הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אשת הקמיקזה
  • אשת הקמיקזה
    ידיעות ספרים | 2011 | פרוזה מקור | 159 עמ' מודפסים

    גבר שאהובתו בגדה בו מוצא את עצמו על קו האפס, מיטלטל בין שנאה לגעגועים, ביןפחד לנקמה, ורוקם מזימות נפתלות להחזיר אותה אליו. הגבר, שנכנס בו דיבוק שהוא גלגולשל קמיקזה יפני, חושף את יחסיו הסוערים עם אהובתו ונשים בכלל, ומאפשר הצצה נועזתלעולם גברי אינטימי.


    אשת הקמיקזה הוא רומן טרגי-קומי. אנטומיהמבריקה, מצחיקה ומרתקת של משבר אהבה.

    "מזמן לא נכתב ספר כל כך עליז וסקסי על ייאוש, ספר כל כך בהיר ואופטימי עלחידלון, ספר כל כך נון-שלנטי על אובססיה כאשת הקמיקזה של איל מגד...למה לא כותביםכאלה ספרים אצלנו? פנינים מינוריות שאינן רוצות להתחזות ליצירות מופת קאנוניות, שמדברות באופן הישיר והפשוט ביותר על רגשות אנושיים בסיסיים של אהבה, קנאה, תשוקה."
     -
    אבנר שץ, "הארץ"

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

    היא בגדה בו ב־17 באפריל 1945. לילה אחד הוא הגיע הביתה במפתיע, בערך ב־11. ירד גשם. היה חושך, שום אור לא דלק, הוא חשב שהיא ישנה, אבל היא לא היתה בבית. כשעה הוא התהלך חסר מנוחה בין החדרים, מצפה שתבוא. צפירת אזעקה נשמעה ומסביב כל הרחוב הואפל. גם בדירה השתרר חושך. אחרי חצות, לפני הארגעה, היא חזרה. היא הופתעה מאוד לראות אותו וניכרו בה סימני טרדה. הוא אמר: קיבלתי חופשה ללילה אחד. היא הדליקה את האור בחדר השינה והתחילה להוריד את האיפור. הוא הלך אחריה לשם והתיישב על המיטה. היא אמרה: אני רוצה להגיד לך משהו. אני רוצה שנפסיק לחיות יחד. אני רוצה להסתכל סביבי קצת. הייתי איתך מאז שבעלי נהרג. אני עוד צעירה ואני רוצה לבחון אפשרויות נוספות. אני לא אומרת שאנחנו צריכים להפסיק לראות אחד את השני, אבל לא באופן קבוע. נתראה, אם אתה בחופשה, כשיתחשק לנו.

    הוא נתפס לגמרי לא מוכן והתחיל לצעוק. היא אמרה בקול קר כקרח, שהיא לא תסבול צעקות כאן. שאם הוא רוצה לצעוק, אז שיעשה את זה במקום אחר. הוא ניסה לטעון שהעיתוי שלה לא מתאים, שהוא לא יעמוד בפרידה ממנה בעיצומה של מלחמה. הוא שאל אם יש לה מישהו, והשיב בעצמו בחיוב. היא הכחישה. הוא אפילו נקב בשמו של החשוד. היא אמרה שהיא לא מוכנה לדבר על הדבר הזה. היא אמרה שזה לא עניינו. הוא הבין שאין לו שום קלף ביד. לא נותרה לו שום ברירה אלא לבקש רחמים, והיה ברור שזה המעשה הגרוע ביותר שהוא יכול לעשות.

    הוא התנפל על המיטה בבכי, שרט את הסדין, הטיח את הראש בקיר. הוא אמר שאין לו יותר טעם לחיים. היא אמרה: למה לא, גם אתה עוד צעיר ובעולם יש בשבילך המון נשים. תתעודד. היא אמרה שכבר מאוחר והיא צריכה לישון, אז אם הוא לא יכול להירדם, שיישאר ער בחדר השני. הוא היה מיואש לגמרי, שבור. הוא החזיק את ראשו בין ידיו ומירר: החיים שלי הרוסים, החיים שלי הרוסים. היא אמרה: אני חייבת לישון. הוא ביקש ממנה שתשכב איתו, אחרת הוא לא יוכל להירדם. הוא באמת היה מוכרח לישון, כי ציפה לו יום שלם של טלטולים בחזרה לבסיס. היא אמרה שממש לא בא לה. הוא התחנן שלפחות תעשה לו ביד. הוא הרגיש מגורה על גבול אי השליטה. הוא נשכב לידה, ורק התחכך בה קצת ובשנייה האחרונה הביא את היד שלה אל התחתונים שלו, אבל לפני שהיא הספיקה לנגוע בו בקצות האצבעות, מתוך חישוב שאחרת היא לא תיפטר ממנו, הוא גמר. כעבור כמה דקות נרדם והתעורר הרבה לפני השעון. מקומט ומיוסר הוא הצליח להתלבש ולהתרחץ ולהתגלח בחושך, ויצא בלי להעיר אותה.

    במקום לחזור לאטג'ימה, לאקדמיה הימית שבה שירת כאחראי על ההדרכה, הוא ניגש לתחנה הראשונה של הקמפייטאי, המשטרה הצבאית, להודיע שהוא לא מתייצב בבסיסו, כי החליט להתנדב, כפי שנדרש, ללא הסתייגויות, ליחידת הטורפדו האנושי, ולמות מות תהילה. הוא קיבל צו ושובר נסיעה לצ'ושיורה, לבסיס כוח ההתקפה המיוחד של הרוח הקדושה, כפי שנקראה יחידת המתאבדים של הצי, ובתום מבדקים מזורזים שנמשכו שעות ספורות, הודיעו לו שהוא עבר את המיון הראשון.

    למשמע ההודעה הוא הרגיש קצת עצוב. הנבגד שבו והחיים הצעירים שלו נפרדו לשעה קלה. עבר בו הרהור, שאמנם נוכח המצב הצבאי שאין לו תקנה, גם יחידתו הקודמת נידונה לכיליון במוקדם או במאוחר, אבל בכל זאת לא כולם מתים. אבל מיד התנחם במחשבה שבמקום ליהרג באיזה קרב ימי, עדיף למות כגיבור. זה היה הספק האחרון. מעתה ואילך השתלט הנבגד לחלוטין על חייו. לפחות עכשיו, כשאין לו מה להפסיד, גם לא באופן אישי, הוא יוכל להיכנס לנצח.

    כל בוקר, כשהיה מתעורר, לפני כולם, משנתו הטרופה, הוא היה מעביר את החיים לנגד עיניו, את החיים שנותרו לו בלעדיה. החיים האלה לא היו שווים כלום, ולא היה תמריץ יותר גדול מזה להצטיין. למשל, כשהפלוגה היתה רצה על החוף סחוף הגשם לפני סעודת שחרית, הוא היה ראשון המגיעים לחדר האוכל. תיאבון לא היה לו. הוא היה מתייצב למסדר כשהמגרש עוד ריק. היתה לו מטרה אחת ויחידה: להיות בין המאה. מאה מתוך אלפיים שיישלחו למשימה הראשונה. כשהיה מתבונן בכל היתר, לא היה מאתר פנים יותר מיואשות משלו, וזה עודד אותו כל פעם מחדש.

    כעבור חודש של מבחנים על־אנושיים, שבמהלכם אסור היה לפלוט תלונה על עייפות או כאב, הוא נבחר. היה שם חייל מר נפש, ששום מאמץ או עינוי לא שברו אותו כמו הקראת השמות. החייל נפל על ברכיו לפני המפקד וקרא: אנא, צרף אותי כמספר מאה ואחד. אבל זה לא עזר. הכאב היה בלתי נסבל ובצהריים הוא ירה בעצמו.

     

    מרגע שנבחר, הוא היה משנן לעצמו רק משפט אחד: אם אני לא אפגע במטרה, אם יהיה עלי לפוצץ את עצמי בלי לפגוע, אני אמות לשווא. זאת היתה מחשבה נוראה. כאיש יחידת כוח ההתקפה המיוחד, היית חייב להיות רציני כמו המוות. האישונים שלך לא זזו. הם היו מרוכזים בנקודה אחת. דבר אחד היה לך בראש ואותו שיננו לך השכם והערב: הנשק היחיד שיש לי הוא חיי. אני עומד לנפץ את חיי היחידים על האויב. אני מתאמן בטירוף כזה דווקא משום שחיי כה יקרים לי. אלא שכאן הוא נתקל בבעיה. אם הוא התנדב להתאבד אחרי שהחיים שלו מתו, איך זה מתיישב עם הפילוסופיה של האימונים? הוא פחד שברגע הקובע תתגלה התרמית. בהזדמנות הראשונה, במנוחה הראשונה והאחרונה של היום, כשהיה מניח את הראש להירדם, היא היתה שבה ומופיעה. לרוב בזרועותיו של הגבר החשוד. ואז הוא היה קם, רץ שעות נוספות על החול הטובעני, וככה מוחק את עקבותיה. הוא שם לב שבקצה גבול הסבל היא נמחקת.

     

    פעם, אחרי התגנבות לילית לקייטן שעליו הם התאמנו, כשנתקף בבהלה פתאומית שאולי הוא ינופה מאחר שאינו שולט במכשור, הוא נתקל במוט ברזל שנכנס לו לעין. בבוקר המפקד ראה את העין הנפוחה ואמר לו: אתה נראה כמו דלעת ירוקה. לך תירשם למסדר חולים. מתייסר מכאבים הוא אמר למפקד: אבל אני לא חולה. המפקד שאל: אתה יכול לראות בעין אחת? והוא ענה: כן המפקד! אז אם אתה יכול לראות בעין אחת, אמר המפקד, זה סימן שאתה רואה יותר טוב מכולם.

    הקייטן היה מכשיר התאבדות מסובך, לא סתם מטוס שנופל על האויב מהשמים. זה היה יציר כלאיים, למעשה טורפדו כפול, עמוס במאות קילוגרמים של חומר נפץ, ששוגר, מאויש, מצוללת. המתאבד ישב בתא טייס שנצמד לטורפדו מאחור והיתה לו הרגשה שהוא חלק מהכלי. היה נורא לדמיין מוות בקייטן. במטוס היית לפחות רואה את המטרה מקרוב וסופר את השניות: שלוש, שתיים, אחת, ואם היית שומר את העיניים פקוחות, היית רואה את הסוף. אבל בקייטן אתה מתחת למים, כאילו עם עיניים קשורות. המסלול כבר נקבע מראש מהפריסקופ בצוללת האֵם. אמרו לך, המטרה תהיה בעוד דקה ושלושים שניות בנקודה זו וזו, ואתה היית מכוון לשם. צולל, מגיע לשיא המהירות ומקווה לפגוע. מרגע שאתה משוגר, אתה לא רואה כלום. עיוורון מוחלט. רק שעון העצר מראה לך כמה זמן נותר מהדקה וחצי שלך. ומה אם טעית בהערכת הזמן? מה אם חישבת לא נכון? אתה חושב: עכשיו, עכשיו, עכשיו! אבל אתה לעולם לא יודע מתי. אי אפשר לשאול אף אחד על ההרגשה, כי אין עדים, איש לא חזר משם. מי יכול היה לערוב לך שתשמור על שפיות, אולי ברגע האחרון אתה משתגע?

     

    לפני היציאה הם קיבלו ערב חופשי והלכו לבר ליד הנמל. השולחן שלהם התמלא במהירות בקנקני סאקי ריקים. הם התחבקו ושרו. הם ידעו שזה הלילה האחרון שלהם בבית, אבל אף אחד לא השתכר. למחרת, כשנודע על עיכוב, השתרר דיכאון. הם היו כל כך שקועים במוות, שהם לא ידעו איך לבלות יום נוסף של חיים. כל דחייה, כל היסוס, איימו לסדוק את חומת הדבקות במטרה. הם ישבו וכתבו שירים. כל אחד כתב שיר כדי להשאיר משהו אחריו. כולם היו צעירים ממנו. היה נראה שלכולם יש חברות, הם נראו לו מאוהבים. היו להם צעיפים ממשי לבן. כולם הסריחו מבושם. היו כאלה שביקשו, עוד בבסיס, לתקן שיניים מקולקלות. הם רצו למות שלמים גם בגופם.

     

    ב־30 במאי הצוללת הפליגה לאוקינאווה. היציאה לים הפתוח בישרה את הפרידה מהחיים. הם לבשו מדי א', כל אחד קיבל חרב קצרה, מהסוג שהוא קיבל בזמנו כבוגר האקדמיה הימית, וסביב הראש נכרך סרט עם הכתובת: קיבלתי שבע נשמות ואשרת את המולדת בכל אחת מהן. לפני שהם נעלמו במעמקים, הם נופפו בחרבות מהסיפון. החיילים שניצבו על הרציף הריעו להם. כל אחד מהם ניגש לקייטן שלו ונישק את הירכתיים. כל אחד ביקש מהכלי שלו לפגוע בנושאת מטוסים. אף אחד לא רצה להתפוצץ לשווא. אף אחד לא רצה לתת את חייו תמורת פחות ממשחתת. הוא נישק את הקייטן כמו שהיה מנשק את אהובתו בין הרגליים, כדי להקל על החדירה. בבקשה ממך, הוא הפיל את תחינתו, תזיין נושאת מטוסים. ואז החלו הצעקות: אוקינאווה, תתכונני! לא נתפשר על פחות משלושים טון!

    האיים בדרך לאוקינאווה היו יפהפיים. הוא נזכר בפתגם "בושידו הוא חיפוש המקום למות", ואמר בלבו, שערי יפן הם המקום הכי יפה למות בו. אני מצאתי את המקום. התשוקה להיתקל בנושאת מטוסים האפילה על הכול. אם יהיה לי מזל, הוא חשב כשנצבט לו הלב ממנה, אני אזיין נושאת מטוסים אמריקאית דשנה. פעם, באחת המריבות, היא אמרה לו: יש הרבה גברים בעולם מלבדך. והוא אמר: אפשר להקיא ממך. הוא לא האמין לה, שיש עוד גברים מלבדו בשבילה.

    הם שיחקו פוקר בצוללת. היה שם אחד שממש ליהטט בקלפים ולפעמים ריחם עליו ועשה לו הנחות. הוא רחש לו איבה במקום תודה. יום אחד הוא התפרץ עליו: אני לא צריך טובות, תילחם עד הסוף. זה מצא חן בעיני יריבו והוא אמר לו, אם זה לא היה מצחיק, הייתי מנחש לך את העתיד. הוא עט על המציאה וביקש ממנו לנחש את העתיד שלה. הקלפן אמר, כבר עשר שנים אני מנחש בקלפים ואף אחד לא ביקש ממני לנחש עתיד של מישהו אחר. הקלפים שלה הראו אש ומים. המנחש הסתכל עליו במבט קשה ואמר: עוד לא ברור מה ינצח. אבל הוא רעד והתחנן: תעשה מאמץ, תעשה מאמץ, החיים שלי תלויים בזה! המנחש צחק במרירות: תפסיק, לך כבר אין חיים.

    הכוח מנה ארבע צוללות. כל צוללת נשאה ברחמה שישה קייטנים. היעד היה קו האספקה האמריקאי בין אוליטי ואוקינאווה. בבוקר השיגור הלבישו אותם בחליפת המוות. הוא התפשט, והעירום החריד אותו פתאום. מאז הפרידה ממנה הוא לא היה בלי בגדים והעירום הזכיר לו אותה. אבל התזכורת רק סילקה את הפחדים. היא נטעה בו משנה אומץ. כנראה שהוא שקע במחשבות ופיגר אחרי היתר. כולם כבר היו לבושים ועשו ממנו צחוק. כשחגר את מגן החלציים שלו, כמו מתאבק סומו, צעק מישהו: מה יש לך שם, תותח או אקדח מים?

     

    המפקד, גיבור טיס מפורסם, מזג כוס סאקי לפרידה לכל אחד. הוא אמר, שבעת השילוח כל כוס משפיעה כמו שלוש כוסות. הם לגמו והמפקד שאל: כשאני שומע צא! מה אני עושה? וכולם ענו את הסיסמה: אז נפל הפור! אתה יוצא! אף אחד לא חשב, יחי הקיסר! אלא רק, בין כה וכה לא היינו חיים עוד הרבה. "הקשיבו טייסים!" פצח הרמקול מעל הסיפון, "היכונו לקרב!" הם כרכו שוב את הסרט סביב הראש. הם נראו אדישים. הוא טיפס בסולם אל הקייטן שלו. הוא חייך אל אלה שנשארו ואמר: אני יוצא עכשיו. חכו לתוצאה. הוא רצה שיזכרו אותו כגיבור. רק אחד מהם רעד. אחד שלא היה מסוגל לעלות. הוא בייש את כולם. זה עיכב בכמה דקות, ואז ניתן האות. הוא התיישב בתאו, מרוכז במכשירים. הוא ידע שאסור למהר. אם תתבלבל באמצע האוקיינוס, הוא חשב בלבו, המוות שלך יתבזבז. אם לא תצליח, המוות לא יהיה מוצלח. חיי ייעלמו אבל לא תהיה לי מנוחה. קצין התחזוקה סגר את התא מבחוץ. הוא נופף בידו לשלום ודרך הזכוכית אפשר היה לקרוא את שפתיו: אני מתפלל להצלחתך! הוא שמע באלחוט את הפקודה היכון לשיגור! קייטנים אחד וארבע ראשונים. היתר ממתינים לתורם! זה לא היה הקייטן שלו. נשמע קול כבלים משתחררים, ואחריו שאון הקייטןהסמוך ששוגר. תוך שניות נותר ממנו רק קצף. כעבור כעשרים דקות נשמעה התפוצצות אדירה. הוא צעק באלחוט: מה קורה, מתי אני יוצא? ונענה: רק שתי אוניות של האויב אותרו לעת עתה. הוא לא הִרפה: מה, אתם לא יכולים לאתר עוד? זה לא יכול להיות! הוא פחד שהשיגור שלו יתבטל ולעולם יצטרך לחיות עם הבגידה שלה. הוא שמע באוזניות: חכה! הוא ענה בבהלה: מה פירוש חכה?!חייבות להיות עוד! הוא שמע קייטן שלישי משוגר, אחרון לאותו יום, וזה היה רגע שהוא היה באמת מיואש.

     

    את ההזדמנות הבאה, כשהצוללת שייטה ליד חופי סייפן, הוא כבר לא החמיץ. אספו את כל אלה שלא שוגרו במשימות הקודמות. לפני שהם עלו על הקייטנים שלהם הם נשבעו אחד לשני שהפעם הם לא חוזרים. היתה נזילה בצינור הדלק הראשי שלו, אבל הוא לא דיווח עליה. המנוע נדלק בקושי ולקח המון זמן עד שהוא התחמם. ניתן האות לזינוק. מולו היתה משחתת אמריקאית, אבל הוא לא ראה אותה. הוא הסתכל פנימה. לנגד עיניו היתה מטרה אחרת. הוא צעק: אאאאאאאאההההה!!!!! כמו בסרטי מלחמה אמריקאיים שראה לפני המלחמה. הוא היה שיכור ניצחון. היתה לו הרגשה ברורה שהוא מתקרב לגוף הגדול. היה לו ברור שהוא פוגע. הוא היה בטוח שהוא מחסל אותה. העיניים התמלאו שחור. הכול היה שחור כמו ברגע שהיא עזבה אותו. הוא צעק: זונננננהההההההה!!!! והתרסק.

    • איל מגד
      צילום: עידו קינן, חדר 404
    • איל מגד

      איל מגד (נולד ב־1948) הוא סופר ומשורר ישראלי.

      למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך בקול ישראל.
      בתחילת שנות השבעים החל לפרסם שירה, ובמהלך שנות השבעים והשמונים הוציא עשרה קובצי שירים. בשנות ה-90 החל לכתוב רומנים.
      בשנת 2004 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • סוף הגוף
    • אושרליה
    • מה מעיק על פורטנוי
    • לרגל הנסיבות
    • הראיון האחרון
    • וידוי
    • צערו העתיק של הירח
    • קשורה בנפשו
    • הטנק
    • אשה בורחת מבשורה
    • קופסה שחורה
    • חבלים