש עלבונות במין תוקף חרישי עצור. ובינתים, כמו פצצת־זמן גנטית, בועז הוא עכשיו כבן שש־עשרה גבהו מטר תשעים ושנים ולא אמר עדיין את המלה האחרונה, ילד מר ופראי שהשנאה והבדידות העניקו לו כוח פיסי מדהים. והבוקר קרה הדבר שאני ידעתי מזמן כי יקרה באחד הימים: קריאת טלפון דחופה. הוחלט לסלקו מן המוסד, מפני שתקף את אחת המורות. פרטים סירבו למסור לי.
    ובכן, נסעתי לשם מיד, אבל בועז סירב לראותני. רק שלח להגיד כי ״אין לו שום ענינים עם הזונה הזאת.״ האם התכוון לאותה מורה? או אלי? אינני יודעת. מסתבר שלא בדיוק ״תקף״ אלא השמיע איזו חכמה מורעלת, חטף מידיה סטירת־לחי ובו־ברגע החזיר לה שתים. אני התחננתי שידחו את הגירוש עד שאמצא לו סידור. ריחמו עלי ונתנו לי שבועים.
    מישל אומר שאם ארצה, יוכל בועז להיות כאן אצלנו (אף־על־פי שאנחנו עם התינוקת גרים בחדר וחצי, שעליהם עדיין לא גמרנו לשלם את המשכנתא). אבל אתה יודע כמוני שבועז לא יסכים. הילד הזה מתעב גם אותי גם אותך. כך שיש לנו, לי ולך, משהו משותף בכל־זאת. אני מצטערת.
    גם אין סיכויים שיקבלו אותו למוסד אחר, עם שני התיקים שלו במשטרה וקצין־המבחן על גבו. אני כותבת אליך מפני שאינני יודעת מה לעשות. אני כותבת אליך אף־על־פי שאתה לא תקרא, ואם תקרא לא תשיב לי. לכל היותר תצווה על עורך־דין זקהיים שלך לשלוח לי מכתב רשמי אשר בו מתכבדים להזכיר לי כי שולחו ממשיך להכחיש את אבהותו, כי בדיקת־הדם לא נתנה תוצאה חד־משמעית וכי אני עצמי הייתי זו שהתנגדה בזמנו בכל תוקף לעריכת בדיקת רקמות. שח מט.
    והגט הן פטר אותך מכל אחריות לבועז ומכל התחייבות כלפי. כל זאת אני זוכרת על־פה, אלק. אין לי מקום לתקוה. אני כותבת אליך כאילו עמדתי בחלון ודיברתי אל ההרים. או לעבר החושך שבין הכוכבים. היאוש הוא השטח שלך. אם תרצה, תסווג אותי.
    האם עדיין אתה צמא לנקמה? אם כן, אני מושיטה לך בזאת את הלחי השניה. שלי וגם של בועז. בבקשה: תכה בכל הכוח.
    ודווקא אשלח אליך את המכתב הזה, אף־על־פי שכרגע הנחתי מידי את העט והחלטתי לותר: כי אין לי מה להפסיד. כל הדרכים סגורות לפני. תבין: גם אם קצין־המבחן או העובדת הסוציאלית יצליחו לשכנע את בועז שיתמסר לאיזה טיפול, שיקום, סיוע, סידור במוסד אחר (ואינני מאמינה שיצליחו) - הלא ממילא אין לי כסף.
    ולך יש הרבה, אלק.
    ואין לי קשרים, בעוד שאתה יכול להזיז כל דבר בשלושה טלפונים. אתה חכם וחזק. או היית חכם וחזק לפני שבע שנים. (אנשים סיפרו לי שעברת שני ניתוחים. לא ידעו לומר לי איזה ניתוחים). אני מקווה שעכשיו אתה בסדר. יותר מזה לא אכתוב כאן פן תקבל את דברי כצביעות. התרפסות. חנופה. ואינני מכחישה, אלק: עדיין אני מוכנה להתרפס לפניך כל כמה שתרצה. מוכנה לעשות כל דבר שתדרוש ממני. ואני מתכוונת: הכול. ובלבד שתציל את בנך.
    לו היה לי קצת שכל הייתי מוחקת עכשיו את המלה בנך וכותבת במקומה בועז, כדי שלא להרגיז אותך. אבל איך אוכל למחוק את האמת? אתה אביו. ומה שנוגע לשכל שלי, הלא אתה כבר מזמן הסכמת עם עצמך סופית שאני מטומטמת לגמרי.
    ארשום כאן הצעה: אהיה מוכנה כעת להתוַדוֹת בכתב, לפני נוטריון, אם תרצה, כי בועז הוא הבן של כל מי שתדרוש ממני שאגיד. הכבוד העצמי שלי נהרג כבר מזמן. אני אחתום על כל נייר שהעורך־דין שלך ישים לפני, אם תמורת זאת אתה תסכים להושיט לבועז במהירות עזרה ראשונה. נגיד עזרה הומניטרית. נגיד, חסד לילד זר לגמרי.
    ובאמת, כשאני נעצרת כאן ומפסיקה לכתוב וחושבת אותו, רואה אותו לפני, אני מתעצבת מאחורי המלים האלה: בועז הוא ילד זר. לא ילד. אדם זר. לי הוא קורא זונה. לך הוא קורא כלב. למישל - ״האָרְס הקטן״. לעצמו הוא קורא (גם במסמכים) בשם־המשפחה שלי מלפני שהתחתנתי אתך (בועז ברַנדשטטר). ולמוסד שאליו הכנסנו אותו בקושי רב, על־פי הדרישה שלו, הוא קורא אי־השדים.
    עכשיו אגלה לך משהו שתוכל להשתמש בו נגדי. הורי בעלי שולחים לנו מפריס כל חודש קצת כסף כדי לקיים אותו במוסד הזה, אף־על־פי שהם מעולם לא ראו את בועז ובועז כנראה אפילו לא שמע על קיומם. והם אנשים מאוד לא־עשירים (מהגרים מאלג׳יריה) ולהם, מלבד מישל, עוד חמישה ילדים ושמונה נכדים, בצרפת ובארץ.
    אלק. תשמע. על מה שעבר אני לא אכתוב לך במכתב הזה אף מלה. חוץ מדבר אחד, שאותו לעולם לא אשכח לך, אף־על־פי שאתה בודאי תשתומם איך ומנין נודע לי. חדשים לפני הגט בועז אושפז ב״שערי־צדק״ במחלת כליות זיהומית. והיו סיבוכים. אתה הלכת בלי ידיעתי לפרופסור בלומנטל לברר אם אדם מבוגר יוכל, במקרה הצורך, לתרום כליה לילד בן שמונה. אתה התכוונת לתרום לו כליה שלך. והזהרת את הפרופסור כי יש לך רק תנאי אחד. שאני (והילד) לעולם לא נדע. ובאמת לא ידעתי, עד שהתידדתי עם ד׳׳ר אדוֹרנוֹ, עוזרו של בלומנטל, אותו רופא צעיר שאתה התכוונת לתבוע לדין על רשלנות פלילית בטיפול בבועז.
    אם עדיין אתה קורא, ודאי ברגע זה אתה מחויר עוד יותר, בתנועה של אלימות חנוקה אוסף את המצית ומגיש אש אל שפתיך שהמקטרת אינה ביניהן, ומסכים עם עצמך מחדש: בטח. דוקטור אדורנו. אלא מה. ואם עוד לא השמדת את מכתבי, זה הרגע שבו אתה משמיד אותו. וגם אותי ואת בועז.
    ואחר־כך בועז הבריא ואחר־כך אתה גירשת אותנו מהוילה שלך, מהשם שלך ומהחיים שלך. שום כליה לא תרמת. אבל אני דווקא מאמינה שהתכוונת ברצינות לתרום. מפני שהכול אצלך ברצינות, אלק. זה - כן: הרצינות שלך.
    שוב אני מתחנפת? אם תרצה, אני מודה באשמה: מתחנפת. מתרפסת. על הברכים לפניך והמצח נוגע ברצפה. כמו אז. כמו בימים הטובים.
    כי אין לי מה להפסיד ולא אכפת לי להתחנן. אני אעשה מה שתצווה עלי. רק אל תתמהמה, מפני שבעוד שבועים זורקים אותו לרחוב. ויש מי שמחכה לו ברחוב.
    הלא שום דבר בעולם הוא לא למעלה מכוחך. שלח את העורך־דין המפלצת שלך. אולי בפרוטקציה יקבלו אותו לבית־הספר לקציני־ים (יש לבועז משיכה מוזרה אל הים, וזה עוד מילדותו המוקדמת. אתה זוכר, אלק, באשקלון, בקיץ של ששת־הימים? המערבולת? הדייגים ההם? הרפסודה?)
    ודבר אחרון, לפני שאסגור את הדפים האלה במעטפה: אני גם אשכב אתך אם תרצה. מתי שתרצה. ואיך שתרצה. (בעלי יודע על המכתב הזה ואפילו תמך בי שאכתוב אותו, חוץ מהמשפט האחרון. ועכשיו אם יתחשק לך להשמיד אותי, תוכל פשוט לצלם את המכתב, להדגיש את המשפט האחרון בעפרונך האדום ולשלוח לבעלי. זה יעבוד מצוין. אני מודה: שיקרתי לך כשכתבתי כאן קודם שאין לי מה להפסיד.)
    והנה ככה, אלק, עכשיו כולנו לגמרי בידיך. אפילו בתי הקטנה. ואתה תעשה בנו מה שאתה רוצה.
    אילנה(סומו)
    ***

    הגברת האלינה ברנדשטטר־סומו
    רח׳ תרנ״ז 7 ירושלים. ישראל. אכספרס.
    לונדון 18.2.76
    גברתי,
    אמש הועבר אלי מארה׳׳ב מכתבך מיום .5.2 ש״ז. אשיב רק על חלק קטן מן הענינים שבחרת להעלות בו.
    לפני הצהרים דיברתי בטלפון עם מכר בארץ. בעקבות שיחה זו התקשרה אלי זה־עתה, מיזמתה, מנהלת המוסד שבנך מתחנך בו. סוכם בינינו כי הסילוק מן המוסד מבוטל וכי במקומו תירשם אזהרה. אף־על־פי־כן, אם יתברר שבנך מעדיף - כמרומז במעורפל במכתבך - לעבור למוסד להכשרה ימית, יש לי יסוד סביר להניח שהדבר יוכל להתבצע (דרך עו״ד זקהיים). כמו־כן יעביר לכם עו״ד זקהיים המחאה ע״ס אלפים דולר (בלירות ישראליות, ועל שם בעלך). בעלך יתבקש לאשר בכתב קבלת סכום זה כמענק לאור חומרת מצבכם, ובשום פנים לא כתקדים ולא כביטוי למחויבות כלשהי מצדנו. בעלך יצטרך גם להצהיר שלא תבואנה מצדכם שום פניות נוספות בעתיד (אקווה כי המשפחה העניה והמסועפת מאת מפריס אינה מתכוונת ללכת בעקבותיכם ולבקש ממני הטבות כספיות). על שאר הכתוב במכתבך, לרבות שקרים גסים, סתירות גסות וסתם גסות־רוח אני עובר בשתיקה.
    (-) א.א. גדעון
    נ״ב: מכתבך שמור אצלי.

    ***

    ד״ר אלכסנדר א. גדעון
    לונדון סקוּל אוף אקוֹנוֹמיקס, לונדון, אנגליה.
    ירושלים 27.2.76
    אלק, שלום. כידוע לך חתמנו בשבוע שעבר על הניירות שהציג העורך־דין שלך וקיבלנו את הכסף. אבל בועז קם ועזב את בית־הספר החקלאי וכבר כמה ימים הוא עובד בשוק הסיטונאי בתל־אביב, אצל קבלן ירקות אחד הנשוי לבת־דוד של מישל. מישל הוא שהסדיר לו את העבודה הזאת, על־פי רצונו של בועז.
    זה היה כך: אחרי שהמנהלת הודיעה לבועז כי אין סילוק מהמוסד ובמקום זה יש רק אזהרה, בועז פשוט לקח את הקיטבג שלו והסתלק. מישל התקשר למשטרה (יש לו שם כמה קרובים) והם ביררו והודיעו לנו שהילד נמצא אצלם, עצור באבו־כביר על החזקת רכוש גנוב. חבר של אחיו של מישל, אדם הממלא תפקיד בכיר במשטרת תל־אביב, הלך לדבר למעננו עם קצין המבחן של בועז. אחרי כמה סיבוכים הוצאנו אותו בערבות.
    בשביל הערבות הזאת השתמשנו בחלק מהכסף שלך. אני יודעת שלא לזה התכוונת כשנתת לנו, אבל כסף אחר פשוט אין לנו: מישל הוא בסך־הכול מורה לא־מוסמך לצרפתית בבית־ספר ממלכתי־דתי, והמשכורת שלו אחרי ניכוי המשכנתא בקושי מספיקה לנו לאוכל. וישנה גם הבת הקטנה (מדלן יפעת. בת שנתים וחצי).
    אני רוצה שתדע כי לבועז אין מושג מנין בא הכסף לשחרורו בערבות. אילו אמרו לו, אני חושבת שהוא היה יורק על הכסף, על קצין־המבחן ועל מישל ביחד. גם כך, בהתחלה הוא סירב בכל תוקף להשתחרר ודרש ״שיעזבו אותו׳׳.
    מישל נסע בלעדי לאבו־כביר. הידיד של אחיו (זה הבכיר במשטרה) סידר שיכניסו אותו ואת בועז לבדם למשרד בית־המעצר, שיוכלו לשוחח בפרטיות. מישל אמר לו, תראה, אולי במקרה אתה שכחת מי אני בכלל, אני מיכאל סומו ושמעתי שאתה קורא לי מאחורי הגב האַרְס של אמא שלך. אתה יכול גם לקרוא לי ככה ישר בפנים אם זה יעזור לך להירגע קצת. אני מצדי הייתי יכול להגיד לך בחזרה שאתה מופרע על כל הראש. וככה אנחנו נעמוד ונקלל אחד את השני עד הערב ואתה לא תנצח, כי אני יכול לעבור לגדף אותך גם בצרפתית ובערבית ואתה אפילו עברית בקושי אתה יודע. אז אחרי שייגמרו לך הקללות מה יהיה? אולי יותר טוב במקום זה תקח אויר, תירגע, ותתחיל לפרט לי מה בדיוק אתה רוצה לקבל מהחיים? ואחרי זה אני אגיד לך מה אני ואמך יכולים לתת. ונראה - אולי נשתווה?
    בועז אמר שהוא לא רוצה מהחיים כלום, והכי פחות הוא רוצה שיבואו כל מיני טיפוסים לשאול אותו מה הוא רוצה מהחיים.
    וכאן מישל, שהעולם אף פעם לא פינק אותו, עשה דבר נכון: הוא פשוט קם ללכת ואמר לבועז אם ככה אז תהיה לי בריא, חביבי, מצדי - שיכניסו אותך למוסד סגור למפגרים או לקשי־חינוך וגמרנו אתך. אני הולך.
    בועז עוד ניסה להתנגד קצת, אמר למישל מה הבעיה, אני ארצח מישהו ואברח. אבל מישל רק הסתובב אליו מהדלת וענה בשקט: תראה, מותק, אני לא האמא שלך ואני לא האבא שלך ואני לא כלום שלך, אז אל תעשה לי הצגות, כי מה אכפת לי עליך. רק תחליט תוך ששים שניות אם אתה רוצה לצאת מכאן בערבות, כן או לא. מצדי, תרצח את מי שאתה רוצה, רק אם אפשר תשתדל לא לפגוע. ועכשיו שלום.
    וכשבועז אמר לו חכה רגע, מישל ידע מיד שהילד מיצמץ ראשון: את המשחק הזה מישל מכיר יותר טוב מכולנו מפני שגורלו היה לראות את החיים רוב הזמן מלמטה והסבל עשה אותו לאיש־יהלום: קשה ומקסים (כן, גם במיטה, אם אתה סקרן לדעת). בועז אמר לו: אם באמת לא אכפת לך עלי, אז למה באת מירושלים להוציא אותי בערבות? ומישל צחק מהדלת: בסדר, שתי נקודות לטובתך, האמת שבסך־הכול באתי להסתכל מקרוב איזה גאון ילדה האמא שלך, אולי במקרה יש איזה פוטנציאל גם אצל הבת שלי שהיא ילדה לי. אתה בא או אתה לא בא?
    וכך יצא שמישל שיחרר אותו בכספך והזמין אותו למסעדה סינית כשרה שפתחו לא מזמן בתל־אביב ושניהם הלכו לסרט (מי שישב מאחוריהם אולי חשב שבועז הוא האב ומישל - הילד שלו). בלילה חזר מישל לבדו לירושלים וסיפר לי הכול, ובועז היה מסודר אצל קבלן הירקות מהשוק הסיטונאי ברחוב קרליבך, זה הנשוי לבת־דודו של מישל. כי זה מה שבועז אמר לו שהוא רוצה: לעבוד ולהרויח כסף ולא להיות תלוי באף אחד. על כך ענה לו מישל בו־במקום, בלי להתיעץ אתי, ״זה דווקא מוצא חן בעיני ואת זה אני מסדר לך עוד הערב כאן בתל־אביב.״ וסידר.
    בלילות בועז לן עכשיו בפלנטריום ברמת־אביב: אחד האחראים שם נשוי לבחורה שלמדה עם מישל בפריס בשנות החמישים. ובועז יש לו איזו משיכה לפלנטריום. לא, לא לכוכבים אלא לטלסקופים ולאופטיקה.
    אני כותבת אליך את המכתב הזה עם כל הפרטים בענין בועז על דעתו של מישל, האומר כי היות ואתה נתת את הכסף, חובתנו להודיע לך מה עושים בכספך. ואני חושבת שאתה תקרא את המכתב הזה שלוש פעמים בזו אחר זו. אני חושבת שהקשר שהצליח מישל לקשור אל בועז יכה אותך בין הצלעות. אני חושבת שגם את מכתבי הראשון אתה קראת שלוש פעמים לפחות. ואני נהנית לחשוב על הזעם שגרמתי לך בשני המכתבים. הזעם עושה אותך גברי ומושך אבל גם ילדותי וכמעט נוגע ללב: אתה מתחיל לבזבז כוח גופני עצום על חפצים שבירים כמו עט, מקטרת, משקפים. ואתה מבזבז את כוחך לא כדי לרסק אלא כדי להתאפק ולהזיז את החפצים האלה שלושה סנטימטרים ימינה או שני סנטימטרים שמאלה. הבזבוז הזה שמור אצלי כזכרון מקסים ואני נהנית לדמיין לי איך הוא מתרחש גם עכשיו, למקרא מכתבי, שם בחדר השחור־לבן שלך, בין האש והשלג. אם יש לך איזו אשה ששוכבת אתך, אני מודה שכרגע אני מקנאת בה. ומקנאת אפילו במה שאתה עושה למקטרת, לעט, למשקפים, לדפים שלי שבין אצבעותיך החזקות.
    אני חוזרת אל בועז. כותבת אליך כמו שהבטחתי למישל שאכתוב. כאשר נקבל בחזרה את דמי הערבות ילך כל הסכום שהענקת לנו לתכנית־חסכון על שם בנך. אם יחליט ללמוד, בכסף הזה אנחנו נממן את לימודיו. אם ירצה לשכור לו חדר בתל־אביב או כאן בירושלים, למרות גילו הצעיר, אנחנו נשכור לו חדר בכספך. לעצמנו לא נקח ממך כלום.
    אם כל זה מקובל עליך, תוכל גם לא לענות לי. אם לא -תודיע בהקדם, לפני שהשתמשנו בכסף, ואנחנו נחזיר לעורך־דין שלך ונסתדר גם בלי זה (אף־על־פי שמצבנו החמרי די רע).
    ועכשיו נשארה לי רק בקשה אחת:
    או שתשמיד את מכתבי זה וגם את מכתבי הקודם, או - אם החלטת להשתמש בהם - עשה זאת עכשיו, מיד, אל תוסיף להתמהמה. כל יום שחולף וכל לילה הם עוד גבעה ועוד עמק שהמוות כבש מידינו. הזמן עובר, אלק, ושנינו הולכים ודוהים.
    ועוד משהו: אתה כתבת לי כי השקרים והסתירות שבמכתבי עוררו בך שתיקת בוז. השתיקה שלך, אלק, וגם הבוז שלך, הפילו עלי חרדה פתאום: האומנם לא מצאת בכל השנים האלה, בכל המקומות שלך, אף נפש אחת שתעניק לך - ולו גם פעם באלף שנה - גרגר אחד של רוך? צר לי עליך אלק. נורא ואיום הוא עניננו: אני הנני הפושעת ואתה ובנך מרצים את מלוא אכזריות העונש. אם תרצה, מחק את בנך וכתוב בועז. אם תרצה, מחק את הכול. מצדי, עשה בלי להסס כל דבר שיקל את יסוריך.
    אילנה

    • עמוס עוז
      צילום: יחסי ציבור כתר
    • עמוס עוז

      עמוס עוז  1939-2018 . נולד בירושלים בשנת 1939. בגיל 15 עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, ושם חי עד שעבר לגור בערד, כדי להקל על מחלת האסתמה של בנו. היום הוא מחלק את חייו בין ערד לתל אביב.

      עוז למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל 22 החל לפרסם את סיפוריו. בשנת 1965 יצא לאור קובץ סיפוריו הראשון, "ארצות התן". הרומן הראשון שלו "מקום אחר" יצא לאור בשנת 1966 ומאז כתב ספר חדש כמעט כל שנה.

      עוז הרבה לפרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום, בכל העיתונים המובילים בארץ ובעולם.

      ספריו תורגמו לעשרות שפות והוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל לספרות בתשנ"ח, פרס גתה לשנת 2005 על האוטוביוגרפיה הספרותית "סיפור על אהבה וחושך", ופרס היינריך היינה לשנת 2008 על מכלול יצירתו. בשנת 2006 העניק סנט האוניברסיטה העברית בירושלים לעוז תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד. מזה מספר שנים שמו מועלה כמועמד לזכייה בפרס נובל לספרות.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות