הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אפשר לגלות לך סוד?
  • אפשר לגלות לך סוד?
    סופי קינסלה | תרגום: דנה טל
    מודן, הוצאת הכורסא | אוגוסט 2019 | רומן רומנטי | 351 עמ' מודפסים
    לאמה קוריגן יש לב גדול והמון סודות קטנים שהיא לא מספרת לאף אחד. היא מסתירה מהחבר שלה את מידת המכנסיים האמיתית שלה ואת העובדה שהיא שונאת ג'אז; היא משקה את העציץ של חברתה לעבודה במיץ תפוזים; היא כבר שתתה את היין שאבא שלה אמר לה לפתוח רק בעוד עשרים שנה; ותיק המעצבים שלה מזויף .
    אבל בטיסה סוערת במיוחד מסקוטלנד ללונדון, אחרי פגישה עסקית כושלת, היא משתכרת ומגלה לזר מסתורי ויפה תואר את כל הסודות שלה, אפילו המשפילים ביותר. היא עוזבת את הטיסה מבועתת מכך שחלקה הכל עם זר מוחלט, אבל מרגיעה את עצמה: היא הרי לא תפגוש אותו שוב לעולם, נכון? 
    אפשר לגלות לך סוד? הוא ספר סוחף, רומנטי ומצחיק עד דמעות. סופי קינסלה היא סופרת בריטית שפרסמה עד היום עשרות ספרים למבוגרים, ילדים ונוער. ספריה זכו לפופולריות עצומה בעולם ונמכרו בלמעלה מארבעים מיליון עותקים ביותר משישים מדינות. אפשר לגלות לך סוד? הוא ספרה השני הרואה אור בהוצאת הכורסא, וקדם לו החיים ה(לא כל כך) מושלמים שלי.
     
    "תככים מאחורי הגב במשרד, תחרות, שערורייה, אהבה וסקס... הקוראים יזדהו עם הגיבורה המציאותית של קינסלה וגם יתגלגלו מצחוק ממנה." – פבלישרז ויקלי
     
    "התזמון הקומי של קינסלה כל כך מושלם, האינסטינקטים שלה כל כך מדויקים... פשוט, תענוג." – מיאמי הראלד  
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

     
    ברור שיש לי סודות.
    ברור. לכל אדם יש כמה סודות. זה נורמלי לגמרי. אני בטוחה שאין לי יותר סודות מלכל אחד אחר.
    אני לא מדברת על סודות גדולים, שיזעזעו את כל מי שישמע אותם. לא סודות בסגנון הנשיא־מתכנן־להפציץ־את־יפן־ורק־ויל־סמית־יכול־להציל־את־העולם. אלא סתם סודות קטנים, רגילים ויומיומיים.
    למשל, הנה כמה סודות אקראיים שלי, ככה בשלוף:
    1. תיק הקייט ספייד שלי מזויף.
    2. אני אוהבת שרי מתוק, שהוא המשקה הכי פחות מגניב ביקום.
    3. אין לי מושג מה פירוש ראשי התיבות נאט"ו. או מה זה בכלל.
    4. אני שוקלת חמישים ותשעה קילו. לא חמישים ושניים, כמו שהחבר שלי קונור חושב (אם כי ייאמר להגנתי שכשאמרתי לו את זה בדיוק התכוונתי להתחיל דיאטה. ובואו נהיה הוגנים, מה זה כבר שבעה קילו).
    5. תמיד חשבתי שקונור נראה קצת כמו קן. קן מברבי וקן.
    6. לפעמים, כשאנחנו ממש באמצע סקס מלא תשוקה, בא לי פתאום לצחוק.
    7. איבדתי את הבתולים בחדר השינה של האורחים עם דני נוסבאום, בזמן שאמא ואבא היו למטה וצפו בבן חור.
    8. כבר שתיתי את היין שאבא אמר לי לשמור ולפתוח בעוד עשרים שנה.
    9. סמי, דג הזהב בבית של ההורים, הוא לא אותו דג זהב שאמא ואבא נתנו לי כדי שאשגיח עליו כשהם נסעו למצרים.
    10. כשארטמיס מהעבודה שלי ממש מעצבנת אותי (וזה קורה פחות או יותר כל יום), אני משקה את העציץ שלה במיץ תפוזים.
    11. פעם היה לי חלום לסבי מוזר על השותפה שלי לדירה ליסי.
    12. החוטיני שלי מכאיב לי.
    13. עמוק בפנים תמיד היה ברור לי לגמרי שאני לא כמו כולם ושחיים חדשים, מרגשים ומדהימים מחכים לי ממש מעבר לפינה.
    14. אין לי מושג על מה הבחור הזה בחליפה האפורה מקשקש.
    15. וגם שכחתי כבר את השם שלו.
    ופגשתי אותו רק לפני עשר דקות.
    "אנחנו מאמינים בבריתות פורמטיביות לוגיסטיות," הוא אומר בקול מאנפף וחד־גוני, "מעל ומתחת לקו."
    "בהחלט!" אני עונה בעליצות, כאילו כדי לומר: לא כולם מאמינים בזה?
    לוגיסטיות. תזכירו לי מה זה אומר?
    אוי, אלוהים. מה אם הם ישאלו אותי?
    אל תהיי טיפשה, אמה. הם לא ישאלו אותך פתאום, "מה משמעות המילה לוגיסטי?" אני אשת מקצוע בתחום השיווק בדיוק כמוהם, לא? ברור שאני יודעת את הדברים האלה.
    ובכל מקרה, אם הם יזכירו את זה שוב, אני פשוט אשנה את הנושא. או אגיד שאני פוסט־לוגיסטית או משהו כזה.
    מה שחשוב זה לשמור על ביטחון עצמי ולהיות עניינית. אני יכולה לעשות את זה. זאת ההזדמנות הגדולה שלי, ואני לא הולכת לדפוק אותה.
    אני יושבת במשרדי ההנהלה של חברת גלן אויל בגלזגו, וכשאני מביטה בהשתקפותי בחלון אני נראית ממש כמו אשת עסקים מצליחה. השיער שלי אחרי החלקה, אני עונדת עגילים צנועים כמו שממליצים במאמרים במגזינים על "כך תשיגי את העבודה הזאת", ולובשת את חליפת העסקים האופנתית החדשה שלי (הכמעט חדשה, לפחות. קניתי אותה בחנות יד שנייה שהכנסותיה מוקדשות לחקר הסרטן ותפרתי בה כפתור שיחליף את הכפתור החסר, וממש לא מרגישים).
    אני מייצגת כאן את תאגיד פאנת'ר, שהוא מקום העבודה שלי. הפגישה נועדה לסכם סופית את הסדר קידום המכירות בין משקה הספורט החדש בטעם חמוציות של פאנת'ר פריים ובין גלן אויל, ואני טסתי לפה במיוחד הבוקר מלונדון (על חשבון החברה והכול!)
    כשהגעתי, החבר'ה ממחלקת השיווק של גלן אויל התחילו ישר להשוות בשיחה ארוכה ושחצנית מי־נסע־הכי־הרבה־על־חשבון־העבודה. הם דיברו על תוכנית הנוסע המתמיד ועל טיסת הלילה לוושינגטון — ונראה לי שהשקרים שלי היו די משכנעים (חוץ מזה שאמרתי שטסתי בקונקורד לאוטאווה, ומתברר שאין טיסות קונקורד לאוטאווה). אבל האמת היא שזאת הפעם הראשונה בחיים שאני נוסעת מטעם העבודה בשביל לסגור עסקה.
    או־קיי. האמת האמיתית היא שזאת גם העסקה הראשונה שאני עושה בחיים, נקודה. אני עובדת בתאגיד פאנת'ר כבר אחד־עשר חודשים בתפקיד עוזרת שיווק, ועד עכשיו כל מה שהרשו לי לעשות זה להקליד רעיונות, לקבוע פגישות בשביל אנשים אחרים, ללכת לקנות כריכים ולאסוף את הבגדים של הבוס שלי מניקוי יבש.
    אז זאת בעצם ההזדמנות הגדולה שלי. ועמוק בלב אני מקווה שאם אעשה את זה טוב, אולי אקבל קידום. במודעה למשרה שלי נאמר "אפשרות לקידום אחרי שנה," וביום שני יש לי פגישת הערכה שנתית עם הבוס שלי פול. חיפשתי "הערכה שנתית" בחוברת ההסברים שקיבלתי כשהתקבלתי לעבודה, והיה כתוב שם שזאת "הזדמנות אידיאלית לדון באפשרויות לקידום הקריירה."
    קידום הקריירה! כשאני חושבת על זה אני מרגישה דקירה מוכרת של כמיהה בחזה. זה לגמרי יראה לאבא שאני לא לוזרית גמורה. ולאמא. ולקרי. אילו רק יכולתי ללכת הביתה ולומר כלאחר יד, "דרך אגב, קידמו אותי לתפקיד מנהלת שיווק."
    אמה קוריגן, מנהלת שיווק.
    אמה קוריגן, סגנית נשיא בכירה (שיווק)
    רק שהכול ילך טוב היום. פול אמר שהעסקה סגורה וגמורה ושכל מה שאני צריכה לעשות זה להנהן וללחוץ ידיים, ואפילו אני אמורה להצליח לעשות את זה. ועד עכשיו נראה לי שהכול הולך ממש טוב.
    טוב, אז אני לא מבינה בערך תשעים אחוזים ממה שהם אומרים. אבל לא הבנתי הרבה גם בבחינת הגמר בעל־פה בצרפתית בבית הספר, ובכל זאת קיבלתי 80.
    "מיתוג מחדש... ניתוח... יחסי עלות־תועלת..."
    הגבר בחליפה האפורה עדיין מדבר בחד־גוניות על דבר כזה או אחר. באופן הכי אגבי אני מושיטה את היד ומושכת את כרטיס הביקור שלו אליי כדי שאוכל לקרוא אותו.
    דאג המילטון. אה, נכון. או־קיי, אני יכולה לזכור את זה. דאג. דג. זה קל. אני אדמיין לעצמי חכה. עם המיל. ש... ששוקל טון... ו... או־קיי, לא משנה. אני פשוט אכתוב את זה.
    אני כותבת "מיתוג מחדש" ו"דאג המילטון" בפנקס שלי ומתפתלת פיתול קטן ומביך. אלוהים, התחתונים שלי ממש לא נוחים. זאת אומרת, חוטיני זה פשוט לא נוח בכל מקרה, לדעתי, אבל אלה גרועים במיוחד. ויכול להיות שזה בגלל שהם קטנים עליי בשתי מידות.
    ויכול להיות שזה בגלל שקונור קנה לי אותם ואמר למוכרת בחנות ההלבשה התחתונה שאני שוקלת חמישים ושניים קילו. ובתגובה היא אמרה לו שאני בטח מידה 36. 36! (למען האמת, אני חושבת שהיא סתם הייתה רעה. היא בטוח ידעה שאני משקרת).
    אז בערב חג המולד אנחנו נותנים אחד לשני מתנות, ואני פותחת את העטיפה ומוצאת זוג תחתוני משי מהממים בצבע ורוד בהיר. במידה 36. ועכשיו יש לי בעצם שתי אפשרויות.
    א: להתוודות על האמת: "האמת היא שהם קטנים עליי, אני יותר מידה 40, ודרך אגב, אני לא באמת שוקלת חמישים ושניים קילו." או...
    ב: להידחק אליהם בכוח.
    למען האמת, זה היה בסדר. בקושי ראו את הפסים האדומים על העור שלי אחר כך. ורק הייתי צריכה לגזור מהר את כל התוויות מכל הבגדים שלי כדי שקונור לא ידע לעולם.
    כמעט אין צורך לציין שמאז בקושי לבשתי את זוג התחתונים המסוים הזה. אבל מדי פעם אני רואה אותם במגירה והם נראים כל־כך יפים ויקרים ואני חושבת לעצמי, נו בחייך, לא יכול להיות שהם עד כדי כך לוחצים, ואיכשהו אני מצליחה להידחק אליהם. וזה מה שעשיתי הבוקר. אפילו החלטתי שבטח ירדתי במשקל, כי הרגשתי בהם ממש בסדר.
    אני חיה באשליות.
    "...למרבה הצער, מאז המיתוג מחדש... לעשות חשיבה מחודשת רצינית... מרגיש שאנחנו צריכים לשקול סינרגיות חלופיות..."
    עד עכשיו רק ישבתי והנהנתי, וחשבתי לעצמי שכל הקטע הזה של פגישה עסקית הוא ממש קל. אבל עכשיו מתחיל קולו של דאג המילטון לחדור לתוך התודעה שלי. מה הוא אומר?
    "...שני מוצרים שונים זה מזה... ונוצר חוסר התאמה..."
    מה הוא אמר שם על חוסר התאמה? מה הוא אמר שם על חשיבה מחודשת רצינית? אני מרגישה פתאום טלטלה של אימה. אולי הוא לא סתם מקשקש. אולי הוא ממש אומר משהו. מהר, תקשיבי.
    "אנחנו מעריכים את השותפות היעילה והסינרגטית שפאנת'ר וגלן אויל נהנו ממנה בעבר," אומר דאג המילטון. "אבל תסכימי איתי שברור שאנחנו מתקדמים בכיוונים שונים."
    כיוונים שונים?
    על זה הוא דיבר כל הזמן הזה? הבטן שלי מתהפכת בדאגה.
    לא יכול להיות שהוא —
    הוא מנסה לסגת מהעסקה?
    "סלח לי, דאג," אני אומרת בקול הרגוע ביותר שברשותי. "מובן שהקשבתי קשב רב למה שאמרת קודם." אני מחייכת חיוך ידידותי של כולנו־פה־מקצוענים. "אבל אם תוכל רק... אממ, לסכם את המצב לטובת כולנו..."
    במילים פשוטות, אני מתחננת חרש.
    דאג המילטון והבחור השני מחליפים מבט.
    "אנחנו קצת לא מרוצים מערכי המותג שלך," אומר דאג המילטון.
    "ערכי המותג שלי?" אני חוזרת אחריו בפאניקה.
    "ערכי המותג של המוצר," הוא אומר ומסתכל עליי במבט מוזר. "כפי שהסברתי, אנחנו כאן בגלן אויל עוברים כרגע תהליך מיתוג מחדש, ואנחנו רואים את הדימוי החדש שלנו כחברת דלק אכפתית, כפי שמדגים לוגו הנרקיס החדש שלנו. ואנחנו מרגישים שפאנת'ר פריים, שמדגישה ספורט ותחרותיות, פשוט תוקפנית מדי."
    "תוקפנית?" אני בוהה בו בבלבול. "אבל... זה משקה פירות."
    אין בזה שום היגיון. גלן אויל היא חברת דלק שפולטת עשן והורסת את העולם. פאנת'ר פריים הוא משקה תמים בטעם חמוציות. איך הוא יכול להיות תוקפני מדי?
    "הערכים שהיא תומכת בהם." הוא מחווה בידו על עלוני השיווק שעל השולחן. "הנעה. אליטיזם. גבריות. אפילו הסיסמה עצמה, 'אל תעצרו'. למען האמת, זה נראה קצת מיושן." הוא מושך בכתפיו. "אנחנו פשוט לא חושבים שיש מקום ליוזמה משותפת."
    לא. לא. לא יכול להיות שזה קורה. לא יכול להיות שהוא נסוג מהעסקה.
    כולם במשרד יחשבו שזה באשמתי. הם יחשבו שאני דפקתי את זה ושאני פשוט גרועה.
    הלב שלי הולם. הפנים שלי סמוקות. אני לא יכולה לתת לזה לקרות. אבל מה להגיד? לא הכנתי כלום. פול אמר שהכול כבר מסודר, ושכל מה שאני צריכה לעשות זה ללחוץ איתם ידיים.
    "אנחנו בהחלט נדון בזה שוב לפני שנקבל החלטה," אומר דאג. הוא מחייך אליי חיוך קצר. "וכפי שאמרתי, אנחנו רוצים להמשיך להיות בקשר עם תאגיד פאנת'ר, כך שזאת הייתה פגישה מועילה בכל מקרה."
    הוא דוחף את הכיסא שלו לאחור.
    אני לא יכולה לתת לזה לחמוק מבין האצבעות שלי! אני חייבת לנסות לכבוש את לבם. אני חייבת לנסות לנעול את העסקה.
    לסגור את העסקה. לזה התכוונתי.
    "רגע!" אני שומעת את עצמי אומרת. "חכה... רק רגע! אני רוצה להעלות כמה טיעונים."
    על מה אני מדברת? אין לי שום טיעון להעלות.
    על השולחן יש פחית של פאנת'ר פריים, ואני חוטפת אותה בשביל לקבל השראה. כדי להרוויח קצת זמן אני קמה, הולכת למרכז החדר ומרימה את הפחית גבוה באוויר כדי שכולם יוכלו לראות אותה.
    "פאנת'ר פריים הוא... משקה ספורט."
    אני משתתקת, ודממה מנומסת משתררת. הפנים שלי מעקצצות.
    "הוא... אממ... הוא מאוד..."
    אוי אלוהים. מה אני עושה?
    נו כבר, אמה. תחשבי. תחשבי פאנת'ר פריים... תחשבי פאנת'ר קולה... תחשבי... תחשבי...
    כן! ברור!
    בסדר, תתחילי מחדש.
    "מאז ההשקה של פאנת'ר קולה בסוף שנות השמונים משקאות פאנת'ר הם שם נרדף לאנרגיה, להתרגשות ולמצוינות," אני אומרת בשטף.
    תודה לאל. אלה הקשקושים השיווקיים הרגילים של פאנת'ר קולה. הדפסתי את זה כל־כך הרבה טריליוני פעמים, שאני יכולה לדקלם את זה מתוך שינה.
    "משקאות פאנת'ר הם תופעה בעולם השיווק," אני ממשיכה. "דמות הפנתר היא אחת המזוהות ביותר בעולם, והסיסמה הקלאסית 'אל תעצרו' מופיעה כערך במילונים. אנחנו מציעים כעת לגלן אויל הזדמנות בלעדית להתחבר למותג הפרימיום הזה, המפורסם בכל העולם."
    הביטחון העצמי שלי גובר, ואני מתחילה להסתובב בחדר ולנופף לעברם בפחית.
    "כשהצרכן קונה משקה בריאות פאנת'ר, הוא מאותת שהוא לא יסתפק בפחות מהטוב ביותר." אני חובטת בחוזקה על הפחית בידי השנייה. "הוא מצפה לטוב ביותר ממשקה האנרגיה שלו, הוא מצפה לטוב ביותר מהדלק שלו, הוא מצפה לטוב ביותר מעצמו."
    אני עפה פה! אני מדהימה! אם פול היה רואה אותי עכשיו, הוא היה נותן לי קידום על המקום!
    אני מתקרבת לשולחן ומסתכלת ישר בעיניו של דאג המילטון. "כאשר הצרכן של פאנת'ר פותח את הפחית הזאת, הוא מקבל החלטה שאומרת לעולם מי הוא. אני מבקשת מגלן אויל לקבל את אותה החלטה."
    אני מסיימת לדבר ושותלת את הפחית בחוזקה במרכז השולחן, מושיטה יד למשוך את הטבעת, ובחיוך רגוע מושכת אותה לאחור.
    וזה כמו התפרצות של הר געש.
    משקה תוסס בטעם חמוציות פורץ בזרם חזק מתוך הפחית, ניתז על השולחן, וכל הניירות והפנקסים נספגים בנוזל אדום מזעזע... ואוי לא, בבקשה לא... כל החולצה של דאג המילטון מוכתמת באדום.
    "חרא!" אני מתנשפת. "אני, כלומר, ממש מצטערת..."
    "אלוהים אדירים," אומר דאג המילטון בכעס, נעמד ומוציא ממחטה מכיסו. "הדבר הזה משאיר כתמים?"
    "אה..." אני אוחזת בפחית בחוסר אונים. "אני לא יודעת."
    "אני אביא מטלית," אומר הבחור השני ומזנק על רגליו.
    הדלת נסגרת מאחוריו, ובחדר משתררת דממה מלבד קול הטפטוף של משקה חמוציות שנוטף לאט על הרצפה.
    אני בוהה בדאג המילטון, פניי סמוקות ודם פועם באוזניי.
    "בבקשה..." אני אומרת ומכחכחת בגרוני הצרוד. "אל תספר לבוס שלי."
    אחרי כל זה. דפקתי הכול.
    אני גוררת רגליים בייאוש מוחלט לאורך הטרמינל של נמל התעופה גלזגו. דאג המילטון היה די נחמד בסוף. הוא אמר שהוא בטוח שהכתם ירד והבטיח שלא יספר לפול על מה שקרה. אבל הוא לא שינה את דעתו לגבי העסקה.
    הפגישה הגדולה הראשונה שלי. ההזדמנות הגדולה הראשונה שלי — וזה מה שקורה. בא לי כבר לוותר על הכול. בא לי להתקשר למשרד ולומר," זהו זה, אני לא חוזרת, ודרך אגב, הפעם שמכונת הצילום נתקעה — זאת הייתי אני."
    אבל אני לא יכולה. זאת הקריירה השלישית שלי בארבע שנים. היא חייבת להצליח. למען הביטחון העצמי שלי. למען ההערכה העצמית שלי. וגם כי אני חייבת לאבא שלי ארבעת אלפים פאונד.
    "מה תרצי?" שואל בחור אוסטרלי, ואני מביטה בו בבלבול. הגעתי לנמל התעופה שעה לפני הזמן ופניתי ישר אל הבר.
    "אממ..." המוח שלי ריק. "אה... יין לבן. לא, בעצם, וודקה וטוניק. תודה."
    כשהוא מתרחק, אני צונחת בחזרה לכיסא הבר שלי. דיילת אוויר עם צמה סינית מגיעה ומתיישבת במרחק שני כיסאות בר ממני. היא מחייכת אליי, ואני מחייכת חיוך קלוש בתגובה.
    אני לא מבינה איך אנשים אחרים מנהלים את הקריירה שלהם, באמת שלא. למשל ליסי, החברה הכי טובה שלי מאז שהיינו ילדות. היא תמיד ידעה שהיא רוצה להיות עורכת דין — ועכשיו, טה־דה! היא עורכת דין בתחום הפלילי. אבל כשאני סיימתי את הקולג', לא היה לי שום מושג מה אני רוצה להיות. העבודה הראשונה שלי הייתה בסוכנות נדל"ן, ונכנסתי לזה רק כי תמיד די אהבתי להסתכל על בתים, וחוץ מזה פגשתי פעם ביריד תעסוקה אישה אחת עם לק אדום מהמם על הציפורניים, שאמרה לי שהיא עושה בזה כל־כך הרבה כסף שהיא תוכל לפרוש לגמלאות בגיל ארבעים.
    אבל ברגע שהתחלתי, שנאתי את זה. שנאתי את כל שאר סוכני הנדל"ן המתלמדים. שנאתי להגיד דברים כמו "פוטנציאל נהדר". ושנאתי את זה שאם אנשים אמרו שהם יכולים להרשות לעצמם בית שעולה 300,000 פאונד, היינו אמורים לתת להם פרטים על בתים שעולים 400,000 פאונד לפחות, ואז כזה להסתכל עליהם מלמעלה, כלומר, "יש לכם רק 300,000 פאונד? אלוהים, איזה לוזרים אתם."
    אז אחרי שישה חודשים הכרזתי שאני מחליפה עבודה והולכת להיות צלמת. זה היה רגע כל־כך נפלא, שכאילו נלקח מתוך סרט או משהו. אבא שלי הלווה לי את הכסף בשביל קורס צילום ומצלמה, ואני התכוונתי לפצוח בקריירה יצירתית חדשה ומדהימה, שעמדה להיות ההתחלה של חיי החדשים...
    אבל זה לא קרה בדיוק ככה.
    זאת אומרת, קודם כול, יש לכם מושג בכלל כמה משלמים לעוזרת צלם?
    כלום. לא משלמים לה כלום.
    ואתם יודעים, עוד הייתי יכולה איכשהו לחיות עם זה אם מישהו היה מציע לי עבודה בתור עוזרת צלם.
    אני נאנחת אנחה כבדה ומביטה בהבעת פניי האומללה במראה שמאחורי הבר. השיער שלי, שהבוקר החלקתי בקפידה עם סרום, לא הסתדר בכלל כמו שרציתי. כמו כל דבר אחר שקרה היום. אופייני.
    לפחות לא הייתי היחידה שלא הגיעה לשום מקום. מתוך שמונת האנשים שהיו בקורס שלי, אחת הפכה מיד לסיפור הצלחה ועכשיו היא מצלמת בשביל ווג וכאלה, אחד הפך לצלם חתונות, אחת ניהלה רומן עם המורה, אחד נסע לטייל, אחת ילדה תינוק, אחד עובד בחנות צילום, ואחת עובדת עכשיו בבית ההשקעות מורגן סטנלי.
    בינתיים נכנסתי לעוד ועוד חובות והתחלתי לעבוד בעבודות זמניות ולהגיש מועמדות לכל עבודה שאפשר לקבל תמורתה כסף. בסופו של דבר, לפני אחד־עשר חודשים התחלתי לעבוד כעוזרת שיווק בתאגיד פאנת'ר.
    הברמן מציב מולי וודקה טוניק ובוחן אותי במבטו. "תתעודדי!" הוא אומר. "לא יכול להיות שהמצב כל־כך גרוע!"
    "תודה," אני אומרת בהכרת טובה ולוגמת מהמשקה. הוא קצת מריר. אני בדיוק לוקחת לגימה נוספת כשהנייד שלי מתחיל לצלצל.
    הבטן שלי מתהפכת מרוב לחץ. אם זה מהמשרד, אני פשוט אעשה כאילו לא שמעתי.
    אבל זה לא המשרד. המספר של הבית מופיע על הצג הקטן.
    אני לוחצת על הכפתור הירוק ואומרת "היי,"
    "היי לך!" נשמע קולה של ליסי. "זאת רק אני! אז איך הלך?"
    ליסי היא השותפה שלי לדירה והחברה הכי טובה שלי בעולם. יש לה שיער כהה וקופצני ומנת משכל של איזה 600 והיא האדם הכי מקסים שאני מכירה.
    "זה היה אסון," אני אומרת באומללות.
    "מה קרה? לא סגרת את העסקה?"
    "לא רק שלא סגרתי את העסקה, עשיתי למנהל השיווק של גלן אויל מקלחת של משקה חמוציות."
    אני רואה את הדיילת בהמשך הבר מסתירה חיוך ומרגישה שאני מסמיקה. נהדר. עכשיו כל העולם יודע.
    "אוי, לא." אני כמעט מרגישה את ליסי מנסה לחשוב על משהו חיובי להגיד. "טוב, לפחות השגת את תשומת הלב שלהם," היא אומרת לבסוף. "לפחות הם לא ישכחו אותך בקלות."
    "כנראה," אני אומרת בעגמומיות. "אז, היו לי הודעות?"
    "אה! אממ... לא. זאת אומרת, אבא שלך אמנם התקשר, אבל... אממ... את יודעת... זה לא היה..." דבריה מתפוגגים בניסיון התחמקות.
    "ליסי. מה הוא רצה?"
    שתיקה.
    "כנראה בת דודה שלך זכתה באיזה פרס מקצועי," היא אומרת בהתנצלות. "הם רוצים לחגוג את זה בשבת עם יום ההולדת של אמא שלך."
    "אה. נהדר."
    אני שוקעת עמוק יותר בכיסא שלי. זה בדיוק מה שחסר לי. בת דודה שלי קרי, אוחזת בתנוחת ניצחון איזה גביע כסף של סוכנת־הנסיעות־הכי־טובה־בעולם־בעצם־תיקון־הכי־טובה־ביקום.
    "וגם קונור התקשר, לשמוע איך הלך לך," ליסי מוסיפה במהירות. "הוא היה ממש חמוד, הוא אמר שהוא לא רוצה להתקשר לטלפון הנייד שלך בזמן הפגישה כדי לא להפריע לך."
    "באמת?"
    בפעם הראשונה היום אני מרגישה התרוממות רוח.
    קונור. החבר שלי. החבר המקסים והמתחשב שלי.
    "הוא כזה מתוק!" אומרת ליסי. "הוא אמר שהוא עסוק בפגישה גדולה כל אחר הצהריים, אבל הוא ביטל במיוחד את משחק הסקווש שלו, אז האם את רוצה לצאת לארוחת הערב היום?"
    "אה," אני אומרת בהבזק של עונג. "אה כן, זה יהיה נחמד. תודה, ליסי."
    אני לוחצת על ניתוק, לוגמת עוד מהוודקה, ומצב רוחי משתפר.
    החבר שלי.
    זה בדיוק כמו שג'ולי אנדרוז שרה בצלילי המוזיקה. "כשכלב נושך, כשדבורה עוקצת..." אני פשוט זוכרת שיש לי חבר — ופתאום הדברים כבר לא נראים נוראים כל־כך.
    או איך שהיא ניסחה את זה.
    ולא סתם חבר. חבר גבוה, נאה וחכם, שמגזין מרקטינג וויק קרא לו "אחד הכישרונות המבטיחים ביותר בתחום המחקר השיווקי בימינו."
    אני יושבת ולוגמת לאט מהוודקה שלי, מאפשרת למחשבות על קונור להתפזר במוחי ולנחם אותי. איך שהשיער הבלונדיני שלו נוצץ באור השמש, ואיך שהוא תמיד מחייך. ואיך שהוא שדרג את כל התוכנות במחשב שלי לפני כמה ימים אפילו בלי לשאול אותי, ואיך שהוא... הוא...
    המוח שלי ריק. זה מגוחך. זאת אומרת, יש כל־כך הרבה דברים נפלאים בקונור. יש את... את הרגליים הארוכות שלו. כן. והכתפיים הרחבות שלו. ואת הפעם שהוא טיפל בי כשהייתה לי שפעת. כלומר, כמה חברים עושים דבר כזה? בדיוק.
    יש לי כזה מזל, באמת.
    אני מניחה את הטלפון, מעבירה אצבעות בשערי ומביטה בשעון שמאחורי הבר. עוד ארבעים דקות לטיסה. לא הרבה. הלחץ מתחיל לזחול ולכסות אותי כמו חרקים קטנים, ואני לוגמת לגימה ארוכה מהוודקה ומרוקנת את הכוס שלי.
    יהיה בסדר, אני אומרת לעצמי בפעם הטריליון. יהיה בסדר גמור.
    אני לא מפחדת. אני רק... אני רק...
    או־קיי. אני מפחדת.
    16. אני מפחדת מטיסות.
    אף פעם לא סיפרתי לאף אחד שאני מפחדת מטיסות. זה פשוט נשמע כל־כך פאתטי. וכלומר, זה לא שיש לי פוביה או משהו. זה לא שאני לא מסוגלת לעלות על מטוס. זה פשוט ש... אם אין סיבה מיוחדת, אני מעדיפה להיות על הקרקע.
    פעם לא פחדתי בכלל. אבל בשנים האחרונות נהייתי יותר ויותר לחוצה. אני יודעת שזה לגמרי לא רציונלי. אני יודעת שאלפי אנשים טסים מדי יום וזה כמעט בטוח יותר מאשר לשכב במיטה. יש סיכוי נמוך יותר להיות מעורבת בהתרסקות מטוס מאשר... למצוא גבר בלונדון או משהו כזה.
    אבל בכל זאת. אני פשוט לא אוהבת את זה.
    אולי אני אשתה בזריזות רק עוד וודקה אחת.
    כשמודיעים בכריזה על הטיסה שלי, אני כבר אחרי עוד שתי וודקות ומרגישה הרבה יותר חיובית. זאת אומרת, ליסי צודקת. לפחות השארתי עליהם רושם, לא? לפחות הם יזכרו מי אני. כשאני צועדת לכיוון השער ומחזיקה בכוח בתיק המסמכים שלי, אני כמעט מתחילה להרגיש שוב כמו אשת עסקים בטוחה בעצמה. כמה אנשים מחייכים כשהם עוברים על פניי, ואני מחייכת חיוך רחב בחזרה ומרגישה חום של ידידות. את רואה. העולם לא כל־כך נורא למרות הכול. צריך רק להיות חיובית. הכול יכול לקרות בחיים, לא? את לא יכולה לדעת מה מחכה מעבר לפינה.
    אני מגיעה לכניסה למטוס, ושם, ליד הדלת, עומדת הדיילת עם הצמה הסינית שישבה קודם ליד הבר, ולוקחת את כרטיסי העלייה למטוס.
    "היי שוב," אני אומרת בחיוך. "איזה צירוף מקרים!" הדיילת נועצת בי מבט.
    "היי. אממ..."
    "מה?"
    למה היא נראית נבוכה?
    "מצטערת. זה פשוט... את יודעת ש...?" היא מחווה בתנועה גמלונית על חזית החולצה שלי.
    "מה?" אני אומרת בנועם. אני מביטה למטה, וקופאת מיד מרוב זעזוע.
    איכשהו הכפתורים בחולצת המשי שלי נפרמו מעצמם בזמן שהלכתי. שלושה כפתורים נפתחו, בדיוק בחזה.
    רואים לי את החזייה. חזיית התחרה הוורודה שלי. זאת שכבר קצת רפויה מהכביסות.
    בגלל זה האנשים ההם חייכו אליי. לא כי העולם יפה, אלא כי אני האישה עם החזייה הוורודה הרופפת.
    "תודה," אני ממלמלת, מגששת באצבעותיי אחר הכפתורים וסוגרת אותם בפנים סמוקות מהשפלה.
    "זה לא היום שלך, אה?" אומרת הדיילת באהדה ומושיטה יד כדי לקבל ממני את כרטיס העלייה למטוס. "מצטערת, לא יכולתי שלא לשמוע אותך קודם."
    "הכול בסדר." אני מחייכת חצי חיוך. "לא, זה לא היה היום הכי טוב בחיי." דממה קצרה משתררת בזמן שהיא בוחנת את כרטיס העלייה למטוס שלי.
    "אני אגיד לך מה," היא אומרת בקול נמוך. "את רוצה שדרוג?"
    "אם אני רוצה מה?" אני בוהה בה במבט אטום.
    "בואי. מגיע לך לקבל משהו טוב."
    "באמת? אבל... את יכולה פשוט לשדרג אנשים ככה?"
    "אם יש מושבים פנויים, אנחנו יכולים. אנחנו משתמשים בשיקול הדעת שלנו. והטיסה הזאת ממש קצרה." היא מחייכת אליי כשותפה למזימה. "רק אל תספרי לאף אחד, בסדר?"
    היא מובילה אותי אל החלק הקדמי של המטוס ומצביעה על מושב גדול, רחב ונוח. אף פעם לא שודרגתי בחיים שלי! אני לא מאמינה שהיא באמת נותנת לי לעשות את זה.
    "זאת מחלקה ראשונה?" אני לוחשת כשאני קולטת את הסביבה היוקרתית והמהוסה. גבר בחליפת עסקים אופנתית מקליד במחשב נייד לימיני, ושתי נשים מבוגרות בפינה מתחברות לאוזניות.
    "מחלקת עסקים. אין מחלקה ראשונה בטיסה הזאת." היא מגבירה את קולה לגובה רגיל. "אז זה בסדר מבחינתך?"
    "זה מושלם! תודה רבה."
    "אין בעיה." היא מחייכת שוב והולכת, ואני דוחפת את תיק המסמכים שלי מתחת למושב שלפניי.
    וואו. זה באמת כיף. מושבים רחבים וגדולים, עם משענות לרגליים והכול. זאת הולכת להיות חוויה מהנה לחלוטין מתחילתה ועד סופה, אני אומרת לעצמי בתקיפות. אני מושיטה את ידי אל חגורת הבטיחות ומהדקת אותה בנינוחות, מנסה להתעלם מהחששות המרפרפים בבטני.
    "תרצי לשתות שמפניה?"
    זאת החברה שלי הדיילת, והיא מחייכת אליי מאוזן לאוזן.
    "זה יהיה נהדר," אני אומרת. "תודה!"
    שמפניה!
    "ובשבילך, אדוני? שמפניה?"
    הגבר במושב שלידי עדיין לא הרים בכלל את מבטו. הוא לובש ג'ינס וסווטשירט ישן ומביט החוצה מהחלון. כשהוא פונה לענות לה, אני מבחינה בחטף בעיניים כהות, בזיפים; בקמט עמוק חרות במצח.
    "לא, תודה. רק ברנדי. תודה."
    קולו אדיש ויש לו מבטא אמריקאי. אני עומדת לשאול בנימוס מאיפה הוא, אבל הוא כבר פנה וחזר לבהות מבעד לחלון.
    וזה בסדר, כי למען האמת, גם לי לא מתחשק כל־כך לדבר.
    • סופי קינסלה
    • סופי קינסלה
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • החיים הלא כל כך מושלמים שלי
    • שלושה בליינד דייטים
    • שבועיים התראה מראש
    • נשות הקיץ
    • יום אחד בדצמבר
    • תקלת מלתחה
    • אחת שיודעת
    • בריג'ט ג'ונס:  משוגעת על הבחור
    • ילד רע
    • כל מי שנחשב
    • המירוץ אחר הטבעת
    • מה שנטע אוהבת