הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • החיים הלא כל כך מושלמים שלי
    ספר מוגן
     
  • החיים הלא כל כך מושלמים שלי
    סופי קינסלה | תרגום: דנה טל
    מודן, הכורסא | מרץ 2018 | פרוזה תרגום | 325 עמ'
    לכל מקום שאליו קייטי ברנר מביטה, מישהו אחר חי את החיים שהיא הייתה רוצה לחיות. חייה של קייטי, לעומת זאת, הם מאבק יומיומי; היא גרה בדירה לונדונית מעופשת וקטנטנה, מנסה להשתלב חברתית במקום העבודה שלה, וגם התחום הרומנטי מסרב להאיר לה פנים. את הנחמה שלה היא מוצאת בהעלאת תמונות מלבבות (ולא כל כך מציאותיות) של חייה לאינסטגרם, במטרה להשיב מעט מכבודה העצמי האבוד. 
    אך בדיוק ברגע בו נדמה שקייטי מתחילה למצוא את מקומה, הגרוע מכל קורה. הבוסית שלה – דמטר פרלו המושלמת, שגרה בדירה מושלמת, לובשת בגדים מושלמים, נשואה לבעל מושלם ואמא לילדים מושלמים – מחליטה לפטר אותה. קייטי השבורה חוזרת לגור בחווה של הוריה בסומרסט וחייה בלונדון נדמים כזכרון רחוק, עד שמפגש מחודש ומקרי עם דמטר ועם הסודות שהסתירה גורם לה להבין שהיא חייבת לבחון מחדש את ההנחות שלה לגבי מהם באמת חיים בעלי משמעות. 
    בכתיבה סוחפת ומלאת הומור, החיים הלא כל כך מושלמים שלי מציע מבט ביקורתי ושנון על האופן שבו אנחנו שופטים את המציאות בעולם האובססיבי של הרשתות החברתיות. 
    סופי קינסלה היא סופרת בריטית שפרסמה עד היום עשרות ספרים למבוגרים, ילדים ונוער. ספריה זכו לפופולריות עצומה בעולם ונמכרו בלמעלה מארבעים מיליון עותקים ביותר משישים מדינות. היא חיה בלונדון עם בעלה וחמשת ילדיה. 
     
    "רומן שנון וסוחף על רשתות חברתיות והסיפורים שאנחנו מספרים על עצמנו" – מגזין פיפל
    "תענוג קריאה צרוף" – יו-אס-איי טודיי
    "רומן סטירי חכם ומבדר" – פאבלישז וויקלי
    "שילוב מושלם של כיף, צחוק, ועיסוק מעמיק בנושאים משפחתיים ורומנטיים" - בוקליסט
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 24.2  44 
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    קודם כול: יכול להיות הרבה יותר גרוע. בכל מה שקשור לנסיעות לעבודה, יכול להיות הרבה יותר גרוע, ואסור לי לשכוח את זה. דבר שני: זה שווה את זה. אני רוצה לגור בלונדון; אני רוצה לעשות את זה; ולנסוע לעבודה זה חלק מהעניין. זה חלק מהחוויה הלונדונית, כמו מוזיאון טייט מודרן.
    (למען האמת, זה לא ממש כמו טייט מודרן. דוגמה לא טובה.)
    אבא שלי תמיד אומר: אם את לא יכולה לשחק בליגה של הגדולים, תישארי בבית. ואני רוצה לשחק בליגה של הגדולים. לכן אני כאן.
    בכל אופן, הליכה של עשרים דקות לתחנה זה בסדר. אני אפילו נהנית ממנה. האוויר האפור של דצמבר נתקע לי כמו אגרוף ברזל בחזה, אבל אני מרגישה טוב. היום התחיל. אני בדרך.
    המעיל שלי די מחמם, למרות שהוא עלה 9.99 פאונד ונקנה בשוק הפשפשים. הייתה עליו תווית, כריסטין ביור, אבל גזרתי אותה ברגע שהגעתי הביתה. אי אפשר לעבוד במקום שאני עובדת בו וללכת עם מעיל שכתוב עליו כריסטין ביור. אפשר ללכת עם תווית מקורית של כריסטיאן דיור וינטג'. או עם משהו יפני. ואולי בלי תווית בכלל כי את תופרת את הבגדים שלך בעצמך מבדי רטרו שאת משיגה בשוק העתיקות אלפי'ז.
    אבל לא כריסטין ביור.
    כשאני מתקרבת לתחנת הרכבת קטפורד ברידג', אני מתחילה להרגיש גוש של לחץ בבטן. אני ממש לא רוצה לאחר היום. הבוסית שלי התחילה לחטוף כל מיני התקפי זעם על זה שאנשים "מגיעים לפה מתי שבא להם", אז יצאתי עשרים דקות לפני הזמן, למקרה שהולך להיות יום רע.
    אני כבר רואה: הולך להיות יום מחריד.
    היו הרבה בעיות בקו שלנו לאחרונה וכל הזמן מבטלים רכבות בלי התרעה מראש. הבעיה היא שבשעת העומס בלונדון אי אפשר פשוט לבטל רכבות סתם ככה. מה כל האנשים שתכננו לעלות על הרכבת הזאת אמורים לעשות? להתאדות?
    כשאני מעבירה את הכרטיס במחסום אני כבר רואה את התשובה לשאלה. הם מצטופפים על הרציף, ממצמצים אל מסך המידע, נדחקים למצוא מקום לעמוד בו, שולחים מבטים אל המסילה, מזעיפים פנים זה אל זה ומתעלמים זה מזה, הכול בבת אחת.
    אוי אלוהים. על פי כמות הממתינים ביטלו כנראה לפחות שתי רכבות, כי יש פה מספיק אנשים כדי למלא שלוש רכבות, וכולם מחכים לבאה, מקובצים ליד שולי הרציף בעמדות אסטרטגיות. אנחנו באמצע דצמבר, אבל רוח חג המולד לא ממש מרחפת כאן. כולם עצבניים מדי וקר מדי ובוקר יום שני מדי. הדבר החגיגי היחיד פה הוא כמה אורות קישוט עלובים וסדרה של הודעות בכריזה על הסדרי התחבורה בחגים.
    אני מרהיבה עוז ומצטרפת להמון, ומתנשפת בהקלה כשרכבת נכנסת לתחנה. לא שאני אעלה לרכבת הזאת (לעלות לרכבת הראשונה? זה יהיה מגוחך). אנשים מחוצים כנגד החלונות מכוסי האדים, וכשהדלתות מחליקות ונפתחות, רק אישה אחת יורדת, ונראית די מעוכה כשהיא מנסה להיחלץ משם.
    אבל הקהל נע בכל זאת בנחשול קדימה, ואיכשהו המון אנשים מצליחים להידחק לתוך הרכבת והיא נוסעת לדרכה, ואני מתקדמת בהרבה על הרציף. עכשיו אני רק צריכה לשמור על המקום שלי ולא לתת לבחור הרזה עם הג'ל בשיער להשתחל לפני. הוצאתי את האוזניות מהאוזניים כדי שאוכל לשמוע הודעות ולהיות מוכנה ודרוכה.
    בעיקרון, נסיעה לעבודה בלונדון היא יציאה למלחמה. זאת מערכה בלתי פוסקת של סימון טריטוריה; להתקדם לאט קדימה; לא לנוח לרגע. כי אם תנוח, מישהו ידרוך לפניך. או עליך.
    כעבור אחת־עשרה דקות בדיוק נכנסת לתחנה הרכבת הבאה. אני נעה קדימה עם ההמון ומנסה לאטום את אוזני לפסקול הקריאות הנזעמות: "אתה יכול להתקדם?" "יש בפנים מקום!" "הם רק צריכים להתקדם קצת!"
    שמתי לב שלאנשים בתוך רכבות יש הבעות פנים שונות לגמרי מלאנשים ברציפים — במיוחד לאלה שהצליחו להשיג מקום ישיבה. הם אלה שעברו את ההרים והגיעו לשווייץ. הם אפילו לא מרימים את המבט שלהם. הם שומרים על ניתוק בתערובת של התרסה ורגשות אשם: אני יודעת שאתם שם בחוץ; אני יודעת שנורא שם ושאני נמצאת פה בבטחה, אבל גם אני סבלתי, אז תנו לי פשוט לקרוא בקינדל שלי בלי הקטע של האשמה, או־קיי?
    אנשים נדחקים ונדחפים, ומישהו ממש דוחף אותי — אני מרגישה אצבעות על הגב שלי — ופתאום אני דורכת על רצפת הרכבת. עכשיו אני צריכה לאחוז בעמוד או בידית — בכל דבר — ולהשתמש בהם כדי להרים את עצמי. ברגע שהנחת כף רגל ברכבת, את בפנים.
    גבר שעומד הרחק מאחורי נראה כעוס מאוד — אני שומעת צעקות וקללות רמות במיוחד. ולפתע מתנשא מאחורי גל, כמו צונאמי של בני אדם. חוויתי את זה רק כמה פעמים, וזה מפחיד נורא. אני נדחפת קדימה בלי לגעת אפילו ברצפה, וכשדלתות הרכבת נסגרות אני מגלה שאני דחוקה בין שני גברים — אחד בחליפה ואחד בטרנינג — לבין נערה שאוכלת פּאניני.
    אנחנו נדחקים בצפיפות כזו שהיא מחזיקה את הפאניני שלה בערך שמונה סנטימטרים מהפנים שלי. בכל פעם שהיא לוקחת ביס, אני מקבלת משב של פסטו. אבל אני מקפידה להתעלם ממנו. ומהנערה. ומהגברים. אפילו שאני מרגישה את ירכו החמה של הבחור בטרנינג נגד ירכי וסופרת את הזיפים על צווארו. כשהרכבת מתחילה לזוז אנחנו נחבטים זה בזה בלי הפסקה, אבל אף אחד לא יוצר קשר עין. אני חושבת שאם מישהו יוצר קשר עין ברכבת התחתית מזמינים משטרה או משהו.
    כדי להסיח את דעתי אני מנסה לתכנן את המשך המסע שלי. כשאגיע לווטרלו מזרח, אבדוק איזה קו תחתית מגיע הכי מהר. אני יכולה לקחת את ג'ובילי־דיסטריקט (לוקח יובלות) או את ג'ובילי־סנטרל (הליכה ארוכה יותר ביציאה) או רכבת רגילה (הליכה אפילו עוד יותר ארוכה ביציאה).
    וכן, אילו הייתי יודעת שאני אעבוד בסוף בשכונת צ'יזיק, לא הייתי בוחרת לשכור דירה בשכונת קטפורד. אבל כשרק הגעתי ללונדון עמדתי לעשות התמחות במזרח לונדון (הם כתבו במודעה שזה בשורדיץ'. זה אפילו לא היה קרוב לשורדיץ'.) קטפורד הייתה זולה ולא רחוקה מדי, ועכשיו אני פשוט לא יכולה לעמוד במחירים במערב לונדון, והנסיעה לעבודה לא כזאת נוראה —
    "אאוץ'!" אני צווחת כשהרכבת מיטלטלת ואני נזרקת קדימה בפראות. גם הנערה נזרקה וידה עפה לעבר הפה שלי, ולפני שאני מבינה מה קורה הפה הפתוח שלי נוחת על קצה הפאניני שלה.
    מה — מה?
    אני כל כך המומה, שאני לא מצליחה להגיב. הפה שלי מלא בלחם חם ובצקי ובמוצרלה מותכת. איך זה קרה בכלל?
    השיניים שלי נסגרות אינסטינקטיבית, מהלך שאני מתחרטת עליו מיד. אם כי... מה עוד הייתי אמורה לעשות? אני מרימה בדאגה את עיני אל פניה, הפה שלי עדיין מחובר לפאניני.
    "מצטערת," אני ממלמלת, אבל זה יוצא "מיסאאת".
    "מה הקטע?" הנערה פונה אל יושבי הקרון בהשתאות. "היא גונבת את ארוחת הבוקר שלי!"
    הראש שלי מזיע מרוב מתח. זה רע. רע. מה אני עושה עכשיו? לנגוס בפאניני? (לא טוב.) פשוט לתת לו ליפול מהפה שלי? (אפילו יותר גרוע. איכס.) אין דרך טובה לצאת מהמצב הזה, פשוט אין.
    לבסוף אני נוגסת בפאניני בפנים בוערות ממבוכה. עכשיו אני צריכה ללעוס מלוא הפה לחם דביק של מישהו אחר, כשכולם מסתכלים עלי.
    "אני באמת מצטערת," אני אומרת במבוכה לנערה ברגע שאני מצליחה לבלוע. "אני מקווה שתיהני מהשאר."
    "אני לא רוצה את זה עכשיו." היא נועצת בי מבט זועם. "הוא מלא בחיידקים שלך."
    "טוב, גם אני לא רוצה את החיידקים שלך! זאת לא הייתה אשמתי; נפלתי על זה."
    "נפלת על זה," היא חוזרת אחרי כהד בקול ספקני כל כך שאני נועצת בה מבט.
    "כן! ברור! כאילו, מה את חושבת — שעשיתי את זה בכוונה?"
    "מי יודע?" היא מניחה יד מגוננת סביב שארית הפאניני שלה, כאילו אני עלולה להסתער עליה ולקחת עוד ביס. "יש כל מיני אנשים מוזרים בלונדון."
    "אני לא מוזרה!"
    "את יכולה 'ליפול' עלי מתי שתרצי, מותק," מתערב בגיחוך הבחור במכנסי הטרנינג. "רק אל תלעסי," הוא מוסיף ומעורר גל צחוק בכל רחבי הקרון.
    הפנים שלי בוערות באדום חזק יותר, אבל אני לא מתכוונת להגיב. למעשה, השיחה הזאת הסתיימה.
    במשך חמש־עשרה הדקות הבאות אני מביטה היישר קדימה ומנסה להתקיים בבועה קטנה משלי. בתחנת ווטרלו מזרח כולנו יורדים מהרכבת, ואני נושמת בהקלה את האוויר הקר המעלה אדים. אני צועדת בשיא המהירות לרכבת התחתית, בוחרת בקו ג'ובילי־דיסטריקט, ומצטרפת לקהל סביב הדלת. בעודי עושה זאת אני מציצה בשעוני ובולעת אנחה. אני נוסעת כבר ארבעים וחמש דקות, ואני אפילו לא קרובה לשם.
    כשמישהי דורכת לי על הרגל עם עקב סטילטו, יש לי פלאשבק פתאומי של אבא פותח לרווחה את דלת המטבח שלנו, יוצא החוצה, פורש את זרועותיו כך שיכילו את נוף השדות ואת השמים האינסופיים, ואומר, "הנסיעה לעבודה הקצרה ביותר בעולם, יקירתי. הנסיעה לעבודה הקצרה ביותר בעולם." כשהייתי קטנה, לא היה לי מושג למה הוא מתכוון, אבל עכשיו —
    "תתקדמי! את מוכנה להתקדם?" הגבר שעומד לידי על הרציף צועק בקול רם כל כך שאני נרתעת. הרכבת התחתית הגיעה וכעת מתנהל הקרב הרגיל בין האנשים שבתוך הקרון, שחושבים שהוא דחוס לגמרי, לבין האנשים שבחוץ, שמודדים את החללים הריקים במבט של חוקרי זירות פשע מנוסים, ומעריכים שיכולים להיכנס לשם עוד עשרים איש, בקלות.
    לבסוף אני עולה לרכבת ונאבקת כדי לצאת בווסטמינסטר, ואז מחכה לקו הדיסטריקט ונסחבת לטרנהאם גרין. כשאני יוצאת מתחנת הרכבת אני מציצה בשעון ומתחילה לרוץ. לעזאזל. יש לי בקושי עשר דקות.
    המשרד שלנו שוכן בבניין גדול וחיוור שנקרא בית פילימור. כשאני מתקרבת אני מאיטה לכדי הליכה ולבי עדיין פועם בחוזקה. יש לי שלפוחית ענקית על העקב השמאלי, אבל העיקר שעשיתי את זה. הגעתי בזמן. באורח פלא ממתינה לי מעלית פנויה, ואני נכנסת ומנסה להחליק את השיער, שעף לי לכל הכיוונים כשניסיתי להדק אותו בסיכות בצ'יזיק היי רואד. כל הנסיעה לעבודה לקחה לי בסופו של דבר שעה ועשרים דקות, והאמת שהיה יכול להיות גרוע יותר —
    "רגע!" קול סמכותי גורם לי לקפוא במקומי. דמות מוכרת חוצה את הלובי. יש לה רגליים ארוכות, מגפיים גבוהי עקב, גוונים יקרים בשיער, ז'קט אופנוענים וחצאית קצרה מבד במרקם של תפוז שגורמת לכל בגד אחר במעלית להיראות לפתע זקן ומשעמם. במיוחד לחצאית הג'רזי השחורה שלי שקניתי ב-8.99 פאונד.
    יש לה גבות מדהימות. יש אנשים שפשוט זכו בגבות מדהימות, והיא אחת מהם.
    "נסיעה נוראה," היא אומרת כשהיא נכנסת למעלית. קולה צרוד, מחוספס, קול של גדולים. זה קול שיודע דברים, שאין לו זמן לטיפשים. היא לוחצת על מספר הקומה באצבע מטופחת ואנחנו מתחילות לעלות. "ממש נוראה," היא חוזרת ואומרת. "הרמזורים פשוט לא התחלפו בצומת צ'יזיק ליין. לקח לי עשרים וחמש דקות להגיע לכאן מהבית. עשרים וחמש דקות!"
    היא מביטה בי באחד ממבטי הנץ שלה, ואני מבינה שהיא מחכה לתגובה.
    "אוי," אני אומרת חלושות. "זה נורא."
    דלתות המעלית נפתחות והיא צועדת החוצה. כעבור רגע אני יוצאת בעקבותיה, מתבוננת בשערה הנופל בחזרה למקומו בצורה מושלמת עם כל צעד שלה, ונושמת את הניחוח הייחודי שלה (מותאם אישית על פי הזמנה, נוצר עבורה באניק גוטל בפריז כשנסעה לשם לחגוג את יום הנישואים החמישי שלה).
    זאת הבוסית שלי. זאת דֵמֵטֵר. האשה עם החיים המושלמים.
    אני לא מגזימה. תאמינו לי, כשאני אומרת שלדמטר יש חיים מושלמים, זה נכון. יש לה כל מה שאפשר לרצות בחיים. עבודה, משפחה, מגניבות כללית. יש, יש, יש. אפילו השם שלה. הוא כל כך ייחודי, שהיא לא צריכה לטרוח להוסיף את שם המשפחה שלה (פרלו). היא פשוט דמטר. כמו מדונה. "היי," אני שומעת אותה לפעמים אומרת בטלפון בקול הרם מהממוצע ומלא הביטחון שלה. "זאת ד־מממ־טר."
    היא בת ארבעים וחמש והיא מנהלת הקריאייטיב הבכירה בקופר קלמו קצת יותר משנה. קופר קלמו הוא משרד מיתוג ואסטרטגיה, ויש לנו כמה לקוחות די חשובים — מה שהופך את דמטר לדי חשובה. המשרד שלה מלא פרסים ותצלומים ממוסגרים שלה עם אנשים מפורסמים, ותצוגות של מוצרים שהיא עזרה למתג.
    היא גבוהה ורזה ויש לה שיער חום מבריק וגבות מדהימות (כמו שכבר ציינתי). אני לא יודעת כמה היא מרוויחה, אבל היא מתגוררת בשכונת שפרד'ס בוש היוקרתית בבית מדהים שככל הנראה עלה לה יותר משני מיליון — פלורה חברה שלי אמרה לי.
    פלורה סיפרה לי גם שדמטר ייבאה את רצפת הסלון שלה מצרפת, ושמדובר בפרקט עץ אלון עתיק שעולה הון. פלורה הכי קרובה אלי בדרגה — היא חברה בצוות הקריאייטיב — והיא מקור תמידי לרכילות על דמטר.
    פעם אחת אפילו הלכתי לראות את הבית של דמטר, לא כי אני סטוקרית פאתטית, אלא כי הייתי במקרה בסביבה וידעתי את הכתובת, ואתם יודעים, למה לא לבדוק את הבית של הבוסית שלך אם יש לך הזדמנות? (או־קיי, גילוי נאות: ידעתי רק את שם הרחוב. חיפשתי בגוגל את מספר הבית כשהגעתי לשם.)
    הוא מעוצב כמובן בטוב טעם כזה שזה כואב. הוא נראה כמו בית ממגזין. הוא באמת בית ממגזין. עשו עליו כתבת פרופיל במגזין עיצוב נחשב, וצילמו את דמטר עומדת במטבח הצחור כשלג שלה, ונראית אלגנטית ויצירתית בחולצה עם הדפס רטרו.
    עמדתי והסתכלתי עליו זמן־מה. לא הייתי אומרת שחמדתי אותו — יותר נכספתי אליו. כיסופים. על הדלת הקדמית, שצבועה באפור־ירוק מהמם — צבע מחנות הצבעים היוקרתית והאופנתית ביותר בלונדון, אני בטוחה — יש מקוש בצורת ראש אריה שנראה עתיק, ומגיעים אליה במדרגות אבן אלגנטיות באפור בהיר. גם שאר הבית מרשים למדי — חלונות עץ ותריסים ונציאניים ובית עץ שמציץ מהגינה האחורית — אבל הדלת הקדמית היא שהפנטה אותי. והמדרגות. אני מתארת לעצמי מה זה לרדת כל יום בגרם מדרגות אבן יפהפה כזה, כמו נסיכה מהאגדות. הייתי מתחילה כל בוקר בהרגשה נהדרת.
    שתי מכוניות חונות בחצר הקדמית. וולוו שחורה ואאודי אפורה, שתיהן חדשות ונוצצות. כל מה שיש לדמטר הוא או נוצץ וחדש והכי אופנתי (מסחטת מיץ מעוצבת) או עתיק ואותנטי והכי אופנתי (מחרוזת עץ עתיקה ענקית שהיא קיבלה בדרום אפריקה). אני חושבת ש"אותנטי" היא אולי המילה האהובה ביותר על דמטר; היא משתמשת בה בערך שלושים פעם ביום.
    דמטר נשואה, כמובן, ויש לה שני ילדים, כמובן: בן ושמו האל ובת ושמה קוקו. יש לה אינסוף חברים שהיא מכירה "נצח" והיא תמיד הולכת למסיבות ולאירועים ולטקסי הענקת פרסי עיצוב. לפעמים היא נאנחת ואומרת שזה הלילה השלישי שהיא יוצאת באותו שבוע ומכריזה, "איזה עונש!" כשהיא מחליפה לנעלי המיו מיו שלה. (אני לוקחת בשבילה למִחזור די הרבה מהחבילות שהיא מקבלת מהאתר נט־א־פורטה, אז אני יודעת אילו מותגים היא לובשת. מיו מיו. מרני. דריס ון נוטן. וגם די הרבה זארה.) אבל אז, בדרכה החוצה, העיניים שלה מתחילות לנצנץ ומיד אחר כך התמונות מציפות את כל דף הפייסבוק וחשבון הטוויטר של קופר קלמו ונמצאות בכל מקום: דמטר בחולצה שחורה מגניבה (בטח של הלמוט לאנג, היא מחבבת גם אותו), אוחזת בכוס יין וקורנת בחברת כל מיני מעצבים מפורסמים ונראית פשוט מושלמת.
    עכשיו תראו: אני לא מקנאה. לא בדיוק. אני לא רוצה להיות דמטר. אני לא רוצה את הדברים שלה. זאת אומרת, אני רק בת עשרים ושש; מה אני אעשה עם וולוו?
    אבל כשאני מסתכלת עליה, אני מרגישה את העקצוץ הזה של... משהו, ואני חושבת: האם אוכל להיות כזו? האם אוכל אי־פעם להיות כזו? אחרי שאעבוד וארוויח את זה ביושר, האם יוכלו להיות לי החיים של דמטר? אלה לא רק החפצים, אלא הביטחון. הסגנון. התחכום. הקשרים. לא אכפת לי אם זה ייקח עשרים שנה — למעשה, אני אהיה בעננים! אם הייתם אומרים לי: את יודעת מה, אם תעבדי קשה, בעוד עשרים שנה ככה ייראו החיים שלך, הייתי מפשילה שרוולים ברגע זה ומתחילה לעבוד.
    אבל זה בלתי אפשרי. זה לעולם לא יקרה. אנשים מדברים על "קידום מקצועי" ו"מבני קריירה" ו"לעלות בסולם הדרגות", אבל אני לא רואה שום סולם שיעלה אותי לחיים של דמטר, לא משנה כמה קשה אעבוד.
    כאילו, שני מיליון פאונד בשביל בית?
    שני מיליון?
    חישבתי את זה פעם. בואו נניח שבנק כלשהו יסכים אי־פעם להלוות לי סכום כסף כזה — מה שלא יקרה. במשכורת הנוכחית שלי ייקח לי 193.4 שנים להחזיר את ההלוואה (וגם, אתם יודעים, לחיות). כשהמספר הזה הופיע על מסך המחשבון שלי ממש צחקתי בקול קצת בהיסטריה. אנשים מדברים על פער הדורות. תהום הדורות, יהיה מדויק יותר. גרנד קניון הדורות. אין בעולם סולם ארוך מספיק שיגיע מהמקום שלי בחיים למקום של דמטר בחיים, לא בלי שיקרה משהו יוצא דופן, כמו זכייה בלוטו, או הורים עשירים, או איזה רעיון גאוני לאתר שיכניס לי הון. (ואל תחשבו שאני לא מנסה. אני מנסה בכל לילה להמציא סוג חדש של חזייה, או קרמל דל־קלוריות. עדיין לא שם.)
    בכל אופן. אני לא יכולה לכוון אל החיים של דמטר, לא בדיוק. אבל אני יכולה לכוון לחלק מהם. למה שבר־השגה. אני יכולה לצפות בה, ללמוד אותה. אני יכולה ללמוד איך להיות כמוה.
    וגם, לא פחות חשוב, אני יכולה ללמוד איך לא להיות כמוה.
    מה, לא הזכרתי את זה? היא סיוט. היא גם מושלמת וגם סיוט. היא שניהם.
    אני בדיוק מדליקה את המחשב כשדמטר נכנסת בצעד נמרץ אל החלל הפתוח שאנחנו עובדים בו ולוגמת מהקפה על חלב סויה שלה. "אנשים," היא אומרת. "אנשים, תקשיבו."
    זו עוד אחת מהמילים האהובות על דמטר: "אנשים". היא נכנסת לחלל העבודה שלנו ואומרת, "אנשים," בקול כזה נורא דרמטי, וכולנו צריכים להפסיק את מה שאנחנו עושים, כאילו היא עומדת להכריז הודעה קבוצתית חשובה. כשלמעשה, מה שהיא רוצה זה משהו מאוד ספציפי שרק אדם אחד יודע, אבל מכיוון שהיא בקושי זוכרת מי מאיתנו עושה מה, או אפילו מה השמות שלנו, היא צריכה לבקש מכולם.
    טוב, אני מגזימה קצת. אבל לא הרבה. אף פעם לא פגשתי מישהו שגרוע בלזכור שמות כמו דמטר. פלורה סיפרה לי פעם שלדמטר יש בעיה אמיתית, משהו שקשור לזיהוי פנים, אבל היא לא מוכנה להודות בכך כי היא חושבת שזה לא משפיע על היכולת שלה לעשות את עבודתה.
    ובכן, יש לי חדשות בשבילה: זה משפיע.
    וחוץ מזה, מה בכלל הקשר בין זיהוי פנים ליכולת לזכור שם כמו שצריך? אני כאן כבר שבעה חודשים, ואני נשבעת שהיא עדיין לא בטוחה אם אני קאת' או קאט.
    ובכן, אני קאט. קאט הוא קיצור של קתרין. כי... טוב. זה כינוי מגניב. זה קצר ונמרץ. זה מודרני. זה לונדון. זה אני. קאט. קאט ברנר.
    היי, אני קאט.
    היי, אני קתרין, אבל תקראו לי קאט.
    או־קיי, גילוי נאות: זה לא לגמרי אני. עדיין לא. אני עדיין חצי־קייטי. אני קוראת לעצמי "קאט" מאז שהתחלתי את העבודה הזאת, אבל משום־מה זה לא תפס לגמרי. לפעמים אני לא מגיבה מהר מספיק כשאנשים קוראים "קאט". אני מהססת לפני שאני חותמת בשם הזה, ופעם נוראה אחת הייתי צריכה למחוק את ה"קיי" שהתחלתי לכתוב על אחד מכרטיסי יום ההולדת המשותפים האלה שמחלקים במשרדים. למזלי איש לא ראה. כאילו, מי לא יודע לכתוב את השם של עצמו?
    אבל אני נחושה בדעתי להיות קאט. אני אהיה קאט. זה השם הלונדוני החדש שלי. היו לי שלוש עבודות בחיי (טוב, שתיים מהן היו התמחויות), ועם כל צעד שעשיתי המצאתי את עצמי מחדש קצת יותר. השינוי מקייטי לקאט הוא רק השלב הנוכחי.
    קייטי היא מי שאני בבית. מי שאני בסומרסט. נערת כפר ורודת־לחיים ומתולתלת־שיער, שחיה בתוך ג'ינס ומגפי גומי ומעיל פליס שצורף במתנה למשלוח של מזון כבשים. נערה שכל חיי החברה שלה מסתכמים בפאב המקומי או בקולנוע בעיירה הסמוכה. נערה שהשארתי מאחור.
    מאז ומעולם רציתי לצאת מסומרסט. רציתי את לונדון. אף פעם לא תליתי פוסטרים של להקות בנים על קיר חדר השינה שלי; אצלי הייתה תלויה מפת הרכבת התחתית. פוסטרים של לונדון־איי ושל מגדל סוויס־רה.
    ההתמחות הראשונה שהצלחתי לגרד איכשהו הייתה בברמינגהם, וגם היא עיר גדולה. יש בה את החנויות, את הזוהר, את הבאזז... אבל היא לא לונדון. אין בה את הלונדוניוּת שמרחיבה את לבי. קו הרקיע. ההיסטוריה. לחלוף על פני ביג בן ולשמוע אותו מצלצל, בחיים האמיתיים. לעמוד בתחנות הרכבת התחתית שרואים במיליון סרטים על הבליץ. להרגיש שנמצאים באחת הערים הטובות בעולם, בלי ספק, ובלי תחרות. לחיות בלונדון זה כמו לחיות בסט של סרט, מהרחובות האחוריים של דיקנס ועד למגדלים הנוצצים ולגנים הסודיים. אפשר להיות כל מי שרק רוצים.
    אין בחיים שלי הרבה דברים שיכולים להתברג לעשירייה ראשונה כלשהי. אין לי עבודה או מלתחה או דירה של העשירייה הראשונה. אבל אני גרה בעיר של העשירייה הראשונה. לגור בלונדון זה משהו שאנשים מכל העולם היו מתים לעשות, ועכשיו אני כאן. ובגלל זה לא אכפת לי שהנסיעה שלי לעבודה היא מסע מהגיהינום, ולא אכפת לי שחדר השינה שלי בגודל של מטר על מטר בערך. אני כאן.
    לא הצלחתי להגיע לכאן מיד. ההצעה היחידה שהייתה לי אחרי האוניברסיטה הייתה בחברת שיווק זעירה בברמינגהם. אז עברתי לשם והתחלתי מיד ליצור אישיות חדשה. עשיתי פוני. החלקתי כל יום את השיער ואספתי אותו בצורה מתוחכמת. קניתי לעצמי זוג משקפיים שחורים בלי מספר. נראיתי אחרת. הרגשתי אחרת. התחלתי אפילו להתאפר אחרת, בכל יום שמתי תוחם שפתיים בגוון חזק מאוד, ואייליינר שחור נוזלי בקו גלי.
    (לקח לי סוף שבוע שלם ללמוד איך לעשות את הגל הזה עם האייליינר. זאת ממש מיומנות נרכשת, כמו טריגונומטריה — אז מה שאני לא מבינה זה למה לא מלמדים את זה בבית הספר? אילו אני הייתי מנהלת את המדינה היו שיעורים על דברים שבאמת צריך לדעת לעשות בחיים. כמו: איך למרוח אייליינר. איך למלא טופס החזר מס. מה לעשות כשיש לך סתימה בשירותים ואבא שלך לא עונה לטלפון ותכף מתחילה מסיבה אצלך בבית.)
    בברמינגהם החלטתי להיפטר מהמבטא הכפרי עם ה־ר' המתגלגלת של מערב אנגליה. הייתי בשירותים, עסוקה בענייני, כששמעתי כמה בנות צוחקות עלי. קייטי האיכררררה, הן קראו לי. וכן, הייתי המומה, וכן, זה פגע בי. יכולתי להתפרץ מהתא שלי ולצעוק, כאילו שהמבטא הברמינגהמי שלכן יותר טוב!
    אבל לא עשיתי את זה. פשוט ישבתי שם וחשבתי לעצמי. זאת הייתה קריאת השכמה. כשקיבלתי את ההתמחות השנייה שלי — זו במזרח לונדון — הייתי אדם אחר. החכמתי. לא נראיתי וגם לא נשמעתי כמו קייטי ברנר מחוות אנסטרס.
    ועכשיו אני לגמרי קאט ברנר מלונדון. קאט ברנר שעובדת במשרד מגניב שיש בו קירות לבֵנים חשופות ושולחנות לבנים מבריקים וכיסאות מיוחדים ומתלה מעילים בצורת אדם עירום. (כל מי שמגיע לפה בפעם הראשונה חוטף הלם ממנו.)
    זאת אומרת, אני כן קאט. אני אהיה. אני רק צריכה להתגבר על העניין של לחתום־בשם־הלא־נכון.
    "אנשים," אומרת דמטר בפעם השלישית, ודממה נופלת על המשרד. אנחנו עשרה אנשים, ולכל אחד יש תואר שונה והגדרת תפקיד שונה. בקומה שמעלינו נמצאים צוות אירועים, צוות דיגיטל ומחלקת התכנון. יש עוד קבוצה של קריאייטיב בשם "צוות החזון" שעובדת ישירות מול אדריאן, המנכ"ל. ויש גם משרדים לניהול כישרונות וכספים או מה שלא יהיה. אבל הקומה הזאת היא העולם שלי, ואני בתחתית הפירמידה. אני מרוויחה הרבה פחות מהשאר ושולחן העבודה שלי הוא הקטן ביותר, אבל צריך להתחיל איפשהו. זאת העבודה בשכר הראשונה שלי בחיים, ואני מודה עליה למזלי הטוב בכל יום. ואתם יודעים, העבודה שלי כן מעניינת. במובן מסוים.
    אפשר לומר.
    כאילו, אני מניחה שזה תלוי איך אתם מגדירים "מעניין". אני עובדת כרגע על פרויקט מרגש מאוד של השקת אבקת חלב חדשה עם קצף "בסגנון קפוצ'ינו" של חברת קופי־וייט. אני בתחום המחקר. ומה שזה אומר מעשית, במונחים של העבודה היומיומית שלי, זה...
    טוב. תקשיבו. צריך להיות מציאותיים. אי אפשר להגיע ישר לדברים הכיפיים והזוהרים. אבא שלי פשוט לא מבין את זה. הוא תמיד שואל אם אני זאת שממציאה את כל הרעיונות, או אם פגשתי הרבה אנשים חשובים, או אם אני יוצאת לארוחות צהריים עסקיות יוקרתיות כל יום. וזה מגוחך.
    וכן, אני כנראה נכנסת למגננה, אבל הוא לא מבין, וזה ממש לא עוזר כשהוא מתחיל לעשות פרצוף ולהניד את הראש ולומר, "ואת באמת מאושרת בעיר הגדולה, קייטי שלי?" כן, אני מאושרת. אבל זה לא אומר שזה לא קשה. אבא לא מבין שום דבר במקומות עבודה, או בלונדון, או בכלכלה, או, לא יודעת, במחירים של כוס יין בבר בלונדון. אפילו לא סיפרתי לו כמה בדיוק אני משלמת על הדירה שלי, כי אני יודעת מה הוא יגיד; הוא יגיד —
    אלוהים אדירים. נשימה עמוקה. סליחה. לא התכוונתי לסטות מהנושא ולפתוח בשורת תלונות על אבא שלי. היחסים בינינו לא משהו מאז שעזבתי את הבית אחרי הלימודים. הוא לא מבין למה עברתי לכאן, והוא לעולם לא יבין. ואני יכולה לנסות להסביר את זה כמה שאני רוצה, אבל אם אתה לא מרגיש את לונדון, אתה רואה רק את בעיות התנועה ואת זיהום האוויר ואת יוקר המחיה ואת העובדה שהבת שלך בחרה לעבור לגור במרחק של יותר ממאה ושישים קילומטר מהבית.
    יכולתי לבחור: ללכת בעקבות הלב שלי או לא לשבור את הלב שלו. אני חושבת שבסופו של דבר שברתי קצת את הלב של שנינו. ואת זה שאר העולם לא מבין, כי הם חושבים שזה נורמלי לעזוב את הבית ולעבור לגור רחוק. אבל הם לא אבא שלי ואני, שחיינו יחד, רק אנחנו, במשך כל השנים האלה.
    בכל מקרה, ככה זה. בחזרה לעבודה שלי. אנשים בדרג שלי לא פוגשים את הלקוחות — את זה עושה דמטר. ורוזה. הן יוצאות לארוחות הצהריים וחוזרות סמוקות לחיים ומלאות התרגשות עם דוגמיות שקיבלו חינם. ואז הן מכינות הצעה, ובזה מעורבים בדרך כלל גם מארק וליז, ומישהו מצוות הדיגיטל, ולפעמים אדריאן. הוא לא רק המנכ"ל, אלא גם מייסד־שותף של קופר קלמו, ויש לו משרד קומה מתחתינו. (היה עוד מייסד־שותף, מקס, אבל הוא פרש לפנסיה מוקדמת בדרום צרפת.)
    אדריאן די מדהים, האמת. הוא בן חמישים בערך ויש לו רעמת שיער גלי בצבע אפור־פלדה והוא לובש הרבה חולצות ג'ינס ונראה כאילו הגיע ישר משנות השבעים. אני מניחה שבמובן מסוים זה נכון. הוא גם די מפורסם. למשל, יש תצוגה של בוגרים מחוץ לקינגס קולג' לונדון, על רחוב סטרנד, והתמונה של אדריאן תלויה שם.
    בכל מקרה, אלה כל השחקנים העיקריים. אבל אני לא ברמה הזאת, לא קרובה אפילו. כפי שאמרתי, אני עובדת בתחום של המחקר, וזה אומר שמה שאני ממש עושה השבוע זה...
    ותקשיבו, לפני שאני אומרת את זה, זה לא נשמע זוהר, או־קיי? אבל זה לא נורא כמו שזה נשמע, באמת שלא.
    אני מזינה נתונים. ליתר דיוק, את התוצאות של סקר לקוחות גדול שעשינו עבור קופי־וייט על קפה, אבקות חלב, קפוצ'ינו, וכאילו, הכול. אלפיים טופסי סקר כתובים בכתב יד, כל אחד מהם באורך של שמונה עמודים. אני יודעת. נייר? אף אחד כבר לא עושה סקרי נייר. אבל דמטר רצתה לעשות את זה "כמו פעם" כי היא קראה איזה מחקר שאמר שהכנות של האנשים עולה ב-25 אחוזים כשהם כותבים בעט לעומת מה שקורה כשהם עונים באינטרנט. או משהו כזה.
    אז הנה אנחנו. או, נכון יותר, הנה אני, עם חמש קופסאות מלאות שאלונים שאני צריכה להזין.
    זה יכול להיות קצת מעייף, כי השאלות חוזרות על עצמן והמשתתפים שרבטו את התשובות שלהם בעט כדורי והן לא תמיד ברורות. אבל יש גם צד חיובי, המחקר הזה יעצב את כל הפרויקט! פלורה לא הפסיקה לומר, "או מיי גאד, מסכנה שכמוך, קאט, איזה סיוט מחורבן!" — אבל למעשה זה מרתק.
    טוב. זאת אומרת, צריך להפוך את זה למרתק. התחלתי לנחש את טווח ההכנסה של אנשים על סמך מה שהם ענו בשאלה על סמיכות הקצף. ויודעים מה? אני בדרך כלל צודקת. זה כמו לקרוא מחשבות. ככל שאני מזינה את התשובות האלה, כך אני לומדת על הצרכנים; לפחות כך אני מקווה —
    "אנשים. מה לעזאזל קורה עם טרקביקס?"
    קולה של דמטר חודר שוב לתוך מחשבותי. היא עומדת על העקבים המחודדים שלה, דוחפת יד בשערה באותה הבעת פנים מוכרת של חוסר סבלנות, תסכול, ושל מה־לא־בסדר־עם־העולם.
    "הכנתי לי איזו רשימה בקשר לזה." היא גוללת בטלפון שלה, מתעלמת שוב מכולנו. "אני יודעת שכתבתי."
    "אני לא ראיתי שום רשימה," אומרת שרה מאחורי השולחן שלה בקול הנמוך והחשאי הרגיל שלה. שרה הקדושה, כפי שפלורה מכנה אותה. שרה היא העוזרת של דמטר. יש לה שיער ג'ינג'י שופע שהיא אוספת לקוקו ושיניים יפות, לבנות מאוד. היא זו שתופרת את הבגדים שלה בעצמה: בגדי רטרו יפהפיים בסגנון שנות החמישים עם חצאיות מסתובבות. ואין לי מושג איך היא נשארת שפויה.
    דמטר היא כנראה האדם המפוזר ביותר ביקום. נראה שאין יום שהיא לא מאבדת מסמך או טועה בשעה של פגישה. שרה תמיד סבלנית מאוד ומנומסת לדמטר, אבל הפה שלה מסגיר את התסכול שהיא חשה. הוא מתכווץ כולו, ופינה אחת נעלמת בתוך לחייה. מתברר שהיא מומחית בשליחת מיילים מהחשבון של דמטר בשמה של דמטר, וכך היא מצילה את המצב, מתנצלת ומחליקה דברים באופן כללי.
    אני יודעת שלדמטר יש המון אחריות. ובנוסף היא צריכה לדאוג למשפחה שלה, וללכת לקונצרטים בבית הספר או מה שזה לא יהיה. אבל איך את יכולה להיות כזאת מרחפת?
    "או־קיי. מצאתי את זה. למה זה היה בתיקיית המסמכים האישיים שלי?" דמטר מרימה את עיניה מהטלפון במבט המבולבל והמתרוצץ לכל עבר שיש לה לפעמים, כאילו העולם מבלבל אותה לגמרי.
    "את רק צריכה לשמור את זה בתוך —" שרה מנסה לקחת את הטלפון של דמטר מידיה, אבל היא מרחיקה אותו במהירות.
    "אני יודעת איך להשתמש בטלפון שלי. זה לא העניין. העניין הוא —" היא משתתקת בבת אחת, וכולנו ממתינים חסרי נשימה. זהו הרגל נוסף של דמטר: היא מתחילה משפט ממש מסקרן ואז נעצרת באמצע, כאילו נגמרו לה הסוללות. אני מציצה בפלורה והיא שולחת גלגול עיניים קטן לתקרה.
    "כן. כן." דמטר ממשיכה לדבר: "מה קורה עם טרקביקס? כי חשבתי שליז הולכת לכתוב תגובה למייל שלהם, אבל כרגע קיבלתי עוד מייל מרוב קינקייד והוא שואל למה הוא לא שמע כלום. אז?" היא מסתובבת אל ליז, מתמקדת סוף־סוף במי שצריך, מתעוררת סוף־סוף לחיים. "ליז? איפה זה? הבטחת לי טיוטה עד הבוקר." היא טופחת על הטלפון שלה. "זה כתוב ברשימות שלי מהפגישה של יום שני שעבר. ליז לכתוב טיוטה. הכלל הראשון של טיפול בלקוחות, ליז?"
    להחזיק את היד של הלקוח, אני חושבת לעצמי, אם כי אני לא אומרת את זה בקול רם. זה יהיה חנוני מדי.
    "להחזיק את היד של הלקוח," קוראת דמטר. "להחזיק אותה כל הדרך. לגרום לו להרגיש בטוח בכל רגע של התהליך. אז יהיה לך לקוח מאושר. את לא מחזיקה לרוב קינקייד את היד, ליז. היד שלו תלויה באוויר והוא לא שמח וטוב לב."
    צבע עולה בלחייה של ליז. "אני עדיין עובדת על זה."
    "עדיין?"
    "צריך להכניס הרבה דברים."
    "אז תעבדי מהר יותר." דמטר מזעיפה אליה פנים. "וקודם תשלחי את זה אלי לאישור. אל תשגרי את זה לרוב וגמרנו. עד ארוחת הצהריים, או־קיי?"
    "או־קיי," ממלמלת ליז, שנראית עצבנית. ליז לרוב לא מפשלת. היא מנהלת פרויקטים ויש לה שולחן מסודר מאוד ושיער בהיר חלק שהיא חופפת מדי יום בשמפו בריח תפוחים. היא גם אוכלת הרבה תפוחים. בעצם, עד היום לא קישרתי בין שתי העובדות האלה. משונה.
    "ואיפה בכלל המייל הזה מרוב קינקייד?" דמטר גוללת מעלה ומטה, מסתכלת בטלפון שלה. "הוא נעלם מתיבת הדואר הנכנס שלי."
    "מחקת אותו בטעות?" אומרת שרה בסבלנות. "אני אעביר לך אותו שוב."
    זה עוד ניג'וס קטן לשרה: דמטר תמיד מוחקת בפיזור דעת הודעות מייל ואחר כך צריכה אותן בדחיפות ונתקפת היסטריה. שרה אומרת שהיא מבלה מחצית מחייה בהעברת הודעות מייל לדמטר, ותודה לאל שלאחת מהן יש שיטת תיוק יעילה.
    "בבקשה." שרה לוחצת בזריזות. "העברתי לך את המייל של רוב. את יודעת מה, העברתי לך את כל הודעות המייל שלו, רק ליתר ביטחון."
    "תודה, שרה." דמטר נרגעת. "אני לא יודעת לאן המייל הזה נעלם..." היא מציצה בטלפון שלה, אבל שרה לא נראית מעוניינת.
    "אז, דמטר, אני הולכת לקורס עזרה ראשונה עכשיו," היא אומרת ומושיטה יד אל התיק שלה. "סיפרתי לך על זה, זוכרת? כי אני אחראית העזרה הראשונה?"
    "כן." דמטר נראית מבולבלת, וברור שהיא שכחה לגמרי. "נהדר! כל הכבוד לך. אז, שרה, לפני שאת הולכת, בואי ניישר קו..." היא גוללת בטלפון שלה. "הערב יש את טקס פרסי המזון של לונדון... אני צריכה להגיע למספרה אחר הצהריים..."
    "את לא יכולה," קוטעת אותה שרה. "אחר הצהריים שלך מלא."
    "מה?" דמטר מרימה את מבטה מהטלפון. "אבל הזמנתי תור במספרה."
    "למחר."
    "למחר?" דמטר נשמעת מזועזעת ועיניה מתרוצצות שוב. "לא. הזמנתי אותו ליום שני."
    "תסתכלי ביומן שלך." שרה נשמעת כאילו הסבלנות שלה עומדת לפקוע. "זה ביום שלישי, דמטר, תמיד ביום שלישי."
    "אבל אני צריכה לעשות שורשים, דחוף. אני יכולה לבטל מישהו היום אחר הצהריים?"
    "יש את אנשי הפולנטה האלה. ואחר כך את הצוות של גרין טין."
    "זה לא טוב." דמטר מעוותת את פניה בייסורים. "זה לא טוב."
    "ויש לך שיחת ועידה בעוד רבע שעה. אני יכולה ללכת?" אומרת שרה בנימה של סבל בל ישוער.
    "כן. כן. לכי לך." דמטר מנופפת בידה. "תודה, שרה." היא חוזרת בנשיפה חדה למשרדה בעל קירות הזכוכית. "לא טוב, לא טוב. אה." היא מופיעה שוב. "רוזה. הלוגו של סנסיקו? אנחנו צריכים לנסות אותו בגופן גדול יותר. חשבתי על זה בדרך למשרד. ולנסות את העיגול באקוומרין. את יכולה לדבר עם מארק? איפה מארק בכלל?" היא מביטה בתרעומת אל שולחנו.
    "הוא עובד היום מהבית," אומר ג'ון, איש קריאייטיב זוטר.
    "אה," אומרת דמטר בפקפוק. "או־קיי."
    דמטר לא באמת מאמינה בעבודה מהבית. היא אומרת שמאבדים את הזרימה כשאנשים נעלמים כל הזמן. אבל מארק הכניס את זה לחוזה שלו לפני שדמטר הגיעה, אז אין לה מה לעשות בקשר לזה.
    "אל תדאגי, אני אגיד לו," אומרת רוזה, שכותבת בקדחתנות בפנקס שלה. "גודל גופן, אקוומרין."
    "נהדר. אה, ורוזה." היא דוחפת שוב את ראשה החוצה. "אני רוצה לדבר איתך על הכשרה בפייתון. כל אחד במשרד הזה צריך להיות מסוגל לתכנת."
    "מה?"
    "תכנות!" אומרת דמטר בחוסר סבלנות. "קראתי כתבה על זה בהאפינגטון פוסט. תכניסי את זה לסדר היום לישיבת הצוות הבאה."
    "או־קיי." רוזה נראית מבולבלת. "תכנות. בסדר גמור."
    כשדמטר סוגרת את דלת משרדה, כולם נושמים לרווחה. זאת דמטר. אקראית לחלוטין. מתיש לנסות לעמוד בקצב שלה.
    רוזה מקלידה בקדחתנות בטלפון שלה, ואני יודעת שהיא שולחת לליז סמס מרושע על דמטר. ואכן, רגע לאחר מכן הטלפון של ליז מצפצף, והיא מנידה בראשה בצורה בולטת לעבר רוזה.
    לא הבנתי לגמרי את הפוליטיקה המשרדית של המקום הזה — זה כמו לנסות להבין עלילה של אופרת סבון באמצע העונה. אבל אני כן יודעת שרוזה הגישה מועמדות לתפקיד של דמטר ולא קיבלה אותו. אני יודעת גם שהיה להן ריב ענקי ממש לפני שהגעתי. רוזה רצתה להצטרף לאיזה פרויקט חד־פעמי גדול שהוביל ראש עיריית לונדון. זה היה מיתוג לאירוע אתלטיקה חדש כלשהו בלונדון, וראש העיר הרכיב צוות שליקט ממשרדי פרסום בכל רחבי לונדון. עיתון איבנינג סטנדרד קרא לזה תצוגה של אנשי המקצוע הטובים והמבריקים ביותר בלונדון. אבל דמטר לא נתנה לרוזה לעשות את זה. היא אמרה שהיא צריכה את רוזה בצוות שלה 24/7, מה שהיה קשקוש. מאז רוזה שונאת את דמטר שנאה עזה.
    התיאוריה של פלורה היא שדמטר כל כך פרנואידית שהצוות הצעיר שלה יעקוף אותה, שהיא לא מוכנה לעזור לאף אחד. אם אתה רק מנסה לעלות בסולם, היא דורכת על האצבעות שלך בנעלי המיו מיו שלה. נראה שרוזה מתה לעזוב את קופר קלמו עכשיו — אבל אין הרבה הצעות עבודה בשוק הזה. אז רוזה המסכנה נשארת כאן, תקועה עם בוסית שהיא שונאת, ובעיקרון מתעבת כל רגע של עבודתה. אפשר לראות את זה בכתפיה השחוחות ובמצחה הזעוף.
    גם מארק מתעב את דמטר, ואני יודעת גם מה הסיפור שם. דמטר אמורה לפקח על צוות העיצוב. לפקח, לא לעשות את הכול בעצמה. אבל היא לא מצליחה להתאפק. הקטע של דמטר הוא עיצוב — עיצוב ואריזה. היא מכירה שמות של יותר סוגי גופנים ממה שאתם יכולים לדמיין, ולפעמים היא מפסיקה פגישה באמצע רק כדי להראות לכולנו עיצוב אריזה כלשהו שהיא חושבת שהוא ממש מוצלח. וזה, אתם יודעים, נהדר. אבל זאת גם בעיה, כי היא תמיד מתערבת.
    אז בשנה שעברה קופר קלמו רעננו את המיתוג של קרם לחות מצליח שנקרא דרנץ', וזה היה הרעיון של דמטר ללכת על כתום חיוור עם גופן לבן. אז זה היה להיט ענקי, וזכינו בכל מיני פרסים. הכול טוב — אבל לא בשביל מארק, ראש מחלקת העיצוב. מתברר שהוא כבר יצר חבילת עיצוב שלמה אחרת. אבל דמטר חשבה על הרעיון הכתום, הכינה בעצמה את הדגם ושלפה אותו בפגישה עם הלקוח. ומתברר שמארק הרגיש מושפל לגמרי.
    ומה שהכי גרוע זה שדמטר אפילו לא שמה לב שמארק היה מעוצבן. היא לא קולטת דברים כאלה. היא כולה כזה תן כִיף, עבודת צוות נהדרת, הלאה, לפרויקט הבא. ואז זה נהיה כזאת הצלחה ענקית שמארק ממש לא היה יכול להתלונן. כאילו, במובנים מסוימים יש לו מזל: הוא קיבל המון קרדיט על העיצוב המחודש הזה. הוא יכול להוסיף את זה לקורות החיים שלו והכול. אבל בכל זאת. הוא קוצני כמו קיפוד ומדבר עם דמטר במין ציניות כזאת שגורמת לי להתכווץ.
    מה שעצוב זה שכל שאר האנשים במשרד יודעים שמארק באמת מוכשר. כאילו, הוא זכה לא מזמן בפרס סטיילזיין עבור חדשנות. (מתברר שזה איזה משהו יוקרתי ממש.) אבל נראה שדמטר אפילו לא קולטת איזה מעצב מוכשר יש לה.
    גם ליז לא ממש מאושרת כאן, אבל היא משלימה עם זה. פלורה, לעומת זאת, מתלוננת על דמטר כל הזמן, אבל אני חושבת שזה בגלל שהיא אוהבת להתלונן. אני לא בטוחה לגבי האחרים.
    ומה בקשר אלי? אני עדיין הילדה החדשה. אני נמצאת כאן רק שבעה חודשים ואני מורידה פרופיל ולא מעיזה להביע את דעתי יותר מדי. אבל יש לי שאיפות; ויש לי רעיונות. גם אני בקטע של עיצוב, במיוחד טיפוגרפיה — למעשה, על זה אני ודמטר דיברנו בריאיון שלי.
    בכל פעם שפרויקט חדש נכנס למשרד, המוח שלי נדלק. כבר עשיתי כל כך הרבה סקיצות בזמני החופשי במחשב הנייד שלי. לוגואים, רעיונות עיצוב, מסמכי אסטרטגיה... אני כל הזמן שולחת אותם לדמטר במייל כדי לקבל משוב, והיא כל הזמן מבטיחה שהיא תציץ בהם כשיהיה לה רגע.
    כולם אומרים שאסור לנדנד לדמטר כי זה משגע אותה. אז אני ממתינה בסבלנות, כמו גולש שמחכה לגל. במקרה אני די טובה בגלישה, ואני יודעת שהגל יגיע. אני אמשוך את תשומת לבה של דמטר ברגע הנכון. היא תסתכל על הדברים שלי, הכול יסתדר, ואני אתחיל לרכוב על החיים שלי. לא לשכשך, לשכשך, לשכשך, כמו עכשיו.
    אני בדיוק שולפת את הסקר הבא שלי מהערימה כשהאנה, עוד אחת מהמעצבים שלנו, נכנסת למשרד. כולם מתנשפים ופלורה מסתובבת אלי ומרימה גבות. האנה המסכנה הלכה הביתה מוקדם ביום שישי. היא הייתה במצב לא טוב. היו לה בערך חמש הפלות בשנתיים האחרונות, ובשל כך היא קצת פגיעה, ולפעמים יש לה התקפי חרדה. זה מה שקרה ביום שישי, אז רוזה אמרה לה ללכת הביתה לנוח. האמת היא שהאנה עובדת כנראה הכי קשה במשרד. ראיתי הודעות מייל שהיא שלחה בשתיים לפנות בוקר. מגיע לה שיתחשבו בה קצת.
    "האנה!" קוראת רוזה. "את בסדר? אל תתאמצי היום."
    "אני בסדר," אומרת האנה ומחליקה לכיסאה, מתחמקת מהמבטים של כולם. "אני בסדר." היא פותחת מיד מסמך ומתחילה לעבוד, לוגמת מבקבוק מי ברז מסוננים. (קופר קלמו השיקה את המותג, כך שלכולנו יש על השולחנות שלנו את הבקבוקים בצבעי ניאון שקיבלנו חינם.)
    "האנה!" דמטר מופיעה בדלת משרדה. "חזרת. כל הכבוד."
    "אני בסדר," אומרת האנה שוב. אני מרגישה שהיא לא רוצה שיעשו מהומה סביבה, אבל דמטר ניגשת ישר אל שולחנה.
    "בבקשה אל תדאגי, האנה," היא אומרת בקולה המהדהד, הסמכותי. "אף אחד לא חושב שאת דרמה קווין או משהו כזה. אז אל תדאגי לגבי זה בכלל."
    היא מהנהנת אל האנה הנהון ידידותי, ואז חוזרת בצעד נמרץ אל המשרד שלה וסוגרת את הדלת. כולנו צופים בתדהמה, והאנה האומללה נראית לגמרי בהלם. ברגע שדמטר חוזרת למשרדה, היא פונה לרוזה.
    "כולכם חושבים שאני דרמה קווין?" היא בולעת רוק.
    "לא!" קוראת מיד רוזה, ואני שומעת את ליז ממלמלת, "דמטר המטומטמת הזאת."
    "תקשיבי, האנה," ממשיכה רוזה, ניגשת אל שולחנה של האנה, משתופפת לידה ומביטה היישר בעיניה. "חטפת דמטר, זה הכול."
    "בדיוק ככה," מסכימה ליז. "חטפת דמטר."
    "זה קורה לכולנו. היא בהמה חסרת רגישות והיא אומרת דברים טיפשיים ואת פשוט צריכה לא להקשיב, בסדר? כל הכבוד לך שבאת היום למשרד, וכולנו באמת מעריכים את המאמץ שעשית. נכון?" היא מביטה סביב. גל קטן של מחיאות כפיים מתפרץ והלחיים של האנה מסמיקות מהנאה.
    "לעזאזל עם דמטר," מסכמת רוזה בתמציתיות וחוזרת אל שולחנה לצלילי גל נוסף של מחיאות כפיים.
    מזווית העין אני רואה את דמטר מציצה מתוך משרד קירות הזכוכית שלה, כאילו תוהה מה הולך פה. ואני כמעט מרחמת עליה. באמת שאין לה מושג.
    • סופי קינסלה
    • סופי קינסלה
     
  • המלצות נוספות